שורש עניין פיוס אדם את חבירו בערב יום הכפורים, ואם הוא חובה אז. וביאור מעשה דרָב עם ההוא טַבַּחָא

לק"י, תשרי ה'תשע"ז, ב'שכ"ח.

 א) כתב הרא"ש בפרק שמיני דיומא סימן כ"ד, ישים אדם אל ליבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה, כדאמרינן (יומא דף פ"ז ע"ב) גבי רב דהוה ליה לרבי חנינא מילתא בהדיה, אזל גביה תריסר מעלי יומי דכיפורי ולא איפייס. ואמרינן נמי התם (שם ע"א) רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, נטר ליה תריסר ירחי דשתא ולא אתא. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, אמר איזיל אנא ואפיק ליה מדעתיה. כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים ואמר, רבון העולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו'. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם, אף ישראל ביום הכפורים כן יעו"ש:

והטור באורח־חיים ריש סימן תר"ו העלה גם־כן כדברים האלה בזה"ל, יתן כל אדם אל ליבו בערב יום הכפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו וכו' יעו"ש. וציינו הבית יוסף והבית חדש מקורו מדברי אביו הרא"ש הנזכרים לעיל:

ברם אכתי איכא למידק מדוע שינה הטור מדברי הרא"ש בשני פרטים. א' הרא"ש כתב אדם שנוטר לו איבה, מה שאין כן הטור כתב שפשע כנגדו. ב' הרא"ש הביא ראיה לכך מפרקי דרבי אליעזר, מה שאין כן הטור הביא מהא דעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר וכו'. ולכאורה הכי עדיף טפי להביא ראיה ממשנתינו הקרובה בדף פה: מאשר להרחיק נדוד להביא ממדרש פרקי דרבי אליעזר, והרי הרא"ש עצמו העלה משנה זו לעיל מינה בסימן י"ז. ועוד והוא העיקר, שהמשנה היא מן הדין:

ב) ושתי הקושיות מיתרצות לכאורה זו בזו. כי מפני שהטור מיירי בדבר חמור, שפשע נגד חבירו, לפי־כך הביא משנה זו המדברת בעבירה ממש. מה שאין כן הרא"ש דמיירי בנוטר לו איבה, דמשמע שנאה מסויימת שאינה בגלל שעשה לו דבר חמור, הלכך נצרך לפרקי דרבי אליעזר, שהוא חידוש, דבעי גדולה מזו שיהא שלום בין ישראל. נמצא שאין דברי הטור עולים בקנה אחד עם דברי הרא"ש ממש כאשר נראה מדברי הבית יוסף והבית חדש, אלא שינה מדעתו והביא מה שהוא יותר לפום עיקר דינא:

לולא שזה נראה חידוש מתמיה קצת, כיון שאין דרך הטור בכך. אבל יתיישב הדבר טפי לפי מה שנכתוב בס"ד לקמן אות ד' ד"ה ומזה, שגירסא אחרת היתה לפניו בדברי הרא"ש. ועיין עוד לקמן אות ו' ד"ה והגם:

ועדיין יש להעיר על מה שכתבנו לחלק בין לשון הרא"ש שנוטר לו איבה, ללשון הטור שפשע כנגדו, שמדברי הלבוש שלהי סעיף ב' מוכח למעיין דחדא מילתא איהי, עיין עליו. והעלינו לשונו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה ולשעבר:

ג) אמנם ידידי הרה"ג אח"כ שליט"א כתב כאן בזה"ל, לענ"ד נראה שהטור הבין דמה שכתב אביו הרא"ש לפייס כל אדם שנוטר לו איבה, היינו מחמת שפשע כנגדו, וכמו שכתב הוא עצמו בהדיא בקיצור פסקי הרא"ש שם, באות כ"ד, צריך כל אדם ערב יום הכפורים לפייס למי שפשע כנגדו ע"כ. וסבירא ליה דהרא"ש לא הוצרך להביא ממתניתין דעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר וכו', דמילתא דפשיטא היא, שהרי אם לא יפייסנו לא יתכפר לו ביום הכפורים, וסמך על מה שהעלה כבר משנה זו. מה שאין כן הטור שעדיין לא הביאהּ, הביאהּ שם, כי שם ביתה, הן לעיקר דין המשנה והן כדי ללמוד ממנה דיש לפייס בערב יום הכפורים. ועוד, שהרי גם הטור סיים שעושים כן משום ההיא דפרקי דרבי אליעזר, כדכתב אביו הרא"ש, אלא שקיצר והשמיט הראיות שהביא הרא"ש מהנך עובדי:

אך אכתי קשיא, מאחר דמדינא הוא, היאך כתבו הרא"ש והטור שעושין כן משום ההיא דפרקי דרבי אליעזר. וליכא למימר דמדינא אין צריך לפייס את חבירו בערב יום הכפורים דוקא, אלא מיד כשחטא, אי נמי בזמן אחר (ועיין בית חדש שם, ומנורת המאור סימן רצ"ה), וקא משמע לן דבערב יום הכפורים יש עניין מיוחד לפייס מטעם פרקי דרבי אליעזר. דהא לפום דינא יש בזה עניין גדול יותר, שזהו הזמן האחרון לפיוס כדי שיתכפר לו ביום הכפורים הזה. ומכח קושיא זו, לכאורה על כרחין יש לפרש דברי הרא"ש כפירוש מעכ"ת, ודלא כהבנת הטור בנו. ונמצא דעל הטור אכתי קשיא היאך כתב שעושין כן משום ההיא דפרקי דרבי אליעזר. וליכא למימר דלא קאי אלא על מה שכתב ואפילו לא הקניטו אלא בדברים וכו', דהא כל מה שכתב בנתיים מיירי נמי במי שפשע כנגד חבירו. וכן כתב מרן בבית יוסף דקאי נמי על מה שכתב ברישא דבערב יום הכפורים יש לפייס לכל מי שפשע כנגדו. וכיוצא בזה כתב הפרישה שם אות ב'. [ולשון הפרישה אינו מובן. ולכן נראה לענ"ד שנפלה בו טעות הדפוס, וחסרה תיבת לא. דהיינו שצ"ל, וכן מחילה (פירוש מן המת) לא קאי דוקא אערב יום הכפורים יעו"ש. ואכתי צ"ע. שוב נודע לי כי כן נמצא מתוקן בספר מוגה. יב"ן]. ועוד, דמי שהקניט את חבירו בדברים, הוא גם כן בכלל עבירות שבין אדם לחבירו:

ונראה לענ"ד ליישב בדוחק על פי מה שביאר הלבוש שם סעיף ב' טעם זה, שהוא כדי שלא יקטרג השטן שלא ימחול הקב"ה לישראל אפילו על עבירות שבין אדם למקום יעו"ש, ובשם טוב למהרח"כ פרק ב' מתשובה הלכה ט' ד"ה וזה. מה שאין כן לפום דינא, רק עבירות שבין אדם לחבירו לא יתכפרו. [וזהו דלא כדעת הסוברים שעבירות שבין אדם לחבירו מעכבות כפרת עבירות שבין אדם למקום, וכבר דחו רבים סברא זו] (ועיין בזה בתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן קע"א. יב"ן). הלכך הביאו דברי פרקי דרבי אליעזר, כדי לזרז בני אדם לפייס את חבריהם בערב יום הכפורים, שעל ידי זה יתכפרו להם גם עבירות שבין אדם לחבירו וגם עבירות שבין אדם למקום:

ואם כנים דברינו, יש לפרש כן גם את דברי הרא"ש. ובפרט לפי מה שכתב מעכ"ת לקמן אות ו' ד"ה והגם, שאותו קצב פשע ממש כנגד רב. ולא נצטרך לידחק ולומר שהביא הרא"ש זאת רק כדוגמא נלוית ותוספת כמו שכתב מעכ"ת שם. ומה שהעיר משינוי סדר המעשים, אין זו קושיא כל כך לעומת כל האמור לעיל. מה גם די"ל דמה ששינה את הסדר, הוא מפני שמעשה רב ורבי חנינא מתאים יותר לעניין, דמיירי בחוטא שמפייס את חבירו, שזה חובה מן הדין. מה שאין כן מעשה רב והקצב שהוא בהיפך, שהקצב הוא החוטא, וכיון שלא בא לפייסו, הלך הוא אצלו כדי שיראנו ואולי יפייסנו. וקא משמע לן שיש לעשות גם זאת בערב יום הכפורים, אף שאינה חובה מדינא, והיינו כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר וכו', כמו שסיים הרא"ש:

השתא דאתינא להכי, איכא למימר דהרא"ש תרתי קא משמע לן. תחילה כתב שישים אדם אל ליבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה, ולזה הביא ראיה מעובדא דרב ורבי חנינא. וזה מצד עיקר הדין, כדי שיתכפר לו וכדבר האמור. ואחר כך כתב עניין אחר, ואמרינן נמי התם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא וכו', ורק על זה סיים כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חבירו וכו' [דהיינו שלא יאמר הואיל ואינו בא לפייסני, מאי איכפת לי. דכל זמן שלא פייס אותו, אין לבו שלם עמו. ובודאי יש רבים שאינם מפייסים את מי שחטאו כנגדם, ואם לא יעשו כך לא יהיה לב כל ישראל שלם], כי מעיקר הדין אינו צריך לעשות כך. וגם לפי זה אתי שפיר מה ששינה את סדר המעשים. והוא על דרך לא זו אף זו. עכ"ל הראח"כ שליט"א, ויישר חיליה לאורייתא, פלפלא חריפתא, גלי עמיקתא ומסתרתא:

ד) ברם המעיין יראה כי אין מתיישב בלשון הרא"ש לומר דתרתי קא משמע לן וכו', כי על הדבר השני אינו נופל יפה הלשון כדי שיהא לב כל ישראל שלם וכו'. אלא כולה חדא מילתא היא, כדאמרינן גבי רב דהוה ליה לרבי חנינא מילתא וכו', ואמרינן נמי התם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא וכו'. ועל הכל מסיים כדי שיהא לב כל ישראל וכו', וקאי ארישא שישים אל ליבו בערב יום הכפורים לפייס וכו':

ומזה שכבר הטור עצמו כתב בקיצור פסקי הרא"ש לפייס למי שפשע כנגדו, מוכח לפענ"ד שגירסא אחרת היתה לפניו ברא"ש, ולא שכתב כן דרך פירוש, שאין זה דרכו. וממילא אתי שפיר טפי שלא שינה הטור מדעתו ומסגנונו של־אביו הרא"ש, היפך דרכו ברוב ככל המקומות ללכת בעיקבותיו. ועיין עוד חידושי הגהות על הטור שם אות ב', בשם מהרל"ח. ובתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן קע"ב אות ג'. והמקום ברוך הוא יאיר עינינו:

ה) ובעוּבָדָא דרב דהוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, שנסתייע ממנה הרא"ש שצריך לפייס בערב יום הכפורים, נזכר בגמרא [דף פז.] שפגע בו רב הונא בדרך, אמר ליה, להיכא קא אזיל מר. אמר ליה, לפיוסי לפלניא. אמר, אזיל אבא למקטל נפשא וכו':

וצריך לעיין לפום רהטא מאחר שכבר נודע לרב מפי רב הונא שייהרג אותו קצב על ידו, מדוע לא חזר בו מדרכו, שהרי מצינו בשבת דף קמט: כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של־הקב"ה, שנאמר (משלי י"ז, כ"ו) גם עֲנוֹש לצדיק לא טוב. ופשוט כי לשון חבירו לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל אחד מישראל, וכדאשכחן דכוותה בדוכתי טובא. ויש להמליץ על זה מאי דכתיב (שופטים כ', י"א) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים:

[וחכם אחד העיר כאן בזה"ל, אולי אפשר לתרץ שזה בבחינת מה שאמרו חז"ל בבבא מציעא דף נט: על פסוק לא בשמים היא (דברים ל', י"ב) עכ"ל. וזאת מפני שהבין כי רב הונא ידע זאת ברוח הקודש, שאותו טבח לא יכנע, ואם־כן רב אינו מחוייב לקבל זאת. ולא נהירא, אלא הדבר פשוט שרב הונא היה יודעו ומכירו לאותו טבח שהוא חצוף טובא ועקשן ביותר. ומפורש כך גם בספר בניהו, כדלקמן בסמוך ד"ה וכן. שוב כתב לי אותו חכם בזה"ל, כוונתי היתה כי רב הונא ידע ברוח הקודש שאותו אדם ימות, ואם־כן רב אינו מחוייב לקבל זאת. ואחרי שראיתי מה שכתב בניהו ואם היה רב חושב על הקצב כאשר דימה רב הונא, לא היה הולך אצלו להגדיל עוונו ויגרום לו עונש מיתה, הבנתי שהיה פשוט לאמוראים שכל העושה כדבר הזה ימות עכ"ל נר"ו]:

ואפשר לומר בס"ד דרב הונא רק חשב כך בליבו ולא הוציא זאת בפיו. דייקא נמי דנקטו בגמרא אמר, ולא אמר ליה כדלעיל מינה. נמצא דרב לא נתכוון כלל להענישו, אלא מן השמים קודשא בריך הוא תבע ביקריה של־אותו צדיק. [אמנם בדקדוקי סופרים הערה ב' הביא כת"י אחד דגריס הכא תיבת ליה. ועיין לקמן ד"ה אולם]. וכן משמע לשון רש"י שפירש, עכשיו הוא מענישו למות ע"כ. מדלא נקט אתה, משמע שדיבר לעצמו:

וכן כתב בהדיא הגרי"ח בבן יהוידע שם, נראה לי דאמר כן בלבבו אזיל אבא למקטל נפשא, דאיך קורא לרב בשמו, אעפ"י שהוא מתכוין אבא לשון חשיבות עכ"ל. ועיין תוספות חולין דף לח. ד"ה אצטריך, ובתוספות ישנים כאן, ושאר ספרים. והרחיב על כך בספרו בניהו וז"ל, אמר אזיל אבא למקטל גברא. פירוש אמר בלבו ולא בפיו. ונראה כי רב הונא ידע את הקצב כי ברע הוא מאד, שאפילו רואה את רב שבא הוא אצלו לא יכנע, אלא אדרבה יקשה ערפו כנגדו. אבל רב לא ידע כי אותו הקצב רשע כל כך שיקשה ערפו, אלא חשב כשרואהו יכנע ויפול לפניו לבקש מחילה. ואם היה רב חושב על הקצב כאשר דימה רב הונא, לא היה הולך אצלו להגדיל עוונו ויגרום לו עונש מיתה כאשר היה לו עכ"ל:

אולם אין זה עולה בקנה אחד, עם גירסת מהר"י אבוהב במנורת המאור פרק רצ"ה, אמר ליה קא אזיל מָר למקטל נפשא. ואמנם יש מספרי מנורת המאור דלא גרסי הכא תיבת ליה [ועיין עוד לעיל ד"ה ואפשר] אבל גם הם גורסים מר. משמע לפי זה שדיבר אתו זאת, וכדלעיל להיכא קא אזיל מָר. ונראה לענ"ד בס"ד לפי גירסתו דאין הכי נמי לקח רב בחשבון שיתכן מאד כי אותו קצב לא יכנע ויחציף פניו כנגדו וייענש למות, וכך ראוי לו לפי גודל רשעו, ואולי בצירוף עוד טעם נסתר שידע רב בגודל חכמתו [וידוע שהוא רבי אבא תלמיד רשב"י שבזוהר הקדוש. ועוד איתא במעם לועז על ספר משלי דף ש"ו ד"ה ואמרו, בשם שפת אמת לרו"ו מקרמניץ, שמצינו כמה פעמים שהיו "החכמים" מענישים וכו' מי שאינו שקול ועוונותיו מכריעים יעוש"ב. ולפי זה נראה דלאו דוקא רב שהיה בקי ומומחה במיוחד בסתרי תורה, אלא גם תנאים ואמוראים נוספים]. אך כן טוב ועדיף לו לאותו קצב, שבכך יהא תיקון לנשמתו, שעל־ידי מעשה נורא זה יתפרסם לבני אדם צורך הפיוס בערב יום הכפורים, שכן ממנו הוציאו הרא"ש והטור דין זה:

ו) וברמב"ם לא הובא בהדיא. גם השלחן ערוך לא העתיק זה בתחילת הסימן כמו הטור שהוא הולך בעיקבותיו, רק פתח מיד בדין עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר וכו', וכנראה סמך על כותרת הסימן ששם כתב בהדיא שיפייס אדם את חבירו בערב יום הכפורים, בהנחה מסתברת שכותרות הסימנים יצאו גם־כן מתחת ידי מרן עצמו ולא מתלמידיו [או מהמדפיס], וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות שילוח הקן סימן קע"ג אות כ' ד"ה אגב. ועיין עוד בתשובתנו דלעיל חלק ג' סימן קע"א אות ה' ד"ה אגב, וסימן קע"ב ד"ה אמנם וד"ה ברם:

ומה שלא העלה הרמב"ם זאת כדבר האמור, לכאורה לאו משום דלא סבירא ליה, אלא כך היא דרכו שאינו מוכרח להביא מה שאינו מפורש בהדיא בתלמוד, כנודע מבעלי הכללים, וזאת אף כאשר נלמד הדבר ממעשיות שבתלמוד. אך מי שלא פייס את חבירו כמו שביאר הרמב"ם בשלהי פרק ב' מתשובה, והגיע ערב יום הכפורים, מילתא דפשיטא היא לכולי עלמא שצריך לפייסו אז, שאם לא כן לא יתכפר לו ביום הכפורים הזה, וכנזכר לעיל אות ג' ד"ה אך. [וכן יש לומר בדעת מרן, כי בתוכן ההלכות דרכו ללכת יותר בעיקבות הרמב"ם. איתמר]:

והגם שהרא"ש למד זאת אף מעניין רב דהוה ליה לרבי חנינא מילתא בהדיה וכו' ואדרבה הקדים הרא"ש ראיה זאת וכנזכר לעיל אות א' ד"ה כתב, למרות שלפי סדר הגמרא עניין ההוא טבחא נזכר תחילה, נראה שאין זאת אלא משום דבעי הרא"ש למילף חידושו שאפילו לא פשע כנגדו ממש רק נוטר לו איבה מכל־מקום ילך אז לפייסו, כמו שביארנו בס"ד לעיל אות ב' ד"ה ושתי, דמסתמא בכי האיי גוונא הוה עובדא דהני רבנן, רב ורבי חנינא. מה שאין כן עובדא דההוא טבחא מסתמא פשע כנגדו ממש, שהיה אדם פשוט, ולא עוד אלא שסופו הוכיח על תחילתו שהוא רשע. לכן צירף הרא"ש זאת רק לאחר מכן, כדוגמא נלוית ונוספת. אבל לעיקר נדוננו שהזמן האחרון לפיוס, הוא ערב יום הכפורים, אין תוכחה מעולה ומוסר השכל כמו המעשה המחריד הזה שנענש אותו קצב למות תכף ומיד, ומזה ילמדו לדורות כל בני אדם, וממילא יהא גם תיקון ועילוי לנשמתו העלובה של־אותו קצב:

ז) והא דמייתי מרן בבית יוסף בשם המרדכי שמנהג לבקש מחילה ערב יום הכפורים, כדאיתא במדרש שובה ישראל יעו"ש, ומוכח שאינו מן הדין, ובעיקבותיו כתב הרמ"א שם בהגהתו לשלחן ערוך סוף סעיף ב' דנהגו לבקש מחילה בערב יום הכפורים יעו"ש, אפשר אולי לומר דהיינו אפילו מספק. אי נמי אפילו שכבר נתפייסו, יחזור לבקש שוב מחילה. אי נמי לאפוקי בעשרת ימי תשובה, מפני שבערב יום הכפורים קרוב יותר שיתרצה לו מפני אימת היום הקדוש והנורא. וגם לאפוקי מיום הכפורים עצמו, כי בערב יום הכפורים יש יותר פנאי לכך. שוב ראיתי כדרך הראשונה בערוך השלחן אמצע סעיף ד' וז"ל, נהגו בערב יום הכפורים כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זה לזה כלל, אלא שמא פגעו בכבוד זה לזה, זהו כוונת הרמ"א בסעיף ב' יעו"ש:

אבל האמת יורה דרכו, שכל הדרכים דלעיל דחוקות. ולחזק זאת, אציג כאן מה שנתלבט בזה בספר משנה הלכה שם דף רצ"ד וז"ל, נהגו לבקש מחילה בערב יום כיפור. הנה משמע דר"ל אף כשלא יודע שחטא כנגדו, דאם לא כן הרי נתבאר דחייב לבקש מחילה. ואם כן צ"ע דלא נתבאר למי נהגו לבקש מחילה, דהא בודאי לא מסתבר לומר דיבקש לכל מי שמכיר. ועוד, דהרי לא נוהגין כן. ואולי הכוונה לאלו שיש לו עסקים עמהם ויש לחוש שחטא להם. אולם כמדומה דגם זה לא נוהגים, וצ"ע עכ"ל:

גדולה מזו, שאחרי החיפוש בשורש העניין ראיתי כי שתי הדרכים הראשונות, לא רק דחוקות הנה, אלא לא יתכנו כלל. שהרי מקור דברי רמ"א בודאי הוא מהמרדכי דיומא (שלהי רמז תשכ"ג) כפי שציין המרשים, וכאשר כבר הובא בבית יוסף שהזכרנו. ומפורש העניין בדברי מדרש שובה שהביא המרדכי בזה"ל, לעשות שלום בין איש לרעהו ולמחול זה לזה בערב יום הכפורים ע"כ. ולשון זה קשה לפרשו דמיירי מספק. גם אי מיירי שכבר נתפייסו, הרי כבר יש שלום ביניהם. וכן משמע ממה שהסמיך לזה המרדכי הא דאיתא בתנחומא לעניין קטטה בין אדם לחבירו, ועניין מי שלא נתרצה יעו"ש, דמסתברא דקאי ארישא. והדבר מפורש באור זרוע הלכות יום הכפורים ריש סימן רע"ז, דמסתברא שהוא מקור דברי המרדכי. שכן לאחר שהעלה לשון פרקי דרבי אליעזר [ובכלל הדברים כתב דמדקאמר שישראל נקיים ביום הכפורים כמלאכי השרת, שמע מינה שכן המנהג לטבול בערב יום הכפורים וכו' יעו"ש. והנה גם זה לא נזכר ברמב"ם, אף שהעלו כבר זאת רס"ג בסידורו דף רנ"ט, והרי"צ גיאת חלק א' דף נ"ט, ועיין עוד לקמן אות י' ד"ה ומהרי"ץ, וד"ה אמנם], כתב בזה"ל, ומדקאמר שיש לישראל שלום ביניהם ביום הכפורים, שמע מינה שכך הוא רגילות ומנהג ביום הכפורים לכל מי שחטא לחבירו, שמבקש ממנו מחילה בערב יום הכפורים וכו'. ובמדרש שובה וכו'. בתנחומא וכו' יעו"ש. ועיין לבוש סוף סעיף ב'. והרמ"א הוצרך לכתוב זאת בהדיא, כי לא רצה לסמוך על הכתוב בכותרת הסימן:

ח) הלכך מֵהַנֵי טעמי תריצי, וכן מכח שאר ראיות שעמדנו עליהם לעיל, שמע מינה וכן דעתי העני נוטה דאיכא מרבוותא דסבירא להו שאכן אין חובה ממש לבקש מחילה מחבירו בערב יום הכפורים, אלא הוא מנהג בעלמא, או על־כל־פנים הנהגה טובה וראויה. והאמוראים החמירו על עצמם. דהיינו שאין זה דומה לעבירות שבין אדם למקום, שאם לא שב עכשיו מחטאיו, נתבע יותר על כך כיון שהוסיף בכך חטא על פשע, הואיל ויכל להתכפר, כנודע גם־כן מן המשל לנחבשים בבית האסורים וברחו חוץ מאחד כמו שאמרו חז"ל במדרש והביאוֹ רבינו יונה בתחילת שערי תשובה, ובשאר ספרים. גם מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף נ"ו ע"ב (סדר תפילת שחרית, ד"ה כי עמך הסליחה) העלה כי עניין התשובה הוא לפוקה ולמכשול לרשעים, שברא להם הב"ה רפואה לשוב ואינם שבים, בזה יגדל עוונם ויענשו יותר. ובזה יראו כל העם מקצה וישובו, כדי שלא יענשו בעונש גדול מאד יעו"ש. ברם עבירות שבין אדם לחבירו, נהי שאין יום הכפורים מכפר כיון שלא פייסו כמפורש במשנה, אבל מכל־מקום לא נהיה בכך גרוע יותר. דהיינו שאין הבדל אם יפייסנו עתה, או אחרי יום הכפורים בשאר ימות השנה. וחובת עשרת ימי תשובה אינה אלא לעניין עבירות שבין אדם למקום. וזה היפך הבית חדש ושאר אחרונים שהבינו בפשיטות כי בערב יום הכפורים היא חובה ממש גם בעבירות שבין אדם לחבירו, וכמובא גם במשנה ברורה סק"א, ובכף החיים סק"י, ובערוך השלחן סעיף ב'. אבל זה נראה לענ"ד בס"ד אמת לאמיתה של־תורה, ואין בה משוא־פנים:

ונמצא לדברינו ניחא טפי מה שלמדו הרא"ש והטור מפרקי דרבי אליער לפייס בערב יום הכפורים, מפני שאין זו חובה ממש מדינא דתלמודא, וזהו שהרמב"ם לא כתב זאת כלל. גם יש לדקדק כן מסגנון הרד"ל בביאורו לפרקי דרבי אליעזר שם אות נ"ח שכתב, דמשום דתנן בשלהי יומא דשבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, היו רגילין לבקש מחילה ולפייס זה את זה קודם יום הכפורים כדאיתא בש"ס שם וכו', ע"כ. שמע מינה שאינה אלא רגילות ומעלה, ולא חובה מצד ההלכה. ובא לפרש כך דברי פרקי דרבי אליעזר, וכמבואר כבר באור זרוע דלעיל אות ז' ד"ה גדולה. ומה שסיים כדאיתא בש"ס שם, אף שאין משם הוכחה מוכרחה שכך נהגו הכל, דאפשר שאותם אמוראים החמירו על עצמם. מכל־מקום מאחר שמפרקי דרבי אליעזר משמע שנהגו כך הכל, יש להשוותם:

והדבר הזה נלמד גם־כן מהאיי עוּבָדָא דרב וההוא טבחא [מלבד עובדא דרב ורבי חנינא דבתר הכי בגמרא יומא, וזולתם. ועוד יש בגמרא נדרים דף נה. מעשה שבא רבא אצל רב יוסף במעלי יומא דכיפורי וכו' האיי מזיגא דמי למזיגא דרבא. וכבר ציין לזה הגר"א בביאורו, כמקור לדברי הרמ"א הנזכרים לעיל שנהגו לבקש מחילה], ביתר שאת וביתר עז. אף כי לדברינו השתא לא כחובה כאשר הקדמנו לעיל אות ו' ד"ה והגם, אלא רק כהנהגה טובה. ומתועלת לימוד זה יהא לאותו טבח חולקא טבא, לחיי העולם הבא. הרחקת פשע, והקרבת ישע:

ט) וחידוש נוסף נלמד ממעשה זה, והוא מובא בספר לתשובת השנה דף קנ"ה דמטו ביה משמיה דהגר"י בלזר זצ"ל שכתב לחדש בחובת הפיוס דעבירות שבין אדם לחבירו, דרק על־ידי שמשפיל עצמו בבקשת המחילה מתכפר לו. ואם חבירו ימחול לו בלא שביקש הימנו מחילה, חסר לו בכפרתו. והוכיח כן מהגמרא דרב המציא עצמו לפני ההוא טבחא דפגע ביה, כדי להזכירו דחייב לפייסו לפני יום הכפורים, כדין עבירות שבין אדם לחבירו. ולכאורה תמוה דאם רב רצה למנוע ממנו מכשול ועוון, היה לו למחול, ובזה היה בא החטא שפגע בו ההוא טבחא, לידי תיקונו, ומדוע טרח להמציא את עצמו לפניו לפני יום הכפורים. אלא מוכרח דיש חובה לבקש את המחילה, ורק על־ידי זה זוכה להתכפר. ועל כן רב טרח להמציא עצמו לפניו, כדי להזכירו שיבוא לבקש מחילה. וכן כתב להדיא בספר יעלזו חסידים לבעל פלא יועץ אות כ"ג כ"ד דף י"ג ע"ב, וגם הוכיח מהגמרא הנזכרת לעיל ע"כ, ויעו"ש בספר לתשובת השנה מאי דשקיל וטרי בעיקר הדבר. ומה שהוספתי בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש האזינו ה'תשע"ז ב'שכ"ח:

ולפי דרכנו יש לצרף שגם לימוד זה יועיל לאותו קצב לעילוי נשמתו. וברוך אשר לא עזב מאתנו חסדו ואמיתו. [אמנם אחר זמן ראיתי בליקוטי רבינו החפץ חיים הרהורי תשובה דף קי"א ד"ה והנה, שכתב המחבר כי במקום אחר הוכיח דכמה פוסקים חולקים על זה יעו"ש, דהיינו דסבירא להו שאין צריך לבקש מחילה, מאחר שכבר הלה מחל מעצמו. ואם־כן צריך לעיין בראיותיו]:

י) ומהרי"ץ בעץ חיים סדר עשרת ימי תשובה וערב יום הכפורים דף פ' לא הזכיר בכלל הדברים, את עניין הפיוס של־אדם לחבירו, לא כְדין ולא כְמנהג. אבל אין מזה ראיה מוכרחת לא לכאן ולא לכאן, כי עיקר עסקו שם הוא בענייני התפילות, הגם שהזכיר כי מצוה לטבול אז במקוה וכו' [ועיין לעיל אות ז' ד"ה גדולה] ולשלם נדריו לבית־הכנסת וכו' יעו"ש:

אבל בענייני ראש השנה ויום הכפורים שהעלה מהרי"ץ בקצרה מתוך הספר חמדת ימים, אחרי חיבורו מעיל קטון [כמו שציינתי בס"ד במבוא שם דף ח' סוף ד"ה ספרו] הביא עניין זה בכלל סדר ערב יום הכפורים, והובא בעץ חיים מהדורת רש"צ שם דף קפ"ט ע"ב בזה"ל, צריך לפייס חבירו אם חטא לו. וילך הוא בעצמו, לא על־ידי אמצעי. ואם הקניטו ברבים, צריך ליקח עמו בכל פעם שלושה אנשים. ואם הקניטו בינו לבין עצמו, לא יוליך עמו בני אדם. אף אם הוא גדול, ישפיל רום גאותו וימציא עצמו לעולם. והיא סגולה לקיבול התפילות ולמהר גאולתינו. ביותר צריך להיות שלום בביתו ובאשתו ולהתפייס עמה, כי אז הם מרכבה למקום העליון, שמדת שלום הוא המייחד למעלה ע"כ. ועיין עוד שם טוב פרק ב' מהלכות תשובה הלכה ט' ד"ה וזה:

ובפֵּרֶק בענייני תשובה, הנמצא בתכאליל קדמוניות כת"י והועתק ללשון הקודש שם במהדורת רש"צ דף קפ"ז איתא, דע כמו (שראוי) [שצריך] האדם לוידוי לפניו יתעלה והתשובה מן החטא אשר בינו לבין השם יתעלה, כך (ראוי לו) [נצרך לו] שיתודה לחבירו ויבקש ממנו המחילה, אם היה ביניהם וכו' יעו"ש. ומה שתיקנתי תוך היקף חצאי לבינה לסגנון שצריך, נצרך לו, הוא על־פי לשון המקור בערבי "יגב". ומזה שקבעו זאת בענייני עשרת ימי תשובה, והשוו זאת לעוונות שבין אדם למקום, יש ללמוד דסבירא להו שאין חילוק ביניהם, וגם שבין אדם לחבירו הוא חובה אז. אף שאין זה מוכרח ממש:

אמנם מסידור רס"ג דף רנ"ח מתבאר שזו חובה, שכן כתב כהאיי לישנא, צריך לעשות תשובה ביום הכפורים, עזיבת העבירות, והחרטה עליהן וכו' ושנבקש סליחה איש מחבירו מי שעשה לו עול יעו"ש. אבל לשיטתו גם הטבילה אז בערב יום הכפורים חובה, כדמוכח בהמשך דבריו שם ריש דף רנ"ט, ולא עוד אלא שכתב לברך עליה [ומסקנת הפוסקים לא כן, וגם המנהג ידוע שאין מברכים], ועיין לעיל אות ז' ד"ה גדולה:

יא) ובסדר היום למהר"ם בן מכיר נמצא בנדון דידן דבר תמוה בזה"ל, אחר מוצאי יום הכפורים נהגו לפייס איש את חבירו ולשאל מהם מחילה מכל שגיאה ועוון שעבר ביניהם. וטעם למנהג, משום שאין יום הכפורים מכפר אלא עבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, שכן כתיב (ויקרא ט"ז, ל') לפני י"י תטהרו, מה שהוא מכם לפני י"י תטהרו. אבל מה שבין אדם לחבירו, אינו מתכפר לו עד שירצה את חבירו. ואחר שפייסו למקום ברוך הוא על עבירות שעברו לפניו בינו לבינם, מפייסין כל אחד לחבירו, להיותם נקיים מה' ומישראל. ובלכת כל אחד לביתו, יבדיל על הכוס וכו' עכ"ל. וכבר העיר שם המוציא לאור (במהדורת ירושלם ה'תשל"ח) דף רי"ח, שלא מצא לו חבר במנהג הזה, וגם בגמרא יומא דף פז. גבי רב שהלך לפייס את הקצב, משמע שערב יום הכפורים הוא הזמן של־פיוס ע"כ. וקדם לו בליקוטי מהרי"ח חלק ג' דף צ"ו:

ויש להעיר על כך ממה שכתב בחמדת ימים סוף פרק י' דיום הכפורים דף ק' ד"ה ואחר, אחר ענייני הבדלה במוצאי יום הכפורים וז"ל, התוספות כתבו כי טעם התקיעה אחר הנעילה, שהוא להראות שהוא יום טוב להרבות בסעודה. ולכן יפקדו איש את אחיו בצאתם מבית־הכנסת, כדרך שעושים בשבת ויום טוב. ומזה נשתרבב המנהג לפקוד איש את אחיו אחר יום הכפורים מי שלא עצר כח בלילה, וישתתף לזה פיוס איש את חבירו ולשאול מהם מחילה מכל שגיאה ועוון שעבר ביניהם. ואף שכבר בודאי עשו זאת קודם יום הכפורים, לבלתי יחז[י]קו אותם שעשו מפחד ומיראת היום הקדוש, וחזרה שנאתם אחר עבור היום הקדוש, על כן מחזיקים באהבתם גם־כן אחר יום הכפורים. ואשר לא היה עמו שום שנאה מעולם, הוא מטעם כדי לברך איש את רעהו, הואיל והם טהורים מכל חטא ועוון וברכתם עושה פירות וכו' ע"כ. אבל מסדר היום מובן שלא נתכוון לכך:

וביתר שאת וביתר עז, כתב בהדיא החמדת ימים שם בפרק א' דף ס"ד סוף ד"ה לשם, מכאן אתה למד שגיאות רבים מעמי הארץ המתפייסים אחר יום הכפורים, כי לא עשו ולא כלום, אחר שנחש כרוך על עקיבם ביום הכפורים ואיש מרעהו יפרדו עכ"ל:

והדבר צריך עיון גדול, מה־גם דלכל הפחות היה להם לעשות זאת קודם תפילת הנעילה. ומה יושיעם עכשיו, אף לדבריו שזה קודם ההבדלה. שוב ראיתי בכמה ספרים שנדחקו מאד ביישוב דברי סדר היום דלעיל, כגון בית אהרן (להר"א פרלוב מקרלין) דף י"ז, מועדי ישראל (לר"י שוורץ) סימן קע"ז דף ש"ל, שיח שלום (לר"א הכהן רוטלוי) דף ש"מ ד"ה ואולי, בארות משה על פסקי מהרי"ץ ימים נוראים דף שי"א ד"ה חידוש, ועומקא דפרשה ה'תשע"ב (מאמר בגדר פיוס חבירו) ד"ה ומבואר. ועיין עוד בשו"ת משנה הלכות חלק י"ח סימן תצ"ה:

ובכֹּל בּוֹ הלכות יום הכפורים דף רל"ט איתא, הולכים לבית־הכנסת, ועומדים שם בקדושה ובטהרה, כי קדוש היום לאלהינו. ודורות הראשונים היו נוהגים לבקש מחילה זה לזה, כדי למחול להם המלך המוחל עכ"ל. ומשמע שבדורותיו כבר לא נהגו כן. ובהערות המוציא לאור שם אות נ"ג הוסיף דממה שכתב הכל בו דבר זה אחר דין הסעודה מפסקת ואחר שהולכים לבית־הכנסת, משמע שהיו עושים כן בליל יום הכפורים בבית־הכנסת וקודם ערבית. וציין לבן איש חי שנה ראשונה פרשת וילך אות ה' שכתב, וטוב שהחזן יכריז קודם כל נדרי לומר רבותי תמחלו זה לזה, ויאמרו הקהל מחלנו, כדי שיתעורר אותה שעה סניגוריא למעלה על ישראל, דבר בעתו מה טוב יעו"ש:

למדנו על־כל־פנים מתוך האמור לעיל, כי הגם שיש דעות המחמירות מאד דסבירא להו דהעבירות שבין אדם לחבירו אם לא ירצה אותו, הן מעכבות את כפרת העבירות שבין אדם למקום, אשכחן לאידך גיסא דעות המקילות מאד וסוברות שאין בעשרת ימי תשובה ואף לא בערב כיפורים חובה כלל מצד עיקר ההלכה לרצותו אז ולפייסו. אלא שזה כדאי וראוי כדי שלא יקטרג השטן וכו', וכך נהגו לפייס בערב יום הכפורים, אבל לא מדינא. [ומכאן יצא לנו לימוד זכות על רבים שאינם מתפייסים, אפילו כבר עברו שנים רבות, ואולי הם ממתינים לעת מצוא. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת אחרי מות על פסוק מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו ד"ה ולפי. ומה שהוספתי עוד בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש לך־לך ה'תשע"ז ב'שכ"ח]. וזוהי מילתא חדתא. ובריך רחמנא דיהב לן אורייתא. וסייען ברחמתיה לברורי נמי האיי שמעתא. כן ירבה וכן יפרוץ, עד עולם מהשתא: