האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, דעת מהרי"ץ, וראיה לדעת הרמב"ם ממאמר במדרש הגדול שאינו נמצא בש"ס ובמדרשים.

האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, דעת מהרי"ץ, וראיה לדעת הרמב"ם ממאמר במדרש הגדול שאינו נמצא בש"ס ובמדרשים.

כתוב בתורה, שבעה שבועֹת תספָר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבֻעות [דברים ט"ז ט']. האם ספירת העומר בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן, זו מחלוקת בין הפוסקים. הרמב"ם כותב במפורש [הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד] שזה נוהג בזמן הזה, אע"פ שאין לנו קצירת העומר שזמנה מט"ז ניסן עד שמקריבים את לחם הביכורים בחג השבועות, משום שאלו שתי מצוות, קצירת העומר, וספירת העומר. למרות שיש קשר בין הדברים, אבל אין האחד מחייב את השני. ואע"פ שאין לנו את האפשרות לקיים את המצוה בשלמותה, בכל אופן ספירת העומר גם בזמן הזה היא מדאורייתא. וישנם עוד כמה ראשונים הסוברים כמוהו. מצד שני, מרן השו"ע [או"ח תפ"ט] סובר שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. הדבר מפורש בבית יוסף, ויש נפק"מ להרבה עניינים, ספיקות ושאלות, האם זהו ספק דאורייתא או ספק דרבנן.

ממהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק נראה במפורש, שהוא סובר שזהו מדרבנן, כפי דעת מרן, אע"פ שדעת הרמב"ם אינה כן. גם בעץ חיים כך נטיית הדברים, אם כי ישנם דברים שהחמיר כמאן דאמר שזה דאורייתא. למשל, אם אדם ספר ימים ולא ספר שבועות, למאן דאמר שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, יצא. אם אמר, האידנא חמשת עשר יומי בעומרא, ולא אמר שהם שתי שבועות ויום אחד, ספר רק את הימים, למאן דאמר שזה דאורייתא לא יצא יד"ח. הדבר מובא בגמרא מנחות דף ס"ו ע"א, ומשם מקור דין הרמב"ם לפי דעת הכסף משנה, שהרמב"ם מדייק מהגמרא שלדעת אמימר לא צריך לספור שבועות, מאחר והוא סופר רק 'זכר למקדש', אם כן מספיק לספור את הימים. אכן בתורה כתוב 'תספרו חמישים יום', 'שבעה שבועות תספור', אבל כיון שזה רק זכר למקדש, מספיק לספור ימים. משמע, שזה רק לפי דעתו של אמימר, אבל לפי מה דקיי"ל שצריך לספור גם שבועות, א"כ הכל דאורייתא. כך מביא הרמב"ם וכך פשטות הסוגיא. הברכי יוסף מאריך בעניין, ולפי פשטות הגמ' ודאי שהסוגיות נוטות כפי דעת הרמב"ם שזה דאורייתא. מכל מקום מרן השו"ע פסק שזה מדרבנן, כפי דעת רוב הראשונים, אבי העזרי ועוד, והדבר תלוי גם במחלוקת של פתח בארבעה וסיים בחמישה, ועוד שאלות שיש בנושא זה. כמדומני שהארכנו בזה בעבר, או בל"נ בעז"ה אולי בהמשך.

בכל אופן, יש מקור מפורש לשיטת הרמב"ם במדרש הגדול, במאמר חז"ל בעצם. הרי מדרש הגדול בעצמו היה אחרי הרמב"ם, אבל הוא מביא מאמר שכנראה היה לו מאחד מספרי חז"ל, כי כידוע הרבה ספרים מהקדמונים נאבדו במשך הדורות, ובמדרש הגדול יש אלפי מאמרים שאין לנו אותם בספרים הרגילים שלנו, בש"ס ובכל המדרשים. הוא מביא מאמר בדף ש"ס, תחל לספור, למה נאמר. לפי שהוא אומר ועשית חג שבועות לה' אלד'יך, אין לי אלא בפני הבית, שלא בפני הבית מנין? תלמוד לומר 'תחל לספור'. בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. זהו לא פירוש, אלא מדרש. דבר שרק חז"ל יכולים להגיד. כמו שישנם הרבה מאמרים שהיו בפני הרמב"ם, והרבה פעמים כשלא יודעים מה המקור שלו, אומרים שמצא איזו ברייתא באיזה ספר, או שהיה לו איזה מקור בגאונים, בקדמונים. א"כ פה, כנראה היה להרמב"ם את המאמר הזה, ובכל אופן בודאי שמאמר זה מחזק את שיטתו. כתוב פה במפורש, שהדבר נלמד בגלל יתור בפסוק, דהיינו מהכפילות, שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות.

ולמעשה, בעל אור החיים אמר כך מעצמו, ומסברא תירץ כך. הוא כותב, צריך לדעת, למה כפל לומר תספור שבעה שבועות. הוא אומר שני תירוצים, תירוץ ראשון, ואולי כי בא לומר להם, אם לא היתה קמה להחל בה חרמש, ובא מן העליה, אף על פי כן תחל לספור שבעה שבועות. דהיינו, אם אי אפשר היה לעשות את קצירת העומר מתבואה חדשה, ויש רק חיטים ישנות שמונחות בעליה, כך הנידון בגמ' מנחות דף פ"ג ע"ב, א"כ בדיעבד כשאין, אפשר להביא גם מחיטים ישנות, כי 'תחל לספור שבעה שבועות' בכל אופן. זה תירוץ הראשון. וזה למאן דאמר ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, הוא צריך להידחק ולתרץ שהפסוק בא לרבות את האופן הזה, אבל למאן דאמר דאורייתא, כפל הכתוב לזמן הזה. א"כ, זהו בעצם תירוצו, והוא מעצמו כיון לתירוץ זה, אבל כפי שאמרנו זהו בעצם מאמר חז"ל מפורש, כפי שמובא פה במדרש הגדול.