|
||
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו. פרויקט הכנסת מאמרי מרן שליט"א מעשרות ספרים ירחונים וכתבי עת הפזורים על פני עשרות שנים לאתר יד מהרי"ץ "נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א. |
האם מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות קיימות בזמן שאין בית המקדש קיים, מה הדין אם לא עשה ביעור בערב שביעי של פסח, או שלא עשה וידוי, מה הקשר בין פסח לוידוי מעשרות, מדוע נקראים פסוקים אלה בשם "וידוי" מעשרות, דין פרוטה חמורה, והאם מותר להתוודות בשבת ויו& |
||||||||
מספר צפיות: 17633 | ||||||||
מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק תזריע ומצורע ה'תשע"ב. והשלמה מתוך השיעור השבועי שנמסר במוצש"ק אחרי מות וקדושים שנת ה'תשע"ב. | ||||||||
ה' ניסן ה'תשע''ח | ||||||||
האם מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות קיימות בזמן שאין בית המקדש קיים, מה הדין אם לא עשה ביעור בערב שביעי של פסח, או שלא עשה וידוי, מה הקשר בין פסח לוידוי מעשרות, מדוע נקראים פסוקים אלה בשם "וידוי" מעשרות, דין פרוטה חמורה, והאם מותר להתוודות בשבת ויו"ט. מצוות ביעור מעשרות, ווידוי מעשרות, האם הן רק בפני הבית, או גם שלא בפני הבית. ובכלל יש לדון מה הקשר שלהם לחג הפסח. השנה [ה'תשע"ב ב'שכ"ג] הרי עשינו ביעור מעשרות, וגם ווידוי מעשרות. את ביעור מעשרות עושים בערב שביעי של פסח, ואת הוידוי ביום שביעי של פסח. כך דעת הרמב"ם, שעושים את הביעור בערב יו"ט האחרון, הביעור חייב להיעשות בערב חג, אבל את הוידוי מעשרות עושים בשביעי של הפסח. א"כ לכאורה קשה, איך אתה אומר בוידוי 'ואמרת לפני י"י אלד'יך ביערתי הקודש מן הבית', וכי אתה לפני ד' אלד'יך? כך הראב"ד צועק חמס על הרמב"ם שכותב בהלכות מעשר שני, שאפשר לעשות את הוידוי גם בזמן הזה, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אומר הראב"ד, והרי כתוב מפורש בתורה ואמרת לפני ה' אלד'יך, א"כ זה רק בזמן בית המקדש. ביערתי הקודש מן הבית, ר"ת בהמה. מספרים על הרוגוצובר, שמישהו בא להתלוצץ עליו. אתם יודעים, הרוגוצובר היה גאון גדול, חריף עצום, היו לו חקירות עמקניות מאד, הוא היה גם בקי עצום, אדיר, בש"ס, וברמב"ם בפרט, משהו הפלא ופלא, והיו לו חקירות מאד עמוקות, דקות מן הדקות. זהו רבי יוסף רוזין בעל צפנת פענח על הרמב"ם, ספר עמוק מאד שאפילו לגדולי תורה קשה ללמוד בו, קשה להבין מה הקשר בין השורה הראשונה לשורה הבאה. א"כ מישהו בא להתלוצץ עליו, להגיד לו כל מיני חקירות טיפשיות ע"מ ללגלג עליו. הרובצובר ענה ואמר לו, תשמע, גם לי יש חקירה. יש הרי קנין משיכה. איך מושכים בהמה? אמנם מן התורה מעות קונות, אבל אפשר לקנות גם על ידי משיכה, דהיינו שמכישה במקל ורצה לפניו. משתעקור יד ורגל, קנה. אם כן, יש לי פה חקירה, למה הבהמה רצה? האם בגלל שהיא מפחדת שהוא יתן לה עוד מכה, לכן היא בורחת. או בגלל שבזמן שהיא רצה, היא כבר לא רואה את המקל. ההוא שומע את זה ומתחכם, אומר לרב מדוע אתה שואל אותי שאלה כזאת, דבר זה צריך לשאול את העגלון, את בעל העגלה צריכים לשאול. אומר לו הרוגוצובר, אתה 'עגל לא לומד', לא שאלתי אותך בתור עגלון, אלא בתורת בהמה שאלתי אותך. החיד"א מביא בספר דבש לפי [הערה כ"ב אות ו'], את הגמ' בחולין, שהחוטא נקרא בהמה. לכן הרוגוצובר קרא לו בהמה, הוא היה מרושע האיש הזה. אבל החיד"א מביא שם שהוא מצא בספר כתיבת יד, מהקדמונים, שכתוב שם על אדם אחד שציערו אותו בחלום, הכאיבו ואמרו לו שהוא בהמה. הוא קם בפחד, 'מה פשעי מה חטאתי'? הלך לשאול אדם אחד, גברא רבא. שאל אותו, מה עשית באותו יום? התחיל להגיד לו, היה ספר זוהר בבית, ראיתי שאני לא לומד בו, אמרתי נמכור אותו. אמר לו, האא, לכן אמרו לך שאתה בהמה, זהו ביערתי הקודש מן הבית. ספר קדוש צריך להשאיר בבית. תלמד או לא תלמד, אבל תשאיר אותו. מה הפירוש 'ביערתי הקודש מן הבית', זהו המעשר שנקרא קודש. אני אומר כל זאת, ראשית כדי להסביר מה הקשר של ביעור מעשרות ווידוי מעשרות לחג הפסח, כי לכאורה לא נראה שום קשר מדוע קבעו לעשות זאת בחג הפסח? רק השנה התעוררתי לשאלה זו, שלכאורה אין קשר בין הדברים. זה כמו שלא שואלים למה חל צום גדליה בג' תשרי, מה הקשר לעשרת ימי תשובה? ואכן לכאורה אין קשר. בצום גדליה הרגו אותו, ולכן קבעו זאת אז. אבל בכל אופן מי שיתעמק, ימצא שיש קשר. הסברנו זאת פעם. יש קשר, וזה לא לחנם. נכון שתאריך המעשה היה אז, אבל הקב"ה, מסובב כל הסיבות, ולא לחנם הוא גלגל זאת שהדבר יקרה בג' בתשרי. ורק בקיצור נאמר, שזה בא להראות גם על העניינים של בן אדם לחבירו. כי הרי בעצם כל העניין של צום גדליה הגיע בגלל הקנאה. א"כ, בר"ה ויו"כ אנו אומרים רק 'ובכן יתקדש שמך', 'חטאנו לפניך' וכו', ומה עם בן אדם לחבירו? לכן בא צום גדליה, כדי לעורר על זה. הסברנו זאת פעם באריכות. א"כ גם פה לכאורה, נראה שביעור מעשרות ווידוי מעשרות אינם במקום. ובכלל, מה הדין אם אדם לא עשה ביעור מעשרות, לצערינו ישנם הרבה אנשים שאינם יודעים מה זה תרומות ומעשרות, וק"ו מה זה ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, או אנשים שהיו טרודים ולא הספיקו לעשות, ונזכרו אחרי פסח, האם הם יכולים לעשות אז או לא? או מה הדין אם ביער, אבל להתוודות הוא לא התוודה. אמנם יש כאלה שאמרו שלא יתוודה, כי לפי דעת הראב"ד אין בכלל וידוי בזמן הזה, אבל רבינו הרמב"ם ומרן בשו"ע פוסקים שהוידוי נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית. נכון שכתוב בתורה לפני ה' אלד'יך, אבל אומר מהר"י קורקוס, כל מקום זה לפני ה'. וכי פה זה לא לפני ה'? רק בבית המקדש זה לפני ה'? בכל מקום השכינה נמצאת. כך הוא אומר, ויש בזה נידון בכמה וכמה מקומות, ואולי גם אפשר לפי זה להעיר על מה שדיברנו קודם. בכל אופן ברמב"ם כתוב כך במפורש, הרמב"ם אומר, ומצוותה במקדש, שנאמר לפני ה'. ואם התודה בכל מקום, יצא. דהיינו, לכתחילה צריך בית המקדש, גם הרמב"ם סובר כך, אולם זה לא מעכב. גם השו"ע פוסק שיש וידוי אף בזמן הזה. בספרי האחרונים דנים בכך, והחזו"א הנהיג שלא להתוודות. ראשית, כי הוא לא כפוף לא לרמב"ם ולא לשו"ע. אם יש לו ראב"ד, הוא יכול לפסוק כמוהו. שנית, כיון שבהרבה דברים איננו יכולים לקיים את הלכות מעשרות, לנהוג בהם כהוגן, וגם צריך להיזהר בהרבה פרטי דינים שאולי לא יעשו אותם, כגון לא להקדים מעשר אחד לשני, לא להפריש בטומאה, ואיך תגיד ולא ביערתי ממנו בטמא, וכי אנחנו יכולים לומר כן? מצד שני, בזמן הרמב"ם, אינני יודע מה היה בזמן הרמב"ם אבל חושבני שבזמן הרמב"ם כבר לא היה מי שנוהג בטומאה וטהרה, ובזמן מרן השו"ע בודאי שלא היה, א"כ איך מביא מרן את ההלכה הזאת שזה נוהג גם שלא בפני הבית? לכן אנחנו הנהגנו שכן לעשות זאת, כמו שהנהיגו גדולי רבני ירושלם. מהחזו"א זו לא ראיה, ואפילו שאנחנו פה בבני ברק, הרבה הוראות של החזו"א לא התקבלו, כי הוא לא התקבל כמרא דאתרא. למשל, העניין של קריאת המגילה בט"ו, הרי החזו"א פסק שבבני ברק צריכים לקרוא את המגילה גם בט"ו, בגלל החיבור שלה ליפו, ואכן יש כאלה שנהגו כך בכמה מקומות, אבל רוב הרבנים לא פסקו כן. ובפרט לפי שיטתנו, הרי יפו בעצמה זה ספק, ועיר שעל יד ספק לא נתרבה מ'מדינה למדינה', כמו שכותב החיד"א, וכן מהרי"ץ לגבי ארץ תימן, הוא כותב עתה שיצאנו חוץ למדינה וכו', וזוהי בעצם אותה שיטה. החשש הוא מצד שיפו עצמה היא ספק, אז ב"ב סמוך ונראה לספק. ולמעשה גם אלו שקראו בעבר בט"ו, כמדומני שכיום כבר אף אחד לא קורא בט"ו, והסיבה היא שמאז שעשו את כביש אילון, זה הפריד את הערים, וכיון שכבר יש מרחק ביניהם, ברור שאין צד להגיד שיש חיבור ולהחשיב זאת כמקום אחד. כבר אינני מדבר מצד שהן רשויות נפרדות מבחינת ניהול העיר, העיריה וכדו', אלו סברות אחרות, אבל מבחינת זה שעשו את כביש אילון, גם אלה שהחמירו ודקדקו לקרוא בב"ב גם בט"ו, כבר לא קוראים זאת. אם יש נידון היום זה על תל אביב, שהיא סמוכה ליפו, אבל ב"ב כבר אין שאלה וצד לקרוא בט"ו. א"כ, ביערתי הקודש מן הבית, זהו וידוי מעשר. מה זה קודש? מעשר שני נקרא קודש, שנאמר 'וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לי"י הוא קֹדש לי"י [ויקרא כ"ז ל'], וגם נטע רבעי נקרא קודש, שנאמר קֹדש הילולים לי"י [ויקרא י"ט כ"ד], שניהם נקראים קודש. א"כ עיקר הוידוי הוא על המעשר, אבל על דברים אחרים, אם הוא לא עשה זה לא מעכב. בעל מנחת חינוך [מצוה תר"ז] מסתפק בשאלה האם מי שלא ביער בפסח יכול לבער לאחר פסח. גם על הוידוי יש נידון, אם ביער אבל לא התודה, ועל כך הוא אומר אם ביער ולא התודה פשוט לי שאחרי כן לא צריך להתודות. מאידך בדרך אמונה על הרמב"ם [להגר"ח קנייבסקי, פי"א מהל' מעשר שני] הביא ראיה מפורשת מהמאירי במגילה שם כתוב שהזמן אינו קבוע דוקא לרגל, ומי שלא התוודה בפסח יתוודה אחרי פסח. שם המשנה דנה על דברים שמצותם מעלות השחר כל היום, והוא שואל למה לא כתוב גם ברית מילה? מוזכר שם מגילה ועוד כמה דברים, גם וידוי מעשר מוזכר, כי מצות וידוי מעשר ביום ולא בלילה. אפשר להתוודות כל היום, ולכתחילה במנחה, כי קבעו את זמן הוידוי בסוף היום, אולם אפשר להתודות כל היום. אבל אם התודה בלילה, לא יוצא ידי חובה. והטעם הוא כך, שהרי בתורה בתחילת פרשת כי תבוא ישנם שלשה עניינים, פרשה ראשונה היא מקרא ביכורים, והיה כי תבוא וכו' ולקחת מפרי האדמה, ובאת אל הכהן, וענית ואמרת ארמי אובד אבי וכו'. פרשה שניה זו וידוי מעשרות, כי תכלה לעשר וכו' ונתת ללוי וכו' ואמרת לפני ה' אלד'יך, עד השקיפה ממעון קדשך. זה הוידוי ואותו הנהגנו לעשות, כמו שנהגו בירושלם, לקרוא פרשה זו בציבור, ובטעמי המקרא, כך שגם אם לא קיימנו זאת כמו שצריך, או מי שלא קיים ביעור בכלל, יקרא זאת כדרך קריאת פסוקים, כמו תפילה. ובבית הכנסת, שזה ג"כ לפני ה' קצת. אח"כ פרשה שלישית, היום הזה י"י אלד'יך מצווך לעשות את החוקים ואת המשפטים וכו', את ה' האמרת וגו'. מכאן אומרת הגמרא סמוכין, מה כאן כתוב היום, אף מעשר ביום. אם כך, אפשר להביא ראיה עצומה לשיטת הרמב"ם, וגם להבין מה הקשר לפסח. הרי היכן כתובה ההגדה שאנחנו אומרים בליל הסדר, בפרשת כי תבוא, מארמי אובד אבי והלאה, זהו עיקר ההגדה של פסח, ואנו דורשים על כל פרט ופרט, וירעו וכו', ויענונו וכו', ונצעק וכו', וירא את ענינו וכו', ואת עמלנו וכו'. אנחנו מפרטים כך בדרך מדרש את כל פרשת ארמי אובד אבי, וזוהי הפרשה הראשונה בכי תבוא. א"כ, מתי עשינו זאת? בליל הסדר. אחרי כן באה פרשת כי תכלה לעשר, מתי זמנה? בשביעי של הפסח. אכן לפי מאן דאמר ש'כי תכלה לעשר' זה לפני פסח, דהיינו לפי רבינו שמשון והרא"ש הסוברים שביעור מעשרות הוא בערב פסח, אכן זה לא יהיה לפי הסדר. יש הרי מחלוקת בין הראשונים מתי זמן ביעור מעשרות, האם בערב יו"ט ראשון, או בערב יו"ט אחרון. הרמב"ם גורס שזהו בערב יו"ט האחרון, וכך סובר רב נסים גאון, וכך נפסק בשו"ע, וזוהי שיטת הגר"א, וכך אנו עושים את הביעור בערב שביעי של פסח, א"כ לדידן הסדר הוא טוב, דהיינו לאחר ליל הסדר שדרשנו את ארמי אובד אבי, עכשיו כי תכלה לעשר. אבל לפי שיטת רבינו שמשון והרא"ש, זה בעצם לא לפי הסדר, כי הרי עוד לפני פסח כבר אמרנו כי תכלה לעשר. אבל אם נשים לב נראה שבעצם יש קשר בין הדברים, חוץ מהרמז שיש בפרשה לעניין זה. יש דמיון בכמה דברים בין ביעור מעשרות לחג הפסח. אין קשר לכאורה ליציאת מצרים וכדומה, אבל לדוגמא כמו שיש ביעור מעשרות, יש לנו בפסח ביעור חמץ. פה יש לנו וידוי שאומרים בפה, וגם הגדה של פסח אומרים בפה. דבר נוסף, את הכסף של הביעור משליכים לים, א"כ זהו טֻבעו בים סוף. דהיינו, יש קשר ודמיון בין הדברים. אבל צריכים לדעת, יש ענין של פרוטה חמורה, שישנם הנוהגים ומדקדקים לעשותה. דהיינו, כדי שיהיה אפשר לחלל דבר שהוא פחות משוה פרוטה, שיהיה ניתן להחיל את ההפרשה על מטבע, הם עושים פרוטה חמורה. דהיינו, מפרישים בהתחלה מדגן תירוש ויצהר, כי הרי מדאורייתא חיוב תרו"מ לדעת רש"י הוא רק על דגנך תירושך ויצהרך, כלומר חמשת מיני דגן, שמן ויין. אמנם לפי דעת הרמב"ם, כל פירות העץ חייבים מן התורה, אבל הולכים לחומרא ומחללים את המעשר שני על דגן תירוש ויצהר. א"כ בא אדם אחרי פסח, לאחר שעשה ביעור מעשרות שבו מחללים את הכל ולא משאירים כלום, וכעת הרי צריך 'כי תכלה לעשר', צריך להתחיל הכל מחדש ולהפריש, וגם את הפרוטה חמורה אי אפשר להשאיר, אלא אחרי פסח צריך להשיג פרוטה חמורה על דגן תירוש ויצהר, ולא קל לעשות זאת. אולי ישנם כאלה שכבר דואגים להכין זאת לציבור, אבל צריכים לדעת שמי שלא עושה זאת, הדבר לא נורא. אמנם יש כאלה שסוברים שכך היא דעת הרמב"ם, אבל יש ראיות לא כך. מי שיראה בקונטריס איגרתא חדא [להגר"ש דבליצקי, אות י"א] כותב כך, אף שתמיד נהוג להשאיר במטבעות שייחדו לחילול מעשר שני פרוטה חמורה ודאית, בכדי לאפשר אח"כ לחלל גם מעשר שני שאינו שוה פרוטה על אותה מטבע, אסור בזמן הביעור להשאיר כל פרוטה בשום מטבע. לכן, הוא אומר, יקח מטבע ויאמר, 'כל המעשר שני והנטע רבעי שיש בכל המטבעות שייחדתי לחילול מעשר שני ורבעי, הרי הוא מחולל הוא וחומשו על מטבע זו', ויאבד את המטבעות או המטבע כנ"ל וכו'. דהיינו, לפעמים יש מעשר שני שהוא כל כך קטן ומועט, שאין בו שווי של פרוטה. היום פרוטה היא רק שתים עשרה אגורות, אבל הוא צריך להפריש מעשרות על דבר כל כך מועט שאין בו שוה פרוטה, לכן צריכים פרוטה חמורה, דהיינו שיש פה פרוטה של מעשר מדגן תירוש ויצהר. אם הוא מחלל על ירקות או על פירות אחרים, או אם זה יהיה פחות משוה פרוטה, זה לא נתפס. אמנם אם כבר יש פה פרוטה חמורה, אפשר להחיל עליה דבר שאינו שוה פרוטה, אולם אם אין, זה בכלל לא נתפס. לכן אלה שמקפידים על פרוטה חמורה, צריכים מיד אחרי פסח להשיג פרוטה חמורה. אבל הוא מביא בהערה, אבל לדעת הרמב"ם פרק ה' משמע דלא בעינן כלל פרוטה. וכל מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, יכול להתחלל על מטבע חולין. ואף שכמה כתבו גם בדעת הרמב"ם להחמיר בזה, עיין בהמעשר והתרומה ע' ל"ה, מ"מ במאירי כתב להדיא שנתפס פחות משוה פרוטה על כל מטבע חולין. גם בעל כפתור ופרח כותב בפרק מ', כך היה המנהג בארץ ישראל, לפדות המטבע הגדולה על הקטנה, הוא לא מזכיר בכלל פרוטה חמורה, ואם היה דבר כזה, לא היה שתיק מנייהו. איך יכול להיות שהוא יתעלם מדבר כזה. ודין זה לא מובא בכלל בשו"ע. מדוע זה נקרא וידוי מעשר. לכאורה, מה הוידוי פה? הרי לא אומרים חטאתי אשמתי בגדתי, או חטאנו אנחנו ואבותינו. בתשובה להערה מהקהל: זה שהוא החזיק ועיכב את המעשרות בביתו, אינני חושב שהוא עשה עבירה. וכי יש חובה להפריש מיד? ובכל אופן, גם אם נגיד שכן, אבל אינני רואה פה מלים כמו אשמנו בגדנו. הוא לא אמר כלום. מה הוא אומר, ביערתי הקודש מן הבית, אדרבה, הוא בא ואומר אני בסדר גמור, ביערתי. כבר עשיתי, וגם נתתים ללוי, ככל מצותך אשר ציויתני, לא עברתי, לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא, שמעתי בקול י"י וכו'. א"כ, איפה הוידוי? הפוך, הוא בא ואומר אשרי ואשרי חלקי, אני צדיק גמור, עשיתי הכל כדת וכדין. השקיפה ממעון קדשך. אגב, פה מרימים את הקול, אומרים השקיפה בקול גבוה. כך כתוב בירושלמי, שבפסוק הזה מגביהים את הקול. וברך את עמך וכו', א"כ אין פה שום וידוי. לכאורה זו שאלה. התוספות יום טוב במסכת מעשר שני [פ"ה מ"י] מביא, כתב החכם מהר"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבוא, שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית. דהיינו, ביערתי הקודש מן הבית זה עוון. כי הרי במי היתה צריכה להיות העבודה? בבכורות. ובדרך כלל בכל בית יש בכור. א"כ, אם היה לי בכור בבית, לא הייתי מוציא את הקדושה מהבית, אלא הקדושה היתה נשארת בתוך הבית, הייתי זוכה שהדבר הקדוש ישאר שיאכלו אותו בבית בקדושה. אבל בעוונותינו הרבים חטאנו בעגל, ומאז 'ויאספו אליו כל בני לוי', 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי', ומאז הכהנים קיבלו לשרת בשם ה'. בגלל שחטאנו, העבודה היא אינה בבכורות אלא ניתנה לכהנים, אם כן אני חייב להוציא את הקודש מן הבית, וממילא זה עוון. על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראויים לתרומות ומעשרות, והוא מביא פסוק ביחזקאל כ', ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר 'וגם נתתיו ללוי', כמו ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך, נכון שנתתי ללוי ועשיתי ככל מצוותיך אשר ציויתני, אבל זו האפשרות שיש. אעפ"כ אני מתפלל, השקיפה ממעון קדשך, השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני. כך מביאו התוספות יום טוב בשתיקה, וכותב עכ"ד. דהיינו הוא מסכים איתו. ספר החינוך [תר"ז] מסביר בענין של וידוי מעשרות, שלכאורה בשביל מה צריך להתוודות? אומר ספר החינוך כיון שהענין של תרומות ומעשרות זה דבר גדול, וגם בה תלויה מחית משרתי האל. כי למה ציוה אותנו הקב"ה להפריש תרו"מ, בזמן שהיו מפרישים ונותנים ממש לכהן? הרי תרומה גדולה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, אבל עזרא קנס את הלויים בגלל שלא עלו לבית שני שזה יהיה לכהנים, אבל היו זמנים שנהגו כך, לתת ללוי. מעשר שני צריך לפדות אותו, לכן הוא נקרא קודש, בגלל שהוא צריך פדיון. אם כן, כאשר אדם רואה שיש לו תבואה, זכה ויש לו פירות, הוא צריך לדעת שבעצם הכל זו ברכה מאת הקב"ה, א"כ אל תיקח הכל לעצמך, תגיד זה גדל אצלי וזה שלי, אלא תתן תרומה ומעשר ראשון, כדי שתרגיש שזה שייך להקב"ה. לכן העניין של תרו"מ זה דבר גדול. ממילא אם אדם ידע שיום אחד הוא יצטרך להתוודות, הרי בשנה הרביעית והשביעית צריך להתוודות, א"כ הוא צריך לבוא לביהמ"ק להגיד להקב"ה רבש"ע, הכל עשיתי, לא אכלתי וכו', והוא מקדים את כל זה, מדוע? לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, ענין הדיבור אצל האדם הוא הדבר המיוחד שמבדיל את בני אדם מבעלי חיים, שאילו מצד יתר התנועות, גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו. ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראים מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. דהיינו, הדבר הכי מעולה באדם, מה שמבדיל את האדם מבע"ח זה הדיבור. יש הרי דצח"מ, דומם, צומח, חי, מדבר. מה מבדיל את האדם מן הבהמה? את התנועות גם הבהמה עושה, כמו בנ"א. א"כ מה המיוחד בך? הדיבור. ויהי האדם לרוח חיה, לרוח ממללא. לכן יש אנשים שמפחדים, אנשים בעלי מדרגה, שחטא של דיבור אצלם הוא יותר גרוע מחטא של מעשה. כי במעשה זה תנועה, אבל דיבור, שקר ניבול פה ולשוה"ר, אלו דברים נוראים, כי כאן קיבלתי איזה דבר גבוה ואני ח"ו מקלקל אותו. א"כ כאן, אתה יודע שעכשיו תצטרך לבוא להקב"ה ותדבר שקר ח"ו. לכן, זה יחזק את התרו"מ, כיון שאתה יודע שבשנה הרביעית ובשנה השביעית תצטרך להתוודות ולהגיד זאת במפורש בפיך, ועוד בבית המקדש, ממילא האדם למפרע ישתדל לקיים מצוות אלו, למרות כל הקשיים שיש בכך. ישתדל לעשות הכל כדת וכדין, כי הוא יודע שיום אחד יצטרך לתת על זה דין וחשבון, וזה נקרא וידוי. אמנם הוא לא הסביר למה זה נקרא וידוי, אבל רבינו עובדיה ספורנו הסביר לנו זאת כך. מצד שני, יש פה קצת המערערים על כך, גם במשנה ראשונה כאן. אבל קודם לכן, בכלל יש לי קצת קושיא אחרת. הרי מתי עושים את הוידוי? ביו"ט. וכי מותר להתוודות ביו"ט? הרי בשבת ויו"ט אסור להתוודות. א"כ, לפי דבריו שכשאתה אומר ביערתי הקודש מן הבית פירושו שאני לא בסדר, א"כ זהו וידוי ביו"ט. אלא נגיד, כיון שזה לא נאמר בצורה מפורשת. הרי יש לפעמים אנשים העושים וידוי, גם מהרי"ץ כותב זאת, שאדם לפני השינה יגיד וידוי. וכי מותר להתוודות בשבת ויו"ט? בתשובה להערה מהקהל: אם באה לאדם איזו התעוררות בחג, משהו שהוא מרגיש, רגשי קודש שהוא מרגיש צורך לדבר עם הקב"ה ולבקש מחילה, מותר, אבל לא להתעכב עם זה. דהיינו, כמו שאנחנו אומרים בתפילה ומפני חטאינו גלינו מארצינו, זה לא וידוי. אין איסור להזכיר את המלה חטא או עוון, רק אסור להגיד חטאנו חטאתי וכדו', שזוהי לשון של הוידוי. אבל בק"ש שעל המיטה, הנוסח הוא אשמנו בגדנו, א"כ האם בליל שבת מותר להגיד זאת או אסור? דנו בזה, והמסקנה היא לא להגיד בשבת ויו"ט. הבאתי זאת בשו"ת עולת יצחק חלק ב' סי' קי"ט דף רו, ומשמע שבשבת אסור להתוודות וכו', מהרי"ץ פירש כן בהדיא בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן ער"ה ובעץ חיים ח"א דף קי"ד ע"ב, שאסור להזכיר בשבת ויו"ט דוקא מה שהוא דרך וידוי. דהיינו, לשון וידוי אסור, אבל דברים אחרים, כמו מה שאומרים באדון העולמים, מותר להגיד. כמו שכתוב ביהי רצון שם בסוף, לטהר מערכי רעיוני, ותחשכני מזדונות, ותנקני משגיונות, ותמחול לי כל עונות. מאידך מצאתי להר"י יוזפא ביוסף אומץ סימן קע"ט, אחר שהביא בשם ראשית חכמה שקודם שישן יפשפש במעשיו שביום ויתוודה עליהם, כתב שבהגהת רבינו אשר איתא שבלילות שאסורים בהספד ותענית, אל יתודה. והעיר על זה בעל יוסף אומץ, שמנהגו להתוודות בק"ש שעל המטה אפילו בליל שבת, כך הוא טוען, מפני שאחז"ל (אבות פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, ח"ו מי יודע מתי ימות, והשינה אחד מששים במיתה ע"ש. ברם במשנת חסידים מסכת ליל שבת פ"ו הל"ב מצאתי בהדיא, ק"ש שעל המיטה יאמרנה כמו בחול, חוץ מן הוידוי שאין לאומרו. וכן מבואר בכף החיים סימן רל"ט וכו'. והמסקנה בסוף, בראש חדש, חנוכה ופורים וכיו"ב, אין להתוודות אלא אם כן בשעת הצורך או שנתעורר אז בתשובה. אם פתאום באו לו איזה מחשבות קדושות, החליט לחזור בתשובה ורוצה להגיד וידוי, מותר. בשבת ויו"ט אסור להתוודות בכל גווני, [וגם לא בק"ש שעל המטה], זולת חולה מסוכן הנוטה למות וכיו"ב. הזכרת חטא ועוון שלא בדרך וידוי, מותר. ואפילו במוצ"ש, זה חשוב לנו עכשיו, יש להימנע מלהתוודות גם במוצאי שבת ויום טוב, וכן במוצאי ר"ח וכיו"ב, עד חצות הלילה. כי עד חצות הלילה מנצנץ קדושת שבת, ולכן ראוי, לא איסור, אלא ראוי לא להתודות, ורק אחרי חצות לילה אפשר להתוודות. נחזור לעניינינו, א"כ למה וידוי מעשרות נקרא בשם וידוי, לפי רע"ו ספורנו בפירושו על פסוק זה, ביערתי הקדש מן הבית, פירושו שאני מצטער על שאני נאלץ להוציאם מהבית בגלל שחטאנו בעגל. אינני יודע מדוע הוא כותב 'בחטאותינו ובעונות אבותינו', הרי זה רק עון אחד, והדבר מובא בכמה מקומות, במסכת מנחות דף קי"ב ודף קט"ו, שמשהוקם המשכן עברה העבודה לכהנים. יש גם ירושלמי כזה, וגם רש"י כותב כך בפרשת במדבר עה"פ קח את הלויים, וגם בפרשת בהעלותך, שהדבר הוא בגלל חטא העגל. לא יודע למה הוא מדבר בלשון רבים. גם הוא בעצמו, רע"ו ספורנו בעצמו מדבר רק על חטא העגל. אכן בפשטות חז"ל אומרים ש'ביערתי הקודש מן הבית', אין הכוונה שהוצאתי את המעשר שני מן הבית, אלא בערתי הקודש בתוך הבית. א"כ לגבי מה ששאלנו, מה עם וידוי מעשרות ביו"ט. אכן אולי זו לא כ"כ קושיא, כי הוא לא אומר במפורש חטאתי עויתי, אלא יש פה רק רמז, מתכוונים על זה. אבל מביא פה בתוספות אנשי שם על המשניות שם, נקרא ר' עמנואל רפאל חי ריקי, הוא כותב כך בשם בעל הון עשיר, המתודה ומודה מה שעשה, הן טוב והן רע, נקרא וידוי. צריכים להבין מה הוא אומר. ולא ידענא מי הכריחו לתוי"ט להזכיר בשם הרע"ס עוונות וחטאים בלשון זה. הוא אומר, לא צריך להגיע לכך, כי גם דברים טובים נקראים וידוי. לכאורה, איך אפשר להבין זאת, שעל דבר טוב שאדם עושה זה נקרא וידוי. אם אדם יגיד עשיתי וקיימתי מצוה כך וכך, זה נקרא וידוי? אבל כך הוא אומר, המתודה ומודה מה שעשה הן טוב והן רע, נקרא וידוי. ישנם שהבינו זאת כפשוטו, וכך ראיתי גם בדרך אמונה. אבל בעצם לא רק פה הקושיא, הרי מקרא ביכורים גם נקרא בחז"ל בלשון וידוי, והדרך אמונה מעתיק זאת, ושם ודאי שלא שייך להסביר כך. אבל נלענ"ד, שצריך להכניס פה איזה עמקות קצת. המלבי"ם כותב, לא כל דבר טוב הוא נקרא וידוי, אלא רק דבר טוב שאדם לא רוצה להגיד אותו. דהיינו, הרי מה רוצה האדם, שישבחוהו או שיגנוהו? בודאי שישבחוהו. מאידך, את החבר שלו, הוא רוצה לגנות או לשבח? לגנות. ואם הוא צריך לשבח את החבר שלו, זה נקרא וידוי. כי הוא מטבעו, מצד הטבע אינו רוצה לשבח את חבירו, אבל אם הוא משבח אותו, זה וידוי. א"כ הדבר הולך לשני הצדדים. ממילא עכשיו מובן, לפי מה שהקדמנו מספר החינוך, וגם הרשב"ם אומר זאת במלים קצרות, שהציווי של הוידוי הוא בעצם קצת אילוץ על האדם, הוידוי בא בעצם כדי להכריח אותו שיקיים את התרו"מ. כי בעצם הוא היה מעדיף לא להגיד את הוידוי, משום שאח"כ הוא חייב להיות כפוף לקיים את כל הדברים כמו שהם, אם כן כביכול בעל כורחו הוא אומר זאת. למרות שהוא קיים, אבל הוא היה מעדיף שזה לא יהיה, רק שהוא מתגבר על עצמו. מה נאמר על מקרא ביכורים, למה זה נקרא וידוי? וזו בעצם משנה מפורשת במסכת ביכורים, שזה נקרא וידוי. גם הרמב"ם כותב בפרק ששי מהלכות ביכורים, מצות עשה להתוודות על אמירת הביכורים. הוא גם קורא לזה וידוי. מה שם נגיד? לא מצאתי לכך הסבר לפי הפשט, אבל מה שכן בדרך הרמז זה מובן. כותב מהר"ם אלשיך על הענין של מקרא ביכורים, הוא אומר שהעניין של הבאת פירות 'והיה כי תבואו אל הארץ', דהיינו כאשר הנשמה של האדם מגיעה אל הארץ העליונה, ואז הוא מביא להקב"ה את כל הפירות, כלומר את כל המצוות והמעשים טובים שהוא הביא. אבל מה הוא כבר הביא, דל ואביון, כמה קצת מצוות הבאת, אתה שם אותם בטנא ואומר ריבון העולמים, אני מצטער שלא הבאתי הרבה, כי אחרי ראותך הושם טנא מצותיך לפני קונך, הלא לא יבצר ממך מהצטער ולומר אויה לי, כי מן הפירות הללו לא הבאתי הרבה, ואוי לה לאותה בושה, כי עסקתי בעניני העולם השפל אשר אין בם מועיל בעולם העליון, התעסקתי עם שטויות, ולא יגעתי לילה ויום לסגל תורה ומצות. ומה נכבד היה היום הזה, לו באתי ברבוי עצום מצות ה', ולא במועטים כאלו, כי בושתי מקוני. כמה טוב היה אם הייתי בא עם הרבה מצוות, עם הרבה פירות, זהו הרמז. לכן אני מתנצל, אל נא תשת עלי חטאת אשר נואלתי וכו' , מדוע? כי ארמי אובד אבי, הרמאי הזה, יצר הרע סידר אותי. ולא רק אותי הוא איבד, אלא גם את אבא שלי. וארד מצרימה, הייתי במצרים דהיינו במיצר. ויגר שם במתי מעט, הם האברים, שכולם בעוזריו, כל האיברים עזרו לו. וירעו אותנו המצרים, הם מלאכי חבלה הנעשים בעונות ראשונים וכו'. א"כ יש פה רמז, שאפשר על דרך זה להבין מדוע זה נקרא וידוי. אולם כנראה שישנם שהבינו כפשוטו, שוידוי הכוונה היא מלשון הודאה. אבל לכאורה זה לא מובן, מדוע זה נקרא וידוי בלשון כבד, היה צריך להיות כתוב הודאה. אבל בכל זאת יכול להיות כך, וכן ראיתי בשם טוב שכתב כן, כנראה שכך הם הבינו, גם הדרך אמונה כתב כך, הם הבינו שזה הודאה. יכול להיות שיש צד כזה, אבל זה לא כ"כ בפשטות, ועדיף היה לתת הסבר טוב יותר לכך, בכדי שיובן מדוע נאמר וידוי, בלשון חזקה.
שאלה: אפשר לחלל את המטבע של המעשר על סוכר, גם לכתחילה? תשובת מרן שליט"א: טוב ששאלת את השאלה הזאת בעניין לחלל על סוכר, על אף שאולי צריך להסביר זאת אולי יותר באריכות. לכתחילה עדיף לחלל על מטבע, כי לפי כל הדעות מטבע הוא טוב, ולהשליך אותו לים או לבור עמוק. אבל לפי דעת הרמב"ם והשו"ע אפשר לחלל גם על פירות, אולם יש אומרים שזה דוקא על פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, דהיינו שלא בא עליהם מים. לכן מי שרוצה לצאת מכל ספק, צריך לקחת פרי כמו אגוז או שקד, שלא בא עליו מים. אבל פירות אחרים, כגון תפוח עץ וכדו', וק"ו לחם וכדו', דברים אלו הוכשרו לקבל טומאה, כי בודאי שבא על זה מים. אבל למעשה, בספר ארץ ישראל מביא שיש רבנים שנהגו לחלל אפילו על סוכר, למרות שבעצם הוא הוכשר לקבל טומאה. כך מובא גם בספר טל אורות ובספר ארץ החיים, והרב טיקוצינסקי כותב בספר ארץ ישראל דף קכ"א כך, שמעתי שהיו מגדולי ירושלם שהורו לחלל מעשר שני גם על חתיכת סוכר שווה פרוטה, כי גם סוכר הוא פרי, ולמסמס אותו במים ולשפוך אותו. יש כאלו המציעים לקחת סוכר כי זהו דבר שאפשר לאבד אותו בקלות. אם זה פרי, צריך לאבד ולקלקל אותו. הרי בכדי שלא יבואו ידי מכשול, צריך לאבד אותו, וסוכר זה דבר הכי קל לאבדו. מצד שני הוא אומר, שיש מערערים על זה, כי זה דבר שהוכשר לקבל טומאה, ואין לחלל מעשר שני על פרי טמא וכו'. ובסוף הוא אומר, למעשה נהגינן להקל לחלל גם על פרי שהוכשר ונטמא, כמובא בספר ארץ החיים וגם בספר טל אורות. מאידך הגרש"ז אוירבעך במנחת שלמה לא מסכים עם זה, וכותב שזה אסור. גם בגלל שזה דבר שהוכשר לקבל טומאה, וגם למסמס אותו במים ולטמא אותו בידים ממש, זה אסור. גם בספר כרם ציון וגידולי ציון מתווכחים בדבר, וגם החזו"א במסכת מועד כותב כך, ולפי דבריו אפילו בדיעבד זה לא חל. דהיינו, אם לוקחים דבר שהוכשר לקבל טומאה, כיון שזה טמא ממילא החילול לא חל בכלל. אבל יש כאלה האומרים שתלוי מה, לחלל מעשר שני על דבר שהוכשר לקבל טומאה זה אכן לא תופס, אבל פה אני לא עושה בשביל לאכול אותו, אלא המטרה בשביל לאבד אותו, ואם זה בשביל לאבד, מותר. א"כ למסקנה, הכי טוב לחלל על מטבע. מי שיכול, זה הכי טוב והכי חלק לפי כל הדעות ומכל הבחינות. אם לא, אזי יחלל על פירות, אבל על פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, כפי שאמרנו כגון פירות יבשים כמו שקד או אגוז. ואם לא, אפשר אפילו על לחם או על יין, ואפילו על קמח אפשר לפזר אותו באויר. וגם מי שעושה על סוכר, יש לו על מה לסמוך. ואם ירצה להחמיר, כפי שאמרנו מקודם שאפשר לעשות זאת גם אחרי פסח, א"כ יש לו עכשיו אפשרות לעשות בצורה עוד יותר טובה, כי יש אומרים שזה לא תפס אפילו בדיעבד. יש מקום גדול להחמיר. אם אפשר עכשיו לעשות זאת, שיעשה כן. יש כאן נפ"מ גדולה, כי מי שלא היתה לו אפשרות לעשות עד עכשיו, יש כאלה פוסקים שזה לא חל אפילו בדיעבד, לכן שיעשה זאת עכשיו, גם את הביעור וגם את הוידוי מעשרות. כמו שאמרנו שלדעת המנחת חינוך עבר זמנו של הוידוי, אבל בדרך אמונה הביא ראיה מהמאירי שאין לזה זמן, מתי שיזכר יעשה זאת.
השלמה מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א שנמסר במוצש"ק אחרי מות וקדושים שנת ה'תשע"ב השלמה בעניין ביעור ווידוי מעשרות והקשרם לחג פסח. דיברנו בשיעור הקודם על עניין ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, הסברנו את הקשרם לחג הפסח, ומה הדין במי ששכח ולא ביער או ביער ולא התודה, שיכול לעשות זאת גם אחרי פסח. הסברנו את הקשר של זה לחג הפסח, כי לכאורה אין קשר של ממש, אבל אמרנו שעכ"פ יש לכך רמז בתורה, אולם צריכים לומר את העיקר. אמרנו כל מיני רמזים וסברות, אבל העיקר הוא מה שכתוב, למה נקבע לעשות זאת בפסח, חז"ל לומדים את הדבר מהפסוק 'כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלשית שנת המעשר' [דברים כ"ו י"ב], שנה שכל המעשרות כלים בה. יש כמה הסברים איך דורשים זאת, בכל אופן זו ההלכה, והטעם שכתוב בירושלמי במסכת מעשר שני הוא, שכיון ששנה שלישית ושנה ששית הם שנות מעשר עני, והזמן שבו פירות המעשרות נמצאים בפועל הוא עד פסח, דחו את הדבר עד סוף פסח, כדי שיהיה לאדם מה לאכול בפסח. כי אם הוא יעשה את הביעור לפני כן, לא יהיה לו אוכל. כי הרי בזמנם, ברגע שהוא פדה את מעשר שני רק אז הוא יכול לאכול אותו, ואם נגיד לו שהוא חייב לעשות את הביעור לפי כן, אם כן נמצא שאין לו מה לאכול. לכן דחו את הדבר, שיעשה את הכל בשביעי של פסח, כדי שיהיה לו מה לאכול. זה הטעם והסיבה העיקרית. אנחנו רק רצינו להטעים זאת, שיהיה לזה בכל זאת הקשר לפסח, אבל מצד ההלכה, זו הסיבה. שיערו חז"ל שעד פסח מצוי פירות של שנה שלישית וששית. ומה שקבעו במנחה של יו"ט האחרון, כדי שיהיה לו לאכול ביו"ט האחרון ולא יצטרך לבער. כך שכשהוא בא להגיד את הוידוי, כבר נגמר הכל. לכן גם קבעו זאת במנחה, שזה סוף היום. וממילא כשהוא אומר ביערתי הקדש מן הבית, הוא השאיר לו רק כדי צורך החג, ואת כל היתר הוא צריך לכלות. |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |