|
|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
דין "שומע כעונה" בברכת 'על ספירת העומר', ומדוע בספירה עצמה לא אמרינן דין זה, ומדוע מצות ספירת העומר היא מעומד. ספירת העומר בארמית, תרגום, ומוסף ראש השנה. |
||||||||
מספר צפיות: 8043 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק שמיני שנת ה'תשע"ג | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
דין "שומע כעונה" בברכת 'על ספירת העומר', ומדוע בספירה עצמה לא אמרינן דין זה, ומדוע מצות ספירת העומר היא מעומד. ספירת העומר בארמית, תרגום, ומוסף ראש השנה. בכל דיני התורה, קימ"ל "שומע כעונה". דהיינו, אדם מברך, ומוציא את הציבור ידי חובתם. כגון ברכת יוצר אור, ובכלל בכל ברכות קרית שמע שחרית וערבית, עפ"י עיקר ההלכה אפשר לצאת יד"ח בשמיעה. כמו כן בתקיעת שופר, ובקריאת המגילה, וכדומה. אולם בספירת העומר, הלכה למעשה הדין אינו כן, ולא יוצאים ידי חובה בשמיעת הספירה בעצמה. דהיינו, אם אדם ספר ספירת העומר בעצמו, והתכווין להוציא את חבירו יד"ח, ואף חבירו התכווין לצאת יד"ח, אינו יוצא יד"ח. כך להלכה למעשה עפ"י המנהג, למרות שיש בכך חילוקי דעות בראשונים. ישנם הסוברים, שדין ספירת העומר הוא כבשאר הלכות התורה, ואפשר לצאת יד"ח בשמיעה. ולדעת הסוברים שלא יוצאים יד"ח בשמיעה, הסיבה היא כיון שכתוב בתורה וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת [ויקרא כ"ג, ט"ו]. לא כתוב 'וספרת לך' בלשון יחיד, אלא 'וספרתם לכם', א"כ מצוה על כל אחד ואחד מעם ישראל לספור בעצמו, ואינו יוצא יד"ח בשמיעה מחבירו. כפי שמצינו לגבי נטילת לולב, שם נאמר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [ויקרא כ"ג מ'], 'ולקחתם לכם' בעינן לקיחה לכל אחד ואחד [סוכה מ"ג ע"א]. למרות שבעצם יש חילוק ביניהם, כיון שבלולב זוהי מצוה שבגופו, זה כמו שלא יעלה על הדעת שאדם יוציא את חבירו בהנחת תפילין, אם יניח תפילין שיוציא את חבירו יד"ח, כיון שכל אחד צריך להניח בעצמו. בכל אופן מבחינת הלשון, 'ולקחתם לכם' 'וספרתם לכם', התורה מדמה זאת אחד לשני מבחינת הסגנון, מבלי שניכנס כעת לחילוקים ולטעמים, ולכן כל אחד צריך לספור בעצמו. לפני שאמשיך, כיון שבני הרה"ג משה שליט"א דיבר [בשיעור המקדים] על עניין ספירת העומר בלשון ארמית, כפי מנהגינו, שישנם שטענו שלא מבינים את לשון הספירה, זכורני שלפני ארבעים שנה בערך, כשבאתי לגור פה בעיר ב"ב ת"ו, היה פה רב אחד, ותוך כדי שאנו מדברים הוא אומר שלפי דעתו, צריכים לספור ספירת העומר בלשון הקודש. תמהתי עליו על כך. והוא אמר לי, משום שלא מבינים, הילדים בודאי אינם מבינים. שאלתי מיד ילד אחד שהיה שם, תגיד לי, מה פירוש 'תלתין ותמניא'? מיד הוא ענה לי, שלשים ושמונה. אמרתי לאותו רב, א"כ למה אתה אומר שהם לא מבינים? אולי אחרים אינם מבינים, אבל התימנים מבינים. הרי אלו ילדים שמתרגמים, א"כ בודאי שהוא מבין מה זה 'תלתין ותמניא'. הנה הילד ענה מיד. אולי את המלה 'האידנא' אינם מבינים, אבל גם אדם גדול צריך להבינה, כיון שאינה מלה השגורה כל כך בלשון ארמית. אבל כל מי שלומד גמרא יודע, שפירוש המלה האידנא, הוא כעת. זה קיצור של 'האיי עידנא'. בעבר אמרנו, שגם יש בזה רמזים, כי אלו ימים של דין, דהיינו 'האיי דינא', לרמוז שימי ספירת העומר הם קשים, ימי דין. לא לחנם קבעו הקדמונים את הסגנון הזה, כפי שהוא מובא בגאונים, וברס"ג [בסידורו דף קנ"ד], ובשבלי הלקט [סימן רל"ד] שהביא זאת בשם רבינו האיי גאון, שנוסח ספירת העומר הוא בלשון ארמית. כך הדבר ניתקן, כפי שתיקנו בכל הנוסחאות, כגון בביעור חמץ שאנו אומרים 'כל חמירא דאיכא ברשותי', וכן בנוסח עירובין, ועוד. בכל הנוסחאות שתיקנו, הלשון הוא בארמית. לא רק בגלל שזה היה לשונם, אלא שיש בכך עניינים וטעמים נוספים. בכל אופן, לבוא בטענה שאנשים לא מבינים, זהו דבר שאין לו אחיזה במציאות. שאלה מהקהל: האם יש מקום להחמיר לספור גם בלשון הקודש? תשובת מרן שליט"א: במקום שאין תימנים, אכן כן, כי אולי לא הבינו מה שאמרו. אבל הרי הם, בלאו הכי אינם אומרים את הספירה בארמית, א"כ עליהם אין שאלה. לכן אם אתה שואל לגבי תימנים, אם אינם מבינים, הרי שיש להם בעיא בכל השנה. הם צריכים להתחיל לתרגם כל השנה. כבר דיברתי על כך בחוה"מ [במעמד הגדול של הקבלת פני מרן שליט"א והכתרת חתני שלחן ערוך המקוצר], שברוך ה' יש תיקון בעדתינו בעניין זה. ישנו בית כנסת שנוסד לפני תשעים ושש שנים, ע"י העולים הראשונים, ושבעים שנה לא היו מתרגמים, וב"ה השנה החליטו שהם חוזרים לתרגם. אם כבר יש מצב כזה, שהתימנים הותיקים שכבר שינו את המסורת שלהם חוזרים לשרשים, א"כ טעם זה הוא תלוש. אדרבה, כדאי מאד לא לבטל זאת, חוץ מהטעמים ההלכתיים שיש בעניין התרגום, אני מדבר על כל הפרשה לא רק את ההפטרה. כיון שלדעת את השפה הארמית באופן מדוייק, כפי שהוא מקביל לפסוק, הדבר מועיל מאד. כי רובם של ספרי חז"ל כתובים בלשון ארמית. הש"ס, והמדרשים, והזוה"ק, הכל כתוב בלשון ארמית. א"כ זוהי תועלת עצומה להבנה של חלק מהתורה. מי שאינו מכיר את הלשון הארמית משרשה, אזי הוא מתבלבל, אינו מפרש נכון, ואפילו עלול להגיע לטעיות בהלכה. אמנם היום כבר ישנם ספרים מיוחדים של מילונים ללשון הארמית, אבל להיות צמוד למילון, לימוד זה הוא כבר כמו ספר זר, הוא כבר אינו מבין את השפה, וגם אי אפשר להחזיק זאת על כל צעד ושעל. לכן חוץ מהעניין שזוהי תקנת חז"ל, יש היום בזמנינו גם תועלת צדדית בדבר זה. זהו במאמר המוסגר. נחזור לעניינינו, דיברנו על כך שבספירת העומר לא אמרינן דין שומע כעונה. דין "שומע כעונה" מבואר בגמ' במסכת סוכה [דף ל"ח ע"ב], שלומדים זאת מפסוק בספר מלכים [ב', ט"ז]. זוהי הלכה כמעט בכל התורה כולה, חוץ מכמה דברים שלא אומרים בהם שומע כעונה, כגון ברכת כהנים. לא שמענו שיעמדו כמה כהנים, ואחד יוציא את האחרים ידי חובתם. למרות שלכאורה בברכת כהנים, היה צריך להיות דין שומע כעונה. דנים בכך האחרונים, בעל בית הלוי, והחזו"א, ובעל קהילות יעקב במסכת ברכות, אם ומדוע לא אומרים בזה שומע כעונה. כי לכאורה מצד הדין, כהן אחד יכול לברך, ושאר הכהנים לא היו צריכים לברך יחד איתו, ומספיק היה שיצאו ידי חובה בשמיעה. אבל כעת נדבר רק מעניינא דיומא לגבי ספירת העומר, מדוע אין אפשרות לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה? שמישהו אחד יספור, ויוציא את כולם יד"ח?! ואצלינו התימנים, הדבר בולט ביותר. כיון שלפי מנהגינו, הרב מברך, וכולם יוצאים ידי חובה בשמיעה. ואנו עושים זאת לא בתורת קולא, אלא אדרבה, עדיף לעשות כך, בבחינת 'ברב־עם הדרת מלך'. אמנם למעשה דין זה הוא לכולי עלמא, אבל בעדות אחרות כבר הפסיקו לעשות זאת. כמו בברכת המזון, או בברכת יוצר אור. הרי חז"ל תיקנו, שאת ברכות יוצר אור יאמר הש"צ, ויוציא את כולם ידי חובתם. אבל דבר זה היה בזמנם, בדורות שהאנשים היו בעלי שיעור קומה, כוונותיהם היו זכֹּות, הם לא היו מתבלבלים, ממילא יכלו להקשיב ולשמוע. כמו"כ בברכת המזון, אחד מברך ברכת המזון, וכולם יצאו יד"ח בשמיעה. חוץ מתפילת שמונה עשרה, שלא יוצאים יד"ח בשמיעה, כיון 'דרחמי נינהו', כל אחד צריך לבקש על עצמו. אא"כ הוא אדם בור ועם הארץ, שאינו יודע להתפלל, בשבילו תיקנו את חזרת הש"צ. כיון שישנם עמי הארצות שאינם יודעים להתפלל, ורצו שלא יפסידו את התפילה בכלל, לכן בלית ברירה רק הם יכולים לצאת יד"ח בחזרת הש"צ. אבל אדם שהוא בקי, אינו יכול לצאת יד"ח בשמיעה. חוץ מתפילת מוסף של ראש השנה, שמעיקר הדין כיון שהם ברכות ארוכות, ואפילו היודע אינו יכול לכוין בהם את דעתו, לכן מעיקר הדין יוצאים בהם יד"ח בשמיעה. אולם להלכה למעשה, גם בר"ה אנו נוהגים בדורות האחרונים, אפילו שאנו מתפללים ביחד עם הש"צ, לא סגי בשמיעה אלא אומרים איתו מלה במלה. בכך מתקיימת עיקר התקנה, שהתקיעות יהיו על סדר הברכות. כי אם היינו מתפללים בהתחלה לחש ואח"כ חזרה, יוצא שהתקיעות יהיו רק בחזרת הש"ץ. הרי קשה לעשות תקיעות בתפילת הלחש. גם אלה שנוהגים להתפלל לחש וחזרה במוסף של ר"ה, הדבר גורם אצלם לפעמים לבלבולים, שהרי לא כולם מסיימים ביחד, וכשנשמעים התקיעות, ישנם הרבה אנשים שעדיין נמצאים באמצע הברכה. ובכלל, ישנם כאלה שאינם תוקעים בתפילת הלחש, גם אם הם מתפללים בלחש. בכל אופן, אם נתקע בתפילת הלחש, יוצא ששמיעת התקיעות אינה על סדר ברכות של חובה, כיון שבעצם כבר יצאנו יד"ח, א"כ בכך מפסידים את מעלת התקיעות שצריכות לפעול תוך כדי התפילה. דהיינו, התקיעות מעלות את התפילה שלנו, ואם אנחנו כבר התפללנו, א"כ אין לזה כל כך ערך. לכן גם כשאנו מתפללים ביחד עם ש"צ בר"ה, כיון שעכשיו אנו יוצאים יד"ח, א"כ א"א לסמוך על הש"צ, כיון שכידוע אפילו בברכות יוצר אור כבר איננו עושים זאת, למרות שבדורות הראשונים כך היו נוהגים כמבואר בש"ס, והרמב"ן מדגיש זאת בחידושיו, ברור שכך הוא מעיקר הדין. אבל כבר הרא"ש כותב, שאם נקשיב למה שהש"צ אומר, הרי אנחנו עלולים להסיח את דעתנו באמצע, א"כ ח"ו איננו יוצאים יד"ח. משא"כ אם אדם אומר את הברכות בעצמו, למרות שגם כשהוא בעצמו אומר הוא עלול להסיח את דעתו, אבל סוף סוף הוא אמר. למרות שהוא חלם, אבל את המלים הוא אמר, לכן מצד הדין הוא יצא חובה. אבל אם אדם רק שומע, ואינו מכווין את דעתו, אינו יוצא ידי חובתו בכלל. א"כ עדיף לומר איתו מלה במלה, ולסיים לפניו שתים שלש תיבות, לפני ברוך אתה י"י יוצר המאורות, ועונה אמן. וה"ה ביתר הדברים. לגבי ברכות קצרות, אנו עדיין נוהגים כפי תקנת חז"ל, כי בהם לא קשה כ"כ לכוין. כגון, בברכת המוציא לחם מן הארץ. אינני מדבר כעת על ברכת הקידוש, שבד"כ הוא נמצא עם בני ביתו וכו', גם בזה נוהגים שאחד מוציא את כולם יד"ח כפי עיקר הדין, אלא אפילו בברכת המוציא בסעודות ציבוריות, וק"ו כשיש חתן אולם אפילו כשאין חתן, המנהג הוא כך בדורות המתוקנים, שאחד מברך לכולם. אמנם בדור שלנו לצערינו לפעמים הדבר קשה, כיון שהאנשים אינם נוטלים ידיים באותו הזמן, קשה לעשות את המצב של 'היסבו, אחד מברך לכולם' [ברכות מ"ב ע"א], אבל אנחנו משתדלים בזה לפעמים. בדרך כלל צריך להודיע זאת לציבור מקודם, כיון שלצערינו כיום כבר אין סדר במסיבות, והרגל זה כבר ירד מהאנשים. אולם כך אבותינו נהגו, היו נוטלים ידיים כסדר, והרב היה מברך המוציא, וכולם היו יוצאים יד"ח בשמיעה. ומהרי"ץ [פסקי מהרי"ץ הלכות ברכת המוציא סעיף י"ג] עומד על זה, שאם לא עושים כך, יש בכך חשש ברכה שאינה צריכה, כיון שיש את עניין 'ברב עם הדרת מלך', ואפשר לצאת יד"ח בשמיעה, הדבר לא פשוט אם אתה מברך לעצמך. אדרבה, היה עדיף שלא יברך כל אחד לעצמו. לכן בברכות הקצרות, כשאין חשש שלא יוצאים יד"ח, דהיינו שהמברך הוא 'בן תורה' לכל הפחות, וק"ו אם הוא ת"ח שיודע את הדין שצריך כוונה להוציא, וגם השומעים יודעים שצריכים לצאת, כמו בברכת על ספירת העומר, עדיף לצאת ידי חובה בשמיעה. וכך אנחנו עושים, הרב או הגדול שבציבור או החזן, מי שנמצא בבית הכנסת לפי העניין, מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר, כולם שומעים ועונים אמן, וכולם סופרים 'האידנא כך וכך בעומרא'. א"כ יוצא שאת הברכה שמענו, ואת הספירה ספרנו בעצמנו. אצלינו מובן ובולט הדבר, שבברכה אנו סוברים שיוצאים יד"ח בשמיעה, ואילו בספירה עצמה אנו סוברים שלא יוצאים יד"ח בשמיעה. כך כותב מהרי"ץ בעץ חיים [חלק שני בעניין ספירת העומר דף מ"א ע"ב] בזה הלשון, המנהג שהשליח ציבור מברך בקול רם להוציא הרבים, ואח"כ סופרים כל הקהל יחד, שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וכן מבואר בתשובות הרשב"א וכו', הוא מציין אח"כ את תשובת המבי"ט וכו'. באחרונים מובא בזה חילוקי דעות, אבל כך התקבל להלכה למעשה בכל תפוצות ישראל. א"כ צריכים להבין, מאי שנא? מדוע בכל התורה כולה קיי"ל 'שומע כעונה', ואילו בספירת העומר לא אמרינן שומע כעונה? אלא מאי, כתוב בתורה 'וספרתם לכם', שתהיה ספירה לכל אחד ואחד. זאת גזירת הכתוב. כך הקב"ה גזר, ואנחנו צריכים לקיים זאת. אבל אנחנו צריכים אולי לנסות להבין, מדוע זה כך? אולי נצליח להבין, מה נשתנתה מצות ספירת העומר, מכל התורה כולה?! ישנה הלכה נוספת, שגם היא כמעט מיוחדת לספירת העומר, זהו העניין שצריכים לספור מעומד. חז"ל למדו מהפסוק מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת [דברים ט"ז ט'], אל תקרי בקמה אלא בקומה [פסיקתא פרשת אמור דף כ"ט ע"ג]. לכן יש לקיימה בעמידה. מפרש בעל סדר היום את הדיוק, שהמלה 'בקמה' היא מיותרת. צריכים לדעת, תמיד כשחז"ל דורשים 'אל תקרי', זוהי אינה סתם מליצה, כפי שיש דעה אחת כזאת בקדמונים שזה מליצת לשון, כביכול להסמיך זאת על איזו מלה בכדי שיהיה לזה זיכרון, אלא שיש בכך איזה קושי. ובנד"ד הקושי הוא, שהרי כתוב 'מהחל חרמש', מובן מאליו שקוצרים בחרמש את הקמה, א"כ המלה 'בקמה' מיותרת, אלא שבאה לדרוש 'בקומה'. וישנם עוד כמה מצוות כאלה הצריכות להיות בעמידה, וסימנך על"ץ של"ם. דהיינו, עומר, לבנה, ציצית, שופר, לולב, מגילה. גם באלו צריכים להבין מדוע דוקא מצוות אלו בעמידה, ויכול להיות שלחלקם ישנה את אותה סיבה שישנה לגבי ספירת העומר, כפי שנבאר כעת בע"ה. כידוע, מצות ספירת העומר באה כהכנה וכהקדמה לקראת מתן תורה. הקב"ה אמר למשה רבינו, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹדִ'ים עַל הָהָר הַזֶּה [שמות ג' י"ב]. למה כתוב 'תעבדון' בנו"ן? לומר לך, שבסוף חמשים יום מיציאת מצרים, יהיה מתן תורה. עם ישראל, מרוב חיבתם, מתוך תשוקה וציפייה לקבלת התורה, כל יום היה חשוב בעיניהם, הם ספרו יום ועוד יום, עד למתן תורה. וכאז כן עתה, אנו סופרים ומצפים לקראת מתן תורה. שהרי יום מתן תורה אינו לשם זיכרון למה שהיֹה היה בשנת ב'תמ"ח שאז ניתנה התורה, שביום זה אנו מזכירים שכך היה אז, אלא ההשפעה חוזרת בכל שנה ושנה לעניין מתן תורה. דהיינו, כל יהודי צריך בחג השבועות לקבל על עצמו את מתן תורה מחדש. מה שלמדתי עד עכשיו, כאילו אינני יודע. תמיד כשאדם ילמד תורה, ימצא מה חסר לו, מה עדיין הוא לא קיים, ומה הוא עדיין אינו יודע. הדבר רמוז בפרשת פינחס [במדבר פרקים כ"ח כ"ט], כידוע שם מובאים כל פרשיות הקרבנות, שבת, ור"ח, וכל הקרבנות, ובכולם כתוב 'לחטאת', חוץ מבעצרת. נאמר בתורה, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וגו', וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן וגו', וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לי"י וגו'. לגבי פסח כתוב, וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לי"י וגו', וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. אח"כ שבועות, וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לי"י בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וגו', שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. כאן אין 'חטאת'. אח"כ ראש השנה, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. אח"כ יום כיפור, וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וגו', שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת וגו'. אח"כ סוכות, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לי"י שִׁבְעַת יָמִים וגו', וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי וגו' וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת. בכולם כתוב חטאת. היום היחידי שלא כתוב בו 'חטאת', הוא חג השבועות. אומר הירושלמי [ר"ה פ"ד ה"ח], מכאן למדנו, שאם אדם מקבל עליו עול תורה בחג השבועות, אמר הקב"ה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. אין חטאות. כל החטאים נמחקים, רק כשאדם מקבל עליו עול תורה. זהו הרמז, מדוע בחג זה לא נזכר 'חטאת'. א"כ הימים האלה, הם הכנה לקראת חג השבועות, ויש צורך שהאדם יקבל עליו דבר זה. כי אם האדם אינו מוכן לכך, עוברים עליו הרבה דברים ואינו מתכונן, א"כ ימיו עוברים כצל עובר, ואינו משתנה בכלום. מה שהיה לו בשנה שעברה, נשאר אותו הדבר, כיון שלא הכין כלי לקבל את ההשפעה, ע"מ שתחזיק אצלו לימים הבאים. לכן חובה שתהיה הכנה מוקדמת. א"כ כל יום ויום, הוא 'דבר שבמניין'. כל יום שעובר, השמש כבר שקעה ומתחיל להיות לילה, צריכים להרגיש שינוי. זה כבר יום חדש. עברו כבר אחד עשרה ימים, שנים עשר ימים, ומה איתי? איך אני, וכיצד אני מתכונן? א"כ הדבר נהיה מוחשי. בכדי להדגיש ולהבליט לנו שעניין ספירת העומר בא כהכנה לקראת מתן תורה, צריכה להיות ספירת העומר בפה דוקא, משום שמצות לימוד תורה עיקרה בפה. כידוע מה שאומרים חז"ל על הכתוב לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ [יהושע א', ח'], שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך [קידושין ל' ע"א]. וכן וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ [דברים ו', ז'], צריך שינון, כלומר שלימוד התורה צריך להיות בפה. ולהלכה פוסק מרן בשו"ע [או"ח סימן מ"ז סעיף ד'], שאדם המהרהר בדברי תורה, אינו חייב לברך ברכות התורה. הרי אם אדם לא אמר עדיין את ברכות התורה, אסור לו ללמוד בלי לברך, אבל אם הוא רק מהרהר בדברי תורה, הוא רק מעיין בספר או חושב בדברי תורה, הוא יכול לעשות כן בלי לברך ברכות התורה. ובהלכות תשעה באב [סימן תקנ"ד סעיף ג'] כותב מרן, יש מי שאוסר ללמוד תורה בהרהור. דהיינו, הרי בתשעה באב אסור לעסוק בתורה, כי פִּקּוּדֵי י"י יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב [תהלים י"ט, ט'], אבל לגבי הלומד בהרהור, מובן מדברי מרן ש'יש מי שאומר שאוסר', משמע שלפי דעות אחרות הדבר מותר. כיון שהלומד בהרהור, אינו נחשב כעוסק בתורה. וזאת למרות שאולי לפי הטעם משום שמחה, לכאורה אין זה משנה אם הוא אומר או חושב, מאחר וסוף סוף יש לו שמחה בלימוד עצמו. אבל מובן מפה, שעיקר לימוד התורה הוא בהוצאה מפיו. כעת מובן, מדוע במצות ספירת העומר, כל אחד צריך לספור בעצמו בפיו, כיון שזהו עיקר לימוד התורה. ולפי זה מובן גם הדין השני, מדוע ספירת העומר צריכה להיות בעמידה, כיון שעיקר לימוד תורה צריך להיות בעמידה. כידוע הגמ' במסכת מגילה [דף כ"א ע"א] אומרת, עד ימות רבן גמליאל היו לומדים תורה מעומד, אבל מימות רבן גמליאל ירד חולי לעולם, הדורות נחלשו, ומכאן והלאה למדו מיושב. אבל לכתחילה, חשיבות לימוד התורה, כבודה של תורה הוא שהלימוד יהיה בעמידה. לכן גם ספירת העומר צריך להיות בעמידה. ואמרנו כבר, שלפי זה אולי ישנן עוד כמה מצוות, שהן מהסימן על"ץ של"ם, אלה שיש להם קשר ללימוד תורה, אפשר שגם בהם זה טעם עשייתן מעומד. ולגבי המצות האחרות שאינן קשורות, צריכים להגיד טעמים נוספים לעניין זה. בכל אופן, הדבר אינו מעכב. הרמב"ם אומר בהלכות תמידין ומוספים [פ"ז הכ"ג], אם ספר מיושב, יצא. כיון שאפילו לגבי לימוד תורה יוצאים בישיבה, הרי בדורות אלו אנחנו יושבים בעת הלימוד. ואפילו לפני זמנו של רבן גמליאל, בזמן שהיו לומדים תורה בעמידה, הרמב"ם כותב בהלכות תלמוד תורה [פ"ד הל"ב], שהרב יושב והתלמידים עומדים. משמע שאין חובה לעמוד. הרי אם עניין לימוד תורה היה דוקא בעמידה, גם הרב היה צריך לעמוד. משמע שזה רק עניין של מעלה, ורק התלמידים היו צריכים לעמוד. אבל לימוד תורה בישיבה, אפשרי ואינו מעכב. |
||||||||
|
||||||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|