|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
"אמון יום זה" (מתוך רשות לאזהרות), מה פירוש המלה אמון? במה יש להקב"ה להשתעשע בתורה, חכמת הצירוף באותיות התורה, ופירוש בפסוק מיוסדים על אדני פ"ז. |
||||||||
מספר צפיות: 9066 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק בחוקותי שנת ה'תשע"ב | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
"אמון יום זה" (מתוך רשות לאזהרות), מה פירוש המלה אמון? במה יש להקב"ה להשתעשע בתורה, חכמת הצירוף באותיות התורה, ופירוש בפסוק מיוסדים על אדני פ"ז. אנו קוראים בשבועות את האזהרות. הפתיחה לאזהרות היא, אמון יום זה, נחלו עם זה, על יד חוזה, איש האלד'ים. מה הפירוש 'אמון יום זה'? פתחנו בשיעור שעבר בפסוק 'ואהיה אצלה אמון, ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם'. מהרי"ץ כותב בפיוט אצולה לפנים [ע"ח ח"ב דף מ"ז ע"ב], אצולה לפנים. היא התורה, דכתיב ואהיה אצלה אמון. ופירוש אצולה, מן 'ואל אצילי בני ישראל', ור"ל שהתורה שנקראית אמון היתה לפנים, כלומר מקודם בכסא ערבות, אלא שאח"כ לארץ נמשכה, לעם בני ישראל. אח"כ [מ"ז ע"א] כותב מהרי"ץ ברשות לאזהרות, אמון, כמו המון. (מפרש האזהרות). דהיינו, המון העם. הציבור. ואינו נכון, דבתריה קאמר נחלו עם זה. כרגע אמרת ש'אמון יום זה' זה ההמון, א"כ מה זה 'עם זה'? חזרנו לעם. אלא אומר מהרי"ץ, והנכון מה שפירש בו הרי"ח, שרצה לומר התורה, דכתיב ואהיה אצלה אמון. דהיינו, התורה נקראת אמון, כי הקב"ה היה משתעשע בה עוד לפני נתינתה. ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת. מהם השעשועים של התורה. תראו דבר הפלא ופלא. יש פירוש על הדיואן, משכיל על נגינות למהר"י קורח זצ"ל, הוא כותב כך, חלמו בני אמון, אלו ישראל שקיבלו התורה שהיא נקראת אמון. ועוד שכלולים במלת אמון כל אותיות התורה. כיצד, אני אקרא לכם מה שהוא כותב אבל שיבשו את דבריו עד שאי אפשר להבין מה הוא כותב. או שהמדפיסים לא הבינו, או שהכת"י היה לא ברור. אולי שני הדברים ביחד, הכת"י לא ברור, וגם לא הבינו, ממילא זה יצא כך. אם היו מבינים, היו מתקנים. כיצד. האל"ף כולל שש תיבות, וסימן להם תק"ף כס"א. כלומר כל אלו האותיות סופם אל"ף, שהרי הה"א סופה אל"ף, וכן הקו"ף סופו פ"א, והפ"א סופו אל"ף. כ"ף סופו פ"א, וסוף הפ"א אל"ף. סמ"ך סופו כא"ף, וסוף הכא"ף פ"א וסוף הפ"א אל"ף. עוד מעט אסביר בל"נ. וכן האל"ף סופה פ"א, וסוף הפ"א אל"ף. וסימנך, ששה משמותם. המי"ם אינו נושא כלום, כי הוא מלך בחיילותיו נושא אלומתיו. הוא"ו בונה עשר, וסימן להם כ"ז, וסימנך עשר ידות לי במלך. הנו"ן בונה חמישה, וסימנך ז"ן עש"ר. סוף הזיי"ן נו"ן, וכן כולם. וסימנך, ויקח לו חמשה חלוקי אבנים מן הנחל. עכ"ל. והדברים סתומים וחתומים. לא ידעו מאי קאמרי רבנן, על מה הוא מדבר בכלל, כי יש פה שיבוש. זה מה שנקרא, חכמת הצירוף. יש ספר המלכות שחיברו אחד מהקדמונים, והוא מסביר זאת. ומכאן נבין, במה הקב"ה משתעשע בתורה, באותיות של התורה, לראות אלו רמזים נפלאים יש בתורה. 'ואהיה אצלו אמון', אותיות אמון, אל"ף מי"ם וא"ו נו"ן. כל אותיות התורה, חוזרים לאותיות אמו"ן. דהיינו, כולם מגיעים בסוף או לאות אל"ף, או לאות מי"ם, או לאות וא"ו, או לאות נו"ן. האותיות האלו הם אותיות אהו"י, וזה מתחלק לקבוצות. יש קבוצה אחת של אות אחת, קבוצה שניה של חמש אותיות, קבוצה שלישית של שש, וקבוצה אחרונה של עשר אותיות. וזהו ואהיה אצלה אמון, ואהי"ה זה וא"ו אל"ף ה"א יו"ד, והה"א האחרונה היא כפילות, א"כ אלו אותיות אהו"י. וסימנך, הק"ף כס"א [לא 'תקף כסא' כמופיע פה]. דהיינו, אותיות ה"א קו"ף פ"א כא"ף סמ"ך אל"ף, כולם נגמרות באל"ף. דהיינו, יש את כל האותיות אבג"ד הו"ז וכו', והרי לא לחנם יש שמות לאותיות, אם היו רוצים רק להגיד בתורת סימן, היינו אומרים אַ בַּ גַּ, מדוע יש שמות לאותיות, אל"ף ב"י גימ"ל וכו'. למה יש להם שם? אלא שיש רמז בשמות האותיות עצמם. כי בסופו של דבר, לא תגיע לאותיות אחרות חוץ מארבע אלו, אותיות אמו"ן. למשל, הק"ף כס"א אלו האותיות שתמיד מסתיימות באל"ף. ה"א סופה היא אל"ף. קו"ף נגמר עם פ"א, פ"א נגמר עם אל"ף. וכן כס"א, כא"ף נגמרת בפ"א, פ"א נגמרת באל"ף. סמ"ך נגמר בכא"ף, כא"ף נגמר בפ"א, פ"א נגמר עם אל"ף. אל"ף נגמר עם פ"א פשוטה, פ"א פשוטה נגמרת עם אל"ף. א"כ יוצא, הקף כסא. ששת אותיות אלו נגמרות באל"ף. אח"כ הוא אומר, המי"ם אינו נושא כלום, דהיינו המי"ם מתחילה ונגמרת במי"ם. הוא"ו בונה עשר, וסימן להם כ"ז, כך כתוב פה אבל זה לא מובן, כי הרי צריך שיהיה עשר אותיות, וסימנם בג"ד צ"ח וטלי"ת, סימן לעשר אותיות אלו, שאם תעשה את החשבון בסופו של דבר הם יחזרו לאות וא"ו. למשל האות בי"ת, לפי המבטא שלנו אומרים ב"י ובארמית זה בי"ת, אבל בעצם זה אותו דבר. א"כ אות בי"ת נגמרת באות תי"ו, ותי"ו נגמרת בוא"ו. אותו הדבר גימ"ל, גימ"ל נגמרת באות למ"ד, למ"ד נגמרת באות דל"ת, שנגמרת בתי"ו שנגמר בוא"ו, א"כ חזרנו לוא"ו. הלאה, האות דל"ת זה פשיטא, התי"ו מסתיימת בוא"ו. אותו הדבר באות צא"ד, יש כאלה אומרים צדי או צדיק, לא ניכנס לזה, אבל החשבון יוצא נכון לפחות באחד מהם. חי"ת אותו הדבר, האות חי"ת נגמרת באות תי"ו, חזרנו לוא"ו. טי"ת גם אותו דבר, וכו' על זה הדרך. א"כ זהו הסימן, בג"ד צ"ח וטלי"ת, אלו עשר האותיות שמגיעות בסופן לאות וא"ו. נשאר לנו נו"ן, בונה האותיות כותב ז"ן עש"ר, אבל טוב יותר להגיד נש"ר ע"ז, כדי שיהיה סימן יותר קל. חמשת האותיות האלה, בסופו של דבר חוזרים לאות נו"ן. נו"ן נגמר בנו"ן. שי"ן נגמר עם נו"ן. רי"ש נגמר בשי"ן, והשין נגמרת בנו"ן. זהו ואהיה אצלו אמו"ן, חמש אותיות המגיעות לנו"ן, נש"ר ע"ז. עשר אותיות שמגיעות לוא"ו, בג"ד צ"ח וטלי"ת. המי"ם אמרנו שרק היא לבד. ושש אותיות שמגיעות לאל"ף, שהם הק"ף כס"א. ביחד זה אמו"ן, 'ואהיה אצלה אמון'. רק שתבינו, הדבר לא נגמר פה, זהו רק הצירוף הראשון. עכשיו מובן במה הקב"ה משתעשע. הרי אנחנו קוראים את התורה, קוראים 'בראשית ברא אלד'ים', אם תעשה חילוף של האותיות, כל האותיות מתגלגלות, וזה השעשוע, כי בסוף צריך לצאת אותו דבר. אבל בעצם טמון פה דבר עצום, כי כשאתה מחליף את האותיות, למשל בראשית, בי"ת היא בעצם תי"ו, רי"ש היא שי"ן וכו', אם תיקח את האותיות האחרונות כתוב כאן מלה אחרת לגמרי, יש פה צירוף אחר ובעצם גילית שכתוב כאן דבר אחר בכלל, תורה אחרת לגמרי. ואם תקחו בחשבון שישנם עוד צירופים אחרים, א"ת ב"ש, אח"ז בט"ח, ויש אותיות שמתחלפות, אם כן יוצא שכתוב פה בכלל דבר אחר, אתה רואה פה שבעצם גילית פה בכלל פרשה חדשה. זה היה השעשוע של הקב"ה, כשהוא ברא את העולם הרי 'אסתכל באוריתא וברא עלמא'. הכל גנוז בתורה. ויש גם אותיות עקומות ולפופות, ויש תגין, ויש גם דילוגים בתורה, זהו דבר שיש לו מקור בקדמונים, רבינו בחיי כותב זאת על מולד בהר"ד, שזה במרחק. אם כן יוצא שבתורה צפונים וגנוזים דברים עד אין סוף, וזהו השעשוע של הקב"ה בתורה, איך שבתורה כלול הכל בכל. אתה רואה שלכאורה שמדברים על נושא מסויים, אבל כאשר אתה מחליף זאת לאותיות אחרות, מצאת עכשיו פרשה אחרת. ואם תמשיך הלאה, תגלה בכלל דבר שלישי. אם תעשה עוד צירוף ועוד צירוף, תגלה דברים שלא חלמת ולא חשבת עליהם. זה נקרא חכמת הצירוף, ועליה כותב החיד"א בספר מדבר קדמות [מערכת ח'], החכמה הי"א היא חכמת הצירוף, חכמה רמה ונפלאה. והרב יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן, היה מתעסק בחכמת הצירוף. על פי זה תראו כמה חשובה כל אות בתורה, כל דקדוק בתורה, חסרות ויתרות, אין שום דבר שהוא מיותר. אם הוא"ו שצריך להיות לא יהיה, קלקלת את כל הרמזים. בתשובה להערה מהקהל: אולי הייתי צריך להקדים לבאר, זה לא שמישהו החליט לקחת מחשב ולעשות חשבון, תעשה כך ויצא כך. תשמעו מה כתוב בספר המלכות [לרבי דוד הלוי], בפירוש שנקרא חקקי לב הוא כותב כך, עניין הצירוף, כי כאשר נכנס האדם בסוד התפשטות הגשמיות והתלבשות נפשו באותיות, הרי הדרכים הם על ידי צירוף האותיות. דהיינו, לקחת מלה ולהוריד ממנה מלבושה הפשוט, ולהמירה ולהחליפה ולצרפה בחילופי אותיות וגימטריאות, ועל ידי זה יעלו ממלה זו דברים חדשים, אשר הם נובעים ממעין העליון, ועל ידם עולה האדם ממעלה למעלה בעולמות עליונים, ומתגלים לו שכליים חדשים המצטרפים לו בגימטריאות וחילופים, ועל ידם משכיל יותר ויותר ומתקרב אל ה' בדביקות נפלאה. תשמעו, הצירופים אינם מעשה אנוש ותחבולותיו, אלא הכל מיד ה' השכיל לנביאים, ומהם מפה לאוזן חכמים מדור לדור, והן הן הדברים האמורים בלחישה. ואז הוא מונה שתים עשרה דרכים שהם סוגי צירופים. אנחנו נגענו רק באפס קצהו. בכל אופן, החיד"א כותב שתלמיד הרמב"ן היה מתעסק בזה, והיו באים מלאכים ומגלים לו פעולות, ועל ידי זה הוא נכנס לעומק סתרי תורה. גם ראיתי ספר גדול בחכמת הצירוף להרב הגדול מהר"ר יוסף ציאח ז"ל בכ"י וכו'. וראיתי קונטריס כת"י בחכמת הצרוף על שנים עשר דרכים, נראה שהרב המחבר היה קדמון מאד, ובתוך דבריו אומר הלכה ראשונה מספר המלכות שחבר רבינו דוד הלוי תהא מנוחתו כבוד, ועמקו דרכיו מאד. וכבר מורי זקני בעל חסד לאברהם בעין הקורא נהר י"א כתב, שחכמת הצירוף מסוכנת מאד. יש גם סכנה בזה, אדם חושב שיעשה חשבונות, מי יודע מה הוא ימצא, אלו דברים, ויחשוב שכעת הוא גילה פה תורה חדשה. ורשאי אדם להשתדל בה לדעת גדולת האל, ושיהיה בן עולם הבא עם אותם המשיבים טעם בידיעת סתרי תורה. לדעת אלו דברים עמוקים יש בתורה, לראות את גדולת הקב"ה שהטמין בתורה כ"כ הרבה דברים נפלאים שאדם אינו מעלה על הדעת. לנו יש בקושי את פרד"ס התורה, להבין את הפשט, רמז, דרש, וסוד. עכשיו הוא מגלה לנו שיש בתורה אלפי אלפים דברים, בלי סוף ותכלה, ובעצם הכל כתוב רק שצריך להשתמש בצורה אחרת. אבל לא כדי לעשות מעשים. זה לגבי חכמת הצירוף. אולם ישנה עוד חכמה באותיות. הפסוק אומר 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז'. שוקיו עמודי שש היינו האותיות של התורה, האמצע שלהם מיוסדים על אדני פ"ז. דהיינו, אם תיקח את האמצע של אותיות התורה, תעשה חשבון ותראה שתגיע תמיד למספר שמונים ושבע, גימטריא פ"ז. וזהו, 'מיוסדים על אדני פז'. כדי להבין זאת, אקרא לכם הקדמה. כתוב בספר תורת משה [פרשת ואתחנן] כך, שמעתי טעם נחמד ויקר הפלא ופלא מחכם אחד, והוא מאנשי צנעא יע"א, ואת צנועי"ם חכמה, שאמר על פסוק שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פ"ז. כותב זאת חכם ספרדי, הוא כנראה פגש את החכם הזה בירושלם, והוא כותב ששמע ממנו את החידוש הזה. אני גם שמעתי זאת מהרבה תלמידי חכמים בעל פה. זהו רעיון ממש הפלא ופלא. דיברנו עד עכשיו על סוף האותיות, עכשיו תשמעו מה יש באמצע אותיות התורה. שנמשלה התורה בכמה מקומות בפז, כגון הנחמדים מזהב ומפז רב. וכן, ותמורתה כלי פז. יש גם פסוק באיוב [כ"ח, י"ז], לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתו כלי פז. לפי שהאמת יורה דרכו, כי שורש ויסוד אותיות תורתנו הקדושה, מיוסדים על תיבת פ"ז, כי עיקר התורה היא עשרים ושתים אותיות, והמה ממולאים ומשובצים בפז. כיצד, תעשו חשבון, ניקח את האות האמצעית של אל"ף שהיא למ"ד, עולה בחשבון שלושים. הלאה, תקח את האות האמצעית של למ"ד, שהיא מי"ם, זה ארבעים. האמצע של המי"ם היא יו"ד, עוד עשר, סה"כ שמונים. אחרי כן היו"ד, אמצעו וא"ו, יוצא ביחד שמונים ושש. והאמצע של הוא"ו זה אל"ף, יוצא הכל ביחד שמונים ושבע. זהו מיוסדים על אדני פ"ז. ניקח אות אחרת, אות תי"ו, האמצע של תי"ו הוא יו"ד, זה עשר. האמצע של יו"ד זה וא"ו, ביחד שש עשרה. האמצע של וא"ו זה אל"ף, ביחד שבע עשרה. האמצע של אל"ף זה למ"ד, עוד שלושים. אח"כ האמצע של למ"ד זה מי"ם, עוד ארבעים. סה"כ שלושים ושבע ועוד ארבעים, ביחד שמונים ושבע, פ"ז. מיוסדים על אדני פז. אבל צריך להיות תמיד חמשה מילויים, כנגד חמשה חומשי תורה. דהיינו, באמצע של כל אותיות התורה יהיו רק אותיות יו"ד מי"ם וא"ו אל"ף למ"ד, ותמיד כשתצרף אותם בחמשה מילויים תגיע בסוף לפ"ז. חייב להיות בסוף פ"ז. אם כן זה מה שהפסוק אומר, שוקיו עמודי שש, דהיינו, האות עצמה שהיא אל"ף, זה אחד, ועוד חמש מילויים, ביחד זה עמודי שש, דהיינו בנוי על שש. והם מיוסדים על אדני פז, כלומר יסוד האמצע שלה, בנוי על אדני פ"ז. ודבר זה רמוז בפסוק ואל מי תדמיוני ואשוה, דהיינו באותיות וא"ל מ"י, שהם תמיד באמצע האותיות של התורה. מי יכול להשות את עצמו לעשרים ושתים אותיות התורה, אין דבר כזה בשום עם ולשון, בשום שפה אין את הפלא הזה. וזה רק אפס קצהו, נגיעה ממש. |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |