פיוט בר יוחאי בנוי לפי עשר ספירות, דקדוקי קריאה בפיוט, פירוש "וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צורריך".

פיוט בר יוחאי בנוי לפי עשר ספירות, דקדוקי קריאה בפיוט, פירוש "וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צורריך".

פיוט בר יוחאי בנוי על שם מחברו, רבי שמעון לביא בעל כתם פז. כל הבתים בפיוט זה, מכוונים כנגד הספירות. בתכלאל עץ חיים הדבר מופיע במָקום, אבל בספרים אחרים לא כתבו זאת. 'שמן משחת קודש' זו מלכות, 'מושב טוב ישבת' זה יסוד וכו', כל בית מכוון כנגד ספירה מסוימת.

בר יוחאי נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השעֲרה, חושבני שכך צריך לקרוא, שָּׁעֲרָה. העולם לא קורא כך, אבל בכת"י כתוב שעֲרה, כמו בפסוק 'זקני העיר השעֲרה'. גם בכת"י של מהרי"ץ רואים שהוא עשה שוא, סימן שזה שוא־פתח, כמו בפסוק. בכל אופן, מה הפירוש וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צוררך. וכי רשב"י עשה מלחמות?

אלא צריכים לדעת, הצדיקים הם שמגינים על הדור. גדולי ישראל, בתורתם ובקדושתם, ובפרט מי שיש לו יד בסודות התורה, הוא מכרית מסלק ומבער את כל הקוצים מן הכרם. לכן נקראים המקובלים 'חצדי חקלא', דהיינו שהם מכסחים ומנכּשים בשדות, מוציאים את הכל. תואר זה ניתן להם. גם רבי שמעון בר יוחאי, נחשב שהיה לו חרב, כי הצדיק מגן על הדור.

מובא בספר ביאור השיר בר יוחאי [להריא"ז מרגליות אות ג'], הוא מאריך על כל הפיוט, וכותב בעניין זה כך, מלשון הכתוב [יחזקאל כ"א ח'] והוצאתי חרבי מתערה. ידוע הוא כי כל צדיק המגין על הדור, יש בידו חרב לה', חרב פיפיות בידם. וכמש"כ, מתושלח היה צדיק גמור, למה נקרא שמו מתושלח, דהיה כורת וחותך כל הקליפות, כל הכוחות הטומאה, בכח חרב פיפיות אשר בידו, שהוא שמו של הקב"ה ית'. ולכן נקרא מתושלח, מלשון ואיש שלחו בידו, ומלשון בשלח יעבורו, שפירושו חרב. הוא מביא פה מהרבה מקומות בזוה"ק שכתוב כך. ורשב"י בגילוי סודות התורה, זהו היה החרב פיפיות שלו, אשר עמה הכרית וכיסח כל החוחים והקוצים, הקליפות הסובבים את השושנה העליונה, השכינה הקדושה. כמש"נ כשושנה בין החוחים, דהיינו שיש הרבה קוצים מסביבה. לכן גם סודות התורה של רשב"י כתובים בלשון תרגום, כי זוהי לשון הקליפות בלשונם. מכריחים אותם באותו לשון, כמו שאנו אומרים את הקדיש בלשון ארמית, מאותו הטעם, כי זהו לשונם. וצריכים להשתמש בנשק שלהם, כמש"נ 'ויגזול את החנית מיד המצרי וכו', יש כאן אריכות גדולה בעניין זה.