דין לישה במכונה על ידי מוט וגלגל.

דין לישה במכונה על ידי מוט וגלגל.

אולם ראיתי כאן בקובץ אור ישראל, חידוש גדול. הרי הגדולים הללו, הג"ר שלמה קלוגר, ובעל דברי חיים מצאנז, מרוב צדקותם, החשש העיקרי שלהם היה, שלא לעשות 'תיקונים בדת' כביכול. כלומר, הפחד שלהם היה, כי אם מתחילים לעשות מצות בצורה אחרת, א"כ זה ח"ו כמו רפורמה. חששם העיקרי היה, שלא לעשות שינוי במסורת, במה שמקובל מדורי דורות. כיון שהמקובל הוא לעשות את המצות בידיים, הם פחדו, שאם תעשה כעת במכונה כזאת, מי יודע מה יהיה הלאה.

על עניין זה, בא חכם אחד, וטען טענה גדולה. הוא מביא, כי כבר בזמן המאירי, עשו מצות מכונה. כמובן שלא מדובר במכונות חשמליות, אלא במכונה שסובבו בידיים. א"כ, מה הבעיא? הדבר אינו חידוש, ולא רפורמה, כיון שכבר בדורות הראשונים, לא עשו את כל האפייה ביד.

הרי המאירי, היה בעיר נרבונא, אשר בדרום צרפת. היו שם ויכוחים רבים, בעניינים שונים. כיון שבאו מארץ ספרד לעיר נרבונא, חכמים ותלמידים של גדולי ישראל, היו להם ויכוחים עם חכמי נרבונא, על המנהגים שלהם. והמאירי בספר מגן אבות, בא ליישב את מנהגיהם, כנגד מנהגי הספרדים. בעיר נרבונא, היה רבינו מנוח, ועוד. ובפרובנס, מה שנקרא פרובינצה, היו הראב"ד ובעל האשכול. בצפון צרפת, היו רש"י ובעלי התוספות. וחכמי נרבונא ופרובנס, היו בדרום. וארץ ספרד, נמצאת מצד מערב. כאשר באו תלמידי הרמב"ן והרשב"א לעיר נרבונא, נוצרו ויכוחים, ושקלא וטריא הלכתי, בהרבה נושאים. והמאירי בא להיות 'מגן על האבות', הוא כותב ומדגיש זאת, שישנו עניין וצורך, ליישב את מנהגי אבותינו.

וכך כותב המאירי בספר מגן אבות [עניין ששה עשר], עוד נהגו בגלילותינו אלה, אנחנו ואבותינו ורבותינו ע"ה, ללוש עיסת הפסח בעמֵלה, בדרך זה. שיש שם נשים, כמניין המִדות שרוצים ללוש ולאפות, וכשנילושו כמה מהן, מצרפין אותם ע"ג העמלה, ואחד מבעלי זרוע מנהיג שבט העמלה על גבי העיסה בכח גדול, מקצה אחד של־עיסה לקצה שני שבה. ואין ספק שכח העמלה שולט בעיסה מרובה בקטופה, יותר מכח אשה אחת בעיסה מועטת. ואחת מן הנשים עומדת סמוך לעמלה, וסמוך לאותו שמנהיג את העמלה, ומקבצת תמיד פירורי העיסה הנושרים בכוח הנהגת שבט העמלה, ומצרפת תמיד בעיסת העמלה, עד שיהיו עוברים עם שאר העיסה תחת שבט העמלה וכו'. וגוררים תמיד שבט העמלה, עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמלה.

ועיקר מה שנהגו בכך, מפני שבלישת העיסה ממעטין במים הרבה, וכמעט אי אפשר להאשה לקטפה כראוי אף במדה אחת. ובדרך זה, קוטפת על נקלה, אף לעיסה מרובה. וכן שמתיראות מחמימות הידים, ונוח להם לקטפה בשבט העמלה שהוא צונן וכו'. כך אנו נוהגים בעניין זה, וכן היו קדמונינו נוהגים בנרבונא ובקרקשונא ובשאר מחוזות גלילות אלו, וכן בצרפת ובאשכנז על פי גדוליהם ורבניהם.

אומר המאירי, כי המנהג שלהם היה כך, שהנשים היו מביאות כל אחת את עיסתה, ומכניסים אותם לתוך העמלה. איננו מסביר, מהי בדיוק ה'עמלה'? אבל נראה מתוך דבריו, שזה כמין עריבה גדולה, שהכניסו בה את כל הבצקים. אפילו עשר או חמש עשרה עיסות של־שיעור חלה, לפי המספר שהם רצו לאפות שם, כך היו מכניסים. אח"כ הביאו מישהו חזק, אדם בעל זרוע, שיכל ללוש את הבצק.

לגבי מה שהוא אומר, כי 'בדרך זו האשה קוטפת על נקלה אף לעיסה מרובה', בהתחלה לא כ"כ הבנתי, כיצד הדבר קשור ל'קיטוף'? עד שהבנתי מרבינו מנוח [פ"ה מחמץ ומצה הלכה י"ב] מנרבונא, מה הוא הקיטוף. אנחנו לכאורה מבינים, כי 'קיטוף' היינו, להחליק את העיסה במים, בכדי ליישרה. או כאשר רוצים לתלוש מהבצק, כמות של ככר אחד, 'קוטפים אותו'. אבל רבינו מנוח אומר, כי 'קיטוף', הכוונה ללישה עצמה. דהיינו, לשִׁים את העיסה בידיים, וקוטפים את הבצק. כלומר, מחלקים את העיסה לכמה חלקים, ולשִׁים אותם. זהו הנקרא קיטוף.

בכל אופן, כאשר אתה לש את העיסה בשבט העמלה, אינו מסביר איך בדיוק עושים עם השבט הזה, אבל כנראה בתוך העריבה היה מוט מיוחד עם שיניים, או כמין סכינים, שהיו חותכים ומקטפים את העיסה, וכך היו מצליחים ללוש כמות גדולה.

דרך אגב, לכאורה יש כאן שאלה, הרי בעמלה הזאת, יש יותר משיעור חלה. לכן הוא אומר, ואף על פי שאמרו [פסחים דף מח ע"ב], שאין ראוי ללוש ביחד אלא בכדי שיעור חלה, מ"מ על ידי עמלה ובדרכים שכתבנו, אין צורך בכך. ומתוך כך נהגו בה אבותינו ורבותינו נ"ע.

יש כאן חידוש נוסף, וגם בעניין זה ישנו ויכוח גדול. כיון שהרי היום בזמנינו, כאשר עושים 'מצות מכונה', מכניסים כמות גדולה של־בצק. ועיין שו"ת הגר"י שטייף סי' ק"ח. על כך אומר המאירי, אכן חז"ל אמרו שהשיעור לא יהיה יותר משיעור חלה, כיון שאי אפשר ללוש עיסה גדולה היטב, ושלא יישארו ממנה חלקים שהם לא נילושו. לכן, צריך לשים רק עד שיעור חלה, דהיינו 1.666 ק"ג. אבל כל זה דוקא, אם לשים זאת בידיים. אבל בנ"ד, כאשר אתה לש ב'שבט העמלה', א"כ יש לו כוח לשלוט על כל העיסה, וללוש אותה היטב.

לפי"ז יוצא, כי גם לגבי מצות מכונה, אין חשש. והדבר כפי שהביא המשנ"ב [סימן תנ"ו ס"ק ז'], שאם ישנם הרבה אנשים המתעסקים עם העיסה, ואפילו בידיים, אין כל חשש בכך. דהיינו, אין זאת תקנת חז"ל, שאסור ללוש עיסה יותר משיעור חלה, אלא שכך לפי המציאות. אבל אה"נ, אם תהיה אפשרות לשלוט על העיסה, ולעבדה ע"י אנשים רבים, וק"ו במכונה, שהיא בודאי יכולה ללוש כמות גדולה של־עיסה, ממילא אין בכך שום חשש.

נחזור לעניינינו, בא הרב שלמה אהרון וורטהימר, שהיה דיין בירושלם עיקו"ת, וכותב בהגהות והערות [שם עמ' ח'] בהדפסה החדשה שעשו לספר המאירי, והוא כותב כך, פה גילה לנו הרב המאירי חדשות ונצורות, שכבר בזמנו היו נוהגים ללוש מצה על ידי שבט העמלה, דוגמת מכונת מצה בזמננו. ואין כל חדש תחת השמש. והוא מוסיף, ואילו ראו זאת הרבנים האחרונים במדינת גליציה, שהרעישו העולם נגד מכונת המצה, וגם בזמננו בעיר קדשנו בשנה שעברה, בודאי היו כופפים ראשיהם נגדו. הרי המכונות הללו, התחילו בגליציה, שם בעיקר התנגדו לכך, ואח"כ כאשר הגיעו המכונות לירושלם עיקו"ת, גם כן היה ויכוח על כך. אבל הנה, יש לנו מאירי מפורש, שאינו חושש לכך, ואין חובה שהלישה תהיה בידי אדם דוקא, כפי שהם טענו. אלא, אפילו אם תהיה התערבות של־מכונה, גם אם אינה בדיוק אותו הסגנון של־מכונה, אבל בכל אופן הדבר נעשה שלא ע"י אדם, בכ"ז אין בעיא בכך. וגם מבחינת כמות העיסה, ישנה אפשרות לעשות כך.

מאידך, בעל שו"ת דברי מנחם [ח"ג סי' ט"ז], הביא ראיות הפוכות לכך, ושלכאורה ישנה ראיה מן הגאונים, שהדבר אסור. הוא מביא מהספר מעשה הגאונים [סימן כ"ט] כך, וששאלתם, מהו ללוש בטשובה שקוראים מדליצא? שוב פעם, הם אינם מסבירים מה הם הכלים הללו, כיון שהיו ידועים להם בזמנם. אבל לפי העניין נראה, כי הכוונה לעץ שלשו בו, או מערוך שמרדדים בו את העיסה.

והם עונים, מה איסור יש בטשובה? אין איסור אלא לעזוב ולשהות את העיסה, אבל אם אינו מחמיץ הככר, בין בטשובה בין ביד, ואפילו שעה קלה, מותר. וכשמותר, בשאר ימות הפסח מותר. אבל בלילה הראשון, אי אפשר לעשות כן, מפני שנראית מצה עשירה.

כאן ישנה קצת מבוכה. מצד אחד, הם מתירים ללוש בכלי הזה, בשאר ימות הפסח. אבל מאידך, לא לצורך ליל הפסח, כיון שהיא נראית כמצה עשירה. לכאורה הדברים נראים תמוהים. מה זה קשור למצה עשירה? הרי מצה עשירה היינו, עיסה שנילושה בחלב, או בדבש ושמן. א"כ מה שייך כאן, שהיא נראית כמצה עשירה?

לכן מסביר שו"ת דברי מנחם, שישנה פה שיטה חדשה, מצות חובה, צריך לאכול מהנילוש ביד, משום דכתיב 'לחם עוני'. וכשנילוש בטשובה, המצות יש להם צורה של מצה עשירה. ומצה של־חובה, צריכה להיות הצורה החיצונה שלה, מראה לחם עוני. דהיינו, גם אם מצד הדין אין איסור, אבל צריך ללוש את ה'מצות חובה', ביד דוקא.

ישנה תשובה נוספת כזאת בגאונים, שאלת, מהו לאפות בטשובה? מותר, בין ביד בין בטשובה. אבל בלילה הראשון אסור, משום מצה עשירה. כלומר, שהיא נראית כמצה עשירה. או שגזרו כך, כי אם נראית כמו מצה עשירה, שמא יבוא לקחת ממש 'מצה עשירה'.

ומסיים שו"ת דברי מנחם, מבואר, שגם המחמירים במצות מכונה, יש להם יסוד בדברי הגאונים.

א"כ יוצא, כי ישנה כאן מחלוקת, בין המאירי שהתיר מצות מכונה לגמרי, לבין הגאונים שמתירים רק לשאר ימות הפסח, ורק ללילה הראשון הם אוסרים מצד 'לחם עוני'.

אולם לפי עניות דעתי, הדברים הללו תמוהים מאד. וכי כאשר לשים על ידי מקל, על ידי ה'טשובה', זה לא נקרא 'לחם עוני'? כיצד אפשר להבין זאת? אלא כנראה, הפירוש הוא כך, כי מאחר שלעני אין את הכלים הללו, הרי הוא לש בידיו, וגם את המצות הוא עושה בידיים, ממילא אם הדבר אינו כך, זה לא 'לחם עוני'.

אבל לכאורה, אם ב'טשובה' אסור, בגלל שאין לעני את הכלי הזה, א"כ גם יהיה אסור להשתמש בכל הכלים שהם משתמשים בהם היום, כגון רֵדְלֵר וכדומה, שהרי גם אותם אין לעני. בתימן, היו כאלה שאפו עם 'מַכְבְּזהּ', דהיינו כרית אפייה. נו, וכי לעני יש את זאת? הרי לעני ודאי אין את הכלים הללו. לפי זה, צריך יהיה לעשות את המצות, ביד בלבד, ללא שום התערבות של כלים אחרים.

ויתירה מכך, גם אם נגיד שישנה כזאת שיטה של־גאונים, אבל הרי אף אחד מן הפוסקים לא הביא דבר זה. כולם כתבו, כי 'מצה עשירה' היינו, עיסה שמערבבים בה דברים, הנותנים לה טעם ומשביחים אותה. אבל לא שמענו, שאם העיסה נעשית בכלים שאין אותם לעני, הדבר לא נקרא 'לחם עוני'. זהו דבר פלא. לא נשמע דבר כזה בפוסקים, ואין לכך שום מקור. נראה, כי הדבר אינו מוסמך. הרמב"ם אומר [עי' פי"א מאיסורי ביאה הלכה ט"ו, ובעוד מקומות], כי לא כל תשובה של־גאונים, היא תשובה מוסמכת. וגם לא כל הגאונים, היו מוסמכים. הרמב"ם כותב, שהיו מהם שלא היו הגונים וראויים, ולפעמים ענו תשובות שלא כהלכה. בכל מקרה, השיטה הזאת אינה מוסמכת, ואינני רואה שום טענה בדבר.

מה שכן טענו על המאירי, כי אדרבה, ישנה ראיה הפוכה ממנו בעצמו. הרי המאירי כתב, שיש שם נשים כמניין המדות שרוצים ללוש ולאפות, וכשנילושו כמה מהן, מצרפין אותם ע"ג העמלה. משמע מדבריו, כי בתחילה הם לשו, ורק אח"כ הם שמו זאת ע"ג העמלה. משמע, כי הם לא רצו שהלישה תהיה רק על ידי שבט העמלה, אלא הם לשו זאת מקודם בידיים.

אבל אינני חושב שזאת טענה. כי הסיבה שהנשים לשו זאת מקודם, היא מפני שאם היו שמים את כל הקמח בתוך העריבה ולשִׁים זאת, הקמח היה מתפשט ומתפזר. לכן הן היו חייבות ללוש בהתחלה כמות מצומצמת, בכדי שלא יתפזר הקמח, ולאחר שנילושה כמות קטנה, אפשר לתת זאת בתוך העריבה, וללוש את כולם ביחד.

והראיה, כי המאירי בעצמו במסכת פסחים, לא רק ב'מגן אבות' אלא גם בפירושו על הש"ס, כאשר הוא מביא את הדבר הזה, איננו מזכיר את הלישה הראשונה. הוא רק מזכיר, שהנשים היו מוכנות לאפות את הכיכרות, מיד לאחר שבעל הזרוע הזה היה גומר את הלישה בעריבה. וזאת, בכדי שלא יהיה עיכוב ושהות בין סיום הלישה לבין אפייה. לכן הם לקחו רק בעל זרוע. בכל אופן, הנשים היו צריכות ללוש את העיסה בתחילה, מהטעם שהסברנו. וגם שתהיינה נשים בסוף הלישה, שיהיו מוכנות לקחת מיד את העיסה, בכדי לאפותה מיד בתנור.

השבוע ביקרתי במאפייה של 'מצות מסורת' בעיר ראש העין, תחת פיקוחנו והשגחתנו פעולת צדיק, ראיתי שם את המכונה שהכניסו השנה, בכדי לזרז את הלישה. זאת מכונה, שמישהו עומד ומסובב את המוט אשר מסובב את הגלגל, וישנם שם ארבעה קדירות, ובכל אחת ישנה כמות מסויימת של בצק, והמכונה לשה אותם בצורה אחידה, כעין מיקסר. ובנוסף, ישנם גלגלים נוספים מלמטה, שמסובבים את הקדירה לצד השני. דהיינו, הבצק אינו נח כלל, כיון שהמוט מלמעלה לש את הבצק לכיוון מסויים, והגלגלים מלמטה דואגים שהקדירה תסתובב לכיוון השני. וזאת, במקום שילושו בידיים כל הזמן. הדבר פותר גם את הבעיא של־זמן, וגם את הבעיא של־אחידות, וגם שלא יהיה חימום הידיים. זאת ממש סייעתא דשמיא. אני רואה בדבר זה, ממש ברכה מן השמים. ישבו ועשו מלאכת מחשבת, וגם מי שעשה זאת הוא ת"ח, אשר מבין בעצמו את הבעיות. המכונה הזאת, היא מתפרקת לחלקים, ואינה מתחממת. הכל נעשה בזריזות, ובכמויות מדוייקות, ממש למהדרין מן המהדרין, ללא שום חששות. חושבני, כי אם יבואו ת"ח ומומחים מסוף העולם ועד סופו, לא ימצאו במכונות הללו שום חשש, והדבר כשר למהדרין מן המהדרין.