דין ספר ימים ולא ספר שבועות. בירור דעת מהרי"ץ במחלוקת האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, ומסקנת מרן שליט"א הלכה למעשה.

דין ספר ימים ולא ספר שבועות. בירור דעת מהרי"ץ במחלוקת האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, ומסקנת מרן שליט"א הלכה למעשה.

בהמשך כותב מהרי"ץ כך, מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. ואם ספר ימים ולא שבועות, יצא. אחרונים למאן דאמר ספירה בזמן הזה דרבנן. אמרנו שיש ספירת ימים ויש ספירת שבועות, האם זה מעכב או לא? תלוי. למאן דאמר שהספירה בזמן הזה דאורייתא, א"כ בתורה כתוב שני דברים, גם לספור שבועות וגם לספור ימים, ממילא זה לעיכובא. אבל אם הספירה היא מדרבנן, רק זכר למקדש, א"כ זה לא מעכב. לכן מהרי"ץ אומר פה, שאם לא ספר שבועות, יצא. ויש אומרים שכן הדין גם בההיפך, אם ספר שבועות ולא ספר ימים.

אח"כ כותב מהרי"ץ עוד הלכה, כשהגיע זמן הספירה אסור לאכול עד שיספור. ואפילו התחיל, פוסק. דהיינו, אם כבר הגיע זמן הספירה ואדם התחיל לאכול, א"כ ראשית צריך לדעת שהוא עשה איסור, כי אסור לאכול עד שיספור. ואפילו אם התחיל, פוסק. אחרונים למאן דאמר ספירה בזמן הזה דאורייתא. א"כ לכאורה, מה מהרי"ץ פוסק? ספירת העומר בזה"ז דאורייתא או דרבנן? קודם הוא כותב הלכה לפי מאן דאמר דרבנן, ואח"כ לפי מאן דאמר דאורייתא. לכאורה מהרי"ץ, ארכביה אתרי אנפשיה.

ממשיך מהרי"ץ אומר, ולאו שפיר עבדי אותם המניחים לספור עד סיום הסעודה, כדי שיעלה המזמור לכאן ולכאן, דכמה פעמים אירע לכמה ששכחו ולא נזכרו מהספירה. לכן יגדור עצמו כפי הדין, שלא לאכול עד שיספור. ואם שכח לספור קודם האכילה ונזכר בתוך הסעודה, יפסיק ויברך. הרי כידוע, לפני ברכת המזון אנו אומרים מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר, זהו אותו מזמור שאומרים אחרי ספירת העומר, א"כ היו אנשים שהתחילו לאכול, וכשהגיע זמן הספירה אמרו, למה שנפסיק באמצע הסעודה? למה נגיד את המזמור הזה פעמיים? נסיים את הסעודה, נספור, נגיד הרחמן וכו', ואז נאמר את המזמור פעם אחת ונברך ברכה"מ, ויעלה לכאן ולכאן. אבל בסופו של הדבר, שכחו בכלל מספירת העומר. לכן הוא אומר, כיון שבמציאות הוכח הרבה פעמים שדבר זה גורם שכחה, לכן צריך להפסיק באמצע הסעודה ולספור.

למעשה, ישנם שלוש דעות בזה. יש אומרים, שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וכך פוסק מפורש מרן בבית יוסף [סימן תפ"ט]. מצד שני, הרמב"ם בהלכות תמידים ומוספים פרק שביעי [הלכה כ"ד] פוסק, שספירת העומר בזמן הזה מן התורה. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא. והמשנ"ב בביאור הלכה מוכיח, שהרמב"ם אינו יחיד בזה, אלא ישנם עוד כמה ראשונים הסוברים כהרמב"ם. ויש את שיטת רבינו ירוחם ורבינו יהודה ברבי יקר, שהיא שיטה ממוצעת, שספירת הימים מן התורה, וספירת השבועות מדרבנן. דהיינו, בפסוק שאמרנו בהתחלה, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה... כאן לגבי השבועות, לגבי שבע השבתות, מוזכר בתורה את העומר, ואם כן כיון שאין לנו עומר בזמן הזה, א"כ ספירת השבועות מדרבנן. אבל לגבי הימים, התורה לא מזכירה עומר, וזהו הפסוק השני 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום', כאן התורה לא מזכירה את העומר, ואם כן ספירת הימים מדאורייתא. מה שכתוב בהמשך והקרבתם מנחה חדשה לי"י, אינני יודע איך הוא יתרץ זאת, בכל אופן נראה שהסיפא של הפסוק אינו מחובר עם הרישא.

אולם לפי מה שאמרנו בשיעור הקודם, הבאנו את מאמר חז"ל שלומדים דוקא מפסוק 'שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות', א"כ לפי"ז יוצא שבספירה של השבועות התורה דווקא כן מדברת על העומר, וממילא גם ספירת השבועות מדאורייתא.

בכל אופן, צריכים לדעת שיש בזה נפק"מ גדולה. מרן בבית יוסף כותב בסימן תפ"ט, שכיון שרוב המפרשים סוברים שזה דרבנן, לכן אפשר לספור את העומר מעיקר הדין, בבין השמשות. זו הלכה אחת. ישנה עוד הלכה, שאם אדם טעה, פתח בארבעה וסיים בחמשה, עוד מעט אולי ניכנס לפרטי דין זה, אבל גם הוא תלוי במחלוקת זו, שאם ספירת העומר דאורייתא, א"כ זה מעכב. ואם מדרבנן, לא מעכב. לכן הוא אומר, שכיון שרוב המפרשים סוברים שספירת העומר בזה"ז דרבנן, א"כ אפשר להקל גם בדין זה, ולכן בין אם בהתחלה חשב את המספר הנכון ובין אם לא, הדבר לא מעכב, ואינו צריך לחזור ולברך. הוא כותב כך, נראה דספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה, כיון דהוי ספיקא דרבנן. כך הוא גם פסק בשו"ע [או"ח תפ"ט ס"ב], אם טעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. משמע ממרן, שדוקא מי שמדקדק אינו סופר עד צאת הכוכבים, וכך ראוי לעשות, אבל משמע שמעיקר הדין אפשר לספור גם לפני צאת הכוכבים. וכן לגבי ההלכה של פתח בארבעה וסיים בחמשה, הוא כותב בסעי' ו' כך, אם פתח ואמר, בא"י אמ"ה, בירך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר, אדעתא דלימר היום ארבעה, שהוא סבור שהיום ארבעה, ונזכר וסיים בחמשה, שהם חמשה. לפי איך שמסבירים פה, הבין כנראה הב"י שהכוונה על הברכה עצמה, דהיינו התחלת הברכה היתה בטעות, וסוף הברכה היתה נכון. או איפכא, שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימר ארבעה, וטעה וסיים בחמשה, אינו חוזר ומברך. אומר בבית יוסף הטעם, כיון שזה תלוי במחלוקת אם ספירת העומר דאורייתא או דרבנן, ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא, הויא ספיקא במידי דרבנן, ולקולא, ואינו חוזר ומברך.

למה אומרים אחרי ספירת העומר את הנוסח, הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו? מהרי"ץ מביא כאן את הטעם של הלבוש, לפי שהספירה בזמן הזה דרבנן, כיון שאין לנו מקדש להקריב העומר, לכך מתפללין שנקיים המצוה כתקנה. גם כאן לכאורה הולך מהרי"ץ כפי מאן דאמר שהספירה מדרבנן. ואכן, נראה נטיית מהרי"ץ בהרבה מקומות להכריח כמרן, שספירת העומר בזמן הזה דרבנן. ולכאורה, אולי ההוכחה היא בכך שנוהגים לומר את הרחמן, כי הרי הרמב"ם לא מזכיר נוסח זה של הרחמן, ואם טעם הלבוש הוא נכון, א"כ למה דוקא במצוה זו קבעו להתפלל הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו? אלא כיון שעכשיו הספירה שלנו אינה מושלמת, אנחנו סופרים רק מדרבנן, א"כ יהי רצון, הרחמן יחזיר עבודת בית המקדש, ואז אנו נקיים את המצוה כתקנה. אולם דבר זה הולך רק למאן דאמר שהספירה מדרבנן, וכך כותב הלבוש במפורש, ומהרי"ץ מעתיק אותו. אכן הדבר אינו מוכרח, כיון שלמעשה אומר בשיבלי הלקט שזה לא קשור אחד לשני. דהיינו, גם אם נגיד שספירת העומר דאורייתא, אבל סוף סוף חסר לנו קצירת העומר, ואין לנו בית המקדש וממילא לא מביאים זאת, לכן גם למאן דאמר שהספירה מדאורייתא, עדיין יש מקום להגיד נוסח זה של הרחמן.

אמרנו קודם, שמהרי"ץ לכאורה צידד לשתי האפנים, ארכביה אתרי אנפשיה, בהתחלה אמר שאם ספר ימים ולא ספר שבועות יצא, למאן דאמר דרבנן. ואח"כ אמר, שאם התחלת בסעודה, תפסיק, כמאן דאמר דאורייתא. א"כ לכאורה הוא לא מחליט איך פוסקים, אלא מביא צדדים לכאן ולכאן. למעשה, גם הרמ"א פוסק כך. למרות שלכאורה גם הרמ"א סובר שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, כי אם הוא חולק על מרן בדבר זה, הוא היה צריך לכתוב זאת, אבל הוא לא כתב, ובכל זאת הוא פוסק שיפסיק את הסעודה ויברך. מסבירים האחרונים, נכון שאנחנו פוסקים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, אבל בכל זאת כיון שזו אינה טירחא כ"כ גדולה, לכן תפסיק באמצע הסעודה ותברך. דהיינו, אפילו שאנו פוסקים שספירת העומר דרבנן, ולמאן דאמר שזה מדרבנן אינו חייב להפסיק את הסעודה אלא יכול להמשיכה, אבל בכל זאת, מאחר וזו טירחא קטנה, לכן כדאי פה לחשוש למאן דאמר דאורייתא. ויכולה להיות עוד סיבה, כמו שמהרי"ץ כותב בסוף, שהוכח במציאות שאנשים טעו בזה, לכן הוא חשש פה למאן דאמר דאורייתא, אבל לא שכך הוא פוסק מעיקר הדין.

מאידך, בשו"ת פעולת צדיק [חלק ג' סי' ר"ו] נראה יותר נטיית מהרי"ץ לפסוק שזהו מדאורייתא. למעשה גם בתשובות ישנה סתירה, אבל יש מקום אחד שממנו משמע שהוא נוטה יותר לומר שזה דאורייתא. הוא אומר, על מה שנהגו לספור העומר מבעוד יום, אפילו מפלג המנחה. כנראה הדבר היה מצוי בפרט בערבי שבתות, שאנשים גמרו את התפילה מוקדם, התפללו בערב שבת מבעוד יום, עוד מפלג המנחה, ובכל זאת ספרו את העומר. א"כ הוא אומר, מה הסיבה שנהגו להקל? הוא כותב בשם חק יעקב וארחות חיים, אחד מהנימוקים הוא, בגלל שאינה אלא מדרבנן, זכר למקדש. גם בעל שושנת המלך מביא זאת בשם מהרי"ץ, וגם בעל ענף חיים. א"כ לכאורה, משמע שכך הם סוברים.

מצד שני, מהרי"ץ מביא בשם הר"ן, שהוא אומר שרוב המפרשים סוברים שהספירה בזה"ז דרבנן, אבל הרמב"ם כותב שזה מן התורה. הוא כותב, אף שהר"ן כתב על דעת התוס' שזה לא נכון, אבל הרמב"ם כתב שספירה בזמן הזה דאורייתא. דהיינו, מהרי"ץ רוצה להגיד, שכיון שהר"ן כותב בלשון 'אבל', 'אבל הרמב"ם כתב', יש כלל בפוסקים שכאשר כתוב בלשון 'אבל', זוהי הסברא שבה חפץ הפוסק. אפילו שכתב קודם צדדים אחרים, אולם כשכתב 'אבל' כך וכך, 'אבל הרמב"ם כתב', פירושו שבזה הר"ן מגלה את דעתו שהוא נוטה לפסוק כמו הרמב"ם.

על פי זה, מיושבת קושית הערוך לנר. הוא מביא שבמסכת סוכה פוסק הר"ן שספירת העומר דאורייתא, מצד שני בערבי פסחים, שם הר"ן מאריך בענייני ספירת העומר, והוא כותב שרוב המפרשים סוברים שזה דרבנן, א"כ הר"ן סותר את עצמו. אבל לפי מהרי"ץ מיושב הדבר, אדרבה,  גם במסכת פסחים סובר הר"ן שזה דאורייתא, כיון שבסוף מביא את הרמב"ם וכותב בלשון 'אבל' הרמב"ם, נכון שהביא שהרבה סוברים לא כמוהו, אבל מה אני סובר? אני סובר כמו ה'אבל'. ה'אבל', זה העיקר. אם כן לפי ההבנה של מהרי"ץ, הדבר מיושב היטב.

שאלה מהקהל: הערוך לנר לא ידע את הכלל הזה?

תשובת מרן שליט"א: וכי כלל זה הוא הלכה למשה מסיני? אפשר גם לא לקבל את הכלל הזה. חוץ מזה, הערוך לנר כנראה לא עסק בכללי הפוסקים, הוא היה כנראה יותר למדן, עסק בחידושים בסוגיות. כלל זה של 'אבל', ידוע למי שעוסק בפוסקים, ובכללים של פוסקים לא כל אחד נחית אדעתא. בכל אופן, אחרת אנחנו משאירים את הר"ן בקושיא.

צריכים לדעת כלל בכללי הפוסקים. כשאומרים 'אבל' שזו הסברא שהוא חפץ, יש לדעת שהרבה כללים שכתובים בפוסקים, לדוגמא יש אומרים ויש אומרים הלכה כי"א בתרא, ועוד הרבה כללים שכתובים בפוסקים, אין פירושו שכללים אלו נתקבלו מאותם גדולים בעצמם. אפילו הכללים שכותבים במרן הבית יוסף, אומר החיד"א שלא קיבלו זאת ממרן, אלא שהפוסקים כתבו כללים, כפי מה שנראה להם לפי סגנון הפוסק, מה דעתו. אבל לא פירושו שכללים אלו הם כללי ברזל, שחייבים לקבלם. בד"כ כך מקובל, אבל אם מישהו חולק או לא מקבל כלל זה, הדבר אינו קושיא. זה כמו שמקשים על אמורא ממשנה אבל לא מברייתא, כי יכול להיות שהוא לא ידע, וגם אולי אינו סובר כך. אולם יכול להיות שמכח הקושיא, הוא כן היה מקבל זאת. בכל אופן זה לא פלא אם מישהו לא סבר כך, או שלא ידע זאת. הדבר בהחלט יכול להיות.

מה שמפליא הוא, שחכמי תימן לפני מהרי"ץ, פסקו כמו הרמב"ם. מארי יחיא בשירי ומארי יצחק ונה זצ"ל. על אף שרבי יצחק ונה נוטה בד"כ אחרי השו"ע, אבל פה הוא כותב במפורש שספירת העומר בזמן הזה מן התורה. איך הוא התעלם מדעת מרן? הרי א"א להגיד שהוא לא ראה זאת. נכון שבשו"ע הדבר לא כתוב במפורש, כי בשו"ע מרן לא גילה דעתו אם ספירת העומר היא מן התורה או מדרבנן, אבל בבית יוסף הדבר כתוב מפורש, ומהרי"ו בודאי ראה זאת כי הוא מביא את הבית יוסף לפעמים, א"כ א"א להגיד שהוא לא ראה אותו.

לסיכום, פשטות הסוגיא במסכת מנחות דף ס"ו, כפי שכבר דיברנו [בשיעור שעבר], משמע כמו הרמב"ם שזה מדאורייתא. במהרי"ץ בכמה מקומות נראה שהוא פוסק כמד"א דרבנן, אבל הדבר אינו כ"כ ברור, כי יש לו נטייה שזה כן דאורייתא. ואמרנו בשיעור הקודם שיש מאמר חז"ל מפורש, עה"פ 'תחל לספור שבעה שבועות' שכתוב אחרי 'שבעה שבועות תספור לך', הבאנו את המאמר של מדרש הגדול, וגם פה רואים כמו שיטת הרמב"ם שספירת העומר בזה"ז דאורייתא. דהיינו, יש נטיה גדולה בפוסקים וראיות מחז"ל וממאמרים בחז"ל, שזה דאורייתא. א"כ פירושו, נכון שאנחנו לא יכולים לזוז מההכרעה של מרן שזה דרבנן, אבל צריכים להיזהר ולחשוש, לצדד יותר כמו המ"ד דאורייתא.

פלא הכי גדול בעיני, הוא על בעל שו"ת אור לציון, הגאון רבי בן ציון אבא שאול, שהיה גאון עצום, הוא כותב בחלק ג' [פרק ט"ז אות ב'] כך, נכון שבבית יוסף כתוב שההלכה היא שספירת העומר מדרבנן, אבל בשו"ע מרן לא סובר כך. דהיינו, אפשר לפרש את השו"ע גם למאן דאמר שזה דאורייתא. דהיינו, אכן בדין של סעיף ב' כותב מרן בשו"ע שהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, ומפה לכאורה משמע שזה רק עניין של דקדוק ולא מעיקר הדין, אבל לא הסיבה היא בגלל שהספירה מדרבנן, אלא ספירת העומר דאורייתא, ומה אתה שואל למה בכל זאת אפשר לספור את ספירת העומר קודם צאת הכוכבים? כי אני מצרף את שיטת רבינו תם המובא בתוספות במסכת ברכות [דף ב' ע"א], שהוא סובר שכבר מפלג המנחה נחשב לילה. כמו לגבי תפילה, וה"ה לגבי ק"ש, כך גם לגבי ספירת העומר הדין כן. לפ"ז, לא חייבים לומר שספירת העומר היא דרבנן כדי להתיר לספור את העומר בין השמשות, אלא אפילו אם ננקוט שספירת העומר דאורייתא, עדיין יהיה אפשר לספור את העומר בין השמשות. ולגבי מש"כ מרן השו"ע בסעיף ו', בדין שפתח בארבעה וסיים בחמשה, או הפוך שחשב ארבעה ובסוף טעה וסיים בחמשה, אינני רוצה להיכנס לסעיף זה כי הוא מסובך ויש בו הרבה הבנות אבל לפי ההבנה בפשטות השו"ע, שבהתחלת הברכה כשאמר ברוך אתה ה', חשב על מספר אחר, ובסוף חשב מספר אחר, והמספר הנכון היה או בהתחלה או בסוף. על שני דברים אלו גם יחד פסק מרן, שאינו חוזר ומברך, והסביר בבית יוסף את הטעם בגלל שזה ספק דרבנן. אומר בעל אור לציון, לא חייבים להסביר שזה הטעם. הרי בשו"ע לא כתוב הסבר, א"כ אני יכול להסביר לך אחרת. מה אתה אומר, שספירת העומר דאורייתא, וצריך להחמיר? נכון שספירת העומר דאורייתא, אבל למה שאחזור ואברך? בגלל ספק דאורייתא לא צריך לברך, אני יכול רק לספור. הרי הברכה היא מדרבנן, א"כ גם אם אפסוק שספירת העומר דאורייתא, הדבר לא מחייב שאחזור ואברך. ספק דאורייתא לא מחייב אותי לברך, אלא רק לספור, לכן אספור בלי לברך. ובעצם הרי זה פסק השו"ע, שאינו חוזר ומברך. דהיינו, לספור הוא כן יספור, אבל את הברכה לא יברך, כי ברכה זה דבר חמור, ספק לא תשא וכו'. בכל אופן, אפשר להסביר זאת גם למאן דאמר שספירת העומר דאורייתא. כך אומר האור לציון.

בעל אור לציון היה בעל שכל, זך השכל וזך הרעיון. אבל פה, לפי עניות דעתי, הוא כתב דברים מאד תמוהים. כי לפי דבריו יוצא, שהוא מפרש את השו"ע לא כמו שהוא עצמו פירש את דבריו בב"י. הרי בב"י מסביר מרן במפורש את שתי ההלכות האלה כמאן דאמר ספירת העומר דרבנן, בא האור לציון ואומר, נכון, אבל בשו"ע אפשר לפרש גם כמו מאן דאמר שספירת העומר מדאורייתא, כי בשו"ע לא כתוב הסבר. שייך דבר כזה?! אתה רוצה להסביר מחבר לא כפי שהוא הסביר את עצמו? מה נאמר, שזה כמו שמצאנו לפעמים, כמו שכותב החיד"א בכמה מקומות, בברכי יוסף סימן קפ"ח ובמחזיק ברכה, שלפעמים בשו"ע הוא חזר בו ממה שכתב בבית יוסף. אכן נכון, אבל זה שייך רק איפה שיש ראיה בשו"ע שהוא חזר בו. כשאתה רואה שהוא כותב לא כפי שכתב בבית יוסף, כאן חייבים להסביר ש'רוח על פניו יחלוף', והוא שינה את דעתו. נכון שכתב אחרת בב"י, אבל בשו"ע היתה לו סברא אחרת ולכן כתב פסק אחר. כך לשון החיד"א, אפשר שבזמן כתיבת השו"ע רוח על פניו יחלוף, והדר ביה משמעתיה דמעיקרא. הדבר יכול להיות. מי שמחבר ספרים, ת"ח כל זמן שמזדקנים, דעתם מתוספת עליהם. א"כ עכשיו הוא סובר פסק אחר ממה שפסק קודם. אבל כאשר אני רואה שהשו"ע והבית יוסף הם אותו הדבר, לבוא ולהסביר שמש"כ מרן בשו"ע זה מטעם אחר ממה שהוא בעצמו כתב בב"י, הדבר לא מתקבל על הדעת. כך לפי עניות דעתי. אם היתה לנו הוכחה שבשו"ע הוא חוזר בו ממה שכתב בב"י, אצטרך להסביר איך למרות שכתב כך בב"י, כתב אחרת בשו"ע. אבל כאשר הכל נראה מתאים, לבוא ולהסביר אותו לא כמו שהוא עצמו כתב בב"י, הדבר נשמע לי כהעמסה שקשה לקבלה.

למסקנא, ספירת העומר דרבנן, וכדאי להחמיר ולהשתדל כמאן דאמר דאורייתא. דהיינו, לא להקל בספיקות. להשתדל שהספירה תהיה אחרי צאת הכוכבים, וכן בכל החששות שיש, ספר ימים ולא ספר שבועות, פתח בארבעה וסיים בחמשה, בכל הספיקות, תמיד כדאי להחמיר ולחזור ולספור. כי הרי סוף סוף העיקר זה הספירה, לכן לא לסמוך על הקולות שיש בדבר זה. כך המסקנא בעזהי"ת.