-
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו.
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
1236 אורחים

חידושים והערות בפיסקת הא לחמא עניא, באגדתא דפסחא

    
מספר צפיות: 17691
מאת מרן הגאון הגדול רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן
י"ט אדר ה'תשע''ח

חידושים והערות בפיסקת הא לחמא עניא, באגדתא דפסחא

 

א) כתב מהרי"ץ בעץ חיים חלק ב' דף י"ב ע"ב, הַא, כן צריך לומר, ולא יאמר כהא לחמא עניא, או הא כלחמא עניא. דלישנא דקרא הוא (שמות ט"ז, ל"ב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר (דרכי משה, ומטה משה). וגם לפי סוד העניין אין ראוי לשנות. חמדת ימים (ושע"ד) [צ"ל ושע"ר, והיינו ושערי רחמים] משם האר"י וכו' יעו"ש:

 

ודברי הדרכי משה, המה חונים על הטור בסימן תע"ג אות י"ז וז"ל, כתב מה"ר אברהם מפראג דאין לשבש ולומר כהא לחמא, או הא כלחמא. אלא הא לחמא, על שם המקרא למען יראו את הלחם וגו' ע"כ. [וידועים דברי רז"ל שנתקיים דבר זה בזמן ירמיהו, וזהו שנאמר (ירמיה ב', ל"א) הדור אתם ראו דבר י"י, ולא אמר שמעו. ועיין מה שציינתי בזה בנפלאות מתורתך פרשת בשלח על פסוק למשמרת לדֹרֹתיכם]. וכן כתב במטה משה סימן תר"ל וז"ל, אין לשבש ולומר כהא לחמא, או הא כלחמא, כי לשון הפסוק הוא למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם וגו'. ועל כן נכון לומר בנוסח הקדמוני, הא לחמא עניא ע"כ. וכן כתב מהר"ל מפראג בספר גבורות ה' פרק נ"א, הא הכי גרסינן, ולא גרסינן כהא, דהא קרא כתיב למען יראו וגו' ע"כ:

 

והעיר על כך בדרישה על הטור שם אות ו', דאע"ג שהפסוק למען יראו וגו' אמן שאכלו במדבר קאי, ולא אמצות שאכלו במצרים. מכל־מקום מייתי שפיר ראיה. כמו שכאן נאמר למען יראו את הלחם, אף שלא מלחם זה אכלו, כיון שממין הלחם הזה אכלו, שייך לומר עליו למען יראו את הלחם ולא כלחם. הכי נמי דכוותיה במצה וק"ל ע"כ:

 

והמעיין יראה שעדיין הדברים אינם מיושבים, וכמו שכתב כבר המגן אברהם סימן תע"ג ס"ק כ"ד וז"ל, פירוש דיש שאין רוצין לומר הא לחמא, משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל. ולכן מביא ראיה דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו', והרי אין זה אותו הלחם שאכלוהו ישראל, שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו, אלא דוגמת הלחם. הכא נמי דוגמת הלחם. ומיהו אין זה ראיה, דהתם לקח צנצנת מן, אם כן שייך שפיר לומר את הלחם אשר האכלתי, דהא נשתייר מזמן ההוא. אבל הכא אנו אופין מצות חדשות, ואין שייך לומר הא לחמא. לכן האומר הא כלחמא, או כהא לחמא, לא הפסיד, עכ"ל המגן אברהם:

 

ב) הלכך מעיקרא הייתי תמיה מדוע מהרי"ץ הסתיר פניו מדברים הללו שבמגן אברהם שנראים מצודקים בטעמם ובנימוקם, וגם קודם שראינו דברי המגן אברהם עמדנו על כך בעניותנו אנחנו בעצמנו:

 

בשלמא מה שכתב מהרי"ץ בשם חמדת ימים ושערי רחמים כי גם לפי סוד העניין אין ראוי לשנות, אתי שפיר. אף כי המעיין בגוף דברי החמדת ימים יראה שהודה כי לפי הפשט היה עדיף לגרוס כהא, שכן כתב שם בפרק ששי מענייני פסח וז"ל, רבים הגיהו וגרסי כהא לחמא עניא, דהא לחמא משמע דזהו הלחם בעצמו שאכלו. ועם כי דבריהם נאותים לפי פשוטן, אכן לפי סוד תעלומותיהן אין לשנות הנוסחא. וכולא רמיזא בחכמתא, סוד הה"א ראשונה שבשם וכו'. אי נמי רמז לאות ה"א אחרונה שבשם, כנסת ישראל, שהיתה דלה וענייה סוערה בגלות מצרים כנודע יעו"ש. מכל־מקום כנראה מפני שרצה מהרי"ץ לצרף עמו את דברי שערי רחמים, והוא לא דן איך לפי הפשט, על כן קיצר מהרי"ץ והיו שניהם לאחד בידו. ופורתא לא נחת למידק, יען כי אין עיקר כוונתו להעתיק דבריהם אלא לגלות דעתו עצמו על־פי דבריהם, שאין לשַׁנות הגירסא הַא הרומזת לאות הֵ"א, שתוספת כא"ף תקלקל הרמז. [וכמובן אין מזה הכרח לגרוס בפועל הֵא לחמא, כמו שיש סוברים, וכדאשכחן טובא דכוותה]. וז"ל שערי רחמים (שאלוניקי ה'תק"א) סדר ליל פסח דף ה', אומר כנגד מצה הנפרסת שהיא ד' של־ה' שהיא דלה ועניה, הא לחמא עניא וכו' גימטריא רי"ו, שמלכות היתה עניה במצרים, והקב"ה גאלנו על־ידי רי"ו אתוון דשם ע"ב יעו"ש. ולפי זה יוצא כי לא רק גירסת כהא במקום הא היא קלקול מאחר שרומז לאות הֵ"א, אלא אף גירסת כְּלחמא מקלקלת חשבון רי"ו:

 

ג) אֵל י"י ויאר לנו בתירוץ נפלא ליישב קושיית המגן אברהם, בהגדה של־פסח מגדים חדשים דף י' וז"ל, איברא המעיין יראה כי נוסחא זו הא, מצינו כמעט בכל הקדמונים רובם ככולם, בתוספות פסחים דף קט"ו ע"ב בד"ה למה, וברמב"ם סוף הלכות חמץ ומצה, ובשו"ת הרא"ש כלל י"ד סימן ה', ובטור ושלחן ערוך ובלבוש, ושארי כמה מהקדמונים, עיין עליהם. והלכך נראה דאין לשנות מנוסחא זו. ומה שהשיג המגן אברהם על הראיה שהביא מוה"ר אברהם מפראג מקרא דלמען יראו את הלחם, דלכאורה הדבר תמוה מאד דהדבר פשוט דאין מזה ראיה לומר הא לחמא, ואיך נעלם זה מעינא פקיחא של־הגאון מוה"ר אברהם מפראג:

 

אכן נראה לפרש כוונת דברי מוהר"א, דהנה הגאון מהר"ם אלשיך בביאורו על התורה מדקדק בהאיי קרא דלמען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים, דלכאורה הני תיבות בהוציאי אתכם מארץ מצרים מיותרות, הכי לא נדע כי ישיבתם במדבר הוי אחרי צאתם מארץ מצרים, ומאי שייטיה להכא. [והוא יישב כי הכתוב בא לומר שיראו כי למרות שהיו מחוסרי־זכות, אך להיותם בעלי אמונה טענו בציקם על שכמם וכו' יעוש"ב. יב"ן]. ואמרתי ליישב על פי מה שפירש רש"י לקמן, ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שמות ט"ז, ל"ה) והלא חסר שלושים יום [לכאורה קשה מה בכך, והלא קיימא לן בראש השנה דף ב: שאפילו יום אחד בשנה חשוב שנה. וכל־שכן רוב השנה, דרובה ככולה. ועיין פסיקתא זוטרתא הנקראת לקח טוב על פסוק זה, שהוא בפרשת בשלח, שאמנם הביא כן כתירוץ שני לקושיא זו, וצ"ע. ועיין עוד אור חדש, הובא באוצרות האגדה על מסכת קידושין שם דף צ"ג. ולפי מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן תורה נ"ו ריש אות ח' כי המן הוא בחינת הדעת, היה ראוי לאכלו ארבעים שנה בשלימות וכו' יעו"ש, נראה דאתי שפיר. יב"ן], שהרי בט"ו באייר ירד המן להם תחלה, ובט"ו בניסן פסק. אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ממצרים, טעמו בהן טעם מן. והוא גמרא ערוכה בקידושין דף ל"ח ע"א וכו'. [משמע שהיה להם טעם מָן קלוש. ולשון התוספתא בסוטה פרק י"א אות ב', והלא חסרים שלושים יום. אלא שאכלו מן העוגות שעלו בידם ממצרים שהיה להם יעו"ש, ולא ידעתי מדוע נקטו בסגנון מסורבל זה. ובסדר עולם סוף פרק י' איתא, הרי ארבעים שנה חסרים שלושים יום. ושלושים יום שהיו אוכלים עוגה שהוציאו ממצרים, שהיה יפה להם כמן ע"כ. משמע דפליג וסבירא ליה שלא היה לעוגות טעם מן כלל, רק שהתועלות והמעלות שהיו במן היו גם בהן. ועיין עוד הגהות הרש"ש על גמרא קידושין שם. יב"ן]. ובזה יובנו דברי הכתוב הנזכר לעיל למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים, דהיינו העוגות שהוציאו ממצרים וטעמו בהן טעם מן. ותיבות בהוציאי אתכם מארץ מצרים, קאי אשלפני פניו, וגריר בתר תיבות את הלחם אשר האכלתי אתכם. [ואמר במדבר, כי אעפ"י שהוא מקום שמם, ככתוב לא מקום זרע וגו' (במדבר כ', ה'). וסיים בהוציאי אתכם וגו' כלומר מיד בשעת הוצאתכם. יב"ן]:

 

והשתא על פי זה דעת קדושים תמצא, והן הן דברי מוהר"א שהביא ראיה לומר הא לחמא, על שם הפסוק למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם וגו' בהוציאי אתכם מארץ מצרים, וכבר נתבאר דתיבות בהוציאי אתכם מארץ מצרים מורה על העוגות שהוציאו ממצרים, והרי זה הלחם בַּצִּנצנת לא היה אלא מהמן, אבל לא היה מאותו הלחם שהוציאו ממצרים. ומזה ראיה דאף שאין זה הלחם ממש אלא דוגמת הלחם, אומר את הלחם וגו'. הכי נמי יש לומר הא לחמא, דהוי דוגמת הלחם. ומעתה נסתלקה תלונת המגן אברהם לגמרי. ועיין בדברי זקני הגאון יעב"ץ בפירושו על ההגדה [בסידורו דף רל"ב ע"ב. יב"ן] שכתב וז"ל, הא לחמא, כן הוא הנוסח הקדמון, וכבר יישבו המחברים את הלשון, ומצאו לו סמך במקרא, את הלחם אשר האכלתי וכו' עכ"ל. הרי כי גם לו היה ניחא הסמך מהמקרא הנזכר לעיל, ולא שת לבו לזוז מזה מחמת השגתו של־המגן אברהם. ואולי כיון לדברי הללו. ובכן אין לשנות מנוסחא זו, עכ"ל המגדים חדשים, כשמם כן הם:

 

ועיין עוד דרשות חתם סופר חלק ב' דף רס"א (והובא גם־כן בספר דגן שמים סימן כ"ב דף קכ"ה) ובספר להורות נתן מועדים חלק א' דף ש"ב ש"ג, ובהגדה של־פסח אור אברהם (גורביץ) דף כ"ד:

 

ד) ולפי מה שסיים המגדים חדשים שאולי לזאת נתכוון גם היעב"ץ, היינו יכולים לומר כך גם על מהרי"ץ. אבל האמת יורה דרכו שאין להעמיס בדבריהם דבר שאין לו שום שמץ רמז בלשונם. אדרבה ראיתי באוצר ההלכות לסימן תע"ג חלק ב' דף ק"פ ע"א שהביא בשם הר"י עמדין [שהוא היעב"ץ. יב"ן] בספרו מור וקציעה בסימן תע"ג שכתב דאין פקפוק המגן אברהם כלום. כי אעפ"י שנשתייר מזמן ההוא, מכל־מקום הא לא הוא הלחם עצמו שהאכילם במדבר, אלא מינו, ואפילו הכי משתעי קרא הכי, אם כן פשיטא דשייך נמי בלשון תרגום ודברי חכמים ז"ל משפט אחד הוא להם עכ"ל. הרי דלא נחת כלל לכולי האיי, אלא השיב על המגן אברהם מיניה וביה, אף שלא הוסיף הרבה, מכל־מקום נראה לו שאין חילוק זה מְחַלֵּק. וכך צריך לומר גם אליבא דמהרי"ץ:

 

ושם באוצר ההלכות הוסיף עוד בשם הגדה של־פסח חידושי הלכות למהרש"א מקרלין שהשיג גם־כן על המגן אברהם וכתב דאי משום הא לא איריא, דמה שכתב שנשתייר מאותו הדור, מכל־מקום הלא בקרא מבואר שיראו אח הלחם אשר האכלתי, ואותו הלחם שאכלו אי אפשר לראות, אלא הכוונה שיראו דוגמת הלחם, וכן הוא גם כן דלחמא עניא הא דאכלו, ואף שאפשר שמצה הזה אינו שווה כלל במראה ובטעם, מכל־מקום לחם עני הוא ואכלו אבהתנא על־כל־פנים עכ"ד:

 

ולעיל מינה בדף קע"ט ע"ב, הביא עוד בשם מהרש"א מקרלין שם, דהמעיין בפוסקים יראה כי שום אחד לא הביא הנוסחא כהא לחמא או הא כלחמא, וכולם כתבו הא לחמא, הרמב"ם ז"ל, וכן בתשובות הרא"ש, והטור, וכן מבואר במהרי"ל הרבה פעמים, וכן הכלבו בנוסח הגדה שלו. ומסיים, ולכן אין לשנות, ודלא כמו שכתב המגן אברהם יעו"ש. ולזה בודאי דעת מהרי"ץ מסכמת, כי דרכו תמיד לחזק ולהחזיק גירסת הקדמונים כמפורסם. הלכך אפילו אם היה צד דוחק בדבר, כל שאין הכרח ממש בודאי סבירא ליה שאין לזוז מהגירסא המקובלת מדור דור, ולהגיהָה מֵהַסְּבַרָא:

 

ה) ויישוב נוסף לכך באופן אחר, הובא שם באוצר ההלכות דף ק"פ בשם לקט יושר דף פ"ט מאת תלמידו של־בעל תרומת הדשן, שכתב גם־כן שאין לשבש המחזורים הישנים שכתוב בהם הא לחמא בשביל כך שאינו הלחם עצמו שאכלו אבותינו, כי הרי מצינו שדרך לשון הקודש לדבר לפעמים בדרך זו, ודוגמא לכך מה שדרשו חז"ל על (שמות ל', י"ג) זה יתנו (גבי מחצית השקל) שהראהו הקב"ה למשה מטבע של־אש ואמר לו כזה יתנו, ואעפ"כ כתוב זה ולא כזה ע"כ. והוא בירושלמי שקלים פרק א' הלכה ו', ובמדרש במדבר רבה פרשה י"ב אות ג' ובתנחומא ובפירוש רש"י פרשת כי תשא שם ועוד:

 

ובהגדה של־פסח למה"ר יואל טייטלבוים דף נ"א, כתב על דברי המגן אברהם, נראה לי דאפשר להביא ראיה ממקום אחר, דכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כ"ח, ו'), והרי בהמה זו לא היתה נקרבת בהר סיני, ואעפ"כ אמר הכתוב העשויה בהר סיני, ר"ל דוגמתה (ועיין פירוש רש"י שם). כמו־כן הכא אתי שפיר לומר הא לחמא, כיון שהוא דוגמתה. ואפשר לומר עוד בזה, דאין כוונת המגיד כאן על צורת הלחם בלבושה הגשמי, דודאי אין זה אותו הלחם אשר כבר אכלוהו אבותינו במצרים. אולם פנימיות הלחם שהוא שורש המצוה של־אכילת מצה גדולה מאד, ומגעת בגבהי מרומים, כמבואר בזוהר הקדוש בכמה דוכתי. וכל העולמות העליונים מחכים ומצפים שיקיימו ישראל מצוה זו בכוונתה הראויה. והצדיקים האמיתיים כלתה נפשם מגודל ההשתוקקות בקיימם מצוה זו כידוע. ואפילו אנשים פשוטים שאין להם השגה במושכלות ומקיימים מצותה כפשוטה שאמר ונעשה רצונו, כח מצותם גדולה מאד ובוקע רקיעים. אלא שנחסר מאתנו השגת ידיעה זו, ואילו היינו יודעים את כל זאת היתה כלתה נפשינו מגודל השתוקקות לקיים מצוה זו, וכמו־כן בכל המצוות וכו' ע"כ. ועיין עוד נפש החיים להגר"ח מולאזין סוף שער ראשון, ובמ"ש בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש ויקרא ה'תשע"ה ב'שכ"ו:

 

ו) ואחרי ככלות הכל, אכתי קשיא לי איך שייך לומר הא לחמא עניא, מאחר שכיסינו אותו הלחם עם כל השלחן במפה. בשלמא למנהג שאר קהילות שנשאר השלחן גלוי, ובוצעים לפני כן מצה אחת לשתים שכן דרך עני בפרוסה ומגביהים את הקערה ואומרים הא לחמא וכו' כדאיתא בשלחן ערוך סימן תע"ג סעיף ו'. אבל מנהגינו שאין בוצעים עתה אלא אחרי־כן לפני ברכת המוציא, ואין מגביהים כלום כעת, אדרבה מכסים את השלחן כדי שישאלו התינוקות למה אין אוכלים עתה (עיין אגדתא דפסחא פרי עץ חיים מהדורא שנייה אות קי"ז מִדף רכ"ג, ושאר מקומות), איך אומרים הַא לחמא, שפירושו זֶה הלחם, וידוע שאין זה אלא מורה באצבע כדאיתא במנחות דף כ"ט ע"א, וכאן אדרבה הוא מוסתר. הא ניחא בזמן חז"ל שעקרו את השלחן מלפניהם והרחיקוהו, שסוף סוף הוא נראה לעין. מה שאין כן לדידן:

 

ושֶׁפירוש הַא, זה, כן מבואר בהדיא בערוך שבלשון גמרא הַא פירושו זה, ומביא לדוגמא הא לחמא עניא. והוסיף שלפעמים כתוב האיי יעו"ש. אמנם הלשון הא לחמא עניא גופיה, לא נזכר בגמרא, ואינו אלא באגדתא דפסחא מיסוד הקדמונים אחרי בעלי הגמרא (כיעויין מ"ש שם באות קי"ז דף רכ"ו ד"ה ועל, ואות רע"ח סוף ד"ה כמו דף שנ"א) אבל צריך לומר שהביאוֹ הערוך לרוב פרסומו. אך על־כל־פנים מצויים בגמרא לשונות רבים כאלה וכמצויין בעה"ש שם דף קע"ב. [וכן יש כבר בדניאל (ג', כ"ה) הָא אנה חזה גברין ארבעה]. אי נמי היה מוזכר הא לחמא עניא לפני בעל הערוך בתלמוד הירושלמי, כי כן מצינו שנזכר בשם הירושלמי על־ידי בעל תוספות רי"ד, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ויחי על פסוק לא יסור שבט מיהודה ד"ה ובפירושו. וקושייתנו זו, היא אפילו אילו היתה הגירסא כְּהַא, דהיינו כמו זה, אי נמי הא כְּלחמא, דסוף סוף אין הלחם נראה לעין כלל:

 

הלכך צריך לומר דהכא פירושה של־תיבת הא, הוא הִנֵּה, כמובא בערוך שם בערך דלעיל מינה. דהיינו שהוא עצמו מודה שיש לתיבה זו שני מובנים. והוא אמנם פירש הא לחמא במובן השני, אבל לדידן הוא במובן הראשון. [ועיין עוד באיגרות הפרי מגדים איגרת ג' אות ה', מלת הא, תרגום של־הנה, עניינו מזומן, הזמנה וכו' יעו"ש, ובמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וילך על פסוק ויאמר י"י אל משה הן קרבו ימיך ד"ה ואופן]. וכדאיתא התם מתרגום פסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' (בראשית א', כ"ט) הָא יהבית. [וכן הוא בתרגום במקומות רבים מאד, כגון הנה נא ידעתי (שם י"ב, י"א) הנה אשתך (שם י"ט) הנה יוצא המימה (שמות ח', ט"ז). גם הֵא לכם זרע (בראשית מ"ז, כ"ג) תרגומו הָא, ועיין רש"י שם ושאר מפרשים. יב"ן]. ובגמרא נדרים דף יג. הא קרבן, והא עולה, והא חטאת. וביומא דף כז. הא איכא [וכן יש לצרף לזה מה ששנינו באבות פרק ד' משנה ז' הַא למדת, כל הנהנה מדברי תורה וכו'. שפירושו הנה למדת. ונראה כי בשגגה העלהו בעה"ש בכלל הדוגמאות שבעֵרך השני]. ועוד מקומות רבים יעו"ש שאין מובנם זה, כדמוכח מן העניין. ממילא גם כאן בהכרח יש לפרש כך לדידן, ושפיר דאמי אף שהמצה מכוסה. כי לשון הנה מצינו פעמים רבות גם כשבודאי אינו מצוי לפניו כלל, כגון שאמר הקב"ה למשה רבינו על אהרן אחיו (שמות ד', י"ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, והרי באותה שעה משה היה במדבר סמוך להר חורב אצל הסנה, ואהרן היה בארץ מצרים:

 

ואין שום קושי בזה שבתרגום הה"א בקמץ, והכא בהַא לחמא גרסינן בפתח, וכן שגור בפינו בלשונות הש"ס. כי כן מצוי חילוף בתיבות רבות כגון בָּעֵי בַּעֵי, אָתֵי אַתֵי, חָדֵי חַדֵי וכו' הגם דהיינו הך ממש, כיעויין מ"ש בזה בס"ד במקום אחר. ועיין מרפא לשון על פסוק הן עם לבדד ישכון (במדבר כ"ג, ט') דמתרגמינן הָא עמא:

 

ז) וממילא הרווחנו ללמוד בזה תוספת ביאור, לפי מה שדרשו רז"ל בכמה דוכתי שאין הנה אלא לשון שמחה, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וילך על פסוק ויאמר י"י אל משה הֵן קרבו ימיך ד"ה וכל־שכן, הלכך קבעו סגנון זה בפתיחת ההגדה להזכיר ולעורר למסובין שיתאזרו בשמחה, לפי שאמרו חז"ל שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ועיין מה שהארכנו בס"ד על זה בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן קמ"ט מִד"ה הרי:

 

מעתה אין אנו צריכים לכל התירוצים דלעיל, דנקטו כלישנא דקרא למען יראו את הלחם וגו' אי נמי זה יתנו כזה יתנו, וכל כי האיי גוונא:

 

ויומתק יותר עניין הִנֵּה לשון שמחה בנדון דידן, לפי מאמר נפלא שאמר רעיא מהימנא והובא בזוהר הקדוש פרשת בא דף מ' ע"ב, כל בר־נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא סיפור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חידו מכולא, דהאי איהו בר־נש דחדי במריה, וקודשא בריך הוא חדי בההוא סיפור. ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פימליא דיליה ואמר לון, זילו ושמעו סיפורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וְחָדַאן בפורקני. כדין כולהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעו סיפורא דשבחא דקא חדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא על כל אינון נסין וגבורן, ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין איתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא, וישראל בההוא סיפורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודאן ליה, וכולהו דחלין מקמיה, ואסתלק יקריה על כלהו, ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בסיפור דא וכו' ע"כ:

 

הרי מפורש שמעלת מצוה זו, בקיומה בשמחה. ולכן קבעו בתחילתה תיבת הא, להזכירנו עניין צורך השמחה. ולא עוד אלא שהמעיין ימצא כי חזר על כך שמונה פעמים, חדי בחדוה וכו', דחדי במריה וכו', וְחָדַאן בפורקני וכו', דקא חדאן בחדוה דפורקנא וכו', בארעא דחדאן בחדוה וכו', להודיעך גודל חשיבות הדבר. וכפל הלשון חדי בחדוה, חדאן בחדוה, נראה לענ"ד בס"ד שיש לפרש כי בא להורות בכך שהמדובר הוא בשמחה כפולה ומוכפלת [אף שלא הזכיר אלא חדי בחדוה, הוי על־דרך שדרשו בבבא מציעא דף לא. השב תשיבם (דברים כ"ב, א') אפילו מאה פעמים, וכל כי האיי גוונא] מאחר שהרי בלאו הכי גם שאר כל מצוות התורה בעינן שיהיו בשמחה, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת כי תבוא על פסוק תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה ובטוב לבב ד"ה ובמגיד, וד"ה ובמצות. ועיין עוד מ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן קמ"ט (בביאור החיוב להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים) אות ז' ד"ה ומשום:

 

ובביאור כפל לשון כעין זה, כגון בזוהר הקדוש במקום אחר, למיקם בעמידה, לגבי שבע ברכות הנישואין, עמדתי בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות תקכ"ט ד"ה וכפל:

 

ולפי מה שכתבו מפרשי הזוהר הקדוש שם כי על־ידי הסיפור בשמחה, הוא מעורר הארה מן הבינה, ששם שורש השמחה, אל המלכות לשמח אותה, וכדאיתא התם במתוק מדבש דף תל"ט, אפשר כי לכן נכפל הלשון. והיינו לרמוז לשתיהן, בינה ומלכות:

 

ואי קשיא לך אמאי יירדו המלאכים לשמוע מבני־אדם סיפור יציאת מצרים, הלא לכאורה אין להם בזה שום חידוש שעדיין לא ידעוהו. אך עיין מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת בחקתי על פסוק אם בחקתי תלכו ד"ה מעתה. [וזהו כבוד המלך לראות כיצד הם מספרים זאת בשמחה, וכמשמעות לשון הזוהר הקדוש. ויש עוד כיוצא בזה. איתמר]:

 

ומאמר זוהר הקדוש הנזכר, נדפס בהרבה הגדות של־פסח כדי לעורר את הלבבות ולהלהיבם לעבודת־הקודש הזאת. ומה־יקרו דברי החמדת ימים בפרק ששי מענייני פסח, אחר שהעתיק את המאמר הנזכר, הוציא ממנו מוסר־השכל לאופן קריאת ההגדה וז"ל, מי בכם ירא י"י שומע את כל המעלות הנישאות האלה ומעמדו הקדוש אשר עומד בו, שרפים עומדים ממעל לו לשמוע בקול דברו, ומורא לא יעלה על ראשו להתנהל לאטו, והן מלה בלשונו צח צחות, לדעת טעמי הדבר ופירושו, כאשר ידבר איש לפני המלך והשרים, ויכלכל דבריו במשפט במשקל במדה ובמשורה, ונוסף עליהם הכוונה וטהרת הרעיונות, ולקדש מחשבתו בקדוש ישראל מלך מלכי המלכים ברוך הוא הנצב עליו. ורבים מעמי הארץ לא הוזהרו על עצמן, ויקלו בה לאמרה בחפזון רב, כמתלהלה יורה זיקים, וכמעט רגע יכחידנה תחת לשונו, אחת למעלה ושבע למטה, ולא יהיה מתכוין אלא כמחרף ומגדף, שפתותיו דא לדא נקשן, כעובר על הגחלים, ושגיאות מי יבין וכו' עכ"ל. וראוי להדפיס גם פיסקא זו:

 

ובעיקר הדבר, ראיתי אחר־כך שכבר עמד על זה בספר יסוד ושורש העבודה שער שלישי פרק ו', ובשער תשיעי פרק ו', שמפורש יוצא מדברי הזוהר שהעיקר הוא חדות האדם ושמחתו בשעת הסיפור, והחדוה והשמחה אינם אלא בלב וכו' יעוש"ב. ושם בשער שלישי מדובר לגבי אמירת שירת הים בכל יום קודם ישתבח, שמע מינה דלאו דוקא בליל פסח. ובהדיא איתא התם בשער תשיעי ששם מדובר על הגדה של־פסח, עיניכם הרואות גודל החיוב וגודל מעלת סיפור יציאת מצרים בכל הימים, ובייחוד בלילה הזה וכו' יעו"ש. כי כך היא משמעות לשון רעיא מהימנא שמעלה זו בכל זמן שמספר האדם ביציאת מצרים [אלא אם־כן איהו קאי על סדר תרי"ג מצוות, כדמשמע למעיין התם, ודבר זה מכֻוון כנראה על פסוק (שמות י"ג, ח') והגדת לבנך, שאז י"ל כי סמך שיובן הדבר מאליו. ולא נתברר לי לפום רהטא איך הוא מסדר את המצוות]. והגם כי ההמשך כניש קודשא בריך הוא לכל פימליא דיליה וכו' משמע דקאי על ליל פסח, מכל־מקום בתחילת העניין דיבר באופן כללי. ולכן הקדים מהרי"ק במשכיל שיר ידידות לפני שפירש את שירתו של־מהר"ש שבזי המיוסדת על יציאת מצרים, הפותחת אב שמעון קאל קלבי, להעתיק דברי הזוהר הקדוש בזה, כדי שממנו יֵדע המעיין למה יסד מהר"ש שבזי שירה זו, וגודל מעלת האומר שירה על יציאת מצרים יעו"ש בדף צ"ח וצ"ט:

 

ח) מצורף לזה מה שכתב בפירוש כוס ישועות על הגדה של־פסח דף ט"ל בשם רב טוב פרשת תזריע וז"ל, הא לחמא עניא. כתיב בפרשת תבא בוידוי מעשר, עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כ"ו, י"ד) ופירש רש"י שָׂמחתי ושִׂמחתי אחרים. כלומר דמי שאוכל מתוך צער, בדד ישב, ואינו מאכיל לאחרים עמו לשמחם [ואף שמנהג קהילותינו לאכול עם האבל, הרי הם מביאים האוכל גם עבורו. יב"ן]. אבל מי שאוכל בעת ששמח, יראה להזמין אחרים אתו, לשמחם אתו. ואפילו אם מזונותיו מצומצמים, עם כל זה מצמצם מאכלו כדי להשביע ולשמח אחרים אתו. ואפשר זהו שאומרים בחג הפסח מתוך שמחה וטוב לב, הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא (בארעא) [דנפקו מארעא] דמצרים, שדרך עני במסכנות ובצמצום יאכל לחם, וכמו־כן בגלות הזה שמזונותינו מצומצמים כעני, עם כל זה כל דכפין ייתי וייכול וכו' השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, ששם נאמר (שם ח', ט') לא במסכנות תאכל בה לחם, נזכה להשפיע מתוך הרחבה עכ"ל. והרי לנו טעם שלישי מדוע יסדו לומר כאן הא, לשון שמחה:

 

עוד נראה לענ"ד בס"ד בזה טעם רביעי, לפי מה שאנו מקדימים לומר לפני הא לחמא עניא, בבהילו יצאנו ממצרים. וביארנו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק כי בחפזון יצאת מארץ מצרים מִד"ה ומסתברא, שהכוונה בזה להזכיר לעצמנו כי בבהילו, דהיינו בחפזון, יצאנו רק אז ממצרים, מה שאין כן לעתיד לבוא בעגלא ובזמן קריב, ניגאל אנו עצמנו שלא בחפזון, כמו שנאמר כי לא בחפזון תצאו (ישעיה נ"ב, י"ב) יעוש"ב. הלכך מיד בהמשך, פורצת מפינו קריאה של־שמחה הא לחמא וכו', כי קמנו ונתעודד בקול רננה לזכרון ישועת ה':

 

וזכינו עוד משולחן גבוה לטעם חמישי, בהקדים מה שעמדו הרבה מפרשים מדוע יסדו פיסקא זו דוקא בלשון ארמית, היפך כל ההגדה שהיא בלשון הקודש. וכבר בשבלי הלקט וסיעתו תירצו, כי זה משום שמחה, מפני שהיתה לשונם ארמית, ועל־ידי זה יבינו גם עמי־הארץ הנשים והטף מה שמספרים מעניין יציאת מצרים, כמו שהעליתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת ויחי על פסוק לא יסור שבט מיהודה ד"ה ובפירושו. הלכך קבעו גם־כן לשון הַא, המורֶה על השמחה שבדבר:

 

עלו בידינו חמשה טעמים לכך. וסימנא מילתא היא שהם גימטריא של־אות ה"א, הא לחמא עניא:
הדפסהוסף תגובה

עוד..

    [1-5]  
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. 10 
  4. לעמוד הבא
  5.  [11-15]...[26-29]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מצות טעמו וראו
מיני תבלין וקליות
עבור לתוכן העמוד