"כי תכלה לעשר" מדוע העא"ן בשוא נח, ודין ביעור מעשרות כספים בפסח. הבנת מארי חיים כאסר זצ"ל בספר שם טוב בעניין מדוע זה נקרא 'וידוי', גדלותו של המחבר, ענוותנותם של זקני העדה וחכמיה בדור שעבר, ומעשה נפלא על אביו של מרן שליט"א.

"כי תכלה לעשר" מדוע העא"ן בשוא נח, ודין ביעור מעשרות כספים בפסח.

עלתה לי שאלה. בזמנו [מוצש"ק ויקרא התשע"ב] אם אתם זוכרים דיברנו על הפסוק בישעיה [כ"א י"ג] מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים, שאלנו למה כתוב משא בעְרב, ולא בעֲרב?

אותה השאלה יש לי בפסוק פה, כי תכלה לעְשר וגו' [דברים כ"ו י"ב] כך זה נכון? כך צריך להיות לפי הדקדוק? אבל תשימו לב, כי אני רוצה להגיד לכם חידוש גדול בסיעתא דשמיא. איך צריך להיות כתוב, לעְשר? כתוב בפסוק עשר תעְשר? מה זה 'כי תכלה לעְשר'? הדבר פלא עצום. הרי זה נגד הדקדוק. גם בפסוק, מקצה שלש שנ֗ים תוציא֨ את כל מעְשר֨ תבואתך [דברים ט"ו כ"ח] גם פה יש משהו משונה, למה יש שתי פישטות? ולמה מעְשר? ולמה בפסוק הראשון כתוב 'כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך' ואין פישטא בין 'מעשר' ל'תבואתך' כמו בפסוק השני? אה, הדברים לא קשים לכם... סתם עשו לנו כך. אנחנו מחזירים את הקורא בס"ת אם טעה, אולי בכלל אפשר להעביר, מה זה משנה...

תשמעו רבותי, יש פה דיוק עצום. צריכים לדעת, אין דקדוק קטן שבתורה, שאינו בא לרמוז רמזים חשובים מאד. איך אומרים בלשון ארמית ללמוד תורה? למלעי באורייתא. כך הלשון בהרבה מקומות. יגיעה של התורה, נקרא לעי באורייתא. הדבר נמצא בהרבה במדרשים, בירושלמי, וגם בזוהר הקדוש. לעי באורייתא, דהיינו, אדם שיגע בתורה. לעי כמו לאה, מתעייף. כמו 'וילאו למצוא הפתח', התעייפו.

התורה פה רומזת דבר חשוב בעניין של המעשר. הרי יש מעשר כספים, והם נועדו בראש ובראשונה לעמלי תורה. מאיפה לומדים דין מעשר כספים? מהפסוק 'תוציא את כל מעשר תבואתך', או מהמלה את. בכל אופן עיקר המעשר כספים, כתוב בכל ספרי חז"ל, זה לתת אותם לעמלי תורה. לכן כתוב בפסוק לעְשר, מה זה לעְ? לעי באורייתא. דהיינו, גם כאשר אתה מעשר, אתה צריך לעשר למאן דלעי באורייתא, לעמלי תורה. כותב החפץ חיים בספרו אהבת חסד [פרק י"ט] כך, אופן החלוקה של מעות מעשר. הנה ידוע דמעות מעשר עיקרו הוא לצדקה לחלק לעניים. וקרוביו העניים הם קודמין בזה לאחרים. ואם קרוביו אינם עניים, ומחלקם לעניים אחרים, מהנכון שיהדר לכתחילה לחלקם לעמלי תורה למען יחזקו בתורת ה'. כי משמע במדרש, דעיקר המעשר נִתּקן בשביל להחזיק לעמלי תורה. עשר בשביל שתעשר, רמז למפרשי ימים [היינו שאותם אנשים עוסקין במסחר] שיפרישו אחד מעשרה לעמלי תורה. לא כתוב ללומדי תורה, אלא לעמלי תורה. דהיינו יש עניין, גם כשאתה נותן למי שלומד, תלוי למי. תתן לא ללומדי תורה אלא לעמלי תורה, לאנשים שיגעים בתורה.

יוצא לנו פה בעצם חידוש גדול, שלפי מיעוט ידיעתי איננו כתוב בכל ספרי זמננו שהביאו את הלכות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות. אף אחד לא הדגיש זאת. כולם כתבו לעשר את כל המעשרות שיש בבית, דיברו על חלה, על הפרוטה חמורה וכו' וכו' כמו שדיברנו, אבל יש לנו פה עוד חידוש, שבשנה הזאת צריכים לכלות גם את כל המעשר כספים שמיועד לעמלי תורה. דהיינו, אם נשאר לך כסף מעשר שלא חילקת אותו, עכשיו זה הזמן. יש דין של ביעור מעשרות, וצריך לתת אותו כבר עכשיו, לחלק אותו ללומדי תורה. ואפילו שיכול להיות שאינם צריכים אותו כעת, ומצדך היית משאיר זאת ונותן בחודש הבא, אבל צריכים לכלות ולתת אותו עכשיו. וזה נלמד מהפסוק 'כי תכלה לעְשר', למאן דלעי באורייתא. את הקשר של זה לפסוק 'מקצה שלש שנים תוציא֨ את כל מעשר֨ תבואתך', אני משאיר לכם שתעיינו, ואתם תמצאו לבד את התשובה. [התשובה בחלק השו"ת שבסוף השיעור].

בכל אופן, ההלכה הזאת נשמעה לי כחידוש גדול, אף אחד מהפוסקים לא כתב דבר כזה, אבל חפשתי ומצאתי שהשל"ה כותב זאת במפורש. הוא כותב [מסכת חולין פרק נר מצוה אות ס"ב], אם הזמין לו ה' יתברך ריוח, אז תיכף ומיד יפריש מעשר, כמו שכתוב עשר תעשר וכו'. ויהיה לאדם כיס מיוחד למעות מעשר שלו וכו'. אח"כ [אות ס"ג] הוא כותב כך, ואף אם זיכהו ה' יתברך שיש לו מעות מעשר הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה הששית של שמיטה, כדין מעשר תבואה. ואותם האנשים המעכבים את מעשרותיהם באופן שנשאר בידם עד אחר מותם, הם כסילים בחושך הולכים, שאין מקיימים בעצמם המצוה. מסביר בשו"ת בית דינו של שלמה [יו"ד סי' א'], דהיינו שאם יש לאדם מעשר כספים, והוא רואה כמה הצורך לתת והוא נותן, אבל אם המקבלים אינם צריכים כעת, הוא שומר לו את הכסף בצד. עכשיו כשמגיע הזמן בשנה השלישית והששית, שזה בעצם מתמשך עד פסח של שנה רביעית ושביעית, כי הרי סוף הדבר הוא בפסח, אם כן זהו הזמן הראוי לכלות זאת. יוצא שדין זה כתוב במפורש בשל"ה. ברור שהוא לא הביא את האסמכתא הזאת שהבאנו מן התורה, כפי שביארנו קודם.

הבנת מארי חיים כאסר זצ"ל בספר שם טוב בעניין מדוע זה נקרא 'וידוי', גדלותו של המחבר, ענוותנותם של זקני העדה וחכמיה בדור שעבר, ומעשה נפלא על אביו של מרן שליט"א.

הסברנו גם [בשיעור שעבר], מדוע זה נקרא וידוי, כי יש בזה עניין של חטא ואשם. אבל צריכים לדעת, בספר שם טוב על הרמב"ם [הל' מעשר שני פי"א ה"א] וגם בספרו קיץ המזבח [פרשת כי תבוא], הוא מבאר כפי המהלך של הדרך אמונה. הרי אמרנו שלשה פירושים מדוע זה בלשון 'וידוי מעשר' או 'וידוי ביכורים'. או שזה עניין של חטא ואשם. או בגלל שאדם לא היה רוצה לעשות זאת מעצמו, וכל דבר שקשה לאדם לעשות נקרא וידוי. או שזהו לשון הודאה כפשוטו, וראינו שכך הבין בספר דרך אמונה בפשטות מה שכתוב בתוספות אנשי שם בשם הון עשיר, וכעת אני רואה שגם מארי חיים כסאר זצ"ל הבין כך. הוא כותב כך, וידוי זה נקרא וידוי מעשר, ועניינו ליתן תודה ושבח לה' ברוך הוא על שזיכהו לקיים המצוות שבזרע הארץ, ואגב וידוי זה מתפלל על כללות ישראל ועל הארץ. וחיובו נוהג אף בזמן הזה שאין מקדש, הואיל ועיקרו תודה לה' ברוך הוא. רואים גם שהוא סובר שגם בזמנינו עושים את הוידוי, הוא כותב 'בזמן הזה', דהיינו גם היום ממש. וגם רואים שהעניין הוא לתת תודה לה' על שזיכהו לקיים את המצות. יוצא שוידוי הוא מלשון הודאה.

הציבור שלנו, לא זכה להכיר את תלמידי החכמים של תימן. צריכים לדעת, מארי חיים כסאר, חושבני שהוא ידע את כל הש"ס בעל פה, ומאידך יכל לשבת עם אנשים בענוה ושפלות. סיפר לי מישהו, בחור מישיבת פונוביז שלמד מסכת יבמות. סיים את כל המסכת, וביקש ממארי חיים זצ"ל שיבחן אותו על המסכת. הבחור לקח מהארון מסכת יבמות, הביא לרב ואמר לו, הנה הרב, תבחן אותי. פתח לרב את הגמרא. סגר הרב את הספר, והתחיל לבחון אותו בע"פ... איך שתורתם היתה סדורה, ומצד שני התנהגו כ"כ בשפלות וענוה.

זכורני את אבא מארי זצ"ל, דבר ממש מפליא, תראו איזו ענוה שהדור שלנו לא מכיר אותה, לא רגיל אליה. זכורני יום אחד, שאחד מהת"ח המפורסמים בין התימנים, זצ"ל, כולם כבר מנוחתם בג"ע, באתי יחד איתו לבקר אצל אבא מארי. הוא שאל איזו שאלה בהלכות יבום וחליצה, ואבא מארי, שהיה כמו נהר שופע, התחיל להגיד לו את כל ההלכות שבשו"ע בהלכות יבום וחליצה. אתם יודעים, יש בסימן ק"ע באבן העזר, דיני גט אחר גט ומאמר אחר מאמר, אלו הלכות מסובכות יש שם. ההוא שמע את זה, והקריש דמו כקליפת השום. לא האמין למשמע אוזניו. אינני יודע אם הוא בעצמו למד את ההלכות האלו, ואבא מארי אומר לו זאת ממש כשלחן ערוך. הוא ממש נדהם. הרגיש את עצמו אפס וריק, מי אני בכלל. אולם אחרי כל זה, אני הייתי נוכח באותו מעמד, אומר לו אבא מארי, טוב, עד כאן, עכשיו הגיע זמן הצהרים. מביא לו כלי, ורוצה ליטול לו נטילת ידים... אני ראיתי זאת, וממש זלגו עיני דמעות. איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה? הוא לא הבליט את עצמו כלפיו בכלל, בזה שהוא חכם יותר ויודע יותר. כאן אותו אדם התייבש לגמרי, נדהם לראות איך הוא בא ונוטל לו את הידיים, כמו משרת אותו.... איך השפילו את עצמם, כיצד לא החשיבו את עצמם. ומצד שני, ידעו את כל התורה כולה ממש. אבא מארי בהיותו בארץ ישראל לא עסק בהלכות יבום וחליצה, ולא בהלכות גטין וקידושין. כשהגיע לא"י הפסיק עם כל התפקידים הרשמיים שלו. בתימן הוא היה ראב"ד, אבל בא"י הוא ראה שכאן זה עולם אחר, התורה היא לא השלטון, והכל כפוף לשלטונות, לכן הוא לא רצה לקבל תפקיד. אבל ארבעים שנה אחרי זה, הלכות יבום וחליצה? מה זה בכלל נוגע לו הלכה למעשה? והכל משונן אצלו בעל פה, כמו אשרי יושבי ביתך, זה מדהים. אלו אנשים שעסקו בתורה לשמה. אנחנו לא יודעים ולא מעריכים, איך שהם ידעו את כל התורה.

אומרים, שבחור ישיבה אחד עלה לשמים, אומרים לו, תגיד מה אתה יודע? אומר, מה אני אגיד? אולי גמרא? אמר, לא, איך אני יתחיל להגיד את הגמרא. אולי משנה? מה אתה יודע? תורה? לא יודע. אמר, אתם יודעים מה, תגידו קושיא, אני אגיד תירוץ... זה מה שהוא יודע. תגיד לנו איזה דף, מה אתה יודע...?! כך בעוונותינו הרבים. בעבר היה לימוד התורה ממש לשם שמים, אשריהם ואשרי חלקם. ומצד שני לא החשיבו את עצמם, הגם שהיו אוצרות של תורה.