עשיית מדורות בל"ג בעומר, מנהג תליית ושריפת המן במדורה, והקשר שביניהם.

עשיית מדורות בל"ג בעומר, מנהג תליית ושריפת המן במדורה, והקשר שביניהם.

יש שואלים על עניין המדורות, שנהגו לעשות בארץ ישראל בפרט, יותר מכל ארצות העולם. אבותינו לא נהגו זאת, אבל גם בכל העולם הדבר לא היה נהוג. בכל אופן נהגו כיום להדליק מדורות אש ועצים בל"ג בעומר, ע"ש עניין האור שנהיה בעולם בזכות רשב"י. ויש כאלה, אינני יודע אם זהו מנהג ילדים או נערים, שמביאים גם את המן, תולים אותו ושורפים אותו. יש השואלים, 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני'? מה העניין להביא את המן ולתלותו גבוה? אמרו לי שבהרבה מקומות עושים כך. אינני יודע מהיכן זה בא, הם מביאים ותולים אותו גבוה, לא יודע אם חמשים אמה או חמש אמה, בכל אופן כמה שהם יכולים, ושורפים אותו. ולכאורה, מה קשור המן לל"ג בעומר? אם היו עושים זאת בפורים, היה טוב הדבר. ואכן בזמן הקדמונים, היה מנהג לשרוף את המן בפורים. זה מה שמובא בגמ' מסכת סנהדרין [דף ס"ד ע"ב], שם הגמ' דנה מה הפירוש מעביר את בנו למולך. אומרת הגמ', כמשוורתא דפוריא. רש"י מפרש שם איזה פירוש, אבל מובא בגאונים, אומר רב שרירא גאון [מובא בתשובות הגאונים], שזהו מנהג ידוע בבבל ובעילם, שתולים את המן ושורפים אותו באש, וזהו משוורתא דפוריא. משוורתא מלשון קפיצה. כמו שוור בן שוור. שוור בארמית זה לקפוץ. א"כ, עושים אש וקופצים מעליה. וכן בספר הערוך מביא זאת בערך שוור, והוא מסביר, משוורתא, בית קפיצה. מנהג בבבל ובעילם, פה כתוב 'מנהג בכל העולם', הבחורים עושים צורה כדמות המן, ותולין אותה על גגותיהן ארבעה וחמשה ימים, עוד לפני פורים. ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה, ועומדין סביבה ומזמרין. ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד השני. אותה הטבעת נקראת משוורתא, כלומר בית קפיצה וכו'.

א"כ בשלמא בפורים, מובן הדבר. גם בעבר בתימן היה מנהג כזה, אמנם לא שרפו אותו באש, לפי מה שאני מכיר, אבל עשו צורת המן ואח"כ פוצצו וריסקו אותו. כאן הם גם שרפו אותו. אבל בכל אופן, המנהג לעשות זאת בל"ג בעומר, הוא לכאורה תמוה.

כותב אחד מחכמי תימן, רבינו יחיא אלצ͘הרי זצ"ל בעל צידה לדרך, בספר המוסר מחברת עשרים ושמונה כך, מה אומר היהודי בימי המן, לבל יפול בפח מוקשי, הוציאה ממסגר נפשי. ומהיכן ידעת שהוא לאש, מקרן זעומך, סיפא דקרא להודות את שמך. הוא כותב זאת כמו חידה, אבל המתבונן יבין את כוונתו. הפסוק אומר, 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך', הוציאה ממסגר נפשי ר"ת המן, להודות את שמך ר"ת לאש. המן לאש. הוא מביא הרבה עניינים בר"ת, רק שהוא כותב ממש בלשון חכמה ובקיצור, 'מה אומר היהודי בימי המן לבל יפול בפח מוקשי, הוציאה ממסגר נפשי', דהיינו, מה יהודי מתפלל, אם מישהו עומד על עם ישראל ועושה להם צרות כהמן? צריכים לדעת, המן זה לא רק המן ההוא, אנחנו בכל שנה אומרים ארור המן, בכל דור יש את ה'המן' שלו. וסימנך, אותיות המלה המן שהם כפולות, ה"ה מ"מ נ"ן. דהיינו, הוא כל הזמן חוזר. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בכל דור יש לו שם אחר, אבל השורש בעצם נשאר למעלה. לכן, מלחמה לי"י בעמלק מדור דור, כי שורש המן לא נמחה. אתה רק חותך את הענף הזה, וגודל משהו אחר, בעוונותינו הרבים. לכן מתפללים, הוציאה ממסגר נפשי. 'ומהיכן ידעת שהוא לאש, מקרן זעומך. דהיינו, הפסוק במשלי [כב, יד] אומר, 'שוחה עמֻקה פי זרות, זעום י"י יפול שם', אומרת הגמ' במסכת שבת דף ל"ג, כל מי שמנבל את פיו, מעמיקים לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרה. מי שמדבר ח"ו דברי נבלות הפה, נופל בשוחה עמוקה ומעמיקים לו גיהנום, נותנים לו משהו עמוק, כדי שישקע ויטבע. 'סיפא דקרא, להודות את שמך'. א"כ, זהו 'המן לאש', דהיינו צריכים לשרוף אותו באש.

יש לכך גם מקור במדרש חז"ל על מגילת אסתר, הנקרא פנים אחרים. ועוד לפני כן כותב זאת בעל שבט מוסר, מדרש תלפיות ומדרש אליהו, מחבר של כמה ספרים, והוא כותב שיש לו קבלה שכאשר מכים את המן בפורים, גם למעלה בשמים מכים אותו. לא לחנם נהגו ישראל לעשות רעש ולמחות את זכר עמלק, לעשות פיצוצים והרעשות, כי המן לוקה במכות הללו בכל שנה ושנה בגיהנם. המכות הללו שאנו עושים פה, גורמים לכך שגם בשמים הוא לוקה. ה'אתערותא דלתתא' עושה את ה'אתערותא דלעילא'. ובמדרש פנים אחרים כתוב כך, הפיל פור הוא הגורל, בא לו להמן מזל דגים. הרי הוא עשה גורל לראות מתי יפול, ויצא לו חודש אדר, שזהו מזל דגים. שמח מאד, איזה יופי, זה סימן טוב, אני עכשיו אבלע אותם. מזלו בחודש אדר. אמר לו הקב"ה, רשע, דגים פעמים נבלעים ופעמים בולעים. הדג אינו רק בולע, לפעמים גם בולעים אותו. תדע לך, אותו האיש נבלע מן הבולעים. אכן מצאת סימן, רק התבלבלת וזה הפוך, צריך להיות שיבלעו אותך. והמן הרשע נבלע, ושורפים אותו ואת בניו בגיהנם בכל שנה ושנה. לא שנשרף פעם אחת ונגמר, נהיה שחיק עצמות, אלא כל פעם מחיים אותו מחדש, ושורפים אותו בכל שנה ושנה. שנאמר תשיתמו כתנור אש. זהו פסוק בתהלים כ"א, תמצא ידך לכל איביך, ימינך תמצא שנאיך. תשיתמו כתנור אש לעת פניך י"י באפו יבלעם ותאכלם אש. אם כן, זהו הרמז על המן.

ממילא יוצא כך, שבעצם אנו מתפללים על כל שונאי ישראל שישרפו באש בכל שנה ושנה, ובגלל שזכות הצדיק מגינה, לכן בל"ג בעומר, דהיינו בזכותו של הצדיק רשב"י זיע"א, זהו הזמן המתאים נגד שונאי ישראל, וזהו זמן השריפה שלהם.

דבר זה, ראיתי שכותב אחד מהצדיקים בדורנו. הוא אומר דבר מעניין, למה הרבה תנאים קבורים בגליל? למה עשה הקב"ה שיקברו אותם דווקא בגליל? הוא אומר, כי 'מצפון תפתח הרעה'. לכן צריך שתהיה שם שמירה חזקה, וכל הקברים של הצדיקים שם, הם כדי להגן על א"י מפני האויבים המגיעים דרך שם. אקרא לכם את לשונו, דיבר זאת האדמו"ר מגור זצ"ל בשנת תשמ"א, כנראה שהדברים נאמרו ברוה"ק, רבי שמעון והרבה תנאים ספונים וטמונים בגליל, כדי לעמוד על המשמר שלא יוכלו הגויים הרשעים להיכנס לא"י. כנראה באותה שנה היה איזה מאורע, הוא כותב שהיה נס גלוי. רק כמה מילים מהגליל, הורגים וטובחים הגויים זה בזה. אינני יודע, כנראה היה בסוריא מלחמות ביניהם או עם ארץ אחרת. בשמים ממעל ראו שלפני ביאת המשיח ירצה מלך אדום ימח שמו וזכרו להיכנס מצפונה של א"י, אדום אלו בני עשיו, הערבים, לכך העמידו שם על המשמר את הצדיקים הקדושים, שבכוחם אינם יכולים לעשות מאומה ליושבי ארץ ישראל. וזה מה שכתוב בזמר בר יוחאי, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צורריך. רשב"י עומד שם עם חרב שלופה, לקראת מי שרוצה לבוא. כמובן הכל מדובר מבחינה רוחנית, הוא עומד ושומר על כל יושבי א"י, שלא יבואו ח"ו משם, כמש"נ בירמיהו 'מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ'. דבר זה אמת ויציב, כל הרוצה יראה זאת בחוש. אנחנו מובטחים שבזכות התנאים הקדושים ורשב"י בראשם, כאשר הרשע יחפוץ לבוא מהגליל, שם תהיה המפלה שלו, וזה ברור כשמש. וזה רמוז במה שאומרים חז"ל, כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדוחק. דהיינו, כשאנחנו ח"ו במצבים קשים, זכותו של רשב"י תגן עלינו אמן.

מישהו שאל היום, שישנם הטוענים שצריכים לקרוא בפיוט בר יוחאי, לא כפי שמקובל בד"כ. אנחנו אומרים כך, בר יוחאי, אור מופלא רום מעלה. יראת מלהביט, כי רב לה. תעלומה, ואין קורא לה. נמת, עין לא תשורך. אבל להם נראה שצריך לקרוא, תעלומה ואין, קורא לה. כנראה הם הבינו ש'אין' היינו לא נמצא. א"כ צריך לקרוא תעלומה ואין, קורא לה.

אולם נראה לי שזה לא נכון, וכמו שמקובל לקרוא בד"כ, כך האמת. דבר ראשון, במהרי"ץ בפירושו במקום [ע"ח דף ק"ב ע"א] מוכח בהדיא לא כך, כי מהרי"ץ אומר ש'תעלומה' שייך לרישא, דהיינו 'יראת מלהביט כי רב לה תעלומה'. יש לפעמים בפייטנים, שבגלל החרוז, מקשרים מלים לא במקום. החרוז מאלץ אותם כך. למשל, 'בר יוחאי למקום אבני ליש, הגעת ופני אריה ליש', הרי הכוונה 'למקום אבני ליש הגעת', אבל בגלל החרוז, שיש ליש עיש, חייבים לפסק זאת כך. א"כ גם פה, מעלה, רב לה, קורא לה, חייבים להפסיק כך. אבל מובנים הדברים, 'יראת מלהביט, כי רב לה תעלומה'. דהיינו, 'אור מופלא רום מעלה', ספירת כתר שזו הספירה העליונה מכל הספירות, אור מופלא 'רום מעלה', 'יראת מלהביט', דהיינו אפילו אתה פחדת להסתכל בכך, כי מסוכן הדבר. 'כי רב לה תעלומה', זהו דבר נעלם ביותר. 'ואין קורא לה', זוהי ספירת כתר הנקראת 'אין'. ואכן חיפשתי ולא מצאתי שקוראים לספירת כתר בשם תעלומה, אולם בשם 'אין' כן מצאתי. לפי דבריהם היה צריך להיות כתוב כך באיזשהו מקום, בכדי שנאמר תעלומה ואין. אבל לא מצאתי שספירת הכתר נקראת גם בשם תעלומה, אלא בשם 'אין'.

בספר ביאור השיר בר יוחאי כותב כך, ספירת החכמה נמשכת מספירת הכתר הנקראת אין, כמו שכתוב בזוה"ק ח"ב דף ק"א והחכמה מאין תמצא, דהיינו החכמה נמשכת ויוצאת מכתר שנקרא אין. הוא מסביר פה דברים עמוקים מאד, ומאריך מכל מיני מקומות למה היא נקראת אין, כי היא נעלמה מעיני כל חי, ואין מי שיוכל להתבונן בה. ואם אדם שואל שאלות על זה, התשובה של השאלה, אין. אין תשובה. אי אפשר לענות לך, כי אין אפשרות להעמיק ולהתבונן בזה, משום שזהו דבר עמוק מאד, ולכן זה נקרא אין. מרוב התעלמות שנסתר מכל הברואים, אין מי שיכול להתבונן בו, רק לשמע אוזן. לכן הוא אומר אין. אבל לא מצאנו שהיא נקראת גם בשם תעלומה.

לכן נראה לי שזו רק התחכמות, אלו שרצו לקרוא כך. וכפי שאמרנו, צריך לקרוא 'תעלומה, ואין קורא לה'.

מה הפירוש, עלית למרום שבית שּבי. הבאנו שהמקובלים אומרים שזה ר"ת שמעון בר יוחאי. דהיינו, במתן תורה משרע"ה הוריד מהשמים את התורה הנגלית, ובצירוף תורת הנסתר שהתגלתה על ידי רשב"י ובזכותו. אולם ממשיכים זאת ואומרים שזהו לא רק רשב"י, אלא גם האר"י רמוז בפסוק זה, במלה 'שבי' מהסוף להתחלה, הרי שמו רבינו יצחק בר שלמה, א"כ זהו שבי מהסוף להתחלה, יצחק בן שלמה. ואח"כ מהתחלה לסוף, שלום בן יצחק, זהו הרש"ש, רבינו שלום שרעבי זצקו"ל.

בתשובה לשאלה מהקהל: גם רבי שלום בן יוסף שבזי, בהחלט, אולם בעצם אולי הם אותו דבר, כי אומרים שכשהוא נפטר, הוא נולד. א"כ זה נחשב אותו אחד. והחסידים אומרים שזה גם על הבעש"ט, ישראל בן שרה.

בכל אופן, האר"י אמר לפני פטירתו שהוא עוד יחזור לעולם. מובא בספר החזיונות כך, סיפר לי הר"ר יצחק הכהן ז"ל, בעת פטירת מורי [האר"י] ז"ל כשיצאתי מאצלו, נכנס הוא אצלו ויבכה לפניו, ויאמר, וכי זו התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם. הרי האר"י נפטר בגיל צעיר מאד, ציפינו שעכשיו נגלה סודות ומי יודע מה, ועכשיו אתה אומר לנו שאתה הולך? וישיבהו, אילו מצאתי אפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם, לא סלקוני מהעולם קודם זמני. אח"כ הוא אומר לו, תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה הזאת שלימדתים, כי לא הבינו אותה כראוי, ויבואו ח"ו לידי כפירה ואבוד הנפש. ואמנם רבי חיים ויטאל יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר. שואל אותו התלמיד השני ר' יצחק הכהן, וכי ח"ו אין עוד לנו תקוה? ויאמר לו, אם תזכו אני אבוא לכם ואלמדכם. ויאמר לו, איך תבוא ותלמדנו אחר שאתה נפטר עתה מהעולם הזה? ויאמר לו, אין לך עסק בנסתרות איך תהיה ביאתי לכם, אם בהקיץ אם במראה. ותיכף אמר לו האר"י, קום צא מהר מזה, כי אתה כהן, והגיע זמני, כי אין פנאי להאריך בשום דבר. אני לא יכול לדבר, תצא מהבית. יצא מהר, וטרם שיצא ממפתן הבית, פתח פיו הקדוש ויצאה נפשו בנשיקה, זלה"ה זיע"א. על פי זה כותבים המקובלים, הם הבינו מכך, שנשמתו חזרה ברש"ש, ברבינו שלום שרעבי שכתב ספרים שפענחו את כל הדברים הסתומים שהיו בדבריו. נמצינו למדים מזה, שמורנו הקדוש הרש"ש הוא גלגול רבינו האר"י ז"ל, ותלמידיו הם גלגול תלמידי האר"י ז"ל. הרי הוא אמר, אני אחזור ללמד אתכם. מ"ר עלה למרום בשביל תורת הקבלה שנקראת שב"י, ע"ש שלושה צדיקים הללו.

לפי דרכנו, אתם זוכרים שדיברנו עה"פ ועשית פסח [במוצש"ק תזריע מצורע ה'תשע"ב], למה הפ"א דגושה, ואמרנו שזה בא ללמד על שני הדברים, גם על קרבן פסח וגם על חג פסח עצמו. א"כ גם כאן, שבית שּבי, שני שי"ן, גם שלום וגם שמעון. כי כשהאות דגושה, זה מראה על כפילות האות, הדגש הוא כאילו יש פה פעמיים שי"ן, שּבי. אמנם אנו אומרים שבי בבת אחת, אבל אם אומרים זאת יותר איטי, זה כאילו יש שני שיני"ן. כי תמיד הדגש מראה על חסרון אות מסוימת.

השלמה לדברים דלעיל מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק בהר שנת ה'תשע"ב.