דין שחיטה ביום טוב, ומה הדין בבהמה שחציה של־יהודי וחציה של־גוי.

דין שחיטה ביום טוב, ומה הדין בבהמה שחציה של־יהודי וחציה של־גוי.

הרמב"ם כותב [הלכות יו"ט פרק א' ה"ח], לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביו"ט. והטעם, משום שנאמר אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם [שמות י"ב, ט"ז]. אם כי בזמננו לא מצוי שישחטו ביו"ט, אבל עדיין ישנם מקומות עד היום, בפרט תימנים, ששוחטים ביו"ט. בקהילות אחרות הפסיקו זאת, כי הם ראו שהדבר גרם למכשולים במשא ומתן ומסחר ביו"ט. אצלנו ברוך ה' לא היו בעיות אלו. אך בדורינו צריך לשים לב, שלא יהיו מכשולים. אבל עדיין ישנם כאלה שרוצים לשחוט ביו"ט. אמנם אין כל כך צורך בזה כיום, כיון ששמים את הבשר בהקפאה, אבל בכל זאת אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט מאתמול, אפילו שיהיה בהקפאה.

ממשיך הרמב"ם ואומר, שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום, כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום, כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו.

בגמרא במסכת ביצה [דף כ"א ע"א] ישנה שאלה, אם הבהמה היא חציה של־גוי וחציה של־ישראל, האם מותר לשחטה ביו"ט. דהיינו, כיון שלא כל הבשר מיועד עבור היהודי, חלק ממנו הוא עבור גוי, האם מותר לשחוט, או שלא. בעא מיניה רב אויא סבא מרב הונא, בהמה חציה של־נכרי וחציה של־ישראל, מהו לשחטה ביום טוב? אמר ליה, מותר. אמר ליה, וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? מה ההבדל? למה זה מותר, ונדרים ונדבות אסור? הרי נדרים ונדבות, חלק אוכלים הבעלים, וחלק נקרב על גבי המזבח. ונדרים ונדבות אסור לשחוט ביום טוב, כיון שלא הכל מיועד לאכילת אדם, אלא יש בהם חלק לגבוה, לכן זה אסור. א"כ גם בנד"ד, הרי חלק מהבהמה הוא לגוי [להבדיל], א"כ למה מותר לשחוט? אמר ליה, עורבא פרח. אומר רש"י, עורב הפורח למעלה, השיאו לדבר אחר. הוא לא ענה לו על השאלה. כי נפק, אמר ליה רבה בריה, לאו היינו רב אויא סבא, דמשתבח ליה מר בגויה דגברא רבה הוא? טען רבה בנו של רב הונא לרב הונא, הרי זהו רב אליה סבא, הוא גברא רבה, אתה בעצמך שיבחת אותו. אומר רש"י, ולמה דחיתו והלך לו בכלימה? מדוע אמרת לו 'עורבא פרח' ולא ענית לו על השאלה? אמר ליה, ומה אעביד ליה? אני היום סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים [שה"ש ב', ה'], ובעא מינאי מילתא דבעיא טעמא. אומר רש"י, 'אני היום סמכוני באשישות', יו"ט הוא, ודרשתי לרבים, וחליתי מטורח הדרשה. דרשתי היום, וכעת איני מרגיש טוב. וקורא אני עלי 'סמכוני באשישות', הביאו לי סעודה ואסעוד. הוא שואל אותי שאלה קשה בזמן שאני לא מרגיש טוב, לכן דחיתי אותו ואמרתי לו 'עורבא פרח'.

וטעמא מאי, מהו באמת החילוק? אומרת הגמרא, בהמה חציה של־נכרי וחציה של־ישראל מותר לשחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל נדרים ונדבות אסור לשחטם ביום טוב, דכהנים כי קא זכו, משלחן גבוה קא זכו. כיון שהיהודי לא יכול לאכול בשר, אפילו כזית, אם הבהמה אינה שחוטה, אם כן שוחטים את כולה בכדי שיוכל לאכול כזית. ובודאי בנד"ד שיש לו שותפות בחצי הבהמה, מותר לשחטה, כי אין לו אפשרות לאכלה מבלי לשחוט. אבל בנדרים ונדבות הדבר אסור, משום שכשהכהנים אוכלים חזה ושוק והבעלים אוכלים את השאר, הכל 'משלחן גבוה קא זכו', הקרבן שייך בעצם להקב"ה, הוא שנותן להם את האפשרות לאכול, אבל בזמן שהבהמה נשחטה, היא נשחטה לשם ה', לכן אין זה נקרא שהשחיטה היא בשביל בני אדם, אלא לשם גבוה, ולכן הדבר נאסר.

בספר הבונה' [בפירושו ל"עין־יעקב" שם], הוא אומר דבר מפליא ומעניין על מאמר זה. 'אני היום סמכוני באשישות', כל עוד שהאדם גדול בשם על פני חוצות וגברא רבה הוא, חכמה היא לו, כששואלין אותו דבר הלכה ואין דעתו מיושבת עליו, לדחות השואל בקנה רצוץ בדבר אחר, פן יהיה לבוז בשעה קלה מכל אשר יגע לקנות לו שם טוב (בעשיריות) [בְּעַשְׂרוֹת] שנים. וכן עשה רב הונא, להיותו חלוש מהדרשה, ולא מצא שעת הכושר להשיב לרב אויא, וקרא עליו 'סמכוני באשישות'.

כנראה הוקשה לו, מה באה הגמרא ללמדנו בסיפור הזה? שהוא שאל אותו, והוא ענה לו כך. מה התועלת בזה? הרי הגמרא לא כותבת סתם סיפורים, יש איזה לימוד בעניין זה, לא כתב ח"ו דברים שאין בהם תועלת. על זה הוא אומר, שיש בזה חכמה גדולה, לימוד גדול, שאם האדם הוא גדול בשם, גברא רבה, הוא כנראה מתכווין לגמרא במסכת פסחים [דף פ"ו ע"ב], שם כתוב על רב הונא ששאלו אותו מי אתה? אמר, אני רב הונא. ולמה אתה אומר על עצמך 'רב'? אמר, 'אני בעל השם'. מפרש רש"י, מקטנותי כך קוראין לי, רב הונא. כבר בתור ילד קראו לו 'רב' הונא, א"כ הוא 'בעל שם', מפורסם בעולם ויודעים שהוא אחד מגדולי הדור או גדול הדור, אינני יודע, בכל אופן הוא אדם מפורסם. לכן אומר ספר הבונה, שאדם גדול בשם, גברא רבה ששואלים אותו שאלה, ועכשיו הוא 'לא בר הכי', אינו מסוגל לענות, הוא טרוד ולחוץ ואין דעתו מיושבת, א"כ החכמה היא, שתענה לו תירוץ בקנה רצוץ, כמו כאן שהוא אמר לו 'עורבא פרח', דחה אותו בקַש.

אבל הוא מוסיף עוד משהו, 'פן יהיה לבוז בשעה קלה, מכל אשר יגע לקנות לו שם טוב בעשיריות שנים'. עשרות שנים הוא קונה לו שם טוב, ועכשיו ברגע אחד יגידו, פתאום הוא לא יודע? שואלים אותו שאלה, והוא לא יודע מה לענות? הוא לא יודע להגיד מה החילוק?

מי שיסתכל בספר עין יעקב מהדורת וילנא, המצוי בזמננו, שמו על זה סוגריים. כנראה מישהו לא מצא חן בעיניו הרעיון, אז הוא שם זאת בסוגריים. אני חיפשתי בעין יעקב דפוס ישן, ואין שם סוגריים. אבל אותו אדם, מחק את המלים הללו, שם משפט זה בסוגריים של חצי עיגול. הרי כידוע, יש הבדל אם עושים סוגריים עגולים, או סוגריים מרובעות. בעבר היו קוראים לזה 'חצאי עיגול', 'כחצי לְבָנָה' או 'כחצי לְבֵנָה'. חצי לְבָנָה היינו, כמו הלבנה, כזה: ( ). ויש כחצי לְבֵנָה, כזה: [ ]. מהו ההבדל ביניהם? כשעושים סוגריים עם חצאי לְבֵנָה, זהו תיקון, דהיינו יש לפניו נוסחא ישנה שהוא חושב שאינה מדוייקת, אבל הוא מביא אותה מטעמי זהירות, אינו רוצה למחוק את מה שכתבו בעבר, אולי מישהו יצליח ליישב את הדבר, לכן הוא עושה על זה עיגול, וכותב מה שהוא חושב שצריך לתקן בסוגריים מרובעות. מרובע זה עם זוויות, זה יותר יציב. כאומר, נראה לי שזה מה שצריך להיות. א"כ הוא שם זאת בחצי עיגול, אבל הוא כתב בסוגריים מרובעות רעיון אחר בכלל, [למען לא יבוש לשאול פעם אחרת את אשר יסתפק לו]. הוא רוצה להסביר, מדוע רב הונא ענה לו תשובה כזאת, 'עורבא פרח'? כדי שהשואל לא יתבייש פעם אחרת לשאול אותו.

נראה לי שהמגיה הזה טעה. הוא לא צודק. אדרבה, הרי משמע שרב אויא התבייש בזה שהוא שאל אותו. הרי בנו של־רב הונא שאל אותו, 'למה דחיתו והוא הלך בכלימה'? משמע שהוא הלך, ולא היה נעים לו שהוא עונה תשובה כזאת. אם כן, הוא לא יבוא פעם אחרת לשאול. מה הוא אומר 'למען לא יבוש לשאול'? הרי הוא כן התבייש.

נראה יותר כפי מה שכתב המחבר, את מה שהביאו בסוגריים העגולות. וביאור הדברים הוא, שיש עניין של 'שם טוב', כמו שאומר כבר שלמה המלך אמר, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב [קהלת ז', א']. כמו־כן רבינו שלם שבזי זצ"ל [בשירו 'אם תחפצה'], 'שם טוב לך יצא ותשיג חפצך'. במסכת אבות אנחנו לומדים, נגד שמא אבד שמיה [פרק א' משנה י"ג]. פירוש העניין, אדם שמחפש להתגדל ולעשות לו שׁם בעולם, הוא רק עושה לעצמו פרסומת, לפעמים הוא מצליח בשלב הראשון, אבל בסוף הוא נופל. 'נגד שמא', אם הוא רוצה להמשיך לו שם בעולם, בסופו של דבר 'אבד שמיה', אף אחד לא ידע מי הוא ולא יתייחסו אליו. אבל אם אדם עושה זאת לשם שמים, לא בשביל כבוד עצמו אלא בשביל כבוד הקב"ה, רוצה לפרסם את שמו בעולם בכדי שיהיה מזה תועלת, זוהי מצוה. זהו שנאמר, טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. כתר שם טוב עולה על גביהן [אבות פ"ה, משנה ז'].

א"כ רב הונא דאג לעצמו כל השנים שיהיה לו שם טוב בעולם, לא ח"ו בשביל כבוד עצמו, אלא לשם שמים. כעת בא רב אויא סבא ושואל אותו שאלה, ורב הונא היה אחרי הדרשה, הוא כבר עייף ומותש, דוקא אז בא מישהו לשאול אותו איזה סברא, 'לומד'ס' [לוֹמְדוּת], מה החילוק בין זה לזה? צריך איזה סברא דקה לבאר את ההבדל. ורב הונא לא יכול לענות. א"כ מה הוא יענה לו? תבוא מחר? זה יהיה תימה. וכי הרב לא יודע? השואל חשב שזה אצלו כמו 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' [תהלים פ"ד, ה'], שזהו דבר פשוט, ואם הוא לא יודע כנראה הוא לא כל כך חשוב, הוא לא 'אדם גדול'. לכן רב הונא לא יכל להגיד 'איני יודע', או 'תבוא מחר', ממילא הוא ענה לו 'עורבא פרח', והשואל הבין מה שהבין.

עורבא פרח, ערבות.

יש לבאר, מה הייתה כוונת רב הונא באמרו 'עורבא פרח'?

אומר החיד"א בספרו "מראית העין" [מסכת ביצה שם], שכוונתו כעין מה שכתב ה"שפתי כהן" בביאור 'וישלח את העורב', שהקדמנו לעיל. דהיינו 'את העַרָּב'. א"כ הוא מתכווין לומר, שהגוף הוא עַרָּב בעד הנשמה. דרך אגב, אל תאמרו שזה דבר פלא, שהרי היום קראנו בספר משלי [כ"ב, כ"ו], אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף, "בַּעֹרְבִים" מַשָּׁאוֹת. לשון עירבון על חובות. המלה עַרָּב, היא מלשון ערבות. א"כ הוא התכוון להגיד כך, כיון 'שהגוף הוא ערב בעד הנשמה', כל זה בזמן שהאדם בריא, אבל כעת אני כבר עייף, כבר אינני מסוגל, אני עכשיו צריך לאכול בכדי להחיות את נפשי, א"כ כבר אין ערבות, וזהו 'עורבא פרח', דהיינו הערבות פרחה ממני. כך הוא מפרש זאת בדרך מליצה, וזה לשונו בספר "מראית העין", אפשר לומר דרך דרש ודרך צחות, במה שכתב הרב עיון יעקב [סנהדרין צ"א], משם הרב שפתי כהן ז"ל, על פסוק 'וישלח את העורב' שהוא הגוף הערב על הנשמה, ע"ש. וזה רמז לו, כיון דאותו היום קרי אנפשיה 'סמכוני באשישות' ואינו יכול ללמוד, מעתה אין ערבות לגוף כי לא יכול. וזהו שאמר 'עורבא פרח', פירוש הערבות פרחה, שאיני יכול ללמוד ופטור מתלמוד תורה, ואם כן אעיקרא לא יש חוב, ומהיכא תיתי ערבות על מי שאינו חייב.

רציתי להאריך בנושא זה, אבל אני רואה שהזמן כבר קצר, א"כ בלי נדר נשלים זאת בשיעור הבא.