דין ברכת לחם מטוגן

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א ח"א סימן ל"ח

מחסי בה'. יום שנכפל בו כי טוב, לסדר וגאלתי אתכם ה'תשמ"ט. בני ברק.

למעכ"ת ידידי ועמיתי הרה"ג שלו' ריעאני שליט"א, שלו' רב. נכסוף נכספתה לברר הלכה למעשה דין ברכת פרוסות לחם פחות מכזית שמטבלים אותן בביצה ואח"כ מטגנים אותן במחבת. והבאת דברי המג"א סימן קס"ח אמצע סקכ"ח דהמטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא ע"כ. ומדנקט שלימות מבואר דיש בהן כזית, וכן ביאר בלבושי שרד שם. וכ"ה במחצית השקל. מאידך המשנה ברורה בסקנ"ו כתב דהמג"א בס"ק ל"ו משמע דטיגון לא הוי כבישול, ולפי דעת שארי אחרונים שם אין הכרח לדבריו ע"כ. ולכן כתבת לחלק דנדון המשנ"ב בשם המג"א ושארי אחרונים זהו בטיגון של מעט שמן רק כדי שלא ישרף וכמ"ש הרמ"א בסעיף י"ד דלא מקרי משקה, ובזה סובר המג"א דבפחות מכזית מהני ביה תואר לחם ומברך המוציא. אבל בטיגון ששמים הרבה שמן כדי לטעום טעמו וגם טעם הביצה שיטבלו בה את הלחם וכנהוג לעשות היום "לחם מטוגן" כשאין כזית ברכתו במ"מ אף שאין תואר לחם, ובזה מיירי המג"א ס"ק כ"ח. אלא דא"כ צריך עיון מדוע לא הזכיר המשנ"ב דברי המג"א של ס"ק כ"ח.

ושוב הבאת דברי החזו"א סי' כ"ו סוף אות ה' ואות ט' דפשיטא ליה שהנטגן או נדבק במרק וכיו"ב אם יש תוריתא דנהמא מברך המוציא אף באין כזית ע"כ, ולא חילק בין טיגון לטיגון, ולהאמור בטיגון של הרבה שמן פשוט שברכתו במ"מ כהמג"א ס"ק כ"ח שלא מצינו חולק עליו בזה. עד כאן תורף דבריך. ואותי הקטן ביקשת מאד להשיב על ספק זה מאחר שהוא דבר מצוי אצלכם:

תשובה:

א) הנה זה אי אפשר לומר דנדון המג"א סקל"ו והמשנ"ב ס"ק נ"ו הוא במעט שמן דלא מיקרי משקה, דאם לא מיקרי משקה לא היה המג"א קוראו משקה, ולכל הפחות היה לו לכתוב מעט משקה. וכן המשנ"ב לא היה קוראו טיגון. וגם המג"א עצמו בס"ק ל"א הקדים שסעיף י"ג מיירי בהרבה, כי מעט משקה לא מיקרי משקה, אם כן איך יפרש דברי הרמ"א שבאותו הסעיף אחרי כן במעט. וכן המשנה ברורה בס"ק ס"ט. ובפרט דאם כן לא הי"ל להמג"א לחלק בין מחבת לקדירה, אלא במחבת גופא הי"ל לחלק דזה דווקא במעט, אבל הרבה לא הוי תואר לחם.

אלא פשוט הדבר דמיירי אפי' שיש הרבה שמן יותר מכדי שלא תישרף העיסה. והא דמוכח בס"ק כ"ח דבפחות מכזית מברך במ"מ, אינו סתירה כלל, כי שם נדון דידיה מתחילת דבריו ועד סופן הוא על מינים מסויימים שאין בהן תואר לחם, וכמבואר שם שדן בלחם שפיררו ושוב גיבלו וכו' ואחר כך בפרימזל"ך, ואח"כ בסופגנין שעושין ממצה כתושה וכו'. אבל באופן שיש תואר לחם, זה לא דן שם, והמשנה ברורה הוא שלמד בזה מדבריו שבס"ק נ"ו. וכבר המג"א עצמו בס"ק כ"ז ציין לעיין בשלחן ערוך סעיף י"ג לעניין טיגון, ונראה שנתכוון לדבריו עצמו שבס"ק ל"ו שהם חונים על סעיף זה ודו"ק, ושו"ר להפמ"ג באשל אברהם מתבאר נמי הכי וע"ש:

ומה שהערת אמאי לא הביא המשנ"ב דברי המג"א בס"ק כ"ח לעניין פרוסות שלימות וכו' רק הביא בס"ק נ"ח תחילת דבריו. אין זה אלא בשביל שהוא דין פשוט. ועי' כף החיים שהביאו בס"ק פ"ו. אמנם לאמיתו של דבר המשנ"ב גם כן ביאר דין זה בסס"ק נ"ו, אלא שלא ציינו בשם המג"א, והיינו גופא מטעמא דקאמרן שהוא פשוט ומובן מעצמו:

ב) ואמנם לעניין הלכה אפילו כשיש בהן תואר לחם, נלע"ד שאין לברך המוציא.

ונקדים בס"ד לבאר בקצרה דברי המשנ"ב, דמש"כ שאם לא בשלם בקדירה אלא טיגנם במשקה במחבת, משמע מהמג"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם, היינו מאחר שהמג"א שם מחלק בין מחבת לקדירה, דבקדירה פשיטא דלא הוי תואר לחם משא"כ במחבת ואלפס. [וע"ע בלבושי שרד על המג"א ס"ק ל"א.] והמעיין במג"א יראה שאין עיקר החילוק בין טיגון לבישול, כי השוה אותם לענין מחבת באמרו דהכא מיירי שאפה הפשטי"ד במחבת במשקה (ר"ל שמן) או במים וכו' ע"כ, רק החילוק בין מחבת לבין קדירה, אי נמי בין הרבה מים למעט .[ועיין מה שהארכתי בזה בס"ד בבארות יצחק הל' ברכת המוציא דף צ"ג צ"ד], ולפי צד זה האחרון נמצאו שלושה אופנים לדידיה, א' מעט כדי שלא תישרף העיסה לא חשיב משקה כלל ודינו כפת גמור, ב' יותר מכדי שלא תישרף, שייך בו תואר לחם, ג' הרבה יותר לא שייך תואר לחם. מכל מקום בנדון טיגון הרגיל שהוא במחבת ואין הרבה שמן, יש ללמוד מהמג"א שאם יש בו תואר לחם מברך המוציא. ומה שהענין מרופה אצל המשנ"ב כדמוכח ממה שנזהר לכתוב בלשון "משמע" מהמגן אברהם, נראה שזה משום דאולי יש לחלק בין תואר לחם הנצרך שם אליבא דהיש חולקים בסעיף י"ג, מאחר דאזלי בתר שעת גלגול העיסה, איכא למימר דסגי בתואר לחם כל דהו, משא"כ בנדון דידן שהוא בלחם שנתפורר. אף שיש גם סברא אלימתא איפכא, דהכא כבר היה לו שם לחם מעיקרא, מ"מ הלא עתה נתפורר, משא"כ שם לסברת היש חולקים נעשה בבישול או בטיגון לחם ודוק:

ומה שכתב המשנ"ב דלפי דעת שארי אחרונים שם אין הכרח לדבריו, ר"ל דמאחר שהם לא חילקו בזה בין מחבת לקדירה וכו' רק פירשו באופן אחר וכמש"ש בס"ק ע"ח אם כן מסתמא יש להשוות טיגון לבישול שמוציא מתורת לחם באין בו כזית, מאחר שאין מקור לחלק, וגם הסברא נותנת כן. דהא תרוייהו לאו דרך אפייה נינהו, הטיגון כבישול, א"כ טיגון נמי כוחו יפה לאפוקי מתוריתא דנהמא. [ועיין בית יוסף סי' שי"ח אם צלייה חשיבא בישול, לעניין אין בישול אחר בישול]:

ובשער הציון אות נ"ב כתב ג"כ להוכיח מתר"י דטיגון כמו בישול, אלא שסיים דמסוגיא דתלמודא לא משמע הכי. ולפיכך הניח בצריך עיון למעשה. ובמשנ"ב העלה בגלל ספק זה, שמהנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם, כי אם בתוך הסעודה ע"ש. וברור דמעיקר הדין תופס דטיגון כבישול כפי הנראה מדעת רוב האחרונים, ורק לחומרא לא יאכל אלא בתוך הסעודה ולפיכך כתב בלשון "נכון". והנה לעניין ראייתו מהגמרא, אין הפנאי עמדי כעת לשדד עמקים בזה. [והחזון איש דפשיטא ליה שאין הטיגון כבישול, לא ידעתי טעמו, ויש לעיין שם באות ד' דשקיל וטרי בזה. ועכ"פ ברור דמיירי בטיגון בשמן יותר מכדי שלא ישרף, שאם לא כן לא מיקרי טיגון וכמ"ש לעיל]. ואיך שיהיה לא פלטא מילתא מפלוגתא, וקיימא לן דבמקום ספק עדיף לברך ברכת בורא מיני מזונות ומעין שלוש, מאחר דבדיעבד פוטרים במקום המוציא וברהמ"ז מה שאין כן בהיפך כמו שציינתי בבארות יצחק הל' ברכת המוציא דף צ"ו:

ומסתברא נמי לענ"ד דבכל מקום שאמרו חז"ל והפוסקים בישול, ולא הזכירו טיגון, משום דלעניין דינא היינו הך. לפיכך לא פירשוהו בהדיא גם בנדון דידן לעניין הוצאה מתורת אפייה. [ועיין עירובין דף כח: שלקו וטיגנו איכא בינייהו, וגירסת הערוך שלקו או טיגנו, ודו"ק. וע"ע ש"ע יו"ד סי' שכ"ט סעיף ג' לעניין חלה]. ודוגמא לדבר למדתי ממה שנשאלתי בימים אלו עצמם, על: דבר שבמקום לצלות את הכבד, השרוהו ומלחוהו והדיחוהו ואח"כ טיגנוהו בשמן ע"ג מחבת. והשבתי שדינו כדין נתבשל הכבד שפסק מרן ביו"ד סימן ע"ג סעיף א' דבדיעבד שרי, הוא הדין והוא הטעם לשניהם, דמשום דמריבוי דמו פולט ואינו בולע, אלא שהקדירה אסורה כמפורש שם, והכשרה ע"י הגעלה כמו שיש ללמוד מעניין הכשר המחבת מחמץ בהלכות פסח סימן תנ"א סעיף י"א. ומתוך מה שסיים מרן שם שיש מי שאוסר, והוא הרמב"ם, נלמד שיש להורות דמ"מ ראוי לחוש לדעה זו כידוע מבעלי הכללים, וכן ביאר בכף החיים שם סק"כ. ועיין להרמ"א שם שהגיה שנוהגים לאסור, אלא שנראה לענ"ד דמהרד"ם בעל ראשי בשמים השמיט הגהה זו מספרו כדמוכח מדלא פירש טעם האוסרים כלל, דכל כי האיי גוונא ודאי צריך היה להביא הטעם, ואעפ"י שבספרו ראשי בשמים שלפניי לא הושמטה הגהה זו. ועכ"פ אין לנו מנהג ידוע האידנא בזה, וממילא ברור שהעיקר להלכה כפסק מרן:

ג) כי על פי הדברים האלה, הכרעתי בלוח ברכות חמשת מיני דגן שהדפסנו לזכות הרבים, להשוות דין פרוסות לחם מטוגנות וה"ה מצות מטוגנות, לדין פירורי לחם המבושלים בכלי ראשון, שכשאין בהן אפילו פירור אחד כזית, ברכתם במ"מ אעפ"י שנראה שיש בהם תואר לחם. וכבר הקדמתי שם, שיש בחלק מהדברים הנז' שם מדת חסידות לפטרם בדבר אחר לצאת מהספק ע"ש, ואף זה כאחד מהם:

אלא שדעתי הענייה נוטה טפי לשיטה זו שאמרנו שדין הטיגון כבישול, מדאשכחן נמי לעניין סופגנין מטוגנים, שדן אותם הריב"ש בתשובתו סימן כ"ח וכן הרשב"ץ בתשו' ח"ג סימן י"א כדין בישולי גויים האסורים, ולא כפת גויים שאעפ"י שגזרו עליה חזרו והתירוה, וע"ע להחיד"א בשיורי ברכה יו"ד סימן קי"ב אות י"א. ועוד איתא בשער הציון סימן תע"א אות כ' שמצה מטוגנת דינה כמצה מבושלת ומותר לאכלה בערב פסח לדעת הגר"ז וחיי אדם, ובפמ"ג נסתפק בזה ע"ש. א"כ לא שבקינן פשיטותייהו מקמי ספיקיה. וע"ע תפארת ישראל פ"ו דברכות, בבועז אות ג'. גם לעניין בשר בחלב מצינו להרבה מרבני האחרונים שדנו טיגונו כבישולו לאסרו בהנאה מדאורייתא, כמו שהובא בשדי חמד מערכת טי"ת כלל כ"ו, ובדרכי תשובה יו"ד סי' פ"ז ס"ק י"ח:

וצריך לדעת דאנן בדידן נקיטינן כרבוותא דס"ל ששיעור כזית הוא כשליש או כרביע ביצה שזה כ-18-16 גרם בערך, ולא כחצי ביצה שזה כ-28 גרם כמש"כ בס"ד במקום אחר, לפיכך בנדון שאלתא דידן יש לתת לב אם אמנם אין בפירורים כשיעור זה. שאם יש בהן כשיעור הנז', נכון לחוש ולברך מתחלה על לחם גמור ולפטור את אלו לצאת מן הספק:

ולכאורה סלקא אדעתין דמדינא בעי לפטור פירורין אלו באופן זה. [מכרביע ביצה עד כחצי ביצה,] ע"י לחם גמור, ולא רק דרך חומרא, שאין לומר דנברך עלייהו המוציא בוודאי, כי לדעת מרן הש"ע כזית הוא כחצי ביצה כמו שפסק בסימן תפ"ו, ועליו בנוי דין חביצא דכזית מברכין המוציא אפי' נתבשל, ואילו בדעת רבינו הרמב"ם שהוא מהסוברים דכזית הוא כשליש או רביע (עמ"ש בבארות יצחק הל' ברכות הפירות ס"ק קע"ט) לא ברור דין זה וכמו שציינתי בבאי"צ שם דף פ"ה לשיטות שונות בפירוש דין חביצא לדעתו ע"ש. ושוב מצאתי גם בספר עטרת תפארת (שיטה על מס' ברכות) אריכות גדולה ע"ד הרמב"ם אלו מדף כ' ע"ג ואילך, וא"כ הוי כתרתי דסתרי אהדדי. אלא דהדרי בי מאחר שכמדומה באופן דאיכא תרתי לטיבותא גם כזית וגם תואר הפת, כל המפרשים מסכימים שברכתם המוציא גם אליבא דהרמב"ם.

ומאחר דאנן נקיטינן שזהו שיעור כזית בוודאי מכח המנהג, וכפי הכלל דלא אמרינן סב"ל נגד המנהג, ממילא גם כן יש לנקוט כן מצד הדין, ורק מצד חומרא כדבר האמור:

ד) ואגב יש להעיר שבשתילי זיתים ס"ק מ"ה הביא להלכה דעת המג"א שאם פירר לחם עד שמחזירו סולת ואח"כ חזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא אפי' ליכא תוריתא דנהמא, ואפילו מטוגנים בשמן ע"ש, והנה המג"א עצמו אחר שהביא דברי מהרש"ך דפליג עליה סיים וצריך עיון, נראה שהבין השת"ז שלא לעניין דינא צ"ע אלא שדבריו של מהרש"ך צ"ע, ולדינא לא נקיט המג"א כוותיה אלא כמו שכתב המג"א עצמו לעיל (ועיין מחצית השקל). אכן בלשון המג"א עצמו דלעיל ג"כ נראה קצת שמסתפק מזה, מדכתב "ומיהו" אותם המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא, וכמו שעמד על זה הלבושי שרד וביאר דהדבר שקול אם בעי המוציא כשאין בהן כזית ע"ש. ואף שיש לצדד בכוונת המג"א, מ"מ למעשה כבר הסכימו הרבה אחרונים דלא כהמג"א וכמו שכתב המשנ"ב ס"ק נ"ט וכף החיים ס"ק פ"ד ופ"ה, וכולם לא היו לעין עיונו של השת"ז לפיכך הכריע כהמג"א, אבל אילו היה רואה ודאי היה פוסק כמותם:

לפיכך לדינא ודאי נקיטינן דבלית בהו תוריתא דנהמא מברך במ"מ. וכל שכן לפי מ"ש לעיל דאפי' נראה שיש בהן תואר לחם העיקר להשוות טיגון לבישול, אלא דהכא הנדון אפילו ביש בהן כזית דלא בעי תואר לחם, מ"מ בכה"ג ברכתן במ"מ, ונפקא מינה למצה כתושה שקורים קמח מצה ומערבים בביצים ומטגנים בשמן כמו שעושים בזמנינו, שברכתם במ"מ ואפילו בקביעות סעודה, כי נשתנה תארן וכבר נתפררו מעיקרא, וכן מנהג העולם. שו"ר שכן מפורש גם בערוך השלחן סעיף ל"ז:

הנלע"ד כתבתי לפום רהטא, ואתם שעוסקים כעת בסוגיות אלו תעיינו בעומק הדברים ואם יש מלין השיבני נא,

ואחתום בשי"ש טו"ב. המוקירו כרו"ע

הצ' יצחק רצאבי ס"ט