כיצד מהרי"ץ זיע"א הסכים להכנסת פיוט "תרומה הבדילנו" בנוסח קידוש ליל הסדר.

כיצד מהרי"ץ זיע"א הסכים להכנסת פיוט "תרומה הבדילנו" בנוסח קידוש ליל הסדר.

ברצוני לעבור לנושא אחר, חידוש שהתחדש לי השבוע בס"ד. במשך שנים רבות היתה לנו תמיהה, על מהרי"ץ זיע"א. תמיד לא היה מובן לנו, כיצד מהרי"ץ הסכים, למנהג אמירת פיוט 'תרומה הבדילנו', בקידוש ליל הסדר?

כידוע, אנחנו אומרים בתוך ברכת הקידוש של ליל הסדר, את הפיוט 'תרומה הבדילנו מכל עם'. מהרי"ץ כותב על זה [באגדתא דפסחא על פיסקא זו] כך, יש מערערים על נוסח זה, מטעם דהוי הפסק. ומנהג קדמונים עיקר. ויש להביא לו סמוכות, ממה שכתב הטור והש"ע [סימן תקס"ו ס"ד] מגמרא ע"ז [דף ח ע"א], דאם בא לומר בסוף כל ברכה, מעין אותה ברכה, אומר. רק שיתחיל מעין אותה ברכה, ואחר כך יכול להאריך כפי רצונו וכו'. וקבלה בידינו, כי נוסח זה, מרבינו סעדיא גאון זלה"ה.

מהרי"ץ כותב במלים קצרות, שהיו בזמנו כמה אשר ערערו על הדבר, ואמרו כי אסור לומר זאת, מטעם דהוי הפסק. ולפי שיטתם, צריך לומר את הקידוש, כמו בכל ליל יום טוב. אבל מהרי"ץ זיע"א, אינו מסכים איתם, ואומר כי 'מנהג קדמונים עיקר', זהו מנהג מימי קדם.

דרך אגב, אני כתבתי [שם בפירוש פרי עץ חיים], כי בתכאליל הקדמוניות שראינו אנחנו, לא נמצא הפיוט הזה. אבל בסוף התברר, שישנם תכאליל שהדבר כתוב בהם, וכך שיערנו מלכתחילה, שבודאי לא הגיעו לידנו כל התכאליל שבעולם. א"כ ב"ה, גם בזמננו נמצא תכלאל מלפני מאות שנים, אשר מובא בו הנוסח הזה. אמנם לא בכולם, אבל חלקם הביאו, וחלקם לא הביאו. בכל אופן, המנהג הזה התקבל בכל קהילות תימן, ובדורות שלנו כבר כולם אומרים אותו, ומנהג קדמונים עיקר.

ומהרי"ץ מביא סמוכות לכך, ממה שהביאו הטור והש"ע מן הגמרא בע"ז האומרת, שאם אדם בא לומר בסוף כל ברכה, מעין אותה ברכה, אומר. כגון, אם יש לאדם ח"ו חולה בתוך ביתו, הוא יכול להוסיף בברכת רפאנו, לפני ברוך אתה ה', בקשה על החולה. וכן מי שח"ו יש לו אדם, שרצונו שהוא יחזור בתשובה, הוא יכול להתפלל עליו בברכת השיבנו, שיחזור בתשובה. בכל ברכה, אפשר להוסיף מעין אותה ברכה.

על פי זה, כתבו הטור והש"ע, לגבי מחלוקת הראשונים, בעניין הכנסת פיוטים בין 'ברוך שאמר' ל'נשמת'. אלו פיוטים שאומרים בתעניות, או בר"ה ויוה"כ, כגון יוצרות וכדומה, פיוטים הנהוגים בקהילות הספרדים או האשכנזים. אמנם זה לא ממש בתוך הברכה, אבל אפילו על כך ישנה מחלוקת, שהרי אסור להפסיק בדברים אחרים בין 'ברוך שאמר' ל'נשמת', חוץ מן המזמורים. גם בתוך ברכת יוצר, או בתוך חזרת הש"צ, הם אמרו פיוטים שתיקנם רבי' יהודה הלוי, או חכמים אחרים. והם הביאו ראיה מכאן, שהדבר מותר. כפי שמותר לאדם לומר בסוף כל ברכה, מעין אותה ברכה. מכאן מביא מהרי"ץ ראיה למנהגינו, לומר נוסח 'תרומה הבדילנו', בתוך הקידוש.

אבל לכאורה, הדבר פלא עצום. הרי מהרי"ץ בעצמו, מתנגד במקומות אחרים לאמירת פיוטים אלו בתוך התפילה. הרי הוא בעצמו כותב, כי לפי מנהגינו, הדבר אסור בהחלט. וכך לפי דעת הרמב"ם. כיון שהם לא ניתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, לכן אסור להכניסם בתוך מטבע דבריהם של־אנשי כנסת הגדולה. אמנם אפשר לומר זאת לפני או אחרי הברכה, אבל לא בתוך נוסח הברכה. א"כ, הדבר פלא עצום. כיצד לגבי פיוט 'תרומה הבדילנו', מהרי"ץ בעצמו מביא ראיה ו'סמוכות' מן השיטה המתירה, כאשר הוא בעצמו חולק עליה?

ולגבי מה שהביא מהרי"ץ בסוף דבריו, כי 'קבלה בידינו שנוסח זה הוא מרס"ג', אמנם הדבר נכון, על אף שהוא לא ראה זאת ברס"ג, אבל כך הדבר היה מקובל במסורת, ובסידור רס"ג אכן הדבר כתוב במפורש וז"ל, רבים מחברינו, נוהגים להוסיף 'תרומה הבדילנו'. אבל לכאורה, הרי רבינו סעדיא גאון גם מתיר לומר אפילו את ה'אזהרות' בתוך תפילת מוסף. הוא הרי מתיר את כל הפיוטים, העיקר שהם קשורים לברכה. אם כן, כיצד אפשר לתפוש את החבל בשני ראשיו?

ישנם כאלה, שאמרו הבדל. דהיינו, לגבי 'תרומה הבדילנו', כך נהגו. ואילו לגבי הפיוטים, זאת לא נהגו. אבל לכאורה, יש מכאן ראיה, כי הדבר מותר. אם קדמונינו אמרו את הפיוט 'תרומה הבדילנו', וכעת ישנו ויכוח, האם להגיד את הפיוט של ריה"ל בתוך הקדושה של יום כיפור, 'ובכן נקדישך מלך', לכאורה תביא מכאן ראיה, שהדבר מותר. ואפילו אם פיוטים אלו, לא היו נהוגים בעבר, משום שלקדמונינו לא היו את הפיוטים הללו, אבל אולי הם היו מתירים זאת, כפי שמוסיפים בקידוש פיוט 'תרומה הבדילנו'.

אם כן, לא מובן, מדוע בנ"ד מהרי"ץ זיע"א מתיר זאת, ומקיים את מנהג הקדמונים, ואילו שם הוא מתנגד לכך בכל תוקף, וכותב שאסור לומר אותם. אכן התמיהה היא עצומה, ונשארתי בעבר כאן ב'צריך עיון'.

תמיהה נוספת, שגם בה נשארתי אז בצ"ע, היא לגבי מה שמהרי"ץ כותב אח"כ, בעניין ברכת 'שעשה נסים'. הרי לכאורה, למה לא תיקנו לברך בליל הסדר את ברכת 'שעשה נסים לאבותינו', כפי שמברכים זאת לפני קריאת המגילה? הרי לפני קריאת מגילת אסתר, מברכים שלש ברכות, 'על מקרא מגילה', 'שעשה נסים', ו'שהחיינו'. וכן לפני הדלקת נר חנוכה, להדליק נר של־חנוכה, שעשה נסים, ושהחיינו. ואלו בליל הסדר, יש לנו את ברכת 'על אכילת מצה', וברכת 'שהחיינו'. היכן ברכת 'שעשה נסים'? אומר מהרי"ץ [שם באגדתא דפסחא] כך, מה שאין מברכים שעשה נסים, כמו שמברכים בחנוכה ובפורים, הוא לפי שהרי מסדר והולך בסוף ההגדה 'למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו'. יש לנו נוסח זה, לקראת סוף ההגדה, והוא במקום ברכת 'שעשה נסים'. וכך מתרץ רש"י בספר חקת הפסח, בשם רבינו יונה.

כעת בא מהרי"ץ ואומר, ולפי מה שאנו אומרים 'תרומה הבדילנו', לא קשיא, שהרי הוא מזכיר תוך הברכה הנסים בפירוש. דהיינו, כל הקושיא, היא רק לפי שיטתם. אבל לדידן, בנוסח 'תרומה הבדילנו' אנו אומרים, 'להודיע כי בו עשה י"י נסים וגבורות לאוהביו', ואדרבה, אנו אומרים זאת עוד קודם לברכת שהחיינו, בדיוק כפי שבקריאת המגילה.

לכאורה התירוץ יפה מאד, אבל תמהתי על כך בפרי עץ חיים, שהרי השאלה היא על חז"ל, מדוע הם לא בירכו 'שעשה נסים'? א"כ, מה התירוץ מ'תרומה הבדילנו'? הרי את פיוט 'תרומה הבדילנו', חיברו הקדמונים שאחריהם, אבל לא חז"ל. אולי הגאונים, או מישהו אחר. אבל בזמן חז"ל, עדיין לא היה נוסח 'תרומה הבדילנו', ואעפ"כ לא בירכו 'שעשה נסים'. והשאלה היא, מדוע? א"כ, מה יעזור התירוץ, שאנחנו אומרים זאת בנוסח 'תרומה הבדילנו'?

אלו הן שתי התמיהות, שכתבתי בס"ד בפרי עץ חיים על ההגדה, ולמרות הכל כתבתי בעמוד קמ"ח, שאין לנו לזוז ממה שפסק מהרי"ץ זיע"א. הלכה למעשה, הכרעת רבינו המחבר מכרעת, לומר תוך הקידוש נוסח 'תרומה הבדילנו', ו'אתה גאלת' באמצע ברכת אשר גאלנו. והמקום ברוך הוא במאור תורתו יפקח עיני שכלנו אכי"ר. כך כתבתי לפני חמש עשרה שנה. וברוך ה' השבוע, 'נפקחו עיני שכלנו', להבין ולהשכיל.

תשמעו תשובה נפלאה, לשתי התמיהות הללו. תשובה אחת לשתיהם.

מהרי"ץ זיע"א הבין, כי נוסח פיוט 'תרומה הבדילנו', נקבע ע"י חז"ל. ואם מישהו מתפלא על כך, אין לו על מה, שהרי גם בברכת 'יוצר אור' בשחרית של־שבת, אנחנו אומרים פיוט 'אל אדון על כל המעשים'. לכאורה, כיצד מותר להגיד זאת? מדוע הדבר אינו הפסק? אומר מהרי"ץ [ע"ח ח"א דף קל"ב ע"ב] בשם ספר הזוהר הק', שתיקנו זאת חכמי המשנה. ועל חז"ל אין שאלה, כיצד הם מכניסים נוסח, בתוך מטבע אנשי כנסת הגדולה. כיון שחז"ל ידעו את שורש הדברים, ויכלו לקבוע תוספות בתוך המטבע של־ברכה. אם כן, ה"ה בנ"ד, נוסח 'תרומה הבדילנו' נכנס על ידי חז"ל. אחרת, אינו עונה על השאלה, למה לא מברכים 'שעשה נסים'? ומדוע אנו אומרים נוסח 'תרומה הבדילנו'.

אכן זהו חידוש גדול, אבל ישנו ירושלמי כמעט מפורש, שמבואר בו כך. אשתדל לומר את העניין בקיצור, אבל מי שירצה, ילמד זאת בפנים.

מבואר במשנה [פרק עשירי דפסחים משנה ה'], עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים, עד 'אם הבנים שמחה'. ובית הלל אומרים, עד 'חלמיש למעינו מים'. דהיינו, עד היכן אומרים את ההלל בליל הסדר? הרי אנחנו מתחילים לומר את ההגדה על הכוס השני, ובסוף ההגדה אנו אומרים חלק מן ההלל, ואת השאר אומרים לאחר ברכת המזון. אנו עושים כדעת בית הלל, אומרים גם את 'בצאת ישראל ממצרים' עד 'חלמיש למעיינו מים'. אבל לדעת בית שמאי, אומרים רק את הפיסקא הראשונה, 'הללו עבדי י"י', עד 'אם הבנים שמחה'.

אומר הירושלמי, אמרו להם ב"ש לבית הלל, וכי יצאו ישראל ממצרים, שהוא מזכיר יציאת מצרים? למה אתם אומרים שם את פיסקת 'בצאת ישראל ממצרים'? הרי בשעה זו שאנו נמצאים בליל הסדר, בשעה תשע או בשעה עשר, עדיין לא יצאו בני ישראל מארץ מצרים, הרי רק בחצות הלילה הם יצאו, כך לפי בית שמאי, א"כ כיצד אפשר להגיד כעת 'בצאת ישראל ממצרים'? אמרו להם בית הלל, אילו ממתין עד קרוא הגבר, עדיין לא הגיעו לחצי גאולה. היאך מזכירין גאולה, ועדיין לא נגאלו? הרי אפילו בבוקר, עדיין לא יצאו ישראל מארץ מצרים. הרי הם יצאו, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה [שמות י"ב, י"ז]. אם כן, מה יועיל שנחכה לחצות הלילה? אלא, מכיון שהתחיל במצוה, אומר לו גָּמְרָהּ. דהיינו, כיון שהתחלנו לספר ביציאת מצרים על הגאולה, א"כ ממשיכים בכך, אפילו שבזמן זה עדיין לא היתה יציאת מצרים.

כעת תשמעו מה כתוב בירושלמי, התיב רב הונא בר סחורא, לא כבר הזכיר על הכוס? מפרש קרבן העדה, לבית שמאי פריך, שאומרים שלא יאמר הגאולה עד חצות, הרי כבר הזכיר בקידוש על הכוס גאולת מצרים. לכאורה, איפה הזכרנו יציאת מצרים בכוס הראשון? אומר הגאון הרב דוד לנדא שליט"א, ראש ישיבת סלבודקא, מכאן ישנו מקור למנהג התימנים. יש מהירושלמי ראיה, לאמירת פיוט 'תרומה הבדילנו' בקידוש. כי אחרת, היכן מזכירים יציאת מצרים על הכוס? ומישהו חידש לי היום, כי הדבר כבר הודפס בירושלמי החדש, ישנם שם הגהות לחכם אחד שלא כתבו את שמו, והם שמו את ההערה על הירושלמי הזה. וכנראה הוא הוא.

א"כ ישנה ראיה מכאן, להבנת מהרי"ץ זיע"א, שהנוסח הזה, הוא כבר מחז"ל.

אבל נוסיף עוד נקודה, לגבי מה שמהרי"ץ כתב בסוף, כי 'קבלה בידינו שנוסח זה הוא מרס"ג'. כאן מהרי"ץ רומז, למה שכתב שם, לגבי הפיוטים של ר"ה ויוה"כ. דהיינו, הרי גם את 'זכרנו' ו'מי כמוך', מה שמוסיפים בתפילות עשי"ת, גם דבר זה אינו כתוב בש"ס, אלא בגאונים. כך כתוב במסכת סופרים. ושם מהרי"ץ כותב, כי אם הנוסח מובא כבר בגאונים, יכול להיות שהוא היה כבר בזמן חז"ל, בזמן התנאים והאמוראים. אם כך מובא בגאונים, אנו סומכים את ידינו עליהם, ואין מה להרהר ולערער בדבר.

יוצא, כי יש לנו בעצם, שתי הבנות. יכול להיות, שיש לנוסח הזה מקור ממש. אמנם מהרי"ץ זיע"א, לא הביא את הירושלמי, אבל רואים מדבריו, לגבי ברכת 'שעשה נסים', שכבר היה לו צד שהדבר בא מחז"ל. ואל תשאלו שאלות על מהרי"ץ, כי מי שמכיר את מהרי"ץ זיע"א יודע, שהוא אינו צריך לכתוב את הדברים במפורש, כיון ש'מאד עמקו מחשבותיו'. אמנם הוא לא כתב זאת במפורש, אבל כך רואים במפורש. כי אחרת, הוא סותר עצמו מניה וביה. הרי 'תוך כדי דיבור', בפיסקא הבאה, הוא מביא שזה מחז"ל. וחיזקנו זאת, שישנו ירושלמי האומר כך. אבל גם אם נאמר, שאין לנו ראיה מפורשת, שנוסח זה הוא מחז"ל, אבל מהגאונים, בודאי שיש לנו קבלה כזאת. מהרי"ץ לא רצה לסמוך על קבלה בעל פה, כי עדיין לא היה את הספר. עוד לא נדפס בזמנו סידור רס"ג. אבל הוא הכניס זאת, שיש לנו את רס"ג האומר כך. ודבר שמובא בגאונים, מסתמא שהיה כבר בימות חז"ל, ולכן בודאי שהדבר יכול להיות כך. ובכל אופן, אי אפשר לבטל מנהג מן הספק, בזמן שבהחלט יכול להיות שישנן סמוכות לכך, ומקור לכך בודאי שישנו.