ארבע הפרשיות שסימנן שזפ"ה. קריאת פרשת זכור, והאם חיובה מדאורייתא.

ארבע הפרשיות שסימנן שזפ"ה. קריאת פרשת זכור, והאם חיובה מדאורייתא.

ארבע פרשיות; שקלים, זכור, פרה והחודש, סימנם שָזְפָ"ה.

מה שתיקנו לקרוא פרשת פרה לפני פרשת החודש, אף שהסדר הפוך לכאורה. יתכן שהטעם הוא משום שחז"ל רצו לקבוע את ראשי תיבות הפרשיות במשמעות "שזיפה" [אף שלפי האמת יכולים להיות תירוצים אחרים].

לצערנו בלשון העברית המשובשת חושבים שלשון שזיפה הכוונה להשחמת העור מקרני הַשֶּׁמֶש. זה לא מדוייק. שזיפה בלשון המקרא היא הסתכלות מרובה - זמן רב ובהיקף גדול.

אומר הפסוק בשיר השירים, "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ". מפסוק זה, היו שחשבו לחזק את ההבנה הנפוצה היום, במשמעות השחמת העור מקרני השמש.

אמנם הם לא שמו לב שיש פסוקים נוספים בספר איוב; "נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" [איוב כ"ח, ל']. אומרת הגמ' בחולין [ס"ג ב'] על האיה; עומדת בבבל, ורואה נבילה בארץ ישראל. גם בפסיקתא דרב כהנא כתוב [פיסקא כ"ט] העידו על עוצם ראייתה; א"ר יצחק בשם ר' יוחנן בן שטנה, יש מין איה שהוא מגביה עצמו עשרים וחמשה מילין למעלה, והוא רואה בארץ.

האיה, בגלל ראייתה החזקה, נקראת גם ראה. ובסה"כ, יש לה שלוש שמות, כאמור בפסוק, וְהָֽרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָֽהּ [דברים י"ד, י"ג. ועי' חולין שם].

ממילא אומר איוב על הנתיב המדובר, שאפילו האיה שראייתה חזקה מאד, לא תראה אותו.

עוד  נאמר באיוב "עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף" [איוב כ', ט'], בא לומר על רשע, כי אף שרואים שמצליח, ולכאורה זה הפך ההיגיון. עונה איוב, "עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף", היינו כי יצליח לזמן קצר, ואח"כ ייפול וייעלם. מובן שפירוש תיבת "שזפתו" שם, הוא לשון ראייה מרובה.

השחרות האמורה בשיר השירים היא תוצאה של ההבטה המרובה, אך אינה הכרחית, אלא שם, שֶמַּכָּה השמש ומשחירה את העור.

עתה נבוא לעניין שלנו: חז"ל תיקנו ארבע פרשיות שסימנן 'שָזְפָ"ה. היינו שצריך להעמיק ולהתבונן בהם, בהבטה מרובה. אבל צריך להסביר, מה יש להתעמק בפרשיות אלו?   

השבת, קראנו שקלים. שבת הבאה נקרא פרשת זכור. וכן על זה הדרך. מי שיתבונן יראה, שבעצם נושאי הפרשיות האלו אינם תכליתיים עבורנו כרגע; שקלים, הנושא הוא מחצית השקל. ואין מצוה זו נוהגת בזמננו. כך כתב הרמב"ם [שקלים פ"א הל"ח], השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית. ובזמן שבית המקדש קיים, נותנין את השקלים בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. ובזמן שהוא חרב, אפילו בארץ ישראל אין נוהגין.   

מנהג "זכר למחצית השקל" בא מהאשכנזים, ואפי' מרן בשו"ע לא העלה מנהג זה. גם הספרדים בעבר לא נהגו כן. אמנם אנו מעודדים מנהג זה בזמננו, לתת צדקה למוסדות התורה. הכוללים והישיבות הקדושות, זקוקים לעזרה מרובה. ודאי כי כדאי לתת להם "זכר למחצית השקל", אך כמובן לא בתורת מנהג והתחייבות. כדאי לומר קודם הנתינה "בלי נדר" [עלולים להיות אח"כ בעיות כלכליות ח"ו].

מהו השווי של מחצית השקל? לפי מנהג האשכנזים, השווי הוא מחצית מן המטבע העיקרי היוצא באותו מקום. אך לפי הספרדים, המחצית נמדדת לפי השווי האמיתי של השקל. בסופו של דבר, הספרדים שלמדו מנהג זה מן האשכנזים, מחמירים בסכום הנתינה בפועל, יותר מהם. [אצל האשכנזים בא"י, השווי הוא חצי שקל, ובארה"ב חצי דולר. אך הספרדים שמודדים לפי הערך האמיתי, מוסיפים על סכום זה].

לכן אף שבזמננו ראוי לתת "זכר למחצית השקל". עכ"פ אין זה חובה. הרי שאנו קורים פרשת שקלים, אף שאין בה מצוה מעשית.

כמו כן פרשת זכור. הרי הרמב"ם [מלכים פ"ה הל"ה] הגדיר את מטרת זכירת עמלק, שהיא בכדי לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו. שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק [דברים כ"ד, ט']. ואנו אין לנו שום עמלקי ידוע בכדי שנתפסנו ונהרגנו, ונמחה אותו מהעולם. לאף אחד אין כיום יחוס ברור וידוע לעמלק.

מה שאמרו על אומות מסויימות שהם מזרע עמלק, כגון על הגרמנים. אין זו אלא מלה מושאלת. גם אם היתה לנו אפשרות להרגם כיום, לא נעשה זאת.

פרשת פרה אדומה, ק"ו שאין לה שייכות לזמננו. אין לנו טהרה ממתים. כמו כן פרשת החודש, "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּֽיִת" [שמות י"ב, ג']. לצערנו עוד אין לנו ביהמ"ק, כך שאיננו זוכים לקרבן פסח.

כל הפרשיות כולם אינן אלא זכר למה שהיה בעבר. כך לשון מהרי"ץ בעץ חיים [ח"א דף ק"צ]: שקלים, זכר לזמן שבהמ"ק קיים. שבא' באדר משמיעין על השקלים, דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה [במדבר כ"ח, י"ד]. כלומר, חַדֵּש וְהָבֵא לי קרבן מתרומת שקלים חדשים. והטעם, כדי שיכינו הכל ויהיה גבוי ומובא למקדש כשיבוא ניסן. בגלל שצריכים להתכונן לכך מראש, קוראים שקלים לפני ר"ח אדר, כי בא' באדר משמיעין על השקלים.

גירסת הקדמונים היא; "מְשַׁמְּעִין על השקלים". וגם הרמב"ם גורס כך. על דרך האמור בפס' "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים" [שמואל א', ט"ו ד'], לְשַׁמֵּעַ, בא להורות על ריבוי השמיעה, להכריז עוד ועוד. הסיבה לכך היא שהנושא כאן הוא על שקלים, ולא קל להוציא מאנשים כסף, צריך לדחוף אותם... כנראה, שגם במלחמת עמלק שם, פחדו לצאת להילחם. לכן היו צריכים לזרזם, ולהשמיע להם שוב ושוב.

ממשיך מהרי"ץ ואומר: זכור, מקדימין לקרותו לפני פורים סמוך למפלת המן, כדי להקדים זכירה לעשייה, דכתיב נזכרים ונעשים [אסתר ט', כ"ח]. פרה, זכר לזמן המקדש, להזהיר העם שיטהרו עצמם לרגל מטומאת מתים, שאין טהרתן אלא באפר פרה. החודש, זכר למקדש, להודיע לעם שבשבוע הנכנס יהיה ר"ח ניסן, ויכינו עצמם לעלות לרגל.

על פי דברים אלו, חידש מהרי"ץ בתשובותיו חלק שני [סי' צ"ז] חידוש נוסף. בפשטות, מובן מדבריו שם, שנוקט שחיוב פרשיות אלו מדרבנן. הטעם הוא, מפני שכל פרשיות אלו אינן אלא זכר למצווה, אין חיוב תורה לקראם. וגם פרשת זכור כן.

הדבר מוכח גם מהרמב"ם, שהרי הרמב"ם בפי"ב מהל' תפילה, לא מזכיר שום פרשה מן התורה. ואף שמצוות זכירת עמלק דאורייתא, בעינה עומדת. היא קיימת כל השנה, בכל יום ויום. אבל אין חיוב מן התורה לקרוא פרשה בנושא הזה. ולבד מדיוק זה בשיטת הרמב"ם, הרבה ראשונים נקטו כן להדיא.

נמצא שכל קריאות אלו מדרבנן, לכן הכריע מהרי"ץ בתשובותיו שם, שאפילו קטן עולה לקרותן. וזה לשונו שם: קטן יכול לעלות לס"ת ולקרות, דכולם הם זכר. פרשת פרה, זכר למה שהיו הטמאים צריכים לטהר עצמם ברגל. ופרשת החודש זכר לפסח שצריכין בזמן המקדש. ופרשת שקלים, זכר לשקלים שהיו גובים לצורך הקרבנות.

גם פרשת זכור, זכר לנס שנעשה בימי המן,  דתקנת מרדכי ובית דינו הוא. דקודם נס המן, לא היו קורים באדר זכור. וכ"כ בסידור הנקרא תפילה זכה. אם חיוב קריאת פרשת זכור מדאורייתא, היו צריכים לקרותה כל הדורות, ואפילו קודם לנס המן. מזה שהתחילו לקרותה אחר נס המן, שמע מינה שחיוב קריאתה לזכר נס המן, ומדרבנן.

אח"כ אומר מהרי"ץ כך: והן אמת שבסמ"ק כתב, דבשבת פורים שקורין פרשת זכור, אנו יוצאים בזה יד"ח זכירה. אבל מלשון הרמב"ם וסמ"ג משמע שמצות זכירה בכל יום, עי' בספר חרדים דף כ"ב ריש ע"ב. ואפשר דאף לדעת סמ"ק, אנו יוצאים יד"ח זכירה, במה שקורין בשבת פרשת תצא. אין הכרח מן התורה לקיים מצות זכירה דוקא לפני פורים, אולי יצאנו יד"ח זכירה מן התורה בקריאה בפרשת כי תצא.

לכן, אף שמעיקר הדין אנו פוסקים שחיוב קריאת פרשת זכור מדרבנן, מאחר שבשו"ע העלה את שיטת הסמ"ק שחיוב קריאתה מן התורה, בשם יש אומרים, לכן משתדלים להחמיר. מסיבה זו ראוי לכווין לצאת יד"ח. וגם יש לחוש לדעת הט"ז, שאפילו בברכות הקריאה, יכוונו לצאת.

אך מובן שצריך לקחת את הדברים במשקלם המדוייק. לפעמים שואלים בחורי ישיבות [מישיבות שלא מקובל לקרוא בהן בציבור, במבטא תימני. או אף בישיבות שקוראים בציבור בהברה תימנית, אך הס"ת איננו תימני. והרי נאמר בפס' "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" [שמות י"ז, י"ד], הרי שיש עניין שהספר תורה יהיה כמו שצריך], "האם לצאת מהישיבה לשמוע פרשת זכור?"

התשובה לזה תלויה בנתונים. באופן כללי, אין רצוי שבחורי הישיבות יסתובבו מחוץ לישיבה. ומאחר שאין זה חובה, שהרי ההלכה לדידן היא שחיוב קריאת זכור מדרבנן, יש לשקול להורות לו שלא יחמיר בזה, שלא תצא מהחומרא קולא.

שאלה מהקהל: אבל מרן השו"ע בסימן תרפ"א פסק שקריאתם מדאורייתא?

תשובת מרן שליט"א: לא פסק כן בסכינא חריפא, רק בלשון "יש אומרים". לא החליט שזה דאורייתא.

שזפ"ה, מלשון שזיפה; מטרת ארבעת פרשיות אלו, להעמיק בהם חקר ועיון. להתבונן בצער, איך שאנו מצווים לקרות פרשיות אלו, ואין לנו אפשרות לקיימם. מתוך שנבין מה חסר לנו, ממילא נשתדל לתקן את עצמינו, להיות ראויים שייבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, וכל הדינים וההלכות שבפרשיות אלו, יחזרו למקומם.