אם יכול לקרוא את ההפטרה, אעפ"י שאדם אחר קרא את המפטיר בספר תורה. ודין גדול מפטיר, וקטן קורא אחריו את ההפטרה

אם יכול לקרוא את ההפטרה, אעפ"י שאדם אחר קרא את המפטיר בספר תורה. ודין גדול מפטיר, וקטן קורא אחריו את ההפטרה

שאלה: למרן הרה"ג רבי יצחק רצאבי שליט"א. אם אחד עלה לקרוא את המפטיר, ורוצה לכבד אחר לקרוא את ההפטרה, האם יכול השני לקרוא את ההפטרה אעפ"י שלא קרא בתורה תחילה:

דהנה במגילה דף כ"ג ע"א איתא, אמר עולא, מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה, מפני כבוד התורה. וכתב הריב"ש בתשובה סימן שכ"ו, הובאו דבריו בבית יוסף סימן רפ"ב וז"ל, ומה שאמרת שיש מקומות שנהגו כשהמפטיר קטן, עולה גדול במקומו וקורא בתורה, והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה. ואעפ"י שצריך המפטיר לקרות בתורה, היינו משום כבוד התורה, והכא הא איכא כבוד התורה, כשנאמר המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו. וזה הטעם אינו, דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה, כי שמא הגדול קרא לתוספת ולעצמו ולא בעד המפטיר, ואין כאן כבוד התורה. והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני. והמנהג היפה הוא, או במפטיר גדול, או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא או שלושה פסוקים ממנה, משום כבוד התורה. ויכול לברך לפניה ולאחריה, מידי דהוה אברכות ההפטרה עכ"ל:

וכתב עליו הבית יוסף, ואנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב"ש, אלא כמנהג אותם מקומות שכתב השואל. וגם הוא ז"ל כתב בתשובה [סימן ל"ה. ועיין לקמן בתשובתנו אות ג' ד"ה עד. יב"ן] שלא רצו לשמוע לו. וגם בעיני נפלאו דבריו שכתב כי שמא הגדול קרא לתוספת ולעצמו ולא בעד המפטיר, דכיון שהפסיקו בקדיש בין העולים הראשונים לקריאת גדול זה, ליכא למימר דלתוספת עצמו הוא קורא, ומוכחא מילתא ודאי דבעד המפטיר הוא קורא עכ"ל:

והרמ"א בהגהה לשלחן ערוך סימן רפ"ד סעיף ד' כתב וז"ל, ואם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה, יכול אחר לאָמרה, אבל לכתחילה אסור לעשות כן ע"כ. וכתב עליו המגן אברהם סק"ג וז"ל, ולא דמי למה שנתבאר סימן רפ"ב סעיף ה' דצריך לקרות בתורה שנית אעפ"י שקרא כבר, שאני הכא כיון שהפסיקו בקדיש, מוכחא מילתא שקרא בעד המפטיר. וכתב בית יוסף סימן רפ"ב דיש מקומות נוהגים לכתחילה כשקטן מפטיר, אז גדול קורא בתורה תחילה, דזה כבודה שנאמר שאין הקטן ראוי לקרות בתורה ע"ש. אבל הריב"ש חולק על זה, ולכן כתב רמ"א דאין לעשות כן לכתחילה עכ"ל:

ולפי דברי המגן אברהם, לאו דוקא כשקטן קורא בנביא, אלא אפילו כשגדול אחר קורא בנביא [כמו שהעלה המשנה ברורה וכדלקמן בתשובתנו אות א' ד"ה ודברי. יב"ן], לעולם אמרינן שהקדיש הפסיק העניין, וכשחוזר וקורא בתורה איכא כבוד התורה. אלא שלכתחילה אין לעשות כן, דחיישינן לדעת הריב"ש:

והשתילי זיתים העלה את הגהת הרמ"א והוסיף לפרש אותה, משמע מדברי מו"ר שליט"א דסבירא ליה כסברת הרמ"א דחיישינן לדעת הריב"ש:

ובשלחן ערוך המקוצר הלכות קריאת התורה בשבת סימן ס' סעיף ג' משמע דאף לכתחילה יכולים לעשות כך, שגדול יקרא את המפטיר וקטן יקרא את ההפטרה. ושאלתינו אם כוונת הרב דוקא בדיעבד, או שמא אף לכתחילה:

מרדכי מהאצרי, פה עיה"ק בני־ברק.

תשובה:

לק"י, יום חמישי כ"ד סיון ה'תשע"ו, ב'שכ"ז.

א) פשוט לפום רהטא דאפילו לכתחילה שפיר דאמי, שזהו משמעות סגנון יכול גדול לקרות המפטיר שכתבתי בשלחן ערוך המקוצר, וכמו שביארתי כבר בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות הושענא רבה סימן קי"ט אות ה' בביאור לשון יכולים. וכן מתברר משורש העניין שהוא בשו"ת פעולת צדיק חלק ג' סימן רס"ב (כמו שציינתי בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר שם בסימן ס' אות י"א) שכן מנהגינו מימים קדמונים וכו' כדלקמן אות ב' ד"ה ולפום יעו"ש:

אף כי יתכן דאכתי אין זו מצוה מן המובחר, אם נדמה זאת להא דקיימא לן בשלחן ערוך אורח־חיים סימן ס"ב סעיף ב' שיכול לקרות קרית שמע בכל לשון, דכתב המשנה ברורה התם סק"ג בשם הבית חדש שזהו מצד הדין, אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש יעו"ש. כל־שכן לפי הכוונות שבקרית שמע על פי הסוד שאינן אלא בלשון הקודש כמו שכתב בכף החיים שם סק"ד:

ואין זה דומה ללשון הכתוב בהגהה בנדונו כדלעיל בשאלה ד"ה והרמ"א, יכול אחר לאמרה, ואעפ"כ סיים שלכתחילה אסור לעשות כן יעו"ש. חדא, דהיכא שהדבר מפורש שאני. ותו ששם הכוונה כי לא נודע לציבור מעיקרא שאינו יודע לומר ההפטרה, זולת אחר שקרא בספר תורה. ואמנם אחרי שאירע זה, דהיינו שכבר קרא, ממילא יכול לכתחילה השני לומר את ההפטרה. ושפיר נקט לשון זה:

ודברי מהרד"ם בשתילי זיתים שחש לריב"ש נגד הבית יוסף, לכאורה המה תמוהים והיפך דרכו, כי לפום רהטא אין חילוק בין קטן לגדול כמו שהעלה בהדיא במשנה ברורה שם סק"ז בשם כמה רבוותא, ועיין עוד כף החיים ס"ק כ"ג, וזית רענן דף רמ"ב ע"ב. ולקמן אות ו' ד"ה ודעת. ובפרט הדבר תמוה מצד שאף כי דברי הריב"ש והבית יוסף הם בסימן רפ"ב ועולה על הדעת שמא אשתמיטתיה במחכת"ה, מכל־מקום דברי המגן אברהם הלא הם חונים על דברי הרמ"א הללו עצמם בסימן רפ"ד, והוא העלה בהדיא את מחלוקת הבית יוסף והריב"ש, אם כן קשה מאד לומר דאשתמיטתיה, אדרבה נראה שהשמיט בכוונה:

ב) כל שכן וקל וחומר דחזינן נמי לגאון עוזנו מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף קל"ח ע"ב שהעלה גם־כן דברי הריב"ש והרמ"א הללו להלכה בזה"ל, נקרא מפטיר, על שם שהוא הקורא ההפטרה. ולפי־כך אין ראוי שאחד יעלה לקרוא השלושה פסוקים, ואחר יקרא ההפטרה, וכמו שכתב הריב"ש, הביאוֹ הרב בית יוסף סימן (רפ"ד) [רפ"ב]. הלכך המפטיר בסוף, הוא שקורא ההפטרה. ובדיעבד אם אינו יכול להפטיר, יכול אחר להפטיר במקומו, כמו שכתב רמ"א ע"כ:

גם המשך דברי מהרי"ץ שם, אזלי כשיטת הריב"ש, שכן כתב שם עוד בזה"ל, וראיתי למהר"י חאגיז בהלכות קטנות חלק ב' סימן קע"ב דבצפת תוב"ב נהגו כשאחד קורא בספר שני, המפטיר אומר קדיש, ואחר־כך עולה המפטיר. וכתב עליו דמנהג טוב הוא, ויש לו סמך בתוספות פרק ד' דתעניות עיין שם עכ"ל מהרי"ץ. [ובכתי"ק סוף לשונו כך הוא, פרק ד' דתעניות, ועיין גור אריה, כדלקמן ד"ה ונשמטו]. כי אף שדברי מהר"י חאגיז הללו סתומים וקצרים כדרכו בקודש, ולפי שמהרי"ץ הוסיף בקיצורָם נקדים לשונו כהוייתו וזהו, מצאתי שהנהיג הרב כמהר"ר בנימין ז"ל כשמוציאין ספר שני, קורא אחד ואומר קדיש, ואחר־כך עולה המפטיר. וזה בק"ק תלמוד תורה שבעיר קדשנו ת"ו שאני מתפלל בו. ומצאתי לו סמך בתוספות פרק ד' דתענית, והוא מנהג טוב ע"כ. וכבר האיר את עינינו והרחיב בכוונת דבריו החיד"א בברכי יוסף סימן רפ"ד סק"ב, ד"ה והרב וד"ה ואני, ולענייננו מבואר שם בעליל שהיא דעת הריב"ש שהשביעי משלים הקריאה בספר תורה הראשון ופרשת השבוע, והשמיני קורא בספר שני בחובת היום, והמפטיר קטן חוזר וקורא, וזהו מטעם שלא יקרא קטן יעוש"ב. אגב, מה שכתב מהרי"ץ בשמו דבצפת נהגו, לא ידעתי מניין לו, ואין הדבר מבואר בגוף התשובה כאשר בדקתי ומצאתי בדפוס הישן שהיה לפני מהרי"ץ שאין שם אלא כלשון שהעתקתי לעיל, וצ"ל דבירושלם נהגו, כי שם היה מקום מושבו של־מהר"י חאגיז, כידוע וכמפורש שם בשער הספר. וכן נזכר בהדיא ובפשיטות בברכי יוסף שם ד"ה והרב, ועיין עוד שם בתר הכי בסק"ג ובסק"ד:

ונשמטו שלוש תיבות מסוף דברי מהרי"ץ בנדון דידן דלעיל, בכל מהדורותיו הנדפסות, והן ועיין גור אריה, כאשר ראיתי בכתי"ק. לפי־כך נעתיק כאן דברי גור אריה למה"ר גור אריה הלוי פינצי. והמה חונים על הגהת הרמ"א בסימן רפ"ב סעיף ד' קטן יכול לקרות בפרשת המוספין, או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים, אעפ"י שיש חולקים. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר. וכתב על זה הגור אריה שם בסק"ג, זהו דעת רבינו תם, וריב"ש סימן שכ"ו, והביאם בית יוסף, דסבירא להו שהמהג היפה הוא שיקרא הגדול חובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרוא בפרשה ההיא שלושה פסוקים משום כבוד התורה. וכן מנהג ק"ק איטאליאני. וכתב בית יוסף, נוהגים כשמפטיר קטן, עולה גדול במקומו וקורא בתורה, והקטן קורא הפטרה ואינו קורא בתורה עכ"ל גור אריה:

ולדברי הגור אריה בזה, רמז מהרי"ץ גם בתשובותיו פעולת צדיק, וכדלקמן בסמוך ד"ה ולפום. וכן הברכי יוסף שם בסימן רפ"ד סק"ג כתב, מאי דנהיגי בעיר קדשנו ירושלם ת"ו בק"ק תלמוד תורה, מנהג זה נמי מיוסד על אדני פז, וכמו שהנהיג מהרלנ"ח מאריה דארעא, ואחריו החזיק מהר"י בנימין, וכסברת הלכות קטנות ומהריק"ש, והוא דעת הריב"ש. וכן הוא מנהג באיטליה, כמו שכתב בהגהות גור אריה ע"כ:

ולפום רהטא סותר בזה מהרי"ץ את דברי עצמו בתשובה הנזכרת. והגם דאשכחן סתירות כעין אלה בדבריו, מפני שבתשובות חזר לברר המנהג הקדמון, וכגון שכתבנו בספר נר יום טוב פרק ל"ג, וגם כאן הרי הזכיר בתשובה מנהג קדמונים. אבל שאני נדון דידן דנראה מלשונו שהמנהג היה פשוט כך אף בזמנו. ונעתיק מקצת לשונו, שאל השואל, כשהגדול עולה לקרות בפרשת המוספין, מהו שיעמוד הקטן לקרות בהפטרה אחריו. תשובה כבר הביא הבית יוסף בסימן רפ"ב כל מרי פלוגתא. ולבסוף העלה דנוהגין כשהמפטיר קטן עולה במקומו גדול בפרשת המוספין, ואז הקטן קורא ההפטרה וכו'. ואם תראה באחרונים לעניין מנהג זה, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אין לנו אלא דברי מרן הבית יוסף בסימן רפ"ב, שכל סתום לא עממוהו וכל יקר ראתה עינו, וכבר הכריע הבית יוסף וכתב דנוהגין כשהמפטיר קטן עולה גדול במקומו וקורא בתורה והקטן קורא בהפטרה ואינו קורא בתורה, שלא כדעת הריב"ש, ומביאו גור אריה [כדלעיל ד"ה ונשמטו. יב"ן]. ועיין בשיירי כנסת הגדולה בהלכות ראש חודש בהגהות בית יוסף, שכל מקום שנזכר והמנהג, הוא לומר כן הוא פשוט בכל המקומות. וכן מנהגינו כאן בעיר צנעא מימים קדמונים, ואין פוצה פה. והמטעה, רודף אחר המחלוקת, ואין בדבריו כלום להשגיח עליו וכו' ע"כ. גם מתחזק הדבר קצת ממה שכתב דברים קשים על מי שרצה להורות בהיפך, שהוא מטעה ורודף אחר המחלוקת וכו':

ואמנם לפי סתימת לשון רבינו הרמב"ם פרק י"ג מתפילה סוף הלכה י"ד, הקורא עניין הקרבן, הוא מפטיר בנביא יעו"ש, נראה שמנהג זה הוא נגד דעתו. ואף שבדרך כלל מנהגי קדמונינו הושתתו עליו, מכל־מקום ידוע כי יש ממנהגיהם היפך הרמב"ם כפי קבלתם מימי קדם, ועל דעת הגאונים [וזאת אם אכן כוונת מהרי"ץ לימים קדמונים ממש. ולא שנתחדש ונקבע כמה דורות לפניו, כמו שמצוי בכמה מקומות שקורא גם לזה בלשון קדמונים, ואכמ"ל] וכדרך שהיה המנהג באותם מקומות שהזכירו הריב"ש והבית יוסף. או שחילקו לומר שדברי הרמב"ם הם דוקא באופן הרגיל, אבל בגדול וקטן איהו נמי מודה דשפיר דאמי, כפי סברת השואל לריב"ש, אי נמי כסברת הבית יוסף:

ג) הלכך עלה בדעתי העני בס"ד דסברי מרנן, ר"ל מהרי"ץ ומהרד"ם, דלא כמשמעות המגן אברהם בהבנת הרמ"א [ועיין לקמן סוף ד"ה ובלאו] אלא שעד כאן לא פליגי הריב"ש והבית יוסף אלא כשיש סיבה לדבר, אבל בסתמא לא. וטעמם ונימוקם עמם, שאם נתיר לכתחילה, עלול לבוא הדבר במשך הזמן לידי קביעות, ואז כבר לא תהא ניכרת קריאת המפטיר שהיא מפני כבוד התורה, ונעקרה התקנה. ואכן עינינו הרואות שכך המנהג פשוט גם בקהילותינו בעלמא שהמפטיר הוא קורא ההפטרה, בין גדול בין קטן. ומה שהביא מהרי"ץ דברי מהר"י חאגיז וגם ציין לגור אריה, היינו להודיעך שמנהג מקומותיהם הוא כהריב"ש, אבל לא במקומנו. ואכן לא נשמע כדבר הזה בקהילותינו שהקטן יחזור על המפטיר שכר קרא הגדול לפניו. ומה נפשך הרי הגור אריה בעצמו סיים להביא גם את דברי הבית  יוסף:

וכאשר דימיתי דדוקא כשיש סיבה, כן מצאתי מפורש למהרי"ע במטה יהודה סימן רפ"ד סק"ה וז"ל, לא היה צריך ההג"ה לכתוב דין זה כלל, שהוא פשוט. ולא בא ללמדינו דין איסור דלכתחילה, כי אם דין ההיתר דיעבד, דיכול אחר לאמרה. דהוה קא סלקא דעתין דלעולם כל המפטיר בנביא צריך להקדים לקרות בתורה מפני כבוד התורה, וזה שלא קרא בתורה לא יוכל להפטיר. קא משמע לן דהכא דהוי דיעבד, מהנייא קריאת המפטיר הראשון. ואפילו למה שכתב מרן בית יוסף בסימן רפ"ב דהעיקר הוא כמנהג אותם המקומות שהזכיר השואל בתשובת הריב"ש [סוף סימן שכ"ו], שהוא כשהמפטיר קטן והיתה חובת היום ואין קטן קורא בחובת היום, שנהגו שעולה גדול במקומו וקורא בתורה, והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה, וסיים וז"ל, ואעפ"י שצריך המפטיר לקרות בתורה, היינו משום כבוד התורה, והכא הא איכא כבוד התורה כשהמפטיר אינו ראוי לקרות בתורה וקורא גדול במקומו ע"כ, דמשמע דלכתחילה יכול לקרות אחד ולהפטיר אחר. שאני התם דאיכא טעמא, דבעינן גדול הוא שיקרא בתורה מפני חובת היום, והיה המפטיר קטן, וקנה הפטרות והוא קורא בתורה ומפטיר בכל שבת, ולכך אינו נדחה ממקומו מלקרות ההפטרה ביום שיש בו חובת היום, וחשיב כמו דיעבד. מה שאין כן כאן דמיירי שרוצין לעשות כן בלא טעם ובלא סיבה, אינן רשאין:

ובלאו הכי אפילו באותו נדון שנזכר בדברי השואל, הרי נשמט מהשלחן ערוך ומההג"ה ולא הזכירוהו כלל, שאין ראוי לנהוג כאותו מנהג בשום אופן, כסתם לשון ההג"ה כאן. ועיין במגן אברהם סק"ג דדבריו קצרים וסתומים יעו"ש ודו"ק עכ"ל המטה יהודה:

וסיפא דמילתיה הרי נשמט מהשלחן ערוך וכו', כנראה זוהי גם־כן דעת השתילי זיתים שלא הזכיר דבר זה. אבל מהרי"ץ, ודאי לית ליה, כי אדרבה החזיק וחיזק מנהג זה, אלא אית ליה כדבריו הראשונים של מהרי"ע:

ואעיקרא לא ידעתי בעניי מנא ליה למהרי"ע לאוקומי שהנדון שהקטן קנה ההפטרות של־כל השבתות. דבפשוטו אינו כן, אלא בכל גוונא, דמשום חינוך מצוי שהקטנים עולים להפטרה כיון שנקראת מתוך ספר מנוקד ומוטעם, מה שאין כן העליות לספר תורה שהן ארוכות בדרך כלל, ומפטיר קצר לפי שאינו אלא כמה פסוקים גם הוא בקי לקרוא בספר תורה, אלא שכאן מפני שהיא פרשת המוספין שהיא חובת היום, שיש אומרים שקטן אינו רשאי לקרותה, לכן עלה גדול. ובאופן זה הוא שדיברנו שם בשלחן ערוך המקוצר, כמפורש שם בהדיא:

עד שראיתי אחר זמן כי מהרי"ע נסמך בזה על תשובה אחרת שכתב הריב"ש בנדון דידן, שם הדבר מפורש בעליל, והיא בסימן ל"ה [ורָמַז אליה הבית יוסף בסוף דבריו, בלא לציין את הסימן, כמו שגם לעיל לא ציין סימן שכ"ו. יען כי רק זה מקרוב שזכינו ונדפסו מהדורות משוכללות של ארבעה טורים עם המפרשים, ציינו אותן, והן לא היו לפָנַי מתחילה. ולא הביא הבית יוסף ממנה אלא שגם הריב"ש עצמו כתב בתשובה שלא רצו לשמוע לו. וכמו שהעלה השואל כאן בד"ה וכתב] שם כתב בכלל הדברים, דבמה שקורא אחד לבדו שהוא חובה ליום, צריך להפטיר בגדול. ואם המפטיר קטן, יקרא גדול בספר ההוא אותה פרשה, ואחר־כך יחזור ויקרא אותה הקטן משום כבוד התורה. וכן כתב בספר המנהיג כיוצא בזה. זהו המנהג היפה שראוי להנהיג. אבל באלו הארצות אינם מדקדקים בזה, ואינם שומעין למי שירצה לשנות מנהגם. ואפשר שמפני שנהגו למכור ההפטרה למי שמעלה בה בדמים, והם קונים אותה בעד קטניהם להרגילם, ואם לא יתכבדו בהפטרות המועדים לא יתנו בה פרוטה, לזה לא ישנו מנהגם בשום פנים וכו' יעו"ש. נמצא שאין זו אוקימתא כלל, אלא הדברים מבוארים בהדיא על־ידי בעל הדבר שהוא הריב"ש עצמו, לפי־כך העלה כן מהרי"ע בפשיטות:

ד) אחר זמן ראיתי שכעין זה העלה בשו"ת חמדת אברהם (דיין) חלק ג' סימן כ"ב אחרי האריכות בשקלא וטריא [ובכלל הדברים, הביא ממה שכתבתי בס"ד בשו"ת עולת יצחק חלק ב' סימן ק"ד לעניין המקומות שנוהגים שכשרוצה האב שבנו הקטן או קטן אחר יקרא ההפטרה, עולה האב לקרות המפטיר בספר תורה, ומברך גם־כן על ההפטרה ומתחיל לקרות ממנה שנים שלושה פסוקים, וחוזר למקומו ונותן לבנו להשלים יתר הפסוקים עד סופה וכו' יעו"ש] וז"ל בדף ק"נ ד"ה ומעתה, היכא שיש צורך בדבר, כגון היכא שיש לאדם יום פטירת אביו או אמו ורוצה לעלות עליית מפטיר וכמו שכתבו הספרים הקדושים והובא גם בברכי יוסף ריש סימן רפ"ד [אך אינו יודע לקרוא את ההפטרה (כנראה ר"ל שאינו יודע את נעימתה. יב"ן) או שקורא את ההפטרה בשגיאות מרובות. שם דף קמ"ה], או בכגון שרוצים להרגיל את הקטן לקרוא ההפטרה ואין רוצים לתת לו גם את העלייה משום שרבים רוצים לעלות לעלייה זו, יש מקום להקל לעשות כן לדעת מרן, ובפרט בירושלם או במקומות שכבר נהגו כן. ואף במקומות שלא נהגו, במקום הצורך יש מקום לסמוך על המקילין ע"כ:

לפי כל זה יצא לנו דבעלמא אין להזמין לכתחילה אדם אחר לקרוא את ההפטרה, אלא המפטיר עצמו יקראנה. אך כשיש לכך טעם וסיבה נכונה, יכולים להזמינו לכתחילה. ועל פי זה נהגו בפרשת המוספין שהגדול מפטיר והקטן קורא ההפטרה. כלומר שזה לאו דוקא באופן זה, אלא הוא הדין אז גדול וגדול, וכן גם שלא בפרשת המוספין באופנים הללו, אי נמי קטן וקטן, העיקר כשיש סיבה לעשות כך:

ה) ברם אחר העיון נראה לענ"ד בס"ד כי האמת יורה דרכו, דמהרי"ץ סבירא ליה שעד כאן לא נחלק הבית יוסף על הריב"ש אלא בפרשיות המוספים שקוראים בספר תורה שני [כגון בשבת וראש חודש, ובימים טובים] לפי שיש מן הראשונים סוברים כי הקטן אינו יכול אז לקרוא בספר תורה, בזה הוא דסבירא ליה דלכתחילה יכול הגדול להפטיר והקטן לקרוא ההפטרה, וכמו שנוהגים. אבל בפרשיות דעלמא, מודה דלכתחילה המפטיר עצמו יקרא גם את ההפטרה, דהיינו הגדול. וממילא גם בפרשיות המוספין כי האיי גוונא, לא יעלה גדול אחר לקרוא ההפטרה, אפילו כשיש לכך סיבה מוצדקת. אלא אותו הגדול שקרא המפטיר, הוא עצמו יקרא את ההפטרה. וזוהי פשטות הדברים שדנו שם הריב"ש והבית יוסף רק בכי האיי גוונא, וכן מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק. וכן היא משמעות התורת חכם והשושנת המלך שהעלו כדרכם את תמצית מסקנת מהרי"ץ להלכה ולמעשה, שהמדובר הוא דוקא באופן זה:

ממילא אתי שפיר, שבדבריו של־מהרי"ץ בעץ חיים, אין המדובר בכי האיי גוונא, אלא בגדול וגדול, שאז דוקא בדיעבד יכול השני להפטיר, שהרי לא העלה זֵכר קטן על דל שפתיו. וניחא הא דקאמר התם שאין ראוי שאחד יעלה לקרוא השלושה פסוקים ואחֵר יקרא ההפטרה, וכמו שכתב הריב"ש הביאוֹ הבית יוסף ע"כ. ולאו למימרא שהוא פוסק כהריב"ש במושלם, רק את הפרט הזה בלבד שאחד יקרא את שניהם לקח מתוך דבריו, ותו לא. ונראה שזוהי גם־כן דעת השתילי זיתים. ואתי שפיר שגם בנדון דידן לא נטו מדרכם בקודש לפסוק כדעת מרן הבית יוסף. [אגב, מסתברא שגם הריב"ש מודה לעניין דיעבד, כנראה מדלא נקט אלא שהמנהג ההוא אינו יפה בעיניו, ולא נקט לשון מנהג טעות וכיוצא, מכלל שאינו לעיכובא]:

וסלקא אדעתין דשמא יש להוסיף ולבאר עוד, דכיון דמר עַסֵיק בעץ חיים התם בשבתות דעלמא, לא מצא צורך להעלות גם את הפרט הנוסף לגבי פרשיות המוספים. דייקא נמי דנקט מהרי"ץ בלישניה יעלה לקרוא השלושה פסוקים, לפי ששלושה פסוקים זה בסתם שבת, מה שאין כן בפרשיות המוספים שיש פסוקים רבים טפי. אבל אי אפשר לומר כן לפי מה שהקדמנו לעיל אות ב' ד"ה גם, בביאור דבריו בהמשך שהביא בשם מהר"י חאגיז וגור אריה שהם מדברים בפרשיות המוספין, הרי דנכנס גם לפרט הזה. על כרחנו קושטא קאי שלא נתברר למהרי"ץ אז היטב כיצד המנהג בזה אצלינו, על כן סָתַם הדברים והביא בשמם מה שכתבו על מקומותיהם. עד אחרי שנים רבות שנתברר לו שמנהגינו כהבית יוסף, העלה זאת בתשובותיו חלק ג' שהבאנו לעיל:

ו) ודעת המשנה ברורה דלא שנא קטן לא שנא גדול, כמו שהזכרנו כבר לעיל אות א' ד"ה ודברי, רוח אחרת עמו בכוונת דברי הרמ"א הללו. ולעמוד על שרשי דבריו, נקדים לשון מרן שם בסעיף ד', קטן יכול להפטיר. ועל זה כתב הרמ"א בהגהתו, ואם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה, יכול אחר לאמרה, אבל לכתחילה אסור לעשות כן ע"כ:

ולפרש זאת כתב המשנה ברורה שם בסק"ז, מי שאינו יודע וכו' היינו שקרא מתחילה הקטן בתורה לשם מפטיר, ואחר כך נמצא שאין יודע לומר ההפטרה, וכן בגדול כי האיי גוונא, יכול אחר לומר ההפטרה וברכותיה. דאף שתיקנו שהמפטיר יקרא בתורה תחילה מפני כבוד התורה, מכל־מקום בדיעבד אמרינן שגם בזה איכא כבוד לתורה, שניכר הדבר שקראו בתורה בתחילה לשם מפטיר, שהרי הפסיק בקדיש מקודם ע"כ. ועל המלים יכול אחר לומר ההפטרה וברכותיה, הֶעֱרָה מקורו בשער הציון שם אות י"א, פרי מגדים בביאור דברי המגן אברהם [עיין שם, אז תבין. יב"ן]. וכן משמע מהגר"א וש"א [ראשי תיבות ושאר אחרונים. לאפוקי שלא לפענח שערי אפרים, כי חיפשתי שם ולא מצאתי מאומה מעניין זה. ודע כי בכלל זה גם החיד"א בברכי יוסף סק"ו הלך בדרך המגן אברהם. יב"ן] שכן פירוש השלחן ערוך עכ"ל. והא לך לשון הגר"א בביאורו, אבל בדיעבד שפיר דאמי, כיון שאמר קדיש קודם, מוכחא מילתא שבשביל ההפטרה עכ"ל:

אכן נודע הדבר שהם תפסו במושלם כי אליבא דדחיית הבית יוסף את דברי הריב"ש וז"ל, דכיון שהפסיקו בקדיש וכו' ליכא למימר דלתוספת עצמו הוא קורא, ומוכחא מילתא ודאי דבעד המפטיר הוא קורא ע"כ, זהו הנימוק היחיד לשיטתו בנדון דידן. ר"ל שאין צורך לסברא שכתב השואל לריב"ש ליישב את מנהג אותם מקומות דהכא הא איכא כבוד התורה כשנֹאמר המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו יעו"ש. ממילא יוצא שגם באופן דלא שייך זה, דהיינו כשקורא ההפטרה הוא גם־כן גדול, מותר לדידיה לכתחילה. אבל מהרי"ץ והשתילי זיתים סבירא להו שדברי הבית יוסף אינם אלא בצירוף סברא זו:

ועומק העניין, כי דברי הבית יוסף באו רק לדחות את קושיית הריב"ש, ולבאר צד השלילה דלא יתכן שקריאתו לתוספת ולעצמו. אבל אכתי בעינן צד החיוב להיכרא דכבוד התורה, לכן צריכים אנו לסברת השואל לריב"ש דבזה שהגדול קורא בתורה ולא הקטן זולת ההפטרה מפני שאינו רשאי, מתקיימת התקנה של־כבוד התורה. ועוד, דטענת הבית יוסף שהקדיש מפסיק בין קריאת הראשונים לקריאת גדול זה, אינה מספיקה לפי מנהגם שגם אחרי הגדול שהוא המפטיר יש קדיש נוסף [מה שאין כן מנהגינו שאין אומרים קדיש אחרי המפטיר לעולם, כמו שכתב מהרי"ץ בהרחבה בעץ חיים חלק א' סוף סדר ימי חנוכה דף קס"ג ע"א. ועיין עוד ברכי יוסף סימן רפ"ד סק"ב מִד"ה והנה] נמצא שהקדישים מפסיקים כל עניין לעצמו, האחד אחרי פרשת השבוע או עניינא דיומא, והשני אחרי המפטיר. ואם־כן איך זה מוכיח דבעד המפטיר שאחריו הוא קורא, אימא כל חד מילתא באפי נפשה קא עביד. על כרחין שזה דוקא מפני שקורא ההפטרה הוא קטן, ולא גדול כמוהו. שאם לא כן תהיינה ההוכחות סותרות זו לזו. הקדיש הראשון מוכיח שאינו לתוספת ולעצמו, והקדיש השני מוכיח בהיפך. והבן. [גם אני הקטן הבנתי כך לשעבר בפשיטות, כדמוכח ממה שכתבתי בס"ד בתשובה דלעיל חלק ב' סימן ק"ד אות א' ד"ה אכן, וחלק עליו הבית יוסף - על הריב"ש - דזהו כבודה וכו' יעוש"ב. הרי שַׂמְתִּי הדברים כאילו הבית יוסף הוא הראשון שטען זאת, ודוק]:

הלכך פירשו הם את דברי הרמ"א הבנויים על כך, דמיירי בגדול דוקא. ואכן כל מעיין ישפוט בצדק, שדוחק הוא להעמיס בדברי הרמ"א דמיירי בקטן כמו שפירש את דבריו המשנה ברורה במחכת"ה, הואיל והרמ"א לא הזכיר כלל קטן על דל שפתיו. ומה שהוא חונה על דברי מרן דמיירי בדין קטן, אין זה אומר כלום, מאחר שהרמ"א לא קישר את דבריו הללו עם דברי מרן. ולפי הבנת המשנה ברורה, היה לו להרמ"א למנקט ואם קראוהו למפטיר והוא אינו יודע לומר ההפטרה, שיובן על־ידי זה דקאי על קטן הנזכר לעיל. ואף שזה באותו סעיף עצמו, ידוע בשערים המצויינים בהלכה שמצוי פעמים רבות בהגהות הרמ"א דברים שאין להם שום קשר לפרט הנזכר בדברי מרן, רק מפני שאינו חיבורו שלו שיעמוד בפני עצמו, אלא הוא פרס מפה על שולחנו של־מרן, לכן פעמים שהיה צריך לצרף באותו סעיף עניין העובר לנושא אחר. ולא דרשינן סמוכים בכל כי האיי גוונא, כיון שהוא לא היה יכול להוסיף סעיפים חדשים העומדים בפני עצמם:

ז) ומסתברא שהמשנה ברורה הלך בהבנה זו, בעיקבות הגר"ז בשלחן ערוך שלו, שכתב כבר ממש כדברים הללו עצמם. כי ספרו היה מצוי לפני המשנה ברורה ומזכירו פעמים רבות כידוע, הגם דבנדון דידן לא הזכירוֹ משום־מה. כאשר יראה הרואה וישוה ביניהם. שכן הגר"ז העלה להאיי דינא בסעיף ט' בזה"ל, אם קראו קטן למפטיר וקרא בתורה ונמצא שאינו יודע לומר ההפטרה, וכן אם אירע כן בגדול, יכול אחר לאמרה, ואין צריך לקרות בתורה עוד, כי די בקריאה הראשונה. שאף שתיקנו שהמפטיר בנביא יקרא בתורה תחילה מפני כבוד התורה שתהא נקראת קודם הנביא, מכל־מקום גם כשהקטן או אחר קרא בתורה יש בזה גם־כן כבוד לתורה, שניכר הדבר לכל שקרא בשביל ההפטרה שתהיה נקראת אחר קריאה בתורה, שבוודאי לא יבואו לומר שקרא בשביל עצמו ולא בשביל ההפטרה, שהרי כבר נשלמו הקרואים ואמרו קדיש אחריהם. ויש חולקים על זה, לפי־כך לכתחילה אסור לעשות כן לקרות למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו. ואם קראו אותו, יעלה ויקרא בתורה ויקרא אחר ההפטרה כסברא הראשונה עכ"ל הגר"ז:

ודבריו בנויים על מה שכתב המגן אברהם בתוספת נופך מדידיה. וברור שאין זה מחייב את השתילי זיתים ומהרי"ץ, דוכי גוברא אגוברא קא רמית. וכבר מהרי"ע במטה יהודה רָמַז שדברי המגן אברהם קשים לשמוע, בכתבו שהם קצרים וסתומים, כדלעיל אות ג' ד"ה ובלאו:

ח) כל שכן שבערוך השלחן דחה מכל וכל את פירוש המגן אברהם, אלא שהוא הלך בדרך אחרת, וביאר את דברי הרמ"א באופן שונה לגמרי וז"ל בסעיף י"ב, קטן יכול להפטיר, ומלמדים אותו שיאמר בקול רם. ואם קראו למפטיר את מי שאינו יודע לומר ההפטרה, יכול אחר לאמרה, כמו בספר תורה שזה מברך והקורא קורא. אבל לכתחילה אסור לעשות כן. וטעמא דמילתא, דבשלמא בתורה שצריך לקרות בטעמים והוא אינו בקי בטעמים, קורא הקורא והוא אומר אחריו בלחש. אבל הפטרה שקורין בחומשין, אם הוא עם הארץ כל כך שאינו יכול לקרות בחומש, אינו נכון לקרותו למפטיר. ולכן במדינתנו שיש בהרבה בתי כנסיות נביאים שלימים, קורא הקורא כמו בתורה, וכן המנהג הפשוט. כן נראה לי בפירוש הרמ"א סעיף ד'. ואין צורך לדברי המגן אברהם סק"ג עיין שם. וגם מה שהביא מהבית יוסף סימן רפ"ב, גם הבית יוסף שם לא הסכים לזה עיין שם ודוק עכ"ל:

כוונתו ברורה למעיין, כי הסברא שזהו כבודה שנֹאמר שאין הקטן ראוי לקרוא בתורה, לא רק הריב"ש אינו מסכים לה אלא אף הבית יוסף. מאחר דלפי מה שכתב שהקדיש מפסיק, שוב אין צורך לסברא מחודשת זו. [ועיין עוד בספר חמדת אברהם (הנזכר לעיל באות ד' ד"ה אחר) דף קמ"ז מִד"ה והנה]. על־כל־פנים גם פירוש הערוך השלחן במחכת"ה דחוק לפענ"ד בכוונת הרמ"א, שנמצא אליביה כי הרמ"א העלה בהגהתו דין חדש שלא נזכר בטור ולא בבית יוסף, ולא בספרו הוא עצמו דרכי משה, היפך דרכו. ולכל הפחות, היה לו להסביר כאן בהגהה את טעמו ונימוקו מה ראה על ככה לחדש דין זה הבנוי על החילוק שהוא עם הארץ כל כך וכו' ללא מקור גלוי. ואיך סָתַם כולי האיי בלא לפרש שיחתו. אתמהא:

הלכך נראה לענ"ד שדרך מהרי"ץ והשתילי זיתים אמת וצדק, אין בהם נפתל ועקש וְקֻבַּעַת, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ומכל־מקום פליאה דעת ממני שהם עצמם לא פירשו שיחתם, היפך דרכם שלא לסתום כל־כך. כי לכל־הפחות היה להם לרמוז הערה קצת על דברי המגן אברהם. אבל אין ספק שראו את דבריו, הן השתילי זיתים שספרו סובב הולך על סדר השלחן ערוך ומפרשיו ותמיד המגן אברהם לנגד עיניו, הן מהרי"ץ שידוע דכל רז לא אניס ליה, וכל סתום לא עממוהו מכל ספרי הפוסקים (כלשון בנו מה"ר אברהם בתשובתו שבשו"ת פעולת צדיק סוף חלק ג' סימן א' רע"ז) ומה־גם שבנדון דידן בפרט הזכיר באופן כללי שהאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדלעיל אות ב' ד"ה ולפום. ועוד, כיון שהזכיר את ספר גור אריה, היתכן שיעזוב את המגן אברהם שמצוי טפי ויד הכל ממשמשת בו. ואיך שיהיה זכיתי אני הקטן לפרוש את היריעה ולהיות למהרי"ץ ולשתילי זיתים לפה ולמליץ, כן יליצו עלי מן השמים אכי"ר:

והנה אף כי בזמנינו לא נהגו שיפטיר גדול בפרשיות המוספין (אי נמי בארבע פרשיות) וקטן יקרא את ההפטרה, מכל־מקום אין ראיה הפוכה שסוברים שצריך להימנע מזה, ונתבטל המנהג הקדום, רק לא נזדמן הדבר, ולא נמצא צורך לכך דרך כלל, ולא דנו בו כלום. הלכך נראה לענ"ד בס"ד שאם ייארע כן שפיר דאמי לעשות כהוראת מהרי"ץ בתשובתו דלעיל, כי נלמד מהמנהג שהיה בזמנם, ולא פג תקפו:

נמצאנו למדים בס"ד לעניין הלכה למעשה, שבדרך כלל אין ראוי שאחד יפטיר ואחד יקרא ההפטרה, אפילו כשיש סיבה מוצדקת לכך, אלא המפטיר עצמו ימשיך ויקרא גם את ההפטרה, הן כשמוציאים ספר תורה אחד, הן כשמוציאים שנים או שלושה ספרי תורה, הן שניהם גדולים הן שניהם קטנים, הן אחד גדול ואחד קטן. מה שאין כן בדיעבד שלא נודע הדבר מעיקרא שאינו יודע לקרוא את ההפטרה, אזי יכול אחר לקרוא את ההפטרה במקומו. זולת בספר תורה שני כשרוצים שהקטן יקרא ההפטרה, דכיון שמחמירים שאינו יכול לקרוא אז בספר תורה מפני שהוא חובת היום, לכן מנהגינו כדעת מרן הבית יוסף וגאון עוזנו מהרי"ץ מארייהו דאתרא, אפילו לכתחילה ובידיעה מראש (כדלעיל אות א' ד"ה פשוט, ודוק) שיעלה אז גדול לקרוא בספר תורה, והקטן יקרא רק את ההפטרה, וזהו כבוד התורה, ליהודים היתה אורה:

זהו הנראה לענ"ד בעזר האל הגדול הגבור והנורא

הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו

[הערות: אות ב' ד"ה גם "כי שם היה מקום מושבו של־מהר"י חאגיז". ועוד, דהא נקט וזה בק"ק תלמוד תורה שבעיר קדשנו ת"ו, ולפום רהטא לא מצאתי שהיה בצפת ק"ק בשם תלמוד תורה כי אם בירושלם ובכמה מקומות בגולה. ועוד, דסתם עיר קדשנו, היינו ירושלם.

אות ג' ד"ה עד. כשהדפסתי את התשובה בפעם הראשונה, חיפשתי בשו"ת הריב"ש ומצאתי לשון זה, אך הבנתי בפשיטות דלא מיירי כדברי מהרי"ע שקונים ההפטרה לקטן אחד לכל השנה. אלא בכל שבת ומועד מוכרים את ההפטרה, והאבות רגילים לקנות אותה לקטניהם, בכל שבת ומועד זוכה בה האב שהרבה בדמים. ומה שסיים ואם לא יתכבדו בהפטרות המועדים לא יתנו בה פרוטה, ר"ל אם יודיעו לציבור במועד שלא יקרא את ההפטרה אלא גדול, לא יתנו בה הציבור פרוטה, לפי שאינם מרבים בדמים אלא כדי להתכבד בבניהם, והגדולים אינם קופצים עליה.

אות ד' ד"ה אחר "כנראה ר"ל שאינו יודע את נעימתה". אולי מיירי במנהג מקצת קהילות הספרדים שראיתי, שיש להם ספר הפטריות (לא נביא שלם) על קלף בגלילה, שכנראה אינו מנוקד ומוטעם. לברר.

אות ו' ד"ה ועומק "ועוד, דטענת הבית יוסף שהקדיש מפסיק...". יש מקום לדחות, דמאחר שגם בשאר זמנים לא סגי להו בקדיש שאחרי המפטיר, הרי הקדיש הראשון מפסיק, ומוכחא מילתא דבעד המפטיר הוא קורא ולא לתוספת עצמו, אף שיש קדיש נוסף אחריו. ואם־כן גם כשאדם אחר קורא את ההפטרה, ניכר שהראשון קרא בעד המפטיר, שהרי אמרו שני קדישים כמו בשאר זמנים.

אות ח' ד"ה כוונתו "שנמצא אליביה כי הרמ"א העלה בהגהתו דין חדש...". נראה כי מפני שהמרשים לא ציין כאן מקור דברי הרמ"א, סבר הערוך השלחן שזהו דין חדש. ואף שהיה לו לציין דברי עצמו, מצינו לפעמים דבכי האיי גוונא לא ציין כלום. אבל האמת יורה דרכו, ונראה שכן הבין השיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף ריש סימן רפ"ד יעו"ש ודוק.

ד"ה הלכך "הן השתילי זיתים שספרו סובב...". ובפרט שכבר כתב בהקדמתו, שישמיט מדברי המגן אברהם וכו', מוכח שעבר עליו כסדר. איתמר].