מה הברכה על מצות ו"מציות", וחלות מתוקות

מתוך שו"ת עולת יצחק למרן שליט"א ח"א סי' ל"ה

א) המצות הנהוגות כאן בארצינו הקדושה, וברוב ארצות העולם, בפסח ובשאר ימות השנה, שהן דקות וקשות ויבשות, כבר שקלו וטרו בזה האחרונים, אם ברכתן המוציא או בורא מיני מזונות כשאינו קובע סעודתו עליהן, השכ"ג או"ח סי' קנ"ח ומהרי"ד בשו"ת בית דוד סי' ע', והחיד"א במחזיק ברכה סימן קנ"ח סק"ה. וע"ע בספר קרבן אשה סימן ד' שנוטה שברכתו המוציא, ומסיים בדברי החיד"א במחב"ר. ובספר מימי שלמה (קמחי) סימן קנ"ח, ובאשל אברהם מבוטשאטש מהדורא קמא דף ס"ט ע"ב, ובהגדה של פסח אורח חיים של הרב בן איש חי דף רי"ג, ובכף החיים (סופר) סימן קנ"ח ס"ק מ"ג:

ונלע"ד דבמקומותינו ובזמנינו כולי עלמא יודו שברכתן המוציא וברכת המזון אפי' בלא קביעות סעודה, כי אע"פ שאכילתן בכסיסה ולכאורה חשיב בהכי פת הבב"כ אליבא דפירוש שלישי שבשלחן ערוך סימן קס"ח סעיף ז', ולפי מה שביארנו בס"ד בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא ס"ק קכ"ח גם פירוש א' וב' מודו לעניין דינא עש"ב]. ושוב מצאתי דמוכח הכי נמי באלפסי זוטא להרמ"ע, מ"מ אין עיקר ורוב אכילתן בדרך קינוח ותענוג כמו הכעכים דמיירי בהו השלחן ערוך התם, אלא דרך שביעה וסעודה ממש. שהכלל בזה הוא דדווקא בדבר שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו, לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, וכמבואר היטב בב"י. ואע"פ שכתב הב"י זאת גבי הפירוש השני ע"ש, מ"מ דעת לנבון נקל דשייך זה גם לכל הפירושים, וכדמוכח נמי במאמר מרדכי סקי"ד. וזהו שכתב רבינו האיי גאון מאריה דפירושא תליתאה, שהכעכין אוכלין מהן קמעא. וכיו"ב כתב רש"י מאריה דפירושא תניינא, בגמ' ברכות דף מ"א ע"ב. ושוב מצאתי ראייה מפורשת ממש"כ רבינו חננאל בפסחים קז: מיני תרגימא, פירש רב האיי כסנין של מיני מתיקה (וע"ע תוספות שם) הרי לנו בדברי רבי' האיי עצמו שסובר דכסנין מלשון כסיסה, וביאר שהן מיני מתיקה, אבל לא דבר הנאכל בתורת לחם. וכן מבואר בהדיא באחרונים דאף הנאכלים בכסיסה אם הם להשביע חשיבי לחם גמור, והובאו דבריהם בכף החיים ס"ק ס"ב וס"ו. [עוד מצאתי להרמ"ע שם שהביא הפירוש השלישי בזה"ל, פותתין אותה ומייבשין אותה בתנור "ורגילים לאכול ממנו עם קליות" ע"ש שחוזר על פירוש זה, אם לא על שלשתם גם יחד. ומזה ג"כ יש ללמוד דמצות דידן שאני]. והצצתי לפום רהטא בדברי האחרונים שכתבו לברך עליהם במ"מ ומעין שלוש, וראיתי דאמנם משמעות דבריהם שהיו אוכלין אותן דרך עראי, ושמעתי שכ"ה במקצת מקומות גם היום. וא"כ גם הם יודו שבזמנינו ברוב אלו המקומות שאני כדבר האמור:

והא תינח מין שקורין מציות (ביו"ד על שם קטנותן) שהן כעין מצות קטנות (ונקראות בלע"ז "קרקר") אלא שמעורב בהן קצת תבלין וכוססין אותן לתענוג, דבזה הוא דשייך בורא מיני מזונות, ומין כזה רגילים להגיש לפני אורחים למתיקה כשאר מיני מגדים ותרגימא כי אין לו אופי לחם, אבל לא המצות. ומה שיש מטבלין אותן בת"ה או קפ"ה, אינו ראייה, כי גם אפילו בשאר לחם הרגיל יש שעושין כן לרככו. ואילו היו עושין כאלו מצות קטנות כמו הגדולות, ר"ל בלא תערובת תבלין וכיוצא בזה אלא קמח ומים. ומלח, בלבד, שיהיו לאכילת עראי (וכמדומה אני שכן הוא בארצות הברית של אמריק"ה), ניחא שפיר לברך במ"מ ומעין שלוש. אבל כפי הנהוג כאן כעת, לא. שבכל דבר צריכין אנו לשבח לה' יתברך כפי מעלת המאכל וחשיבותו, לפיכך מצות אלו שהן אצלינו לאכילה ושביעה דרך סעודה כשאר לחם, לא סגי אלא בשבח היותר גדול דהיינו המוציא וברכת המזון:

ושיטות הפוסקים בזה, מלבד מה שצייננו לעיל, תמצא באריכות בשדי חמד אסיפת דינים במערכת ברכות סי' א' אות י', ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן י"ט, ובשו"ת יחוה דעת ח"ג סימן י"ב. ובחוברת אור תורה לפני כמה שנים, מה שכתבו בזה, ומשם באר"ה. ומבואר בדבריהם שמנהג ק"ק הספרדים לברך על המצות לאחר הפסח מזונות, וק"ק אשכנזים המוציא. אלא שכתבו לתרץ וללמד זכות על מנהג ק"ק הספרדים שיש להם על מה שיסמוכו .מאידך עיין בספר מימי שלמה (קמחי) סימן קנ"ח שהביא מכמה גדולים ספרדים שהעיקר כהבית דוד שדינם כפת גמור. ומרבני האשכנזים יש גם לאידך גיסא, שבספר שבט הלוי להגר"ש ואזנר שליט"א סוף חלק א' דף ע"ר עמוד ד' אחר שהביא דברי מהרש"ם בדעת תורה בשם גן המלך סי' ס"ד דהמצות הדקות מאחר שהוא לחמה של חג הפסח מברכין המוציא, כותב דלפי זה כל השנה אין לברך על המצות המוציא ולא לצרפם ללחם משנה, ומ"מ מנהג העולם שמברכין המוציא. וראוי להחמיר ולברך על פת ממש עכ"ד. (וע"ע בדעת תורה הלכות פסח סימן רמ"ז חלק ה' דף קמ"א ע"א, אם יש חיוב להפריש חלה ממצות אלו העשויות רקיקין). אך הרה"ג שריה דבליצקי שליט"א במאמרו שבחוברת אוצרות ירושלם חלק ע"ג סימן תשכ"א חלק על זה, ואמ"א, רק כן ראיתי מובא בשמו בקובץ נועם כרך ט"ז דף ס"ב ס"ג, ועכ"פ איך שיהיה, הנה אנן ק"ק תימנים (ועוד קצת ארצות) דליכא גבן מנהג בדבר זה, מאחר שהמצות שלנו רכות כי אין ממעטין המים בלישתן כמו שהוא מנהג שאר הקהילות, ואופין בכל יום ויום מימות הפסח כדינא דתלמודא. ועיין מ"ש בפסקי מהרי"ץ הלכות פסח בעניין זה]. ואך השתא הכא משבאו לארצינו הקדושה, רובינו ככולנו אוכלין מאלו המצות היבשות המצויות בדלית ברירה, הנכון שנתפוס מה שהוא העיקר לדינא שברכתן המוציא וברכת המזון גם בשאר ימות השנה. ולא עוד אלא דמסתברא דאין הוכחה כלל מדברי הפוסקים שכתבו לברך במ"מ לזמנינו אנו וכמבואר. וכפי הנראה טעמא דמילתא שנשתנה הדבר, לפי שבזמנינו יש שפע הרבה סוגי מזונות משובחים טפי מהמצות, וכן שאר מיני מתיקה. ובימי חרפי לפני כחמש עשרה שנה, בלמדי בישיבת קול תורה בירושלם עיקו"ת, שמעתי בשיעור מראש הישיבה הגרש"ז אוירבך שליט"א שטעות הוא מה שיש מחכמי הספרדים שמפרסמים שברכתן במ"מ. והגרב"צ אבא שאול שליט"א אמר לי זה מקרוב, שהכרעתם בזה (הספרדים) לברך במ"מ אינה אלא מכח המנהג, ומי שאין להם מנהג יצאו ידי חובת מחלוקת הפוסקים על ידי שיטבילו המצה ביין שבזה אפי' האוכל לחם גמור צריך לברך במ"מ כדאיתא בסימן קס"ח סעיף י"ב ע"כ (וע"ע בארות יצחק שם ס"ק קכ"ט). ועצה זו קשה לקיים:

ואילו היה בזמן חז"ל כמצות הללו, והחילו עליהן דין פת הבאה בכסנין, אולי היה מקום לדון אם נשתנה הדין כשנשתנה המציאות (לפ"ד ספר עמק ברכה, הגם דלפענ"ד דבריו תמוהין כדלהלן ד"ה ואמנם) אבל עניין זה משמעות הספרים שלא החל אלא מזה כשלוש מאות שנה כשהתחילו לעשות אלו המצות היבשות, וכפי הנראה הסיבה לזה למען יעמדו ימים רבים. משא"כ אצלינו שהיו אופין בכל יום וכן היה ברוב הדורות וכבזמן חז"ל כדמוכח בגמ' פסחים דף ז. גבי פת שנתעפשה, ועוד:

ושוב מצאתי בהדיא בספר נתיבי עם דף קט"ו הבקי במנהגי הספרדים שכתב בזה"ל, המנהג הפשוט עכשיו אצל הספרדים לברך במ"מ מכיוון שכוססין אותם, ואין אדם שקובע סעודתו עליהם, שנאכלים רק עראי, זולת לחולים שהרופא מזהירם שלא לאכול לחם כי אם מצות וכו' ע"ש. הרי שמנהגם אינו אלא מפני זה, ברם השתא הא חזינן דכמה וכמה בני אדם בריאים אוכלים אותם במקום סעודה רגילה, הן מצות שנותרו אחרי הפסח, הן שנצרכים להם כל השנה בעבור לחם-משנה לשבתות וימים טובים, או שאר צורך. והאוכלים אותם דרך עראי כשהם נחפזים, אינו ראייה, כי התחלת הדבר הוא בהיפך דהיינו ששמעו הוראת האומרים שברכתן במ"מ, וא"צ נטילה וברהמ"ז, ואילו היו מורין להן כן על דבר אחר, כגון לחמניות, גם כן היו עושין כך כשממהרים. וכן יש שנמנעים מלאכלם מצד שמסופקים בברכתם.

ואע"פ שהרוב אין חפצים לאכלם לסעודה מפני יבשותן, רק אם נשאר מהם אחרי פסח או קונים במיוחד לצורך לחם משנה לשבתות וימים טובים. לא שייך למימר דהמיעוט בטלה דעתם אצלם, כי אותם שאינם אוכלים אותם הרי לא חשבי להו לא פת ולא מיני מזונות, כי אין אוכלים אותם כלל. וא"כ אין לדון עליהם רק על האוכלים אותן, ולדידהו הוא כלחם גמור. וקל וחומר במה שהרבה אין אוכלין אותן בכסיסה אלא פותתין אותן תוך המרק. ובאופן זה דין ברכתן כחביצה שבסימן קס"ח סעיף י', ותלוי אם נתבשלו בכלי ראשון או שני וכו' ע"ש ובמ"ש בס"ד בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא סס"ק קכ"ח דף פ"ו]:

לא דאמי למה שאמרו (ברכות דף לה:) גבי יין, אם יבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא ע"ש. כי כאן אין זה מיעוט אלא מצוי הוא. ואותם האוכלים מצות אלו כדי להרזות גופם השמן, שנקראים עושי דייט"ה, מהם אין ראייה, דבטלה דעתם אצל רוב אנשים שאינם כמותם:

ב) כמו כן מסתברא שעל החלות המתוקות מעט, שעושין כאן לכבוד שבתות וי"ט או לסעודות מצוה וכיו"ב, יש לברך עליהן המוציא וברהמ"ז. דאע"ג דמרן והרמ"א נחלקו בכגון זה בסעיף ז', דלמרן כל שטעם תערובת המי פירות ניכר בעיסה חשיב פת הבב"כ, ולהרמ"א חשיב פת גמור עד שהדבש והתבלין יהיו כמעט העיקר ע"ש, ובביאור דבריו בהרחבה במשנה ברורה ס"ק ל"ג בשם האחרונים, נראה דעד כאן לא פליגי אלא בשאין דרך לאכלן בסעודות קבועות, משא"כ בנ"ד יודה מרן לברך המוציא. כי טעמו מפרש בב"י שכל שיש בעיסה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו בהמוציא וברהמ"ז ע"ש. א"כ האידנא דקבעי עלייהו נשתנה הדין, כי הסברא נותנת שיש להודות ולשבח לו יתב' כפי מציאות המאכל עכשיו דסליק דרגא לאחשוביה לחם. שאין זה בגדרי תקנות חז"ל שעומדות לעד לעולם שכך תהיה ברכתם, עד שנאמר כמו בכגון זה דאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. ומעין זה מצינו להאחרונים שכתבו דבזמנינו נשתנה דין ברכת הצלף המבואר בגמ' דף לו. ובשלחן ערוך סי' ר"ב סעיף ו'. וכעין סברא זו מצאתי אחר זמן בחזון איש מס' שביעית סימן ט' סוף אות י"ז לעניין ירקות הזולין שאין רוב בנ"א זורעין אותן שאין בהן טעם גזירת ספיחין, אם נשתנה הדבר בדור מן הדורות ורוב בנ"א זורעין אותן עכשיו וכן להיפך ע"ש:

ואמנם ראיתי להרא"פ בספר עמק ברכה דף ס' שכתב דמשמע מכל הפוסקים דאין משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו, אלא כפת הבב"כ ולחמניות כפי שהיה בזמן חז"ל עש"ב, אבל לא ידעתי מהיכא משמע ליה הכי. וגם ראייתו שם לזה מדברי המרדכי גבי השורה פיתו ביין אדום, אינה מוכרחת כלל. וכן מוכח מדברי הגר"י מליסא דלקמן ד"ה ואישו"ר, בהיפך מסברתו. וגם מתוך מ"ש בס"ד בבארות יצחק שם ס"ק קכ"ח דפלוגתא דרבוותא בעניין פת הבב"כ, אינה אלא לגבי הפירוש בגמרא, אבל מצינו להוכיח בעליל דלעניין דינא כולי עלמא מודו דבשאר גווני נמי מברכין במ"מ עש"ב, שמע מינה דאף בדבר שלא נתפרש בגמרא שברכתו במ"מ, מ"מ הכריעו מן הסברא שכך היא ברכתו. ואע"פ שהב"י אחר שהביא פלוגתא הנז', מסיק לדינא דכיון דספיקא דמידי דרבנן הוא נקיטינן להקל ע"ש. הרי דלא אתא לידי מסקנא זו אלא מטעם הספק, ולכאורה סייעתא מזה לסברת ה' עמק ברכה. אכן כבר כתב המאמ"ר סקי"ד לפרש גם בכוונת מסקנת הב"י שם דכבר אפשר דלא פליגי רבוותא לעניין דינא ע"ש, הרי דמרן הב"י אסיק אדעתיה הכי מסברא דנפשיה בתורת אפשרות, ואנן בעניותין זכינו להוכיח שם שכן הוא בתורת ודאי:

ואין להקשות ממה שכ' הרמ"א בדרכי משה כשבא לחלוק על הב"י וז"ל, אבל אין המנהג כדבריו, שהרי בשבת וי"ט ונישואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם, על כרחין דס"ל דלא יצא מכלל לחם אא"כ עיקר העיסה נילושה באותם דברים וכו' ע"ש, דמשמע לכאורה דבהא גופא פליג על מרן הב"י. וליתא, כי אין טענתו מצד שדרך לקבוע על זה סעודה כטענתינו, רק מביא שרואים הלכה למעשה שלא כדברי הב"י. וכפי הנראה מפני שלא היו למעשה נוהגין בו מנהג פת ללפת בו רק נאכל בפני עצמו. ועוד דמשמע דרק בנישואין היו עושין כן מלבד שבת וי"ט, משא"כ האידנא שרגילים בזה כמעט בכל סעודות מצוה כברית מילה ופדיון הבן ובר מצוה וכו'. גם הסברא נותנת לפרש כן, דאי לא תימא הכי לא היה לו לחלוק על מרן, רק לומר שנראה שתלוי במנהג המקומות ובמקומו של הב"י לא היו קובעין סעודה עליהן. וגם האחרונים הבאים אחרי הרמ"א הניחו הדבר במחלוקת, ולא עשו שלמא בין רבנן למימרא דמר כי אתריה ומר כי אתריה. אלא ש"מ כדקאמרן, ובזה צמצמנו מחלוקתם, ונפקא מינה בינייהו רק דלמרן לא בעינן שהעיקר (בתבלין) והרוב (בדבש ושמן וחלב) יהיה משאר דברים ודו"ק:

וסייעתא לדברינו ממה שמצינו בהדיא להרב גינת ורדים כלל א' סימן כ"ד דף י"ג ע"ב שכ' וז"ל, יש לדון בסעודות גדולות של חתנים וכיוצא, שעושין הפת מתובל בשמן ושומשמין, ואותו פת יש לו דין פת כסנין, ואעפ"כ יש לברך עליו המוציא וג' ברכות אע"ג דלא אכיל מיניה באותה סעודה שיעור גדול של קביעות סעודה. והיינו טעמא כיון דאורחא דעלמא לקבוע סעודה על מיעוט פת זו בצירוף מטעמים ותבשילין שנותנין לפניהם בשולחן ע"כ. ומינה נילף לנדון דידן בחלה מתוקה. [ודעת הגו"ר לעניין מצה, עי' בספרו גן המלך, והובאה לעיל ד"ה ושיטות. מיהו לפי מה שביארנו לעיל, גם הוא יודה בזמנינו שברכתן המוציא גם בשאר כל ימות השנה]:

ג) ואישו"ר כולל לכל דברינו בזה, הן לעניין מצה הן לעניין חלה מתוקה, יש ללמוד מדברי הגר"י מליסא (בעל חוות דעת ונתיבות המשפט) בקונטריס אחרון להגדה של פסח שלו הנק' מעשה נסים דף מ"ה ע"א, דמסיק דהעיקר בפת הבב"כ הוא תלוי בראות עיני המורה, שאם רואה שאין מדרך העולם לקבוע עליו סעודה, מברך במ"מ ומעין שלוש יעוש"ב:

ובשדי חמד מערכת ברכות סי' א' אות י"א ב' דברי מנחם, העושים עיסה לעשות ממנה פהבב"כ ועושין מאותה עיסה גלוסקאות גדולות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה ובשבת ויו"ט, אף דנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים, מברכים המוציא כיוון דאדעתא דהכי עשויות, הוה ליה כלחם גמור אפילו אם רוצה לאכול מהם דרך עראי ע"ש. אמנם מדברי שו"ת זרע אמת סי' כ"ח שהביא שם, אין ראייה לנ"ד, כי המעיין שם בגוף ספרו (בסוף דבריו) יראה שהמדובר בקביעות סעודה, ובזה פשיטא לכולי עלמא ודו"ק:

והדברים פשוטים לפענ"ד, עד שאין להחשיב זה לספק ונאמר מפני זה לברך במ"מ ומעין שלוש כדקיימא לן בכל מְקום-ספק, וכמו שהבאנו בס"ד בבארות יצחק הלכות ברכת המוציא ס"ק קל"ב (דף צ"ו סוף ד"ה ומכל מקום). אלא הדין ברור הן במצות והן בחלות המתוקות, שברכתן היא המוציא וברכת המזון, אע"פ שאינו קובע סעודתו עליהם ואפילו לא אכל מהם אלא כל שהוא כדין לחם גמור, מאחר שאכילתן דרך סעודה. ומסתברא נמי דאפי' מי שלוקח מעט מצות לכסוס בסוף סעודתו אי נמי כוססן בפני עצמן דרך תענוג, לא יברך במ"מ אלא המוציא, מאחר דשם פת עליהן. והמקום ב"ה יצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות אכי"ר: