האם צריך 'לשמה' באפיית המצות, ומה הדין במצות מכונה.

האם צריך לשמה באפיית המצות, ומה הדין במצות מכונה.

ההלכה כפי שהובאה ע"י מרן השלחן ערוך [או"ח סימן ת"ס סעיף א'], אין לשין מצת מצוה, ולא אופין אותה על ידי גוי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן. והסיבה היא, משום דכתיב, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת [שמות י"ב, י"ז].

ישנה מחלוקת בראשונים, האם צריך שתהיה שמירה 'לשם מצת מצוה'? דהיינו, האם צריכים לומר, או לכל הפחות לחשוב אז כי הכוונה של 'לשם מצת מצוה'? או שמא, עיקר השמירה היא מן החימוץ, כמו שנאמר 'ושמרתם את המצות', דהיינו לשמור שהמצה לא תבוא לידי חימוץ. ואכן, כך היא לכאורה הפשטות, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ועוד הרבה ראשונים, שלא צריך שמירה 'לשם מצוה'. כלומר, במצה אין קדושה, כפי שיש בספר־תורה, או בציצית ותפילין וכדומה. אין עניין לקדש את המצה, כפי שבכתיבת האזכרות בס"ת, צריך לכוון לשם קדושת ה'. אלא העניין הוא רק, לשמור מן החימוץ. אמנם ישנם ראשונים הסוברים, כי אכן צריך שמירה 'לשם מצה'. ומדייקים זאת מלשון רש"י במסכת פסחים [דף לח ע"ב], לגבי עניין החלות, ושם כתוב כך, 'ושמרתם את המצות', עביד לה שמירה לשם מצה. מפרש רש"י, כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ, התכוון לשם מצה של־מצוה. לכאורה מלשון רש"י מדוייק, כי צריך 'לשם מצת מצוה'. וישנם ראשונים, שכתבו זאת יותר במפורש. כגון האור זרוע, שמביא בשם הר"ש מפלייזא, שאפילו בשאיבת המים למצות, צריך להגיד 'לשם מצת מצוה'. למרות שכאשר מביאים את המים, אין חשש חימוץ, זה אינו כמו בשעת עשיית העיסה של־מצה, כי בסה"כ מביאים את המים. אבל הם סוברים, כי בכל דבר הקשור למצה, צריך שיהיה 'לשם מצת מצוה'.

אבותינו נע"ג, לא נהגו לחשוש לשמירה 'לשם מצת מצוה', ואפילו לא לכתחילה. אולם היום, כולם כבר מחמירים בעניין זה, וזהו דבר טוב. [הרחבה בעניין 'לשמה' באפיית המצות, בשיעור מוצש"ק ויקרא ה'תש"ע].

ממחלוקת זאת, נפקא מינה להלכה, לגבי 'מצות מכונה', שעל ידי לחיצה על כפתור המכונה, היא עושה את כל פעולות האפייה.

נחלקו בכך גדולי ישראל. אבל למעשה, המחלוקת הזאת התחילה, עוד לפני שהמכונה נהיתה חשמלית. דהיינו, מלפני שבכלל היה חשמל בעולם. במכונות הראשונות בעבר, גם את המצות מכונה, עשו בידיים, וזאת ע"י שהאדם מסובב את הגלגלים, וע"י כוחו וכח כוחו המכונה המשיכה ועשתה את כל הפעולות.

בעניין זה, נהיתה מחלוקת גדולה, בין הג"ר שלמה קלוגר, לבין הג"ר שאול יוסף נתנזון. הדבר התחיל באירופה, כי שם התפתח והשתכלל כל עניין המכונות, שלב אחרי שלב, וזה היה השלב הראשון. אלה היו מצד זה, ואלה מצד שני. הגר"ש קלוגר, אסר את ה'מצות מכונה'. ובעל 'שואל ומשיב', התיר אותם. היו ויכוחים גדולים בעניין זה, חלקם אפילו נחלקו על המציאות, הרבה רבנים השתתפו במשא ומתן זה, וישנם כאלה שדנו בעניין זה, אפילו מבלי שראו בכלל את המכונה. מי שירצה להבין בדיוק את צדדי מחלוקתם, יראה זאת בספר שדי חמד [סימן י"ג מערכת חמץ ומצה], הוא מאריך שם בנושא זה, ומסביר את כל הצדדים. עיקר השיקול להחמיר בזאת, היה כמובן בגלל חששות של חמץ, מאחר ונדבק חמץ פה ושם. גם בספר פסקי תשובות [סימן ת"ס] האריך בעניין זה, והוא מביא שישנם כאלה שאמרו, שמצות מכונה אסורות, אפילו בדיעבד. הם דימו את המכונה, לדין חרש שוטה וקטן.

הרי אמרנו מקודם, כי אסור ללוש מצה, על ידי חרש שוטה וקטן. ממילא גם לגבי המכונה, לא אתה זה שעושה זאת, אלא המכונה. כמובן כי על טענה זו, התשובה היא פשוטה, משום שהכל נעשה מכוחי. דהיינו, לא מעורב כאן אדם אחר, שאינו בר דעת או שפטור, אשר עושה איזו פעולה, אלא הכל כאן פועל על ידי, וברגע שאפסיק לסובב את הגלגל, המכונה תפסיק לעבוד. לאחר מכן היה חשש, כי במכונה ישנם חלקים שונים, ואפשר שידבק בהם בצק. או שישנו שֶׁמֶן מכונות, העלול להתערב בבצק, ואולי יש לו דין של מי פירות, שכאשר הם מתערבבים עם מים, הדבר ממהר יותר להחמיץ. גם חששו, כי הפס של־בצק, מחובר לתנור. וכהנה וכהנה חששות רבים.

אבל בסופו של־דבר, שיכללו את המכונות, ובמכונות המשוכללות שישנן כיום, אין שום חששות חימוץ מבחינת פירורים ונקיון המכונה וכדומה. היום אפשר לעשות מצות מכונה, שיהיו בצורה מהודרת, וללא שום חששות של־חימוץ, אפילו יותר ממצות 'עבודת יד', מחמת מהירות המכונות.

אולם מאידך, התחילה בעיא של 'לשמה'. האם על ידי שהאדם לוחץ על הכפתור, ומכאן ואילך הכל עובד לבד בצורה אוטומטית ללא שום מגע יד אדם, שהרי אפילו אם האדם ילך מן המכונה, היא תמשיך לעבוד לבדה, א"כ האם יש בזה דין 'לשמה', או שלא? ישנם שאמרו, כי אין בכך 'לשמה', ומטעם זה הם אסרו את ה'מצות מכונה', כדין חרש שוטה וקטן. וישנם שאמרו, כי אין הדבר דומה לחרש שוטה וקטן, וכפי שהסברנו לעיל.

כך פחות או יותר סיכום עניין מצות מכונה, ובנושא זה נשארה מחלוקת בין גדולי ישראל, וכל אחד נשאר אוחז בדעתו. ובפרט החסידים וההונגרים, אשר נמשכים אחר הוראת בעל דברי חיים מצאנז, שבחכמתו הוא אמר, כי הוא אוסר את המצת מכונה, אבל אינו מגלה מה הטעם לכך. הוא אומר, כי ה'מצות מכונה' אסורות אפילו בדיעבד, מבלי לכתוב טעם, ושמקובל מרבותיו כי דברים כאלו לא מגלים. טוב, אם אין טעמים, אזי אין על מה להתווכח או לדון. הדבר אסור, מבלי לדעת למה.

בזמננו, בשנים האחרונות, התעוררה שאלה גם לגבי המצות הנקראות לכאורה 'עבודת יד', שהאנשים עושים בידיים את הפעולות הראשונות, אבל בגלל שרצו להקל על הרידוד, לכן במקום שירדדו את הבצק עם מערוך, עשו כמין מכונה ידנית, שהאדם מסובב את הגלגלים, והמכונה מרדדת את גוש הבצק שהכניסו לתוכה. גם על כך 'יצא הקצף', והם אמרו כי גם דבר זה הוא אסור. דהיינו, לפי שיטתם. ולכאורה, אם הטעם הוא 'טעם כמוס', א"כ הדבר אסור בצדק. כי לפי דבריהם, בכל שיטה, איך שתעשה, אם האדם לא יפעל בצורה ישירה על הבצק, אלא בצורה עקיפה, הדבר אסור.

אבל למעשה, בעל דברי חיים מצאנז, שהיה בדור שאחרי הגר"ש קלוגר, מגלה את הטעם שלו במקום אחר. אמנם בשו"ת דברי חיים חלק או"ח [סימן כ"ט], הוא אסר את המצות מכונה, וכתב שזהו חמץ גמור, אולם הוא הסתיר את הטעם. אבל בשו"ת בחלק שני [סימן א'], לגבי עניין טויית ציצית על ידי מכונה, שם הוא מגלה את הטעם לכך. גם בנידון זה, עדיין לא מדברים על מכונה המופעלת על ידי חשמל, אלא בצורה ידנית. הוא אומר, שהדבר פסול, כיון שהציצית לא נעשית על ידי אדם, אבל תשמעו מה הוא מוסיף, בפרט, כי אופני המכונה משתנים כמעט בכל יום, ומי יודע מה למחר יהיה. אומר בעל ויואל משה [אור כי טוב פרק ט"ו ענף י"ב], כי כאן גילה לנו בעל דברי חיים, את טעמו הכמוס. אמנם הוא לא רצה לומר זאת במפורש, אבל הפחד שלו היה, כי אם עכשיו אתם עושים במכונה כזאת, מחר תהיה מכונה אחרת, ולאחר מכן תהיה מכונה יותר משוכללת, ואחרי שכבר יתפרסם בעולם כי המכונה מותרת, אז כבר אי אפשר יהיה לעצור זאת. כך הוא ראה זאת בחכמתו, ואכן בודאי שהוא צדק. כי בסופו של־דבר, מהמכונות הפשוטות האלו, נהיו ה'מצות מכונה' שישנם היום, שבהם בודאי ישנו חשש, לפי שיטת הסוברים שצריך 'לשמה'. ממילא יוצא, כי מהבחינה הזאת, הוא עשה גזירה וגָדַר גָדֵר. אמנם הוא לא חז"ל, אבל הוא עשה גדר, לפי מה שהוא ראה שיהיה במשך הזמן, שהעולם משתכלל ומתפתח. לכן הוא עצר זאת כאן, וקבע כי המצות יהיו רק ב'עבודת יד' ממש.

בתשובה להערה מהקהל: לדעתו, למצות מכונה יש דין של חמץ גמור. אבל תראה, כתוב בלחם משנה [פ"ג מהל' תשובה], כי ישנו אדם שקוראים לו אפיקורוס, אפילו שעדיין אינו אפיקורוס. דהיינו, בגלל שהוא בדרך להיות אפיקורוס, כבר קוראים לו כך. אומרים בשם אחד מגדולי ישראל, מה ההבדל בין הראייה של גדולי ישראל, לראייה של האנשים הפשוטים? ההבדל הוא כך. ישנו אדם פשוט, הרואה שתי רכבות שעומדות לצאת לדרכם, אחת נמצאת על יד השנייה במרחק קטן ביניהם, ואחת מהן נוטה קצת ימינה, והשנייה נוטה קצת שמאלה. אדם פשוט אומר, מה כבר ההבדל ביניהם? אבל האדם שמבין, הוא יודע כי בסוף, האחת תגיע לכאן, והשנייה תגיע לשם, כרחוק מזרח ממערב. גדולי ישראל, עיניהם צופיות למרחוק. הם רואים מראש, על כל בעיא קטנטונת, מה תהיה ההשתלשלות שלה, וכיצד יהיו תוצאותיה. בשביל זה, צריך להיות חכם גדול. הרב מבריסק אמר, אבא שלי היה רואה ששים שנה קדימה, אני לפחות רואה מה שיש לי מתחת האף. אבל ישנם כאלה, שאפילו זאת אינם רואים...

בכל אופן, הבעיא העיקרית בעניין המכונות, היתה בעיקר אצל האשכנזים, כי אצלם התחילו עם המכונות הללו. אבל בארצות המזרח, לא היו מכונות. ורק מהזמן שעלו לארץ, והביאו את המכונות הללו, התחילה הבעיא גם כאן בא"י.

לא שמעתי שחכמי תימן התייחסו לבעיא זו של־מכונות, עכ"פ לא בכתובים. והדבר מובן ופשוט, כיון שאבותינו לא סברו דבעינן 'לשמה' במצות. אם כן, כל הבעיא היא רק, מחמת חשש חימוץ. ממילא בגלל שהמכונה משוכללת יותר מבחינת הכשרות, היא יותר מהירה וזריזה, ואם ישנה השגחה טובה כפי שצריך, אין בהם בעיא כלל.

היחיד מחכמי תימן, שראיתי כי הוא מדבר על נושא זה, זהו מהר"ר חיים כסאר זצ"ל, והוא הפֶּה של כולם בנושא זה. הרמב"ם כותב [בפרק חמישי מהל' חמץ ומצה הלכה ט"ו], אין עושין סריקין המצויירים בפסח וכו'. הרי בשאר ימות השנה, היו רגילים לעשות לחמים בצורות של עופות או דגים וכדו', כל מיני ציורים. אבל כיון שהדבר לוקח זמן, הבצק עלול להחמיץ בינתיים, לכן פסקו חז"ל, שלא לעשותם בפסח. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן, וממהרים לעשותם. אבל בעלי בתים, אסורים. ואפילו צרו אותן בדפוס. שמא יבואו אחרים לעשותן שלא בדפוס, וישהו בעשייתן ויחמיצו. לנחתומין, הדבר מותר. כיון שהם בקיאים, ועושים זאת בזמן קצר מאד, וממילא אין חשש שהבצק יחמיץ. אבל לבעלי בתים, הדבר אסור.

אומר מהר"ח כסאר [שם טוב על הרמב"ם שם], ודע, דמה שעושין עכשיו בא"י המצה על ידי מכונות, עדיפא הן אפילו משל נחתומין, אליבא דכו"ע. לפי שעושים אותן במהירות, וליכא למיגזר בהו שמא ישהו ויחמיצו, ומשמרים אותן לשם מצת מצוה מתחילה ועד סוף. לפיכך, יוצא בה אף לכתחילה. והוצרכתי לכתוב זה, לפי ששמעתי שיש מפקפקים על זה, ואומרים שאין יוצאים בה, לפי שלא נעשית בידי אדם. ואינן אלא מן המתמיהין. והלא הן שנותנין את הקמח למכונה, ומסבבין אותה העיסה על ידי מכונה ואופין אותה. כנראה הוא לא מדבר על מכונה חשמלית, אלא שהאדם מסובב את הגלגלים. ונמצא עיקר המעשה והשימור שלה, בידי אדם, לשם מצה. ובסוף הוא אומר, דשפיר קרינן בה 'ושמרתם את המצות'. ואדרבה, עדיפא היא ממצות שנעשות ביד עצמה, דהזהירו עלה חז"ל יותר, שמא ישהו ויחמיצו. א"כ מבחינת כשרותם, אין בעיא של חשש חמץ. אמנם לגבי אכילתם בליל הסדר, בתורת 'מצת מצוה', הדבר תלוי, האם צריך שימור לשם מצת מצוה, או שלא? וכיון שאין אנו מצריכים 'לשמה', א"כ בודאי שהדבר מותר לכתחילה. אולם המהדרין, לוקחים דוקא מצות 'עבודת יד', בכדי שתהיה אפשרות לעשות את החומרא של 'לשמה', ולצאת יד"ח לכולי עלמא. וכפי שרגילים לומר זאת בפה, בעת עשיית המצה. וגם אם לא אמרו זאת במפורש, אלא כיוונו לכך, גם דבר זה הוא טוב.