בעניין קריאת התורה ביום פורים, מדוע מנהגינו לקרוא תשעה פסוקים בלבד, התייחסות לטענות הרב צובירי על דברי מהרי"ץ בעניין זה, דחיית כל טענותיו ע"י מרן שליט"א, ותירוץ לשאלה נוספת שנשאלה על דברי מהרי"ץ.

מתוך השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן, שנמסר במוצש"ק תרומה ה'תשע"ג ב'שכ"ד

בעניין קריאת התורה ביום פורים, מדוע מנהגינו לקרוא תשעה פסוקים בלבד, התייחסות לטענות הרב צובירי על דברי מהרי"ץ בעניין זה, דחיית כל טענותיו ע"י מרן שליט"א, ותירוץ לשאלה נוספת שנשאלה על דברי מהרי"ץ.

כותב מהרי"ץ בעץ חיים [ח"א דף קס"ה ע"א] בעניין קריאת התורה ביום פורים, מוציאים ס"ת וקורין בפרשת ויבוא עמלק, עד סוף פרשת בשלח. ואע"פ שאינן אלא תשעה פסוקים, ותנן אין פוחתין בתורה פחות מעשרה פסוקים, הני מילי היכא דאפשר, אבל הכא הא סליק ליה עניינא. בפורים קוראים בפרשת 'ויבוא עמלק', ושם יש רק תשעה פסוקים. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וגו'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו'. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ וגו'. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה וגו'. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וגו'. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ וגו'.
וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וגו'. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וגו'. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לי"י בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר [שמות י"ז, ח'- י"ז].

כהן לוי וישראל, כל אחד קורא שלשה פסוקים, סה"כ תשעה פסוקים. אבל ההלכה היא, שאין קוראים בתורה פחות מעשרה פסוקים. א"כ מה עושים? אומר מהרי"ץ, נכון, ברם הני מילי היכא דאפשר. אבל הכא, הא סליק ליה עניינא. דהיינו, אין מה לעשות. מאיפה תוסיף? מהעניין הקודם אי אפשר, משום שאינו מהנושא, כמו שכל אחד יכול לראות שם בסוף פרשת בשלח. ואם תמשיך 'וישמע יתרו', זה גם לא מן העניין. א"כ אין מה להוסיף, לא לפני כן ולא אחרי כן. סליק ליה עניינא. א"כ היכא דאי אפשר, קוראים תשעה פסוקים. ממשיך מהרי"ץ ואומר, כך כתבו הפוסקים, ועיין שו"ע סי' תרצ"ג. ובשו"ע מסיים, ואע"פ שאין בה אלא תשעה פסוקים, כופלים פסוק אחרון, כדי להשלים לעשרה פסוקים. ובבית יוסף מפורש, שזה הוא על פי המנהג, והיכא דנהוג נהוג. ולזה תמצא שהגיה רמ"א, ואין מנהג לכפול פסוק האחרון של הפרשה. אכן כמה"ר יוסף קארו בעל השו"ע כותב לכפול את פסוק אחרון 'כי יד על כס יה', אבל בבית יוסף הוא הסביר עצמו שזהו על פי המנהג. א"כ אומר מהרי"ץ, היכא דנהוג נהוג. אבל היכא דלא נהוג, במקום שאינם נוהגים כך, לא נהוג. גם הרמ"א כותב שאין מנהג לכפול אותו, האשכנזים אינם כופלים את הפסוק האחרון, זהו מנהגם. אומר מהרי"ץ, ואני הצעיר ראיתי המנהג עכשיו לכפול. כך המציאות, מהרי"ץ אומר 'ראיתי שנוהגים לכפול'. וחיפשתי בכל התכאליל, ולא מצאתי גם אחד מהם שידבר שצריך לכפול. מורה, שלא היו נוהגים לכפלו. ושוב מצאתי להרב בעל תיקון יששכר בסדר המנהגים דף ס"ט ע"ב, שאינו אלא מנהג בעלמא שאינו צריך. ועיין שם בסדר פורים, שכך דעת הרד"א. גם הר"ר דוד אבודרהם אומר כך. ולכן אין להשגיח על המנהג הזה האחרון, שהוא נגד התלמוד.

זאת מסקנת מהרי"ץ, ועל פי זה התקבל המנהג בקהילות הבלדי, שלא חוזרים לכפול פסוק 'כי יד על כס יה'. תכף נסביר, שהחידוש הוא לגבי העיר צנעא. כי לגבי מקומות אחרים, עכ"פ הרבה מקומות נוספים בתימן, כנראה אף פעם לא היה מנהג לכפול. הוא מדבר, רק על מה שראה במציאות, בבתי הכנסת שבעיר שלו.

על זה באו בספר אגרת הפורים [דף קנ"ד] והביאו מה שכתב הרב צובירי בספר ויצבור יוסף בר. אקרא לכם זאת מפה, אבל הדבר מובא גם בספר שם [ויצי"ב ח"ג עמ' ת"ל], ואגיד זאת בקיצור.

הוא מעיר על מהרי"ץ כמה שאלות, מה שאמר שלא מצא המנהג הזה בתכאליל, אחרי המחילה מכבוד תורתו, וכי כל העניינים ומנהגי תימן הקדמונים מפורשים בתכאליל? ועוד, שהרי כמה מנהגים ועניינים רבים שהוא בעצמו אספם לתוך סידורו, ואין להם זכר בתכאליל. הוא מביא דוגמא אחת, היכן מצינו בתכאליל העתיקים ביותר, דכשחל יום טוב בשבת, להתחיל הקריאה 'עשר תעשר'. דלדעת התכאליל, לעולם מתחילים 'כל הבכור', ואפילו ביו"ט שחל להיות בשבת. וכו'. ואם כן, הרי הוא [מהרי"ץ] בעצמו קבע בסידורו להתחיל 'עשר תעשר', היפך מה שנזכר בתכאליל.

ביו"ט האחרון של פסח או סוכות או שבועות, קוראים בחו"ל ביום השמיני 'כל הבכור אשר יוולד', בסוף פרשת ראה, יש שם את פרשת שלשה רגלים. ביו"ט שחל בחול, מתחילים 'כל הבכור', ישנם חמשה מברכים, וזה יוצא בסדר. אבל מה עושים כשחל בשבת? כותב מהרי"ץ, מתחילים 'עשר תעשר'. א"כ הוא בא וטוען, שבתכאליל לא מוזכר דבר זה. מה אכן עשו בתכאליל כשהיו קוראים את הפרשה הזאת? היו חוזרים על שני מברכים. לא הוסיפו כמה פרשיות מקודם בכדי שיהיו עוד שני מברכים, אלא חזרו על אותה הקריאה. את פרשת 'כל הבכור', אי אפשר לחלק ליותר מחמשה מברכים, וכשזה בשבת צריך שבעה מברכים. א"כ מהרי"ץ אומר, וכך מקובל גם היום בכל תפוצות ישראל, הדבר כבר מוזכר בראשונים ובמפרשי הגמרא, לא ניכנס לכך, שמוסיפים מ'עשר תעשר', כי זה גם קשור קצת לנושא. אבל הוא בא וטוען, שבתכאליל זה לא כתוב. א"כ, הנה מהרי"ץ קבע דבר, שלא כתוב בתכאליל. קשה על מהרי"ץ, למה בנד"ד אתה קובע על פי מה שכתוב בתכאליל? זאת שאלתו הראשונה.

שאלה שנייה, ומה שאמר שאין גם אחד מהם שידבר שצריך לכפול, הפריז וכו', כי במציאות, הוא אומר, חיפשתי בכמה תכאליל שנכתבו לפני גלותם למוזע, בזמן שהיו עוד שוכנים בשלוה במדינת צנעא, ובהרבה מהם מצאתי כתוב בזה הלשון, ויקראו בס"ת שלשה בני אדם בפרשת 'ויבא עמלק' עשרה פסוקים, והשלישי ישנה פסוק 'כי יד על כס', כדי להשלים עשרה פסוקים. ובתכלאל ישן משנת ה'ת"ג, וכן בתכלאל משנת ה'ש"צ, נקטי לה בלישנא דאיסורא וז"ל, וקוראין שלשה בני אדם 'ויבא עמלק', ופירש בשו"ע שכופלים פסוק אחרון ויאמר 'כי יד על כס', כדי שיהיו עשרה פסוקים, לפי שאסור לומר בספר תורה פחות מן עשרה פסוקים, עכ"ל. וכן מצאתי בתכלאל ישן, נכתב בשנת ה'שע"ח, מכתיבת יד הסופר הדגול מגדולי חכמי התימן הר"ר חיים בן כמהר"ר אברהם בשירי ז"ל שכתבו לעצמו, ובפירוש כתב שם לכפול פסוק אחרון, כדי להשלים לעשרה פסוקים. א"כ למה אתה אומר שהדבר לא כתוב בתכאליל? הנה זה כתוב במפורש!

שאלה שלישית, ומה שאמר דאין להשגיח על המנהג הזה האחרון, עם היותו חובב מנהגי הראשונים בתימן, מדוע לא השגיח להחזיר את מנהגם הראשון, דהוא עתיק יומין, שהיו נוהגים לחזור פסוק 'ויעש יהושע'. היה מנהג קדמון, לחזור על הפסוק 'ויעש יהושע כאשר אמר לו משה', זה נמצא בעליית ראשון. הם לא חזרו על הפסוק 'כי יד על כס', אלא על הפסוק 'ויעש יהושע' שבמברך הראשון. א"כ, אם כבר אתה רוצה ללכת אחרי הקדמונים, אז שיחזרו על 'ויעש יהושע'. ומה גם שנזכר בהדיא באותם התיגאן שיש בהם חילוקי המעמדות. זה כתוב בתיגאן. א"כ מה נפשך, תלך לפי התיגאן והקדמונים שכך עשו. ואם כן לאור כל האמור יוצא, דבתימן המנהג הראשון היה פשוט לחזור בדילוג פסוק ויעש יהושע. המנהג השני ירש את מקומו, לכפול פסוק אחרון וכו', עד שמהרי"ץ הנהיג מנהג שלישי בין חלק מהקהל לקרוא תשעה פסוקים בלבד, והוא מנהג חדש ממש בתימן, והוי אחרון דאחרון. וכו'.

שאלה רביעית, ומה שאמר שהוא 'נגד התלמוד', היה צריך לציין היכן נמצא בתלמוד שלא לכפול. ואם מפני שלא נזכר, אין זה נקרא נגד התלמוד, ואינה טענה כלל, דאדרבה איפכא מסתברא, די"ל שבזמן חכמי המשנה והתלמוד היו מנהגים שונים בזה, ולכן הסתפקו להורות לנו עצם הקריאה מה היא ומה עניינה.

אלו ארבע השאלות שהוא שואל כאן. אמנם אין באפשרותי כעת להיכנס לכל הנושא הזה, לכל היקפו ומיסודו, כי הוא נושא ארוך ורחב. כתבתי עליו בזמנו, אבל הוא עדיין לא נדפס.

אבל, הדבר כואב לי מאד. הערימו פה כל כך הרבה קושיות על מהרי"ץ, וישבתי וחשבתי, מה פשעו ומה חטאתו של מהרי"ץ כי דלקו אחריו? מה חטא גאון עוזנו מהרי"ץ זצוק"ל, שיבואו כיום ויקשו עליו כ"כ הרבה קושיות, מכאן ומשם, מימין ומשמאל, מלמטה ומלמעלה? אח"כ נרגעתי ואמרתי, הדבר הוא טוב. כי הכלל הוא, אין האור ניכר אלא מתוך החושך. דהיינו, דוקא כשמישהו בא ושואל עליו כ"כ הרבה קושיות, ומנסה להתקיף אותו מכל הכיוונים, ובסוף מתברר שאין שום קושיא, הקושיות אינן מתחילות כלל וכלל, הכל דמיונות, א"כ אדרבה, בזה יראו את גדלותו של מהרי"ץ. שכמה שניסו לסתור את דבריו, לא הניחו פנה וזוית, אדרבה דוקא מכך תתברר בסופו של דבר גאוניותו של מהרי"ץ. ועוד מעט גם אתם תראו זאת.

כעת אענה בס"ד על כל שאלותיו לפי הסדר. אני אומר לכם זאת, רק כדי שתלמדו מכך דוגמא. אינני יכול בכל פעם לבוא ולענות על כל השאלות הללו. אבל מי שיבין, יקח דוגמא גם לדברים אחרים, כי זאת טעות בשיטה ובהבנה.

לגבי השאלה הראשונה, איך מהרי"ץ אמר שזה לא כתוב בתכאליל, הוא טוען, הרי יש דברים אחרים שלא כתובים בתכאליל ואתה כן מביאם.

ראשית, דבר זה כלל אינו ברור. הרי מהר"י בשירי כתב הרבה תכאליל, חלקם בנוסח בלדי, וחלקם עם שינויים. ישנם תכאליל שהוא כתב אותם לפי מנהג הקדמונים, ויש שכתב אותם לפי מנהג האחרונים, או עם שינויים מסויימים.

תכלאל זה של מהר"י בשירי, עליו הוא מדבר, היה בזמנו רק לרב צובירי בעצמו, ברשותו בביתו. קיבל אותו כנראה בהשאלה ממשה עוזירי. אבל אני ישבתי בבית שלו, ועברתי על כל הספר, והעתקתי הרבה הדברים, בכדי למצוא את האמת בכל העניין הזה. למשל, העתקתי בבארות יצחק בפסקי מהרי"ץ סוף חלק ראשון הלכות סדר היום [דף שי"ט], מה שמהר"י בשירי בעצמו כתב בסוף תפילת שחרית, תיקנתי לך בזה המחזור תיקון יפה בדרך קצרה, כי אי אפשר יותר מדי הוספות. ואם אתה מבקש יותר, לך וקרא במחזורי הדפוסים. עיי"ש כל הלשון. דהיינו, כבר בזמנו של מהר"י בשירי היו הרבה סידורים מודפסים ונפוצים, והוא אומר לך, אם אתה רוצה עוד הוספות, יש לך במחזורי הדפוסים. כלומר, הם כבר היה מצויים. ואני העתקתי ממנו את הפיסקא הזאת שם בביתו, והוא לא מצא עוז בנפשו למנוע זאת ממני, וכן היום המחזיקים בספר זה מן הסתם, אף אחד לא היה רוצה לפרסם זאת. היום גם אי אפשר להגיע לספר הזה, אבל ברוך ה' יש לי העתקה של כך, ודברים רבים נוספים שעדיין לא הדפסתי, משנים קדמוניות.

הדבר מראה, שכל מה שכתוב בתכלאל הזה, כולל ההוספות, הוא בעצם לקח זאת מהספרים המודפסים. זה אינו מנהג תימן, אלא הוספות ש'נהגו בזמנינו' כלשונו, האידנא נהגו. ואם אתה רוצה יותר, יש לך במחזורים המודפסים. משמע שלכל הציבור זה היה מצוי בהישג יד, וממילא מובן כיצד נכנסו הרבה מנהגים ושינויים, כי אלו המחזורים שהיו המצויים. 'לך וקרא', דהיינו זה בהישג יד.

כעת אינני מדבר על התכלאל הזה, שהוא מסתמך עליו, שהוא משנת ה'שע"ח. אלא אני מדבר על התכלאל שכתב עפ"י מנהג הקדמונים, גם שם הוא כותב כמהרי"ץ, לקרוא מ'עשר תעשר'. הוא כותב שם באופן כללי שישנם חילוקי מנהגים, אבל אני מתקן לך דרך נכונה כדי להסיר את השיבושים והמחלוקות.

אבל גם בלי להיכנס לכך, גם אם נגיד שלא כך היה מנהג הקדמונים, נניח שהקדמונים לא קראו מ'עשר תעשר' אלא מ'כל הבכור', אבל הרי תמיד שיטת מהרי"ץ היא, מהיות טוב אל תיקרא רע. הרי הקדמונים שקראו מ'כל הבכור', וחזרו שני מברכים על אותה הקריאה, דהיינו ראשון ושני חזרו אותו הדבר כדי להשלים שבעה מברכים, הרי לפי דעת הגאונים לא יוצאים בכך ידי חובה. כך נפסק בשו"ע [סי' קל"ז סעיף ו'], שאם מישהו חזר על אותה קריאה, לא יוצאים ידי חובת קריאה. השו"ע כותב כך, הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים או אפילו שנים במקום דלא אפשר, אותו שני עולה מן המניין. ואם לאו, אינו עולה מן המניין. חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר. אכן בחג הסוכות עולים ארבעה מברכים, וכולם קוראים בתורה אותו הדבר, נניח ביום שני קוראים כולם 'וביום השני', אבל אין מה לעשות, אין אפשרות אחרת. אבל היכן שישנה אפשרות, לא יוצאים ידי חובה, ואינו עולה למניין הקרואים. כך אומרים הגאונים. א"כ מהרי"ץ עשה יפה מאד. אמנם אכן אפשר ליישב את מנהג הקדמונים, גם הפרי חדש דן בזה וחולק על כך, הוא דוחה זאת, אבל אם אני עושה דבר שהוא לכולי עלמא, לצאת ידי חובת שיטת הגאונים, מה רע בזה? מהיות טוב אל תיקרא רע. משא"כ לגבי הכפלת פסוק 'כי יד על כס', מה ברצונך לעשות? להוסיף פסוק? מהרי"ץ אומר במפורש, זה נגד התלמוד, ותכף בס"ד נסביר זאת. משום דהיכא דסליק עניינא שאני.

מצד שני, דוקא אלה שהלכו לפי מנהגי הספרדים, כשחל יו"ט של פסח בשבת, הם מוסיפים פסוקים מיותר. הרי תמיד קוראים ביו"ט 'משך תורא', דהיינו ביום ראשון קוראים 'משכו וקחו לכם'. אם זה חל בשבת, אנו מחלקים את 'משכו' לשבעה עולים. מה עושים הספרדים או מנהגים אחרים? מוסיפים 'והיה היום הזה לכם לזכרון'. למה אתם מוסיפים זאת? בשביל מה צריך להוסיף? הרי זה מיותר, הרי אין בכך צורך כלל? אלא, בגלל שזה המנהג שכתוב במחזורי עדות אחרות, לכן התימנים שרצו ללכת לפי מנהג הספרדים, אימצו זאת, בלי שום הכרח. דבר זה, מהרי"ץ לא קיבל. לכך מהרי"ץ התנגד. משום שכאן אין סיבה לעשות זאת. הרי את 'משכו' אפשר לחלק לשבעה, א"כ לא צריך להוסיף פסוק 'והיה היום הזה וכו', אין לכך הכרח.

לכן אמרתי [שיעור מוצש"ק לגבי התכבדו מכובדים], ואולי לא אספיק כעת להסביר זאת בהרחבה, שמי שנגרר אחריהם בעצימת עיניים, נמשך גם בזה אחריהם. ישנם כאלה שאינם מבינים מה אני אומר בעניין זה, אבל כנראה אייחד לכך בע"ה שיעור נפרד בל"נ. דהיינו, ישנם רבים שהלכו אחרי מנהגי עדות אחרות בעצימת עיניים, נגררו אחריהם, אחרי ספריהם, מבלי לברר הדק היטב. משא"כ מהרי"ץ זיע"א, לגבי הכפלת פסוק 'כי יד על כס' אינו מסכים, כי אין בכך צורך. זה מיותר, ואבותינו לא נהגו זאת. אבל לגבי הוספת 'עשר תעשר', הוא הסכים, כדי לצאת ידי חובה, כי לפי דעת הגאונים לא יוצאים יד"ח, ומהיות טוב אל תיקרא רע. זה כמו שהקדמונים נהגו לקרוא פרשה וחצי [חוקת וחצי בלק], ואח"כ שינו זאת. השתנו כמה דברים לטיבותא, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות. זאת שיטת מהרי"ץ, ואין עליו שום שאלה בעניין זה.

אולי קיצרתי בנושא זה, אינני רוצה להאריך בכך משום שכבר כתבתי והדפסתי את הדברים דלעיל בחוברת אור ישראל [גיליון ששי נדפס בניסן התשמ"ד דף י"א], מי שירצה יעיין שם, ויבין בדיוק, כי זהו נושא הצריך קצת יותר עיון.

לגבי השאלה השנייה, הוא בא וטוען שחיפש כמה תכאליל, הוא כותב על מהרי"ץ 'אילו חיפש כדבעי וכו', אלו מלים שאסור היה לו לכתבם, אבל תכף נסביר ותבינו בע"ה. הוא אומר 'חיפשתי כמה תכאליל וכו'. ריבונו של עולם... דבר זה הוא בכלל תמוה, ממש כואב לי הדברים האלה, כי אין בכלל התחלה לקושיא הזאת. כל התכאליל שהוא מדבר עליהם, על מה אתה מדבר בכלל? תעשו חשבון, הוא אומר תכאליל מלפני גלות מוזע, ואח"כ מביא תכלאל משנת ה'ת"ג, ותכלאל משנת ה'ש"צ, ותכלאל של מהר"י בשירי. אתחיל עם מהר"י בשירי. את מהר"י בשירי בעניין זה, ראיתי במו עיני. בתוך התכלאל עצמו כתוב כמהרי"ץ, ובצד בגליון הוא מביא את השו"ע והפוסקים שכותבים אחרת. שוב פעם, חזרנו לאותו עניין, שמהר"י בשירי בתכלאל שלו לא שינה את המנהג, הוא לא שינה את לשון התכלאל, הוא רק כתב הערות בצדדים, מביא דעות אחרות, כגון סדר היום, והלבוש, ומגן אברהם, מביא כל מיני ספרים ומציין אותם בצדדים, אבל זה לא בתוך גוף התכלאל. הוא לא שינה זאת בתוך התכלאל. כבר דיברנו על זה [בשיעור שעבר], שזאת הטעיה. להביא כאילו זה מהר"י בשירי, כשבעצם מהר"י בשירי כתב זאת רק בגליון בצד, ולא בגוף התכלאל.

יתירה מכך, כל התכאליל האלה שהוא הביא, מאיזה שנה הם? מ'לפני גלות מוזע'. אם כן, בואו חשבון. גלות מוזע היתה בשנת ה'ת"מ, מרן הבית יוסף נפטר בשנת ה'של"ה, ואת השו"ע הוא חיבר בסוף ימיו. א"כ, בשנת הת"מ היתה גלות מוזע, ואתה אומר לי שמצאת כמה תכאליל מלפני גלות מוזע. פירושו, שהם אחרי השו"ע. נו, זה מה שמהרי"ץ מחפש? הרי ודאי שאחרי השו"ע נכנסו מנהגים אצל התימנים כפי השו"ע. הרי מהרי"ץ רצה לברר, מה היה המנהג לפני השו"ע. מרן השו"ע מדבר על מה שהיה מנהג בקהילותיהם בעבר, וכעת בוא נראה איך היה מנהגינו לפני השו"ע. תביא לי תכלאל מלפני השו"ע, שבו כתוב שיש לכפול. אין דבר כזה. אתה מביא לי תכאליל שנכתבו אחרי שיש שו"ע? בשנת של"ה כבר נפטר מרן, השו"ע כבר נדפס בונציה, והגיע לתימן תוך שנה או שנתיים והעתיקו אותו. יש עד היום כתבי יד, שנכתבו אז סמוך אחרי מרן. משנת של"ה עד ת"מ, זה כבר כמעט מאה שנה שהיה קיים ספר שו"ע בתימן, א"כ מה אתה מביא לי? שבתכאליל כתוב עפ"י השו"ע? יפה מאד. אבל לא זה מה שמהרי"ץ מחפש. מהרי"ץ מחפש, מה היה המנהג לפני שו"ע. מהרי"ץ כותב שבמציאות 'נוהגים כעת לכפול', מהרי"ץ ידע וראה זאת, אבל הוא רצה לדעת האם זהו מנהג מקורי שהיה גם לפני כן. ממילא, מה שאתה מביא תכאליל שנכתבו אחרי השו"ע, הדבר אינו אומר כלום.

אבל יתרה מכך, בינה, בואו תיקחו חשבון. פשוט לא שמים לב לזאת. הרי מהרי"ץ נפטר בשנת תקס"ה, יוצא א"כ שכל התכאליל האלה שהוא הביא, הם בסה"כ מאה שנה או מאה ועשרים שנה לפני מהרי"ץ. נו, מזה אתה מביא ראיה? הרי כשאנו מדברים על זמנינו כיום, יש לנו תכאליל מלפני שלש מאות שנה, או ארבע מאות שנה, הכי הרבה מלפני חמש מאות שנה, כך בזמנינו. א"כ תחזרו לתקופת מהרי"ץ, שזה לפני שלש מאות שנה, א"כ כשהוא מדבר על 'תכאליל', הוא מדבר על תכאליל מלפני שש מאות או שבע מאות שנה. זהו דבר שאין כמעט כיום לאף אחד, זה בכלל כבר אינו בהישג יד. א"כ על איזה תכאליל אתם מדברים? מהרי"ץ לא הסתכל בכלל על התכאליל האלה שבידכם, אין להם שום משמעות, כיון שאנו יודעים שבתקופה האחרונה השתנו מנהגים. מה אתה עושה לי רשימה של תכאליל משנת כך וכך? אולי היום זה נראה עתיק כביכול, אבל בזמן מהרי"ץ הם היו תכאליל חדשים, לא משמעותיים בכלל, זה בכלל לא מה שהוא חיפש. כשהוא מדבר על 'תכאליל', הוא מדבר בעיקר על התכאליל הקדמוניות שעדיין אין בהם כלל מנהגים שבאו מספר שו"ע וכיוצא בו. כמו שכותב הר"ר עמרם קורח בספרו סערת תימן [דף כ"א הערה י"ט], שמהרי"ץ זיקק את נוסח התכאליל מהדברים שהגיהו כותבי התכאליל האחרונות. א"כ השאלה בכלל אינה מתחילה.

לגבי השאלה השלישית, מה שנהגו לחזור פסוק 'ויעש יהושע', גם מה שהוא כותב פה זה דבר מוזר, נזכר באותם התיגאן שיש בהם חילוקי המעמדות. אין שום תיגאן כזה, יש בסה"כ תאג אחד, מתוך אלפי תיגאן שהיו. א"כ אתה מביא לי ראיה מתאג אחד? בסדר, יש מנהג כזה באיזשהו מקום בעולם, וחושבני שמהרי"ץ גם ידע זאת והתעלם מכך. והראיה, יש לי תאג של מה"ר שלמה הסופר, שגם מהרי"ץ מזכיר אותו בעץ חיים לגבי תרגום בציבור של מעשה ראובן פחז כמים וגו', ומוזכר שם בגליון של התאג את המנהג הזה. מישהו אחרון כתב זאת שם בהערה בצד, שיש מנהג לכפול 'ויעש יהושע', ושהמנהג האמיתי (לדעתו) לחזור על 'כי יד על כס יה'. אבל מהרי"ץ לא התייחס לזה בכלל. כי מהרי"ץ לא רצה לדון על מנהגים בתוך מנהגי תימן עצמם, כאילו ישנם חילוקים, אלא הוא דן רק כלפי השו"ע ומנהג ספרד. תאג זה היה בבית הכנסת שלו, הוא בודאי השתמש בו וראה שכתוב שם את ההערה הזאת, אבל הוא לא רצה לסבך את הקורא, לכן הוא התעלם מהמנהג של 'ויעש יהושע', כי זהו מנהג של בודדים. אבל אי אפשר לכתוב, 'נזכר באותם תיגאן', אין תיגאן, יש בסה"כ תאג אחד. הוא מצא תאג אחד מתוך מאות ואלפים של תיגאן שהיו אז. רק מה"ר בניה הסופר לבדו אומרים שכתב ארבע מאות תיגאן, אולי זאת גוזמא, אבל עכ"פ ודאי הוא כתב הרבה. איפה הם כולם? נו, ואם מצאת באחד, איך אתה אומר שכך הוא מנהג הקדמונים? יש חילוקים, פה ושם ישנו איזה הבדל.

הוא מביא עוד דבר [דף קנ"ג], שמצא בפירוש של מארי סעיד אלעדני שכתוב כך, בפורים בשחרית קורין ויבא עמלק, ובזו הפרשה תשעה פסוקים בלבד, לפיכך צריך אחד מהשלשה להחזיר פסוק ממה שקרה לפניו, כדרך שאמר בפרשת צו. עכ"ל. מדקאמר 'צריך אחד להחזיר', השמיענו דברים ברורים, כי בזמנו קיים היה המנהג בתימן בתור חיוב כדין וכהלכה, להשלים קריאת הפורים לעשרה פסוקים וכו'. עכ"ל.

ואני תמיה, הרי הוא אומר בלשון 'צריך', הוא לא כותב שכך נוהגים. מארי סעיד עדני כותב שכך דעתו. ובכלל, אכן הוא היה בתימן, אבל אח"כ הוא היה פה בא"י, וכאן חיבר את ספרו (בזמן רע"ו מברטנורה ומרן הב"י. וכבר כתבו שכנראה באמצעותו הגיעו למרן הב"י תשובות ה"ר יהושע הנגיד דור חמישי להרמב"ם, שנשלחו לתימן). א"כ מי אמר שבתימן היה מנהג זה? הוא לא אומר שכך המנהג, אלא הוא אומר 'צריך', נראה לו שכך צריך. גם אם הוא היה מנהיג זאת בקהילה שלו, אבל הוא בכלל לא היה בתימן כשכתב את החיבור הזה. א"כ ראשית, הוא לא מעיד על המנהג. דבר שני, הוא כבר היה בארץ, וכנראה ראה שישנם דעות כאלה ממילא כנראה גם הוא נמשך אחרי זה. נמצא כי זו אינה ראיה כלל, שאכן היה בתימן מנהג כזה.

לגבי טענתו על מה שמהרי"ץ אמר שהוא 'נגד התלמוד', הוא אומר, היה צריך לציין היכן נמצא בתלמוד שלא לכפול.

על קושיא זאת, ניתן למהרי"ץ בעצמו לענות, כי כבר במהדורא בתרא כתב על כך מהרי"ץ בעצמו. מה שקראתי לכם קודם, זהו לשון מהרי"ץ במהדורא קמא, דהיינו המהדורא הרגילה שבכתב רש"י. אבל יש את מהדורא בתרא, שהוציא לאור הרב שמעון צאלח, ולרב צובירי היה את הספר הזה על השלחן, ואני מתפלא כיצד הוא לא הסתכל. הוא היה צריך לתקן זאת, כי לו בעצמו היתה המהדורא המושלמת הזאת. ועל השאלה הנזכרת, מהרי"ץ בעצמו כתב בהמשך הערתו.

הבאנו קודם שמהרי"ץ אומר טעם, אע"פ שאינן אלא תשעה פסוקים ותנן אין פוחתין בתורה פחות מי' פסוקים, ה"מ היכא דאפשר, אבל הכא הא סליק ליה עניינא, וכו'. אח"כ מהרי"ץ מוסיף ואומר שראה בתכאליל, וכפי שאמרנו מדובר על התכאליל האמיתיים של תימן, לא התכאליל שהעתיקו מהשו"ע, כי מהם אין שום ראיה, ולא מצאתי גם אחד מהם שידבר שצריך לכפול, מורה שלא היו נוהגים לכופלו. הוא רצה לדעת מה המנהג הקדמון, א"כ מהרי"ץ צודק בהחלט. וכן דעת התוס' מגילה וכו', ולכן אין להשגיח על המנהג הזה האחרון שהוא נגד התלמוד. כעת בא מהרי"ץ במהדורא בתרא ומוסיף עוד כמה שורות, ועיין פרי חדש סימן קל"ז ראיות לזה מהתלמוד. א"כ מה שואל הרב צובירי? שהוא היה צריך לציין איפה זה בתלמוד? הנה זה לפניו! הוא ענה, הפרי חדש מאריך ומביא שם את הראיות מהתלמוד, א"כ מהרי"ץ לא צריך להעתיקו. הראיות מהתלמוד כבר נמצאות שם. וכן בספר עולת תמיד, שכן כתבו התוס' והרא"ש והר"ן. ובארחות חיים כתב הטעם שלא הוסיפו בו לא מלמעלה ולא מלמטה, מפני שאמר הקב"ה, עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרים, כך פרשתו חסרה. דהיינו, חוץ מהנימוק שאמרנו, היכא דסליק עניינא שאני, בא ואומר הארחות חיים סיבה נוספת. הרי כתוב בפסוק 'כי יד על כס יה', לא כתוב כסא, ולא שם הוי"ה. דהיינו, חסר אל"ף במלה כסא, וחסר וא"ו וה"א בשמו של הקב"ה. א"כ, כמו שעמלק גרם להיות שמו וכסאו של הקב"ה חסרים, כך גם פרשתו חסרה. יוצא לפי"ז, שבכוונה יש לקרוא תשעה פסוקים ולא עשרה. ובירושלמי קאמר, הוא עשה קטוע, כך פרשה זו קטועה. משמע מכאן, שאם רצה להוסיף על פרשת עמלק, שאינו רשאי. זאת הוספת מהרי"ץ במהדורא בתרא.

חושבני שבכך התיישבו כל הקושיות הנ"ל.

אבל אומר לכם קושיא נוספת, שהיא אכן קושיא טובה של ידידנו הרב יניב יהודה הי"ו. הוא שאל אותי השבוע את השאלה הזאת, ומכך התעוררתי לדבר על נושא זה. הוא אמר לי, אינני מבין, למה מהרי"ץ כותב שזה נגד התלמוד? עכשיו תשמעו שאלה של הבנה, של אחד שמבין.

צריכים לדעת, מהרי"ץ היה גאון. לצערינו, אנשים שטחיים, אינם יכולים להבין מה שהוא אומר. אם אינו רגיל להעמיק בלימוד, א"א לו להבינו, כי חובה להבין כל רמיזה שלו. לשבת על טיפת "דיו" שלו שבעה נקיים. א"כ השאלה, למה מהרי"ץ אומר, אין להשגיח על המנהג הזה האחרון שהוא נגד התלמוד, לכאורה הדבר פלא, למה זה נגד התלמוד? הרי אמרת ש'היכא דסליק עניינא שאני', וממילא לא צריך להוסיף, פירושו שלפי הגמרא אין צורך להוסיף, אבל אם ברצוני להחמיר על עצמי, להדר ולחזור, לכאורה אין בכך כלום. אפשר להחמיר, רק שלא צריך, א"כ למה זה נקרא 'נגד התלמוד'? זה לא 'נגד', לפי התלמוד אין צורך, אבל זה לא נגד. כך הוא שאל. גם בני הרה"ג משה שליט"א אמר לי אחרי כן, ששנים רבות הוא תמיה על כך.

עניתי לו בס"ד, אכן שאלה טובה שאלת. אבל ראשית, בהמשך מהרי"ץ מביא את הטעם של 'כך פרשתו חסרה'. הוא כנראה ראה רק את מהדורא קמא. אולם לאמיתו של דבר, עדיין שאלתו שאלה, כי הרי מהרי"ץ בסיפא הוסיף כמה דברים, הוסיף נימוק אחר, כשם שהוא גרם לחסרון כך גם פרשתו חסרה, אבל לכאורה זה לא מה שמהרי"ץ כתב בהתחלה. וכי מהרי"ץ חזר בו ממה שכתב בהתחלה? למה כעת מהרי"ץ אומר 'שאינו רשאי', ומביא נימוק חדש שפרשתו חסרה, הרי קודם כשכתבת שזה 'נגד התלמוד', זה היה מסיבה אחרת? אלא נלע"ד, שמהרי"ץ כיוון פה לדבר גדול מאד. יסוד הדברים הוא, שדבר שמצד הדין לא צריך לעשותו, אסור להחמיר בו.

כדי להסביר יסוד זה, צריכים לדעת את כלל זה בהלכות תערובות, והדבר יכול להיות בעוד הרבה דברים. יש דבר איסור שהתערב בהיתר והתבטל בששים, מצד הדין הוא מותר. כגון, נפלה טיפת חלב לתוך סיר של בשר, הולך אותו אדם לרב, והרב אומר לו שמותר לאכול, כי זה התבטל בששים. אבל הוא אומר לרב, ברצוני להחמיר ולזרוק זאת, או למכור את התערובת לגוי. האם מותר לעשות כך או אסור? רוב האחרונים אומרים, שאסור להחמיר, משום שזה כמו אפיקורוסות. אם חז"ל אמרו שהדבר מותר, אינך יכול להחמיר נגד חז"ל.

מכאן אני לומד לענייננו, מהרי"ץ מגיע למסקנא זאת, כיון שעפ"י הדין מספיק תשעה פסוקים, אין צריך לחזור על הפסוק האחרון. ואם אתה רוצה להחמיר ולהוסיף, זה נגד דינא דגמרא, האומרת שלא צריך. אתה רוצה להחמיר נגד הגמ', אסור לעשות כן. ממילא זהו ה'נגד התלמוד', דהיינו, זה לא שאם אכן תעשה כך, עברת על איסור. וכי אם אדם מוסיף סתם פסוק בס"ת, אפילו מיותר, קרא עשרים פסוקים והוסיף עוד, וכי הזקת משהו? לא הזקת כלום. אבל הגמ' אומרת שלא צריך, ואתה אומר אחרת, שכן צריך, זה נגד התלמוד. זוהי התפיסה והרעיון. חושבני שדבר גדול דיבר מהרי"ץ, ושלכן הוא מחשיב זאת נגד התלמוד. אבל כפי שאמרנו, אכן כך היא דעת רוב האחרונים, אף שהדבר אינו מוסכם. לכן אולי בגלל זה הוסיף מהרי"ץ בסוף, את הטעם של 'פרשתו חסרה', שאז בודאי שלפי טעם זה אינו רשאי להוסיף.

בעניין זה דן רבינו חיים בן עטאר בספרו פרי תואר [סימן קב], צריך לתת לב, היכא דנתבטל איסור, ויכול למכור התערובת באופן שאין לו שום הפסד, אם מצריכים אותו לעשות כן, והוי ליה כדבר שיש לו מתירין. אמנם אין לאותו אדם שום בעיא, כי האיסור התבטל בתערובת ואפשר לאכלה, אבל הוא אומר, לכאורה זה כדבר שיש לו מתירים, למה שאותו אדם יאכל דבר שיש בו איסור שהתבטל?! האם מותר לעשות זאת? מה נגיד, אולי מצד טרחא. א"כ הוא מוסיף ואומר, והגם דאיכא טרחא, אבל טרחא מועטת כזאת מיקרי דבר שאין לו מתירים. או נאמר, הוא מסתפק בכך, שאין לנו לומר דשיל"מ, אלא מה שאמרו חז"ל בדבריהם, כיון שאין הדבר אלא גזירת חז"ל. ולמסקנא מסיים בעל פרי תואר, שהדבר אכן אפשרי. ונראה כי אורויי אורינן למעבד, מורים לו כן למכור, אבל אכרוחי לא מכרחינן, לא מכריחים אותו.

וכן דעת האיסור והיתר [כלל נ"ז דין ט"ו], דאם נפל איסור בכלי שני, הרי כלי שני אינו מבשל, או בכלי ראשון ויש ששים, ומכל כה"ג כשרוצה להרחיק עצמו מכל דבר כיעור, הרשות בידו, וגם מצוה היא, ויש לזה סמך מדברי רש"י ותוספות. הוא מביא רש"י במס' ביצה [דף ב' ע"ב] שכתב, שהכל יכולין להחמיר אפילו בדבר מותר. וכן תוס' [שם] כתבו, שאדם יכול להחמיר עליו בלא טעם. אם אדם רוצה להחמיר, אפי' סתם, וכי יש בכך בעיא? וכי אסור לו להחמיר? אתה יכול להחמיר, אפילו שאין דעה כזאת בעולם. אם ברצונו להחמיר, יש לו רשות.

אבל בספר תורת האשם [כלל ע"ו דין ב'] כתב, מי שרוצה לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו בו האמוראים, כמו מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורוסות. אם אתה מחמיר נגד חז"ל, יצא שכרו בהפסדו. כך גם הרמ"א [בתשובותיו סי' נ"ד] כותב, כבר אמרו בירושלמי, דייך מה שאסרה לך תורה. גם הפרי מגדים [שער התערובות ח"ג פ"ב] כותב כך, בודאי כל ביטול האיסורים, כיון שנתבטל, אף שאפשר למכור זאת לגוי בלי הפסד כלל, אין צריך למוכרו. ולא שמענו מעולם שאומר אדם בהיפך.

בספר דרכי תשובה [סי' ק"ב סק"א, וסי' קט"ז ס"ק ק"ט], מביא חידוש מעניין, בשם ספר בני יששכר. הוא כותב, שיש בזה איזה עניין. כי כשיש איסור שהתבטל בהיתר, זה מן השמים, כיון שיש בדבר זה ניצוץ קדוש. דהיינו, לפעמים דוקא בדבר איסור, יש ניצוץ שצריך לתקנו. א"כ מן השמים התגלגל הדבר שהאיסור יהיה היתר, שהרי ע"י הביטול נהפך האיסור להיתר. ממילא אם לא תאכל זאת, אתה מונע את תיקון הדבר. זה כמו שכתוב, 'מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק', או 'מבני בניו של סיסרא יצא רבי עקיבא', הפירוש הוא, שאפילו בטומאה, יש לפעמים ניצוצות קדושים שצריכים להיתקן במשך הזמן. א"כ, הדבר האסור הזה, היה צריך להיתקן. כך התגלגל מן השמים, שהאיסור יהיה בתוך ההיתר, כדי שתאכל אותו, ועי"ז יהיה לו תיקון, שהוא עולה למדרגת אדם. כך כותב הצדיק בעל בני יששכר.

הוא גם מביא בשם השל"ה, שכותב רמז על מה שהגמ' אומרת במסכת ברכות [דף ח' ע"ב], גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. דהיינו, אדם ירא שמים אומר, אם ישנה בעיא, הרי אני מחמיר. אבל הוא אומר, לא כך, יותר טוב שתתייגע בתורה ותמצא היתר, ואז תהיה יותר גדול מירא שמים. הירא שמים מחמיר, אבל אינו עשה תיקון לדבר. א"כ אתה יותר גדול, אם תתייגע בתורה ותמצא שזה מותר, הרי שאתה במעלה יותר ממנו. ואומר ספר בני יששכר, לדעתי זו אינה חסידות, מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם. דהיינו, היתה שאלת חכם, הלכה פשוטה שאין בה מחלוקת, הדבר פשוט שלהלכה זה מותר, אין דעה אחת שמחמירה, א"כ מה אתה מחמיר? וכי בתערובת של ששים, יש מישהו שמחמיר? זה מדרבנן, כי מדין תורה תלוי אם יש בזה נותן טעם וכו'. לפי דעתי אדרבה, מצוה לאכול את זה, ויאכלו ענוים וישבעו. נסיבה מאת ה' יתברך שישוב האיסור להיתר, ויתברר ניצוצות הקדושה ע"י אכילת ישראל.

ואם תשאל, הרי כתוב על יחזקאל שאמר 'לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם'? התשובה היא, הני מילי שהחכם התיר זאת מסברא. דהיינו, הדבר אינו ברור במפורש, אלא מסברא החכם הביא ראיות שזה מותר, זהו הנקרא 'הורה בה חכם'. אבל דבר שכתוב בבירור שהוא מותר, א"כ זאת לא דרך התורה להחמיר בכך, ואדרבה יש מצוה לאכול זאת הוא בעצמו.

הבאתי לפניכם מתוך הדברים שכתוב בזה הספר מעדני השלחן, בפתיחתו להלכות תערובות דף ט"ו ט"ז. והמעיין שם, ירווה את צמאונו.

רציתי להגיד דברים נוספים, אולם לא הספקתי. בשבוע הבא מוצש"ק הוא ליל פורים וממילא לא יתקיים שיעור, אבל בע"ה אולי בעתיד. והמקום ברוך הוא יסייענו על דבר כבוד שמו, אכי"ר.

חלק השו"ת:

שאלה: מה לגבי מה שהרב צובירי טען, כי מהרי"ץ הביא מנהג חדש?

תשובת מרן שליט"א: יפה, טוב שהזכרת לי זאת. ראשית, אדרבה זה לא מנהג חדש, הוכחנו הרי שזה מנהג הקדמונים. אבל נעלם מהם דבר, וזה מה שהתכוונתי מקודם שזה היה רק בצנעא, כי רבי' יצחק ונה ז"ל כותב במפורש את המנהג הזה, והוא היה עוד לפני מהרי"ץ. יש לי פה את התכלאל שלו בכת"י, והוא כותב כך בפירושו, קורין בתורה, ואין פוחתין מעשרה פסוקים. ואי סליק עניינא בבציר מהכי, כגון ויבוא עמלק שפיר דאמי, וכ"כ בשו"ע או"ח סי' קל"ז, ובסי' תרצ"ג כתב שצריך לכפול פסוק אחרון כדי להשלים לעשרה. אבל הוא אומר, ואם לא כפל, אין בכך כלום. תשמעו, והנוהגים לכפול פסוק אחרון, לא הגיעו לדברי המקובלים שכתבו שאין כופלים פסוק אחרון. ולמה? לפי שהשם חסר ח"ו, והכסא חסר ח"ו, ופרשתו של אותו רשע חסרה, לפי כך אין לכפול פסוק אחרון כלום כדי שלא להשלים פרשתו של אותו רשע. וכן נוהגים שלא לכפול. עכ"ל מהר"י ונה בהעתקה זאת שהיא כת"י זקיני מהריק"א זצ"ל. דהיינו, מהרי"ץ דיבר על צנעא, ובצנעא כבר השתנה המנהג, כי שם בד"כ הדברים יותר מתפתחים ומשתנים. אבל במקומות אחרים, נשאר המנהג הקדום, ומהר"י ונה כבר כותב שכן נוהגים. משמע, שכבר אז חלקם עשו כך וחלקם אחרת, אבל הוא כותב שהעיקר הוא כהנוהגים שלא לכפול. א"כ מהרי"ץ בודאי צדק, שמנהג הקדמונים היה שלא לכפול, כמו שאצל האשכנזים דבר זה אינו נהוג, וגם מהר"י ונה מעיד שנוהגים בתימן שלא לכפול.