דין "פסח שני" ומדוע צריך שלושים יום ביניהם.

דין "פסח שני" ומדוע צריך שלושים יום ביניהם.

אבל עוד קודם לכן, י"ד באייר הוא ביום ראשון, לא אומרים בו נפילת אפים ולמנצח, ולא את כל הדברים שיש בהם ענייני צער ודינים, כי יום י"ד באייר הוא פסח שני. דהיינו, מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, לא יכל לעשות את קרבן פסח בזמנו, יש לו את האפשרות לעשות את קרבן פסח ביום הזה. נשאלת השאלה, אם הוא לא יכול לעשות קרבן פסח בגלל שהיה טמא, א"כ כמה זמן צריך להמתין בשביל שיטהר? שבוע? הכי הרבה שבועיים. הרי מזין עליו שלישי ושביעי. א"כ, למה נידחו כל הטמאים עד ארבעה עשר באייר?

כותב היעב"ץ, שגילו לו מן השמים תשובה לשאלה הזאת, יום ארבעה עשר באייר זהו תשלום שלושים יום מפסח. חז"ל אומרים במכילתא, שנעשה נס בחררה שהוציאו ממצרים. הרי לקחו 'עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים', הוציאו ממצרים מצות, ואומרים חז"ל במכילתא שנעשה נס בחררה הזאת שהיא הספיקה להם לשלושים יום, והיום האחרון הוא י"ד באייר. תעשו חשבון מדויק ותראו, הרי ט"ו בניסן זה פסח, אז הם עשו את המצות, וניסן לעולם מלא, א"כ זה שש עשרה יום. ועוד ארבע עשרה ימים של חודש אייר, ביחד שלושים יום. דהיינו, הקדושה של פסח, עניין המצה וההארה שבה, נמשכת שלושים יום, לכן יש עניין למשוך זאת עד ארבעה עשרה באייר, שהוא תכלית וסיום ימים אלו.

רבינו זכריה הרופא מחכמי תימן הקדמונים, כותב במדרש החפץ שהיה נס יותר גדול בעיסה הזאת, שהעיסה לא החמיצה שלושים יום. אינני יודע מה מקורו, אולי היתה לו גירסא כזאת, בכל אופן כך הוא כותב, שנעשה נס גדול, והעיסה שהוציאו ממצרים לא החמיצה במשך שלושים יום. הרי לפני שיצאו, אפו חלק מהעיסה, ונשארה להם עיסה לא אפויה, והיא לא החמיצה במשך שלושים יום. א"כ רואים באופן יותר בולט וניכר, שנס זה נמשך שלושים יום, ולכן פסח שני הוא ביום זה.

חז"ל אומרים, שאחד ההבדלים בין פסח ראשון לפסח שני, שבפסח שני 'מצה וחמץ עמו בבית'. דהיינו, בפסח שני אין חובה לבער את החמץ לפני כן, אפשר שיהיה גם חמץ וגם שיאכל מצה, אנו כמובן מדברים בזמן בית המקדש. וכך היה בזמנם, דהיינו, בט"ו בניסן כשאבותינו יצאו ממצרים, היה להם גם מצה וגם חמץ, עדיין הם לא ביערו את החמץ. אכן העיסה שהוציאו לא החמיצה, אבל היו להם גם דברים אחרים שהם חמץ. בכל אופן, זהו העניין של ארבע עשרה באייר, שעד אז נמשכת הקדושה של פסח, ולכן ביום זה חל פסח שני.