בדיני מצות נפוחות, וביאור עניינם

בדיני מצות נפוחות, וביאור עניינם

שאלה:

לכבוד מעכ"ת הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.

א) ראיתי מה שכתב כת"ר בשלחן ערוך המקוצר סימן פ"ז סעיף ט"ו וז"ל, מצה נפוחה באמצעיתה, בין שתפח גוף המצה בין שנחלק עביה דהיינו שעלה הקרום העליון למעלה וכו'. והוא הנדון שבשלחן ערוך סימן תס"א סעיף ה' בהגהת הרמ"א. ויש להעיר שהרי בדברי הרמ"א מפורש כי נחלק עביה ועלה הקרום הם שני דברים, זה אסור וזה מותר, ודלא כהנזכר לעיל שנחלק עביה זהו עליית הקרום:

על־כל־פנים כאשר עיינתי בהלכה, נתברר לי כדלקמן. אופן א' נפוחה באמצעיתה, היינו כמו ניפוח לחם, דהיינו שאין חלל אלא הכל מלא במילוי ספוגי. וכן מפורש במשנה ברורה ס"ק ל"ג שלא נחלקה כלל, אלא וכו' כמו בלחם חמץ וכו' יעו"ש. אופן ב' נחלק עביה, היינו שנחלק עובי המצה באמצעו ונעשה חלל בין שתי שכבות (ויש כאן עוד תנאי, שעולה חלקו העליון למעלה, דאם לא כן דינו קל יותר). אופן ג' עלה קרום, היינו שנעשה חלל תחת חלק דק מהמצה, ולא נחלקה המצה באמצע עביה. ובאופן זה המצה מותרת לכולי עלמא, כמפורש בדברי הרמ"א. אם כנים אנחנו, כמדומה שאין צורך לומר שמנהגינו דלא כהמחמירים בנדון דידן, שהרי אופן זה של־מילוי ספוגי אינו מצוי כלל:

ב) ועוד יש להעיר שהרי מבואר במשנה ברורה ס"ק ל"ה בשם האחרונים שבמצות דקות לא נאמרו דינים אלו. ואם־כן כיון שאנו מקפידים על מצות דקות (כמו שכתב בסעיף הבא אחריו שם בשלחן ערוך המקוצר, וכן שמעתי מבית הורי שליט"א) ליכא פלוגתא כלל:

ג) שוב הראני בנו של־כת"ר הוא הרה"ג ישראל רצאבי נר"ו בשליחות כת"ר, מה שכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן קל"ט [שמשם המקור למה שכתב בשלחן ערוך המקוצר כמצויין שם בעיני יצחק] ואכן שם כתב ובמקומינו לא שמענו וכו'. אמנם צריך ליישב את שתי ההערות דלעיל. אך לעניין עיקר דברינו בביאור נחלק עביה, אין משם שום ראיה, שהרי כתב שהעליון עלה למעלה, ולא הזכיר קרום עליון, ולמבואר הוא בדוקא, כי אם עלה רק קרום לית מאן דפליג שמותר, וכל הנידון לאסור הוא כשעלה חצי עובי העליון למעלה. באופן שתיבת הקרום שבשלחן ערוך המקוצר, היא לכאורה טעות סופר:

בברכת התורה

הראל צובירי, נתיבות.

תשובה:

לק"י, ניסן ה'תשע"ה, ב'שכ"ו.

ליקרת הרה"ג הראל צובירי נר"ו, שוקד באהלה של־תורה בעיר נתיבות ת"ו.

א) לעניין מילוי ספוגי, כתבת בעצמך שזה אינו מצוי כלל, ולענ"ד לפום רהטא אכן לא דנו בזה וגם אין מקום לדונו לחומרא כיון שהחללים דקים פשיטא שאין זה חימוץ, וכבר כתב המשנה ברורה ס"ק ל"ד שהסכמת האחרונים שאין לאסור אלא אם־כן החלל גדול כאגוז לוז, או כמו אצבע גודל בינוני יעו"ש:

נמצא שתפח גוף המצה, פירושו שכל עובי המצה נתרחק באמצעית הככר מדופני התנור, דהיינו שנעשה חלל בין התנור לבין הבצק, וזה קורה מפני שבאמצעו הוא התחלת הרדוד, ואחר־כך מרדדים סביב לככר בצדדיו כדי להדביקו לדפנות התנור, ולחזק את דיבוקו שלא יפול:

תיאור זה כתבנו, לפי התנורים שלנו (הנקראים טֲבּוּן) שהם כבזמן הש"ס כידוע, שמדביקים הפת בדפנות התנור, שבהם דיבר גם מהרי"ץ בתשובתו, כדמוכח שם בהמשך דבריו כשדן לגבי מצה כפולה. ברם הוא הדין והוא הטעם לתנורים כיוצא בזה של־שאר קהילות שמדביקים הפת בקרקעיתו של־תנור, וזהו שכתב בשו"ת אהל יוסף סימן ח' ומביאו כף החיים סימן תס"א ס"ק ע"ט כי מה שאסר מהרי"ל מצה נפוחה, הוא בעניין זה שהמצה עלתה כולה מקרקעית התנור, ולא נגעה בקרקע התנור כי אם סביבות המצה בקצה היריעה. ועל כן אסורה, דאין כח (בחוש) [בחום] קרקע התנור לאפות תחתית המצה טרם יחמץ. ודלא כהבית חדש ומוהר"ם לובלין יעו"ש. והוסיף הכף החיים בשם פתחי תשובה סעיף זה, והוא דבר שהשכל והחוש מעיד, דבמקום כיפה אין נאפית יפה, ואין העולם נזהרין בזה עכ"ל. וסיים הכף החיים שכבר כתב שם באות הקודם, דדעת האחרונים כהבית חדש ומוהר"ם לאסור בשניהם. אלא דנפקא מינה דיש להחמיר גם בזה, אם עינינו רואות שלא נתבשל יפה יעו"ש. ולדידן שפיר דאמי:

ואם כנים אנחנו בביאור כוונת כל הפוסקים וביניהם מהרי"ץ שכתבו בלשון תפח גוף המצה, מובן כי לא נקטו סגנון גוף המצה על התנפחותה עצמה בתוכה כמילוי ספוגי, אלא כלפי האופן הנוסף שהוא נחלק עובי המצה שזה חלל בין שני חלקי עובי המצה, לפי־כך מה שהוא בין התנור לבין המצה נחשב גוף המצה, יען כי כולה תפח, דהיינו שנוצר ריוח בין התנור לבין המצה. אך אין להכחיש דמאידך לא נראה כן ממה שהוסיפו כי זה כמו לחם מצה, משמע אם־כן שהנדון הוא בניפוח ומילוי ספוגי, ובפרט ממה שלא הוסיפו דימוי זה כלפי האופן הנוסף שנחלק עובי המצה. ויש לדחות דלפי שלחם חמץ הוא קל יותר מחמת ספוגיותו, לכך מצוי שם יותר התהוות ריוח בין התנור למצה:

על־כל־פנים כצד הקודם מתבאר בהדיא ממה שכתב באשל אברהם מבוטשאטש סימן תס"א תוך דבריו בזה"ל, לשני הפירושים בכוונת נפוחה, בין שרֵיקן ממש בנתיים וכו' בין להמפרשים שהכוונה נפוח כמו לחם חמץ וכו' יעוש"ב, שמע מינה שהבין כך. ויש לעיין שמא על־פי האמור יתיישבו חילוקי הדעות שדן בהם בשו"ת קנה בושם חלק א' סימן כ"ד דף מ"א מ"ב (ותמציתם הובאה בפסקי תשובות דף קפ"ו אות ט' ד"ה שם) אם שיעור חלל כאגוז לוז או כאגודל שייך גם בנדון שתפח גוף המצה, שזה תלוי בהבנת העניין. אם הכוונה להתרחקות הבצק מן התנור, שפיר שייך להצריך חלל כזה בין התנור לבצק, יען שהוא בנחלק עובי המצה. אבל במילוי ספוגי איך יתכן שתתפח מצה כמו חמץ ממש, הלא זה ודאי מורה ששהתה זמן רב קודם שנאפית או שנתחממה תחילה, וכיוצא בזה עניינים נוספים כי האיי גוונא, ופשיטא מילתא שהיא אסורה בהחלט מן הדין אם תפחה כל־כך שיעור אגוז לוז או כמו גודל. אתמהא. ואם־כן הדבר מוכח מיניה וביה:

כמו־כן יש להעיר שראיתי בספר מצות מצוה (להר"מ אורי לינדר) פרק ט' דף רכ"ט הערה כ"ג, שהעלה מה שכתב בשערי תשובה בשם שו"ת דבר שמואל דנפוחה באמצעיתה היינו שנפרד חצי עובי העליון מהתחתון, או שהוגבה למעלה מקרקעית התנור אמצעיתה של גוף המצה, דזה וזה שכיחי במצות העבות קצת עכ"ד. וכתב עליו בספר מצות מצוה דנראה שאין כוונתו שהוגבהה המצה מקרקעית התנור, ולכן אינה נאפית יפה מחמת שאינה נוגעת בקרקע התנור. אלא הכוונה כפירוש השני שהמצה תפחה באמצע ונעשה כמו הר באמצע, והיינו שהוגבה למעלה מקרקע התנור באמצעיתו, שבולט באמצע המצה מקרקע התנור. אמנם בכף החיים אות ע"ט הביא מתשובות אהל יוסף שפירש שמה שאסרו מצה נפוחה, הוא בעניין זה שהמצה עלתה כולה מקרקעית התנור, ולא נגעה בקרקע התנור כי אם סביבות המצה בקצה היריעה [בתנורים שלהם שהאפייה בקרקעית, שייך זה. מה שאין כן אצלינו שמדבקים בידים סביב, אזי הוא לא רק בקצוות ממש. יב"ן]. ועל כן אסורה, שאין כח בחום קרקעית התנור לאפות תחתית המצה בטרם יחמץ. ודלא כהבית חדש ומהר"ם מלובלין עי"ש. והביאוֹ בפתחי תשובה סעיף זה, וכתב והוא דבר שהחוש מעיד, דבמקום כיפה אינה נאפית יפה, ואין העולם נזהרין בזה עכ"ל. וכתב בכף החיים דדעת האחרונים כהבית חדש ומהר"ם לאסור כשני הפירושים, אלא דיש להחמיר גם בזה אם עינינו רואות שלא נתבשל יפה עכ"ד. והוא פירוש שלישי בעניין מצה נפוחה, ולא מצינו שחששו לזה אע"ג שהוא דבר המצוי:

וצריך לומר דמאחר שאין שום דבר המפסיק בין חום התנור למצה, לא חיישינן מה שהמצה אינה כמונחת על הקרקע ממש, וכמו שצד העליון במצה נאפה מחום אוויר התנור, הכי נמי דמצד התחתון כן. ורק אם יש הפסק דבר בין הקרקע להמצה, חוששין שמעכב האפייה, אבל בלאו הכי אין חוששין לכלום. ולכן אם הוציאו מצה כזו שהוגבהה מקרקע התנור, אין צריך לבדוק אם נאפית יפה, ולא חיישינן שמא נשתהה באפייה ונתחמץ בטרם שנאפה. ובפרט אם הוגבהה בחלקה, דהוא מעשים בכל יום ממש, וכמעט אין מצה שלא הוגבה מקצתה מקרקע התנור, על כרחין דאין חוששין בזה שלא נאפה יפה, דאמרינן דיש כח בחום התנור לאפות אפילו שאינה דבוקה בקרקע ממש אלא מוגבהת קצת מקרקעית התנור וכנזכר לעיל, וצ"ע עכ"ל ספר מצות מצוה. ויעו"ש עוד בדף רל"ב סעיף כ"א:

ולענ"ד נראה בס"ד שדברי הדבר שמואל והאהל יוסף כפשוטם, לא כמו שנדחק הוא לפרש בדבריהם. והם דיברו לפי התנורים שלהם שאופים בקרקעיתם, ולא בדפנותיהם כתנורים שלנו, ומכל־מקום הכל הולך אל מקום אחד. וטעם ספיקם נראה לענ"ד כיון דשאני החלל הרגיל שבין אוויר התנור לבין הבצק, כי אז חלל התנור הוא פתוח ונאפית הככר בחומו היבש, מה שאין כן בנדון דידן שהחלל שנוצר בין התנור לבין הבצק סגור (אם לא כולו, אזי רובו, או לכל הפחות חלקו) על־ידי קצוות הככר שנשארות מודבקות ועל־ידי זה נעשים בפנים אדים ואינה נאפית שם כראוי אלא כמו מבושלת קצת, שזיעת משקין הרי היא כמותם. אמנם לעניין דינא סוף סוף מסכימים גם אנחנו שהדבר מותר על־פי הוראת מהרי"ץ. נמצא דנקיטינן כוותיה דבעל מצות מצוה, אבל לא מטעמיה:

[והמעיין בגוף ספר דבר שמואל, יראה כי לשונו באמצע תשובתו כך הוא, ודאי לענ"ד טעם איס[ו]ר מהרי"ל במצה הנפוחה, הוא בשביל שכיון שנפרדה ונחלקה בעביה מחצית העליון מן התחתון, או שהוגבה למעלה אמצע תחתיתה המודבקת לתנור, אין האור שולטת בה יפה, ואינה נאפית כהוגן, וכאשר ראינו בעינינו בחלות מצות עבות הנפוחות באמצעיתן, והחצי העליון אינו נאפית כתחתון, ובזה ראוי להחמיר כדעת מהרי"ל, משום גדר או גזירת סופרים, כההיא מצה שנכפלה בתנור או שאפה אותן שוכבות זו על גבי זו וכו' ע"כ. מפורש כהבנת מעכ"ת, ודלא כספר מצות מצוה. והשערי תשובה שהשמיט תיבת תחתיתה, הטעהו. איתמר]:

ב) המשנה ברורה לא החליט שבמצות דקות לא נאמרו דינים אלו, שכן נזהר לכתוב זאת בס"ק ל"ה בלשון יש מאחרונים. וכן מוכח עוד בהמשך דבריו שם. והנה בשער הציון אות ס"ז ציין המשנה ברורה מקורו מִשערי תשובה בשם דבר שמואל וברכי יוסף, ומהרי"ץ כבר ציין בסוף תשובתו לדבר שמואל, וברכי יוסף להחיד"א היה בדורו, ושערי תשובה ומשנה ברורה עדיין לא היו בימיו כידוע. אכן מכף החיים ס"ק פ"ו מתבאר שפסק כן בהחלט:

ולמעשה איכא פלוגתא והאשכנזים מחמירים גם בזמנינו אעפ"י שמצותיהם דקות [ולא עוד אלא שהן יבשות וקשות ממיעוט מים כידוע]. שכן כתב בספר מצות מצוה פרק ט' סעיף י"ט, יש אומרים דכל דיני נפוחה אינם אלא במצות עבות, אבל במצות דקות כמו שלנו, אין נוהג בהם דינים אלו, לפי שחום האש שולט בהם ואינם באים לידי חימוץ. אבל מנהגינו להחמיר גם במצות שלנו לנהוג בהם חומרות כפולות ונפוחות יעו"ש. ושם הערה כ"ט מתבאר שכוונתו שמסירים רק מקום הנפוח וכו' יעו"ש. ובפסקי תשובות אות י' דף קפ"ו קפ"ט. והרי לדידן אפילו מקום הנפוח מותר:

לפי האמור לעיל, נתיישבו בס"ד שתי הערותיך. א' כנראה אין כוונתם למילוי ספוגי, אלא חלל בין התנור לבצק. אמנם אפילו אם תמצי לומר מילוי ספוגי, מה־נפשך מאחר שדנו בזה רבים מהפוסקים, על כרחין שהדבר במציאות. ב' אכתי איכא פלוגתא, כיון שהאשכנזים מחמירים גם במצות דקות, ואפילו כאשר הם היום, לכל־הפחות לאסור מקום הנפוח וכו', ואנחנו מתירים גם אותו:

ג) נכון שמהרי"ץ בפעולת צדיק לא הזכיר קרום העליון. אך כך כתוב בשמו בשושנת המלך, ונמשכתי אחריו. וכשעיינתי עכשיו, מעיקרא היה נראה לכאורה שזה בלתי מדוייק, וגם תורת חכם לא הוסיף תיבה זאת. אלא מיירי בנחלק עביה ממש, שהוא קצת כעין מה שעושים כיום באומנות מיוחדת מה שנקרא פיתה־ פלאפל, שבאופן קבוע העובי נחלק לשנים לצורך הכנסת המילוי בנתיים [אבל לא כמוהו ממש, כי שם זה מדוייק, ולכל ארכו ורחבו הוא נחלק. מה שאין כן בנדון דידן נחלק העובי כפי המזדמן, ורק במקצת מן הככר], ובפיתות הרגילות זה קורה רק לעתים רחוקות כי לא נועדו למילוי בנתיים כלום, ולזה נתכוון המשנה ברורה בס"ק ל"ה ובשער הציון אות ס"ג. אבל בעליית קרום העליון, שהוא דק, כמו שמפורש במשנה ברורה ריש ס"ק ל"ה, וממנו בכף החיים ס"ק פ"ז, והיינו דק כמו נייר, וכידוע, לכולי עלמא לית לן בה:

אבל לאחר העיון, יש מקום ליישב דברי השושנת המלך על פי מה שכתב הטורי זהב באמצע סק"ו על דברי הרמ"א, מאי דמחלק בין אמצעיתו לקרום, לא ידענו השיעור עד אימת יקרא קרום, וכמה שיעור יש לקרום. והלשון משמע דכל שהוא פחות משיעור אמצעית, יהא מותר, וזה פלאי וכו' יעו"ש, ובספר מצות מצוה פרק ט' דף רל"א הערה כ"ז. ולא עוד אלא שבהמשך דברי הטורי זהב מסיק דכשיש חלל, יהיה מה שיהיה, הוא נקרא קרום ושרי יעו"ש. ר"ל דאפילו החלל באמצע עובי הככר ממש, סבירא ליה דשייך לקרותו בלשון קרום:

אף כי לא נוכל להתעלם שדברי הט"ז צ"ע, מאחר דלשון קרום בדברי חז"ל בנוי על לשון המקרא (יחזקאל ל"ז, ח') ויקרם עליהם עור, כדאיתא בערוך, ובכל מקום מובנו דק, כגון שמצינו קרום ביצה בנגעים פרק א' משנה א', ומקומות רבים נוספים, וצ"ע:

ד) את הדברים האלה, הנכתבים לעיל, בתוספת נופך, זכיתי בחסדי השי"ת לדרוש ברבים בשיעור הקבוע בבית מדרשנו במוצאי שבת קודש פרשיות תזריע מצורע שנה זו, דהיינו ה'תשע"ה ב'שכ"ו, כנדפס בשערי יצחק. והרב השואל שמע אותם דרך הטלפון, והסכים לעיקרי הדברים במכתב שני ששלח אלי וז"ל, יישר כוחו של־מעכ"ת שהקריא את מכתבי ופלפל בדברים. ואכן כמו שביררתם, שושנת המלך הביא את דברי מהרי"ץ כדבריכם. וכן מה שדקדקתם מלשון השתילי זיתים והמשנה ברורה שאין זה מוסכם להתיר במצות דקות בנפוחה, כל זה נתקבל וכו' עכ"ל. אך כתב שעדיין יש לו להעיר כדרכה של־תורה בזה"ל, מילתא דתמיהא היא לפרש שיש האוסרים כשנגבהה המצה ונתרחקה מהתנור. ולא מצינו זאת אלא בעלתה כולה כמו צלחת הפוכה שאז החלל גדול, כיעויין לשון כף החיים ס"ק ע"ט. וברור שעל זה לא דיבר הרמ"א, שהרי כאן מוזכר שיעור האיסור בסביבות הנפיחה. ומי שרגיל באפיית מצות דקות וקשות, יודע שכל מצה ומצה נעשית כן מיד בהנחתה בתנור עכ"ל נר"ו:

אבל לענ"ד הדבר שקול. וגם אותם שהזכירו שיעור האיסור בסביבות הנפיחה, הוא מפני שזה לאו דוקא כשעלתה כולה כהבנתו, אלא הם דיברו באופן שעלה רק מקצתה, דכולהו גווני איתינהו. ובזמן הרמ"א עדיין לא אפו האשכנזים מצות דקות מאד כמנהגם בדורות הללו, אלא כעובי אצבע, כמו שהארכנו בס"ד בשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן קמ"ג (בעניין אפייה כהלכתה במצות רכות) אות ו' ד"ה אפילו:

והוסיף עוד במכתבו, כי מה שהעיר אחד משומעי השיעור שמילוי ספוגי הרי הוא חמץ בודאי, יש להסביר דהמילוי הספוגי בא אחרי שהבצק קיבל "מכת־חום" ולא יכול יותר להחמיץ, ואעפ"כ עולה מחמת שבמקום זה לא נערך טוב ונכנס אוויר ומגביהו באופן זה (ולכן יש שכתבו שהוא איסור "דנתגלתה בשתו", ואינם לפני כעת). ומה שהביא ראיה מכך שאין זה מצוי, גם זה אינו, דאין הכי נמי היה זה רק במצות שלהם שהיו עבות, ופשוט. בברכת התורה הראל צובירי, עכ"ל נר"ו:

ויישר חיליה לאורייתא. ועניין איסור שנתגלתה בשתו בנדון דידן, אולי המכוון למה שכתב הטורי זהב שם שלהי סק"ו בשם תשובת ר"מ לובלין:

ה) [אחר זמן רב, בחודש מנחם־אב ה'תשע"ה ב'שכ"ו, ראיתי מילתא דתמיהא בנדון דידן, בקובץ כת"י מהר"ש כריף (והוא נדפס כעת בשם גנוזות וכתבים מחכמי תימן סימן מ"ח דף קכ"ו) שהלך בדרך אחרת מכל המפרשים, לבאר דמצה נפוחה שכתבו לאסור, הכוונה בעודה בצק. ומכֹּח זה דחה דברי כל האחרונים, שלדעתו נדחקו בזה. ואעלה חֵלק מדבריו, תחילה הביא לשון הרמ"א בהגהתו לשלחן ערוך, מצה נפוחה באמצעיתה אסורה. אבל עלה עליה קרום, כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת. וכתב שראה למהרי"ץ בתשובה [היא הנזכרת לעיל. יב"ן] שהאחרונים שחקו על האומרים כן וכו'. ולענ"ד נראה לאמת דבריהם, דהכי פירושו. מצה נפוחה וכו', פירוש ועדיין היא בצק. דאילו תפחה דרך אפייתה, מאי איסורא. וזה הוא שהטעה לחולק. וזה אין משמע בהג"ה כלל, דלא אמר מצה אפויה שנפחה וכו'. והוא על דרך מה שכתוב במשנה (פסחים פרק ג' משנה ד') תפח תלטוש בצונן. ואע"ג דלכלל חימוץ לא באה, מכל־מקום גזרו עליה האחרונים, מטעם דדרך בצק שתפח על הרוב מגיע לידי חימוץ וכנודע. וזהו שכתב אבל עלה עליה קרום וכו' בשעת אפייה, שמע מינה דרישא לא איירי בשעת אפייה, ועל כן אסרה. אך עתה שנפחה בשעת אפייה, אשמען דמותרת, ודו"ק. ואי קשיא לך ממה שכתב מצה, דמשמע אפויה, אני אומר דלא היא. ורעו יגיד עליו בסמוך ובכמה דוכתי, דוק ותשכח. ועיין באר היטב שנדחקו האחרונים לפרש עניין זה בפירושים שונים, אלמא אני אומר באמת אין לך אלא כמו שכתבתי כו' ע"כ:

אבל במחכ"ת מלבד שלדבריו היה לו להרמ"א להקדים תיבות בשעת אפייה, דהיינו לכתוב אבל אם בשעת אפייה וכו', בלאו הכי הוא לא ראה שורש העניין שהעלהו הרמ"א בדרכי משה על הטור שם אות ג' בשם מהרי"ל שממנו מקור העניין בזה"ל, מצה שעלה בה קרום, התירה. שאין לאסרה אלא בנפוחה באמצעיתה, שמקצת המצה למעלה ולמטה. אבל קרום זה, דומה לאותן קרומים שהן על השטופלי"ן ע"כ. וזה ודאי אינו מתפרש כדרכו, שהרי פתח בקרום, וזה ודאי לא מיירי בעודה בצק אלא כשנאפתה:

*

נמצאנו למדים בס"ד מכל האמור למעלה, שאין הכרח לפרש עניין תפח גוף המצה, דמיירי במילוי ספוגי, אלא הכוונה להתרחקות כל הבצק באמצעיתו מן התנור. שיש מן הפוסקים שהחמירו גם בזה. ואנחנו התימנים פשיטא שמתירים זאת, אמנם אפילו האשכנזים מתירים באופן הנזכר:

גם מה שהאשכנזים כיום מחמירים באופנים מסויימים במצה נפוחה, אף שהיא דקה, כדי נטילה סביבו, או לכל־הפחות אותו מקום הנפוח וכדומה, אנחנו מתירים הכל בלא שום חשש, וזאת אפילו אילו היתה עבה:

קרום העליון שעלה, לא מיירי דוקא שהוא דק כנייר ואז לכולי עלמא מותר, אלא גם כשעלה פחות מחצי העובי יכול להיחשב קרום, ואפילו חצי, לדעת הטורי זהב. והוא עצמו מתיר זאת, וכן אנן לדידן נקיטינן שמותר, ואפילו עלה חציו:

זהו הנראה לענ"ד בס"ד לפי מה שעיינתי כעת, וכתבתי בחפזון לרגל המלאכות אשר לפני. וקיצרתי בפרטים, כי הכל יובן למעיין בגוף הספרים המצויינים, ומה־גם דלדידן לא נפקא מינה. ועוד הוספתי בס"ד כמה חידושים בזה, בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש תזריע מצורע שנה זו [כגון לגבי ההבדל בזה בין שיטת השתילי זיתים וסיעתו, לבין שיטת מהרי"ץ וסיעתו. ורָמַז אותה מהרי"ץ, במאי דנקט בתשובתו שם רבנן קמאי היו משחקים, דמשמע דרבנן בתראי התחשבו על־כל־פנים קצת בשיטת הרמ"א שהחמיר במצות כפולות ונפוחות] ומשם תדרשם. ובעזרת השי"ת ייעדתי והֵיכנתי למהדורא בתרא המושלמת והמתוקנת טפי של־שלחן ערוך המקוצר, לשַׁנות קצת את הסדר והסגנון בסעיף הזה, באופן שיהא מובן יותר מאשר הוא כעת:

הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו