מכתב למרן הגר"י רצאבי שליט"א בנוגע לספר טהרת משה (דמיתקרי טומאת אשם) ומחברו צפניה ערוסי בן הר' רצון ערוסי

תשרי תשע"ז

 

לכבוד מעלת כבוד מרן הגאון הגדול אין גומרין עליו את ההלל

מהר"ר יצחק רצאבי שליט"א

פוסק עדת תימן

 

אחר מבוא השלום והברכה ודרישת שלומו הטוב!

 

אשרי מעכ"ת שהוא מגדולי רבני תימן היחיד!!! שאינו חת להסיר מסכת הצביעות מעל פני הדרדעים, ולגלות קלונם וקלון רבותיהם ברבים, הקב"ה יאמץ חילו ויישר את כוחו להמשיך ללחום מלחמת ה' בעוז וברמה.

 

ועל של עתה באנו אודות המנהיג בפועל של תנועת הדרדעים בימינו שהוא צפניה בן רצון ערוסי, הידוע לכל המכירים אותו דברי הכפירה שנוטפים מפיו כארס של עכנאי, שהוא הוא יחד עם חבריו הטובים תמיר רצון ויוסי פרחי הם המחיים את אמונות ההבל של תנועת הדרדעה, ומן הסתם ידועים הדברים למעכ"ת שליט"א, וכבר בא מעכ"ת שליט"א ברבים בשיעורו הנודע אודות ספרו של הצפ"ע 'טהרת משה' הכולל בתוכו עקירת יסודות הלכה הטהרה, ואשרי חלקו!

 

צרפנו בזאת מאמר נכבד עוד מהגיגי הצפ"ע בספרו ובמאמרים שונים, בה הוא פורש את משנתו המעוותת, ומגלה פרצופו ברבים.

 

אך דא עקא כי נודע שצפ"ע זה מתמודד בימים אלו על איזו רבנות עיר, וידוע למעלת כת"ר הנזק הגדול שיגרם אם תהיה לו איזו השפעה על המוני העם, לשבש את אמונתם התמימה, ולהכניס בלבם מדעותיו המשובשות.

 

נודע לנו עוד כי הראשון לציון מרן הגר"י יוסף שליט"א קיבל לידיו את החומר שצירפנו בזאת, וכעת הוא מנסה לחקור ולדרוש אודותיו, מאת המכירים אותו, אם אכן מחזיק הוא בדעות הפסולות של כת הדרדעה.

 

לכן בקשתנו שטוחה לפני מעכ"ת, כיון ששם כבודו נודע בשערים ויש לו השפעה רבה, אם יוכל להעמיד הדברים לפני הראשון לציון שליט"א באמצעות שליחים נאמנים, ולהעמידו על חומרת הענין שיש בכך אם יבחר לאיזו משרה רבנית כל שהיא. ותהא זו המשך בשרשרת פעולותיו הברוכות, בהעמדת האמונה התמימה בקרב ישראל.

 

 

מטעמים מובנים אין אנו יכולים לחתום בשם המפורש אלא כמוקירים את פעולתיו הכבירות, ומברכים ברכת הדיוט שיאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל. אכי"ר.

 

 

לק"י

 

זעקה גדולה ומרה

על עקירת חוקי הטהרה

בדברי הבל רעות רוח וכפירה

 

לא מכבר יצא חיבור המתיימר להביא פסקי הלכות בשיטת הרמב"ם ואף נקבו בשם 'טהרת משה' על שמו של הרמב"ם, כאשר בשמו של הרמב"ם ובטענת מנהג תימן בא המחבר צפניה ערוסי בן ה' רצון, לעקור הלכות פסוקות שנקבעו בשלחן ערוך ונתקבלו להלכה אף בקרב חכמי תימן כדוגמת חיבור 'שערי טהרה' של מהרי"ץ גאון רבני תימן, ועוד חכמים, עקירה זו מלווה בשיבושים ובסילופים הן של דברי הרמב"ם והן של מנהגי תימן, ובהחדרת דעות כוזבות מול אמיתות דברי חז"ל.

אכן מה שעומד מאחורי הדברים אינו אלא הנהייה אחר תורת ההשכלה מבית כת הדרדעה, המבטלת כל שיטה ודרך בתורה והלכה מלבד הרמב"ם, ברוחו של הרב יוסף קאפח בן דוד בן ה' יחיא קאפח (מיסד הכת), הידועים בהתיחסותם המזלזלת לרבותינו ראשונים כמלאכים, כל מי שאין דעתו ורוחו עם הרמב"ם, ובכפירתם בתורת הסוד ובזוהר הקדוש.

 

תחילה נפנה לראות את הכפירה בדברי חז"ל, ברוח ההשכלה שכל שאינו מובן בשכל בן אנוש ואינו מוכח מדעית, אינו קיים.

 

 

 

כפירה בדברי חז"ל

 

על דברי הרמב"ן הידועים (בראשית ל"א) כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבל הנדות מזיק, והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, והביא דברי חז"ל בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה. (ברייתא זו מופיעה בתוספתא עתיקתא נוסחא ב' עמ' 37).

וכ"כ עוד הרמב"ן (ויקרא פרק י"ב פסוק ד'): כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק.

ובפ' אחרי (ויקרא פרק י"ח פסוק י"ט) כתב:

ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו.

ובתוספתא עתיקתא בברייתא דמסכת נדה הובא (עמ' 24) שבדק אברהם את העיסה וראה בפניה שהאדימו, ושם בסוף ברייתא דמס' נדה נוסחא ב' עמ' 40 ענין הריחוק מן הנדה שאף לא ישבו בבית אחד, עיי"ש.

והנה הנחש הצפעוני הזה (עמ' ט') מבטל דברי חז"ל והרמב"ן לחלוטין וכותב על דעה זו, ברוך שהבדילנו מן התועים, ובחר בנו מכל העמים, שאין דברים הללו אלא נחלת אומות העולם ושבטים "פרימיטיביים" כלשונו.

את דברי הגמ' פסחים קיא א' הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא - הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא - מריבה עושה ביניהן. מאי תקנתיה? נפתח באל ונפסיק באל. ע"כ. מבטל הצפ"ע בטענה כי המאירי כתב 'שאין זו תפיסת חז"ל אלא רק אנשי בבל נהגו כן', והנה אמנם המאירי כתב כן לענין הזוגות, אך לא כתב כן לגבי נדה כלל.

וראה גם מדרש אור תורה לרבי פיחס מגארי הכהן (פ' ויצא) שאחר שהביא דברי הרמב"ן, כתב שראה בתשו' הר"י מיגאש שהיה מנהג כי בימי ראייתה לא תתעסק בצרכי הבית, והיא תשובת הר"י מיגאש סי' קכ"ט בסופה: במקומות הללו שכשהאשה נדה מתעכבים כל צרכי הבית בכלל.

ואמנם הרמב"ם במורה דחה מנהגים אלו, אולם מאחר שהובאו דברים אלו בחז"ל, בודאי שחלילה לבטל דבריהם בדברי שחץ ורהב ולתלות אמונה זו בשבטים פרימיטביים של אומות העולם.

 

 

 

הבאת מנהגי הנצרות והאיסלם

 

לא די בזאת שמיחס דברי חז"ל לאומות העולם הפרימיטביים, בא הצפ"ע ומביא בהמשך דבריו כיצד נהגו בנצרות והאיסלם בענין הנדה, וזאת כדי להשלים את התמונה, ולהביא עוד מנהגי גויים עובדי אלילים כהמשך לדבריו שמנהגים אלו אינם אלא בין הגויים הפרימיטיביים, והקורא מזדעק מה לתבן את הבר? מה מקומם של מנהגי הנצרות והאיסלם בספר הלכה? אין זאת אלא שמטרתו להעמיד בשורה אחת דברי חז"ל עם מנהגי הנצרות והאיסלם, לומר שאמונות אלו אמונות הגויים הם. רח"ל.

 

 

 

הטלת דופי בדברי חז"ל

 

בעמוד קנ"ג מטיל הצפ"ע דופי בדברי חז"ל, מכח מה שהרופאים לא מצאו לכך הוכחה מדעית!!!! וזה לשונו:

חז"ל סברו שקיום יחסי אישות בחודשי הריון מסויימים מועיל לעובר, ברם מדוע הרפואה שבימינו לא מצא לכך הוכחה מדעית? ואדרבה לעתים הרופאים ממליצים דוקא להמנע וכו'

לא יאומן כי יסופר שמפקפק בדברי חז"ל מכח מה שלא נמצאה לכך הוכחה מדעית, ולכל היותר יכל לומר שנשתנו הטבעים, וכיוצ"ב, אך להציג את דברי חז"ל שכך "הם סברו", ודברי הרופאים והמדע כהוכחה נגדית, זוהי אפיקורסות של ממש!!!

 

 

 

פעירת פה על הנוהגים לטבול מנין מסויים של טבילות ויחוסם לנצרות

 

הרמב"ם פ"א ממקוות ה"ט כתב שהטובל פעמיים הרי זה מגונה, ופירש הריב"ש המובא בב"י ר"א סעיף ס"ב ובכס"מ דאינו אלא בתרומה וקדשים ומשום הרואים שיאמרו שטבל להקר וטבילה לתרומה וקדשים בעיא כוונה, אולם מחבר זה בחר להטעות הקוראים התמימים והביא הלכה זו בפשיטות כאילו היא נוהגת גם בטבילה לחולין, ואף בימינו, ברם הצפ"ע דורך בשיטת רבו הרי"ק שמצא הזדמנות נאותה לפעור פיו נגד חכמי הקבלה, וכותב בביאורו לרמב"ם הסבר גאוני משלו הנוהג אף בחולין, וז"ל שם:

נראה ממה שהביא רבנו דינים הללו כאן אצל הטובל שלא בכוונה כנראה שרבנו הבין שהעושין אחד משלשת הדברים הללו יש להם כוונות כנגד כך וכנגד כך, ונמצאת הטבילה שלא בכוונת הטבילה, לפיכך הביאם רבנו כאן. וכמה רע המעשה שהבלניות כיום מחייבות את הכלות לטבול שבע פעמים ופעמים שהכלה חלושה וקרובה להתעלף. ועוד יותר גרוע מה שנוהגים מקצת בתי הדין בטבילת גרים בפרט הנצרים מחייבים אותם לטבול שלש פעמים, הלא הם באו מן השלוש ואנחנו ממשיכים להחדיר להם את השלוש, לפיכך יש לחדול מדעות הללו וכן כל אשה יראת ה' צריכה לטבול רק פעם אחת, ובלבד שהבלנית תשגיח שכל שערה בא במים כדמו"י, וכפשט דברי התוספתא ותהיה טבילתן לקיים צווי ה', ולא כנגד כך וכנגד כך.

הרי"ק ברוב גאונתו מקשר בין כונה לשם טבילה לבין הטובלים עם 'כוונות' ודורש גזירה שוה 'כוונה כוונה', ומפרש כי כל אלו שהוזכרו בדברי הרמב"ם טובלים עם 'כוונות' כנגד דברים מסויימים, וזהו שבא הרמב"ם לומר שהטובל עם 'כוונות' הרי זה מגונה. [ולקאפח הפתרונים אלו כוונות נסתרות יש לקופץ למקוה ולכובש ידו על חברו].

בדרך זו הולך הצפ"ע ומביא עוד דברי ליצנות בשם הרי"ק על הטובלות מספר מסויים של טבילות, ומוסיף עוד את דבריו המקוממים של הרי"ק בפירוש המשניות וז"ל:

'לא כאותן בעלי הדמיונות המצריכים שלש פעמים או שבע פעמים כאילו היו גלגולו של נעמן'.

בניגוד למה שדורש מחבר זה לאורך ספרו בלשון מדברת גדולות שאין לנו אלא מנהג נשות תימן, כאן מבטל את המנהג שנהגו נשות תימן לטבול ג' טבילות או ז' טבילות, וזאת לאור שיטת הדרדעה שאינה מסוגלת לקבל שיש מושג של מנין טבילות שיש לו משמעות חשובה בתורת הסוד.

 

 

 

מציאות הטומאה

 

כיוצא בזה כותב המחבר בספר זה (עמוד מח) כי דעת הרמב"ם לגבי המאמינים בכחות טומאה על טבעיים כי היסוד לכך מכת הצאבה (עובדי אלילים קדמונים שהזכירם הרמב"ם במורה נבוכים), ומאריך לבאר בשם מורו הרי"ק שאין הטומאה אלא ענין 'מחשבתי', ובכך מבטל דברי הקדמונים והמקובלים בענין מציאות כחות הטומאה, וזאת על אף שהרמב"ם אינו מתיחס לעצם מציאות הטומאה, אלא עיקר דבריו שאין לדון דיני איסור וטומאה בריחוק כללי מן הנדה, והנוהגים דיני טומאה לשרוף דבר שנגעה בו הנדה וכיוצא בזה מיחס הרמב"ם לאמונת הצאבה, אך אין להוציא כלל מדבריו שאין ענין הטומאה אלא ענין מחשבתי ואין בו מציאות כלל.

אך מטרתו של הצפ"ע היא לעקור אמונות חז"ל שאינם מובנים בשכל האנושי השטחי, ועל כן חורץ את המאמינים במציאות על טבעית כאמונת כת הצאבה. רח"ל מהאיי דעתא.

בדומה לזה מחדש בעמוד קמ"ט כי לדעת הרמב"ם אשה שפגעה בדבר טמא אחר טבילתה אינה צריכה לחזור ולטבול, אם נפשה דבקה ביראת שמים ומחשבות טהורות, ועוקר דברי הרמ"א שהביא דברי הראשונים במעשה של אשת אלישע כ"ג, זאת לפי הבנתו בשיטת הרמב"ם שאין לקבל דבר שאינו מוכח מדעית, ואינו מוחש בשכל אנושי.

 

 

 

בענין המזיקים

 

בעמוד קס"ה מביא המחבר דברי שו"ת עולת יצחק להגר"י רצאבי שליט"א שכתב ששיטתו של הרמב"ם בענין המזיקים דחויה, וצפ"ע זה מתקומם כיצד יתכן לומר כן על הרמב"ם, ומצטט מובאות שאינם ממין הענין, ובהמשך מתלוצץ שבני תימן לא הכירו את הגר"א שדחה דברי הרמב"ם בתוקף ועוד דברי הבל, ומוסיף ש"בטוח" שאבותיו ואבות אבותיו ומהרי"ץ אחזו בענין זה כהרמב"ם, וצדקו בני קרח באמרם משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ע"כ. כלומר כל חכמי ישראל שהאמינו בדברי חז"ל בענין המזיקים הם בדאין, ורק הרמב"ם אמת ותורתו אמת.

אולם הנה צפ"ע זה שמטיף לאורך ספרו [כשנוח לו] מפי רב ולא מפי כתב, ואל תטוש תורת אמך, מתעלם לפתע מאמונת כל אנשי ונשות תימן בענין המזיקים, כפי שידוע לכל בני העדה אמונתם החזקה והחושית בדברים אלו, וכבר הונצח עלי כמה וכמה ספרים כמה וכמה פעולות שהיו עושים בענינים אלו, הרי שאכן בני תימן דחו מכל וכל את דעתו של הרמב"ם בענין זה, והאמינו באמונה תמימה בדברי חז"ל בקיומם של המזיקים, שלא כשיטת הרמב"ם והמאירי.

ובלי ספק שמהרי"ץ אף הוא האמין בענינים אלו כרוב גדולי ישראל בכל אתר ואתר ושאר בני עדתו וקהילתו, ויעידו על כך דבריו בכמה מקומות בפירושו עץ חיים, כגון מה שכתב בפירושו שנתקן ברכת השכיבנו בלילה כיון שהלילה צריך שמירה מפני המזיקין, וסגולת מזמור ברכי נפשי בלילי ר"ח להרוג המזיקין, וברכת מעין ז' תקנו מפני המזיקין, ואמירת כל חמירא בלשון ארמי כדי שלא יבינו המזיקין, ועוד כהנה וכהנה, ורק ראש הכת יחיא קאפח הידוע לשימצה ותלמידיו וזרעו אחריו הם אלו שהחלו לעקור אמונות אלו, והטילו דופי בדברי חז"ל ובאמונה התמימה של כל בני תימן על כל עריה וכפריה.

 

 

 

ה' י' קאפח מודה: חכמי תימן לא הלכו בשיטת הרמב"ם

 

וראה גם ראה הודאת בעל דין של ה' יוסף קאפח בהקדמתו לספר 'מדרש הביאור' כותב כך:

מאידך עם כל בקיאותו העצומה בדברי הרמב"ם לכל רבדיהם אם אלה עניני הלכה ואם אלה עניני פרשנות ובין אם אלה עניני מחשבה ופילוסופיא, הרי בבואו להשקפות מסויימות כמו בעניני הכשוף ודומיהן כגון בענין אגג מלך עמלק שכשף עצמו ואשתו ונדמו כבעלי חיים הרי רחוק הוא לגמרי משבילי חשיבתו של הרמב"ם, ואיני יודע היאך לפרנס את הדברים הללו במחיצתו של הרמב"ם.

לפיכך נראה לי לומר כי חכמי תימן הללו למדו ושננו הטב את מליו של הרמב"ם ואף שבילי חשיבתו המחשבתיים והפילוסופיים של הרמב"ם כולם נהירים להם ובהם צעדו, אך את רוחו של הרמב"ם לא קלטו וכמעט כבדה שמיעתם מלהאזין לרוחו לפיכך באו בדבריהם דברים מעורבבים מעולם המחשבה ומעולם ההזיות אשר לדעת הרמב"ם הם ספיחי עבודה זרה או יסוד עבודה זרה.

לא פחות ולא יותר, קאפח מיחס לחכמי תימן הקדמונים דברים מעולם ההזיות וספיחי עבודה זרה, עפ"ל.

 

 

 

משיחיות סביב הרמב"ם – משה אמת ותורתו אמת וכולם בדאים

 

שיטתו של הצפ"ע כמיטב מסורת הדרדעה המעוותת המלווה במידה לא מעטה של משיחיות, כי כל חכמי ישראל כקליפת השום כלפי הרמב"ם החכם החוקר והמלומד, רק מחשבת הרמב"ם במורה נבוכים היא מחשבת ישראל והשאר אמונות תפלות. לכן תמצא לו בספר זה חוזר ושונה כי הלכה כהרמב"ם כי משה אמת ותורתו אמת, וממשה ועד משה לא קם כמשה, ומלבד מה שהובא למעלה בענין המזיקים, תמצא עוד לצפ"ע במאמרו בקובץ מסורה ליוסף כרך ו' עמוד 384 זה לשונו:

נראה לענ"ד כי רק רבנו הוא היחיד שחקר ודרש בספרו מורה הנבוכים את כוח הנבואה בעיני ההמונים הפילוסופים והיהדות היאך הוא פועל ומתי ועל מי, ולכן נראה לי שרק הוא יכול לחוות דעה בשאלות הללו להוציא ראשונים ואחרונים שנראה שלא חקרו ודרשו לעומק בעניין זה.

הצפ"ע שולל מכל חכמי ישראל לחוות דעה בנושא הנבואה זולת הרמב"ם, כיון שלפי רוחב דעתו רק הוא ורק הוא וכו'. וזה המשך לתפיסת הדרדעה שאין ראוי לחכמי ישראל לחוות דעה במקום שישנה דעת הרמב"ם, שהרי מימות משה רבנו לא קם כמותו.

כיוצא זה כותב הצפ"ע בהקדמתו לספר זה שהרמב"ם אין שני לו בכל חכמי ישראל, וממנו תוצאות חכמה הלכה ומחשבה. אם כל חכמי ישראל כקליפת השום כלפי הרמב"ם, אכן אין אפשרות לאף אחד מן הראשונים לחלוק על דעתו. כיוצ"ב בספר זה עמוד קכ"ג כותב שהלכה כהרמב"ם כי משה אמת ותורתו אמת, כאומר רק הרמב"ם אמת ואין זולתו.

הביטוי המשיחי החמור ביותר של הצפ"ע בספר זה עמוד רס"ט:

מארי [יוסף קאפח] הוא המשביר של תורת הרמב"ם והראשונים בה"א הידיעה, המשביר של תורה שכמעט ונעלמה, וכמעט קט היה ועיקרי ההלכה והמחשבה הקדומים של אברהם אבינו ומשה רבנו נעקרו, ונעדרה דת האמת ותורת האמת; ברם מאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה שנשבע לאברהם אבינו שלח אלינו את משה רבנו, רבנו הרמב"ם, ומארי יוסף קאפח לגאול את תורתם ולהנחיל את אמיתתה לזוכים בה.

לאמונתו של צפ"ע היחיד שמבטא את אמונתו של אברהם אבינו ומשה רבנו הוא הרמב"ם לפי השקפת רבי יוסף קאפח, לתפיסת עולמו של צפ"ע מי שאינו אוחז בהשקפת עולם זו, אינו אוחז בדת האמת ותורת האמת. האין זה טירוף משיחי???

אך האמת כי מי שקורא את דברי הכפירה וההבל של מייסד הדרדעה ר"י קאפח שהובאו בספר אמונות ה', אכן רואה שמחזיק לכל המאמינים בתורת הקבלה עובדי אלילים, ולא פלא שצפ"ע הממשיך דרך עקלקלה זו, מאמין כי מי שאינו בהשקפת עולם של ר"י קאפח אינו שייך לדת האמת ותורת האמת.

לאור כל זאת לא פלא מה שכותב בעמוד ל"ה כי המורה הוראה לבני תימן שלא כהרמב"ם, הרי זה טועה בדבר משנה!! בו בעת שהוראות מרן השו"ע התקבלו בתימן ודחו הרבה מפסיקות הרמב"ם כידוע.

 

 

 

התקוה והתוחלת לתחיית כת הדרדעה – דת הרמב"ם

 

בהמשך דבריו (עמוד רע"א) מבטא צפ"ע את הכמיהה המשיחית לתחיית תנועת הדרדעה, ומכיון שיודע גם יודע שאין תוחלת לתנועה נעדרת דעה זו לצמוח בתוככי עולם הצבור החרדי והדתי האמון על מסורת אבות והאמונה התמימה, אזי תולה הוא את תקותו בצבור המשכיל החילוני בדורנו, וזה לשון טיפשותו שם:

דורנו דור תהפוכות דור אשר זקוק נואשות לשוב לערכי הצניעות והקדושה וכו' דור המדע וההשכלה ירחיקו מעליהם השקפות דתיות מסולפות שיראו להם בלתי מבוססות או דעות שאין מקורם ומבועם מהר סיני, הם יחושו בתרמית יחושו בזיוף. בלימודי המדעים הם רכשו כלים להבחין בין אמת לשקר, אך אין להם עדיין את הרצון לילך בדרך האמת ולא את המדריכים הנכונים שידריכום בדרך זו. ברם כפי שכתב רבנו 'וכמעט קט היה השתיל ששתל אברהם נעקר', יבוא יום ונפשם תתלהט בצמא לרוח נכונה ולב בשר, ובבוא היום הזה הם יפגשו את דת האמת היא תורתו הזכה של הרמב"ם ואת משבירה האמיתי והנאמן הרה"ג יוסף קאפח, או אז, נפשם תמצא מזור לחלאיה וכו'.

לטיפשותו של צפ"ע הצבור החילוני בעל המדע וההשכלה (=דור דעה) מבחין באמונות דתיות מסולפות שיראו להם בלתי מבוססות או שאין מקורם ומבועם מהר סיני (האם רומז לתורת הקבלה שלאמונתו המעוותת אין היא מהר סיני?), שהרי בלימודי המדעים הם רכשו כלים להבחין בין אמת לשקר, (ולא יתכן שיאמינו בתורת הסוד שהיא שקר לאמונתו הטמאה של הצפ"ע), או אז שישובו החילונים בתשובה יפגשו את דת האמת מה היא דת האמת? התשובה ברורה! דת האמת היחידה היא משנת הרמב"ם!!! או אז שיקבלו עליהם אנשי המדע את דת הרמב"ם (דת "משה") תחזור תנועת הדרדעה לתחייתה עם משבירה הנאמן יוסף קאפח. מדהים !!! כל מילה נוספת מיותרת !!!

 

נפנה כעת לראות את עיקרי ההלכה שנעקרו בספר זה, ואת שוברם שבצידם.

 

 

 

וסת החודש

 

בפ"ו עמוד ס' כותב המחבר:

מרן השו"ע הזכיר וסתות נוספות כגון עונה בינונית, וסת החודש, וסת השבוע ועוד. ברם רבנו הרמב"ם והרמב"ן (מגדולי רבותינו הראשונים שהיו גם רופאים) לא הכירו בהם בכתביהם ההלכתיים לאור ידיעותיהם ברפואה ובחכמת הטבע.

כמו כן בעמוד ס"א בהערה כותב המחבר כי דברי הרי"ק "ברורים ואמיתיים על בסיס האמת העובדתית של המציאות הטיבעית".

דברי ההבל הללו כביכול הבנת מושג הוסת אינו מובן אלא לרופאים, ועושה את חכמי ישראל כולם כלוקים בחוסר ידיעה בסיסי במהות 'העובדתית' של הוסת, מקורם בדברי הרהב של הרי"ק בביאורו לרמב"ם פ"ח מאיסו"ב ה"ו שכותב בזה"ל [ועל אף שכותב דברים שאין הנייר סובלם נאלצנו להעתיקם]:

וכאן אומר כמה מלים על הוסתות אף שלא רציתי לדבר בהם כיון שכבר נתאזרחו בספרים כאמתה של תורה וכבר קבעו תשע וסתות או עשר מהם פשוטים מהם מורכבים, והוא הקבוע כל כ"ה יום או שלשים יום וכדומה לימים קצובים. אלא שהוא מלווה אצל כל אשה בתחושות גופניות שונות כפי שכתוב לעיל הל' ב. יש שתחושות הללו באות לפני הראייה או עמה או אחריה יש סמוכות לה ויש מופלגות ממנה אף יותר מיממה ולדעת רבנו אינה צריכה לחוש אלא לזמני הראייה בפועל וכבר כתב המ"מ דלרבנו אין כאן שתי וסתות אלא אחת והיא וסת ההפלגה השווה. גם מה שנקרא וסת החדש אינו אלא מעשה נסים וכבה דחה הרמב"ן את מציאותו וז"ל בחדושיו לדף סד א וכו' ע"ש שמתרץ פשטי דברי חז"ל שיש לטעות בהן בוסת החודש. וברור שגם וסת הסירוג אינו אלא מעשה נסים אף שימצאו "עדים" שיעידו שדברים הללו מצויים. ועם העדרות וסת הגוף ווסת החודש ווסת הסירוג נעדרו גם כל המורכבים מן ההפלגה ומהם. וכדין וסת החדש לדעת הרמב"ן כן וסת השבוע וכן גם וסת דלוג החוזר כולם אינם אלא כפי שאמרו מנחות דף צב ב גירסא בעלמא, ונאמנים עלינו שני גדולי עולם הללו הרמב"ם והרמב"ן שהיו גם רופאים וכך נשאר במציאות רק וסת ההפלגה ווסת הדלוג, ואחרון נדיר ביותר.

דברי שחץ אלו מקוממים מכמה סיבות:

א' הרי"ק [ובעקבותיו המחבר] עושה מכל חכמי ישראל "שוטים" שלא יודעים את המציאות רח"ל כיון שלא היו רופאים ולא הבינו את הדבר הבסיסי בחכמת הטבע שכל רופא יודע שאין אשה רואה בוסת החודש והשבוע אלא "ממעשה נסים".

ב' הרי"ק מתעלם מכך שהרמב"ן כתב דבריו רק בדרך פירוש אולם הסיק וכתב: ובעל נפש יחוש להחמיר בענין הוסתות בין כדברינו בין כדברי הראשונים עד יערה עלינו או על אחרים רוח ממרום להכריע איזו היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, ואם ימצא בחבורי הגאונים או בתשובותיהם ענין מורה על אחת מאלו הדרכים בה ראוי ללכת ולצאת בעקבותיהם. ע"כ. יתירה מזו בהלכותיו על אף שבהלכות רבות דורך הרמב"ן בעקבות הרמב"ם ומעלה את לשונו, מעלה הרמב"ן דין וסת החודש והשבוע בפשיטות, ולא העלה על דעתו לעקור דיני וסתות אלו הלכה למעשה, על אף שהיה "רופא". והנה מחבר זה מתעלם מדברי הרמב"ן הללו בהלכותיו, ומסמא עיני ההמון שאף הרמב"ן לא הכיר בזה בכתביו "ההלכתיים", דבר שהוא שקר בעליל במילתא דעביד לאיגלויי. [המחבר מנסה להסתייע בתשו' החת"ס יו"ד סי' ק"א בענין סכנת דגים וחלב ששם כתב ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים, אך כל מי שנפקחו עיניו יראה שאין זה שייך לענין כלל, כי שם כל הנושא סובב סביב ידיעת המציאות אם יש סכנה בדגים וחלב, כי לא נזכר בגמ' אלא דגים ובשר, ובזה הוא שכתב נאמן עלינו הרמב"ם כרופא שאין בהם סכנה מצד הרפואה].

ג' הרמב"ן נדחק ליישב לשון הסוגיא בנדה ס"ד ע"א וזו שאמרו בט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה בחדשים השוים הוא או במלאים או בחסרים וההפלגה שלה שוה היא ליום ל"ב, והדילוג שהורו בו אינו אלא דילוג הימים לומר שהיא קובעת וסת לדלג לי"ח לי"ט ולכ' וכן לעולם. ועוד יש להעיר מסוגיית הגמ' ל"ט ע"ב חזיא ריש ירחא וכו' שמכל הסוגיא שם מבואר ענין וסת החודש.

כל סוגיות אלו שפשטותם מורה את קיומו של וסת החודש מכנה הרי"ק 'פשטי דברי חז"ל שיש לטעות בהם בוסת החודש', היינו שכל חכמי ישראל טעו בהבנת הסוגיא במה שפירשוה כפי הפשט. עפ"ל.

ד' התמיהה הגדולה מכולם היא שהרמב"ם הזכיר וסת החודש בדין וסת הדלוג פ"ח ה"ו בפשטות ולא נראה כלל מדבריו כפי שמפרש הרמב"ן שאין זה אלא וסת השוה להפלגת ל"ב, וכבר כתב הרב המגיד בפ"ח ה"ד ובה"ו שהרמב"ם מודה לוסת החודש, נמצא שהבנת הרמב"ן בדעת הרמב"ם מחודשת, ואין לסמוך על זה להוציא הלכה למעשה, כל שכן וכ"ש בזמן שהרמב"ן עצמו לא סמך על דבריו להלכה.

ה' מחבר זה בעמוד ס"א הערה ה' כותב ששיטת השו"ע בדין וסת החודש מבוססת בעיקר עפ"י שיטת הרשב"א, ובכך זורה חול בעיני מאמיניו לחשוב כביכול הרשב"א בזה שיטת יחיד, בו בזמן שההפך הוא הנכון, שיטת השו"ע בדין הוסתות היא שיטת כל הראשונים פרט לרמב"ן בחידושיו, שאף הוא עצמו לא סמך על דבריו להלכה וכנ"ל.

 

 

 

פרישה בוסת שאינו קבוע

 

על סמך שיש מפרשים בדברי הרמב"ם שאין חובת פרישה בוסת שאינו קבוע כשיטת הרז"ה, מניח המחבר עמ' ס"ח כי אף נשות תימן לא נהגו פרישה בוסת שאינו קבוע, ומציין במקורות כי כן התברר לו מרבות מנשות תימן (כמה זה רבות?) אך למרבה הפלא בהמשך אותה הערה סותר כל דבריו הקודמים וכותב כי אכן לרוב פרשו סמוך משהגיע זמנה, אלא שמצא לו טעם למה פרשו וכותב שהוא 'מטעמי נוחות', הרי שצפ"ע זה מודה כי פרשו אף בוסת שאינו קבוע, אלא שמכיון שאין הדבר מתאים עם שיטתו והשקפתו המוקדמת כי נשות תימן בודאי כל מנהגם על פי הרמב"ם, על כן מניח כי פרישתם נבעה מטעמי נוחות ....... שומו שמים!!!

ובזה גם חולק על מורו ורבו בתשובתו שם עמוד ר"כ שמשיב שאשה שאין לה וסת קבוע תפרוש בסביבות הזמן שהיא עשויה לראות, והמחבר בהערתו שם מצטרף לדברי רבו וכותב כי שמע כן מרבות מבנות תימן שהיו פורשות סביב הזמן שהיו עשויות לראות, ונמצא סותר דברי רבו ולא חלי ולא מרגיש.

 

העולה כי מנהג תימן ברור שאף בוסת שאינו קבוע נהגו דין פרישה, והפרישה היתה סביב הימים שעלולה לראות בהם, שזו היתה צורת הפרישה הרגילה אצלם, וזה כדעת מרן השו"ע שיש דין פרישה אף בוסת שאינו קבוע[1].

 

 

 

בדיקת הפסק טהרה בחורים וסדקים

 

המחבר ברוב חוצפתו ועזותו בא לבטל בדיקת חורין וסדקין שנתקבלה הלכה למעשה בארץ הקודש אצל כל יהודי השומר מצות הטהרה, בתואנה כי כך מנהג נשות תימן עפ"י מה שנתברר, להפסיק בטהרה על ידי קינוח בלבד. והנה בשונה משאר חקירותיו והנחותיו בענין מנהג תימן שאין לסמוך עליהם כלל, הנה ענין זה של הקינוח נשמע מעוד אלו שביררו הדברים אצל זקינות תימן, ועל כן יש להם משקל יותר, מכל מקום אין הוא נחלת הכלל, עי' בשו"ת חן טוב סי' מ"א בפשיטות שהבדיקה היא בחורין וסדקין, וכן מורו ורבו הרי"ק בתשובתו המובאת בספר זה עמוד רכ"ה כותב שהיו משפחות שלא נהגו בקינוח, וכן לשונו בביאורו למשנה תורה עמ' פ"ב שרבים לא נהגו כהרשב"א. גם בספר עריכת שלחן להרב ש' קרח הביא ב' מנהגים בזה, וכן העיד הגר"י רצאבי שליט"א שהרבה נהגו בבדיקת חו"ס. דבר נוסף יש לציין כי בספור המעשה אודות בנותיו של מהר"י אלקארה בעמוד קע"ה מובא שם שהיו אומרות שמנהג בדיקה בחו"ס לפנים היה וכבר בטל. משמע שאכן היה מנהג כזה מלפנים.

ומכל מקום על אף שבימינו נשתכח מנהג אלו הבודקות בקינוח ואכשר דרא לבדוק כדין וכהלכה בחו"ס, בא הצפ"ע לעקור זאת, [אמנם לצאת ידי חובה כתב כי כיום נוהגות נשות תימן "כמחמירים"], בו בזמן שמורו ורבו הרי"ק לא העיז לבטל מנהג חו"ס כמו שתראה בתשבותו שנדפסה שם עמ' קפ"ז, ויתירה מכך בעמוד רכ"ה כתב ברורות שהבדיקה תהיה כמו שנוהגים וכמקובל, ולא נחה דעתו במה שמדברים אודות מנהג תימן שדי בקינוח עיין שם.

אלא שכנראה היתה לנגד עיניו השקפתו המעוותת של מורו ורבו הנדפסת בספרו, שם כותב דבר מחריד כי נשים הבודקות בחו"ס עוברות על איסור כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

 

 

 

האם מנהג הקינוח נסמך על שיטת הנו"ב?

 

הרי"ק ובעקבותיו המחבר מבססים את מנהג הקינוח עפ"י הרמב"ם לפמש"כ הנו"ב קמא יו"ד סי' מ"ו בשיטת הרמב"ם, ואמנם דברי הנו"ב צ"ע בשיטת הרמב"ם וכפי אשר השיבו הלחם ושמלה בטענה חזקה מאוד שהרי בדבר המבואר בגמ' דצריך חו"ס קורהו הרמב"ם קינוח, ובהכרח דמה שקרא הרמב"ם לבדיקות אלו בשם קינוח הטעם הוא פשוט שהרי בבדיקה זו גם מקנחת עצמה מטינוף הזרע, ואף הנו"ב עצמו הרגיש שהרמב"ם בבדיקת הזבה הזכיר לשון בדיקה ולא קינוח, ונדחק ליישב, וכבר השיבו תלמידו מהר"ב רנשבורג בספר פתחי נדה שאין להביא ראיה מבדיקת המעלות להפסק בטהרה, ומחבר זה מנסה לדחות דברי הלחו"ש בקש. ולמעשה רוב האחרונים חלקו על הנו"ב בהבנת הרמב"ם, והם החוו"ד סי' קצ"ו סק"ד, חי' מהר"י שפירא נדה ה' א', שו"ת שואל ומשיב, ועוד ואכמ"ל.

ואולם הדבר ברור כי עיקר מנהג תימן בזה אינו נשען על דברי הנו"ב, אלא על המציאות הידועה שמנהג כל נשות תימן למנות שבע ושבע, כפי שהוא מודה בעצמו, [ומיעוטא דמיעוטא שהזכיר החן טוב שלא נהגו בזה זה כפי הנראה עפ"י בעליהם שביטלו מנהג נשותיהם עפ"י הרמב"ם ושערי טהרה] ומכיון שאחר שבעה ימים יש 'רוב וחזקה' לומר שכבר פסק הדם, בזה סברו דא"צ בדיקה מעיקר הדין ודי קינוח בעלמא, וכבר נזכרה סברא זו בסדרי טהרה ושו"ת חת"ס, וכן מתבאר מלשונו של הגר"ח כסאר בשו"ת החיים והשלום בהשמטות סי' ה' שמגדיר שבעת ימים אלו כהפסק טהרה עיי"ש. אבל הצפ"ע הזה מעלים את עיניו מנקודה משמעותית זו אשר משנה את כל התמונה, ורוצה לתפוס החבל בשני ראשים, לבטל מנהג שבע ושבע כיון שהרמב"ם קרא לבטלו, ומאידך רוצה להחזיק בעוז במנהג הקינוח, וזה סילוף ועיוות המנהג.

דבר נוסף יש להדגיש, שמסתבר שבקינוח היו מדקדקות לראות שהליחה היוצאת מאו"מ היא לבנה ואין בה שום אדמומית, שבזה יתכן שיש לה מעלת בדיקה, שאם היה אף מעט דם בבית החיצון לא היתה הליחה לבנה, אבל קינוח בעלמא שלא יצא בו ליחה כלל יתכן מאוד שאין לסמוך עליה כלל.

ויש להוסיף עוד שהנו"ב הצריך בזמן הקינוח שנותנת ליבה ודעתה ומרגשת שאין דם בבית החיצון, ואולי גם נשות תימן יכלו להרגיש הרגשה זו, אבל בימינו שבטלו ההרגשות, מי תוכל לומר שמרגשת שאין דם בבית החיצון. נמצא שאין מקום לסמוך על דברי הנו"ב בימינו כלל. מלבד מה שמנהג תימן אינו נשען על הנו"ב כלל.

 

 

 

הערה כללית ביחס למנהג נשות תימן

 

וכאן נבא להערה כללית אודות כל החקירות והדרישות של בני תימן בארץ אודות מנהג הזקנות עשרות שנים אחר העלייה, ונאמר כי מכיון שלא מסרו אמותיהם לבנותיהם את מנהגיהם הלכה למעשה, אלא באים לאחר עשרות שנים עם חקירות ודרישות אלו, ולאחר שכבר נשים אלו בשנות הזיקנה, וידוע כמה נשות תימן צנועות בהנהגתם ובדיבורם [ולא כמו הצפ"ע הזה שפוער פיו במילים גסות לבלי חוק], ומעידה אותה "חוקרת" כי בקושי רב היו משיבות לה על שאלותיה הנוגעות לנושאים האישיים, אם כן לא שייך לסמוך על גמגומי דברים אלו כל עוד לא נמסרה מסורת רצופה מאמא לבתה את צורת ההנהגה הלכה למעשה, כי יתכנו פרטים שונים המשנים את פני הדברים, וזו כנראה כוונת הגר"פ קורח שליט"א בתשובתו שאין לסמוך על חקירות אלו. [והצפ"ע מתקיפו בצורה פרועה בעמוד ר"ע ובעמוד ק"ט].

 

 

 

מנהג שבע ושבע

 

ועתה בא וראה כיצד הצפ"ע הזה ברצונו מקרב מנהגי תימן וברצונו מרחקם, הכל במגמתיות מחרידה, כדי להתאים את מנהגי תימן להרמב"ם שלאמונתו כל חכמי ישראל לפניו כקליפת השום. הנה מנהג שבע ושבע שהוא מנהג קדום מאוד בהרבה מקהילות ישראל כולל ארץ תימן, נכנס הצפ"ע למבוכה קשה, מצד אחד הוא מטיף שאין לנו אלא מנהג הנשים כפי שנמסר להם ממרים הנביאה, מצד שני הרמב"ם ביטל מנהג זה. וכאן בא הצפ"ע הזה ברעיון גאוני וטענתו בפיו שאין זה מנהג הקדום של בני תימן, שהרי הרמב"ם ביטל מנהג זה..... ובהכרח אין זה אלא מנהג מאוחר.

לא שם לב הצפ"ע הזה איך בדבריו אלו שומט הקרקע לכל יסוד צווחותיו שנשות תימן יש להם קבלה איתנה ממרים הנביאה, ואם נאמר שיש אכן מנהגים מאוחרים, אם כן כבר אי אפשר לתלות כל מנהג במרים הנביאה, כי אולי מנהג זה הוא חדש, ונמצא סותר כל יסוד ספרו, ולא חלי ולא מרגיש.

ולגופם של דברים, ברור לכל בר דעת שאין אלו אלא דברי ליצנות לומר שמנהג זה נתחדש אחר שביטל הרמב"ם מנהג זה, וכי הדעת נותנת שאחר שיצא הרמב"ם חוצץ נגד מנהג זה ונתבטל מנהג הנוהגות כן, אז יחדשו נשות תימן מנהג זה?? כיצד יחדשו מנהג מעצמם בו בזמן שאין מי שמורה להם לנהוג כך?? ובפרט שהלכות טהרה היו מוחזקים ביד הנשים, וכיצד נשתנה המנהג לפתע... אלא ברור הדבר שמנהג שבע ושבע הוא המנהג הקדום של נשות תימן, ואדרבא הוא המנהג היחיד שנהגו בו כל נשות תימן ללא יוצא מן הכלל!!! ולא היה בכוחו של הרמב"ם לבטל מנהג זה, ראשית, מהסיבה הפשוטה שהלכות טהרה מצויות היו ביד הנשים. שנית, שאף במקומות שההלכות מסורות ביד בעליהם שמרו על מנהג זה, וידוע שכמה פוסקים נתנו טעם למנהג זה עפ"י הלכה.

מסיבה זו שמענו כי גדולי תימן שעלו לארץ הקודש היו מורים לשואליהם להמשיך להחזיק במנהג זה, ועי' שו"ת החיים והשלום להגר"ח כסאר סי' כ"ג ובהשמטות סי' ה' שכתב דשפיר מנהג זה ואין אנו יכולין לבטלו דמיוסד על אדני פז מקדם, ע"כ. וביותר אחר שיצא הרמב"ם נגד מנהג זה ואעפ"כ החזיקו רוב ככל בני תימן במנהג זה, יתכן שהוא כדברים המותרים ונהגו בהם איסור, ואין כאן המקום לעסוק בבירור הלכה זו. ורק באנו להראות את חוצפתו של הצפ"ע הזה שבהבל פיו מבטל מנהג זה, בו בזמן שצווח ומתלוצץ על מי שהורה הלכה לקיים את ההלכה המקובלת בשו"ע ובשערי טהרה, בטענה של 'מפי רב ולא מפי כתב', כי לשיטתו בכח הרמב"ם לבטל כל מנהגי תימן, אבל מנהגי תימן אין בכחם לעמוד מול הרמב"ם. [כיוצא בזה תראה גם בעמוד קמ"ה שמבטל מנהג הנוהגות לברך אחר הטבילה כי איך יתכן שלא נזכר כן בחכמי תימן הקדמונים?, לפתע פתאום הוא מחפש את מנהגי נשות תימן בכתביהם של חכמי תימן ואין סומך על מסורתן].

 

 

 

פולטת ש"ז

 

בעמוד קי"ז ממציא כי לא חששו בתימן לדין פולטת ש"ז, נגד דבריו המפורשים של מהר"י בדיחי בשו"ת חן טוב סי' מ"א שפשט המנהג בכל המקומות כמרן השו"ע, וזאת מחמת רצונו לעקור דברי השו"ע ולפסוק כהרמב"ם, בו בעת שהדעות חלוקות בשיטת הרמב"ם. ולגבי מנהג תימן מסמא עיני הקוראים ומציין לדברי מהר"י עזירי בשערי קדושה סעיף ל"ד ל"ה, שלא נודע שנזהרים בזה, אך מעלים מה שכתב מהרי"ע בסוף דבריו טעמו של דבר כי רואות דם שלשה וארבעה ימים ועל כן אין נפק"מ בדין זה. ונמצא שיש בידינו עדות ברורה ממהר"י בדיחי שנהגו להחמיר בדין הפולטת, וכן דעת מהר"י עזירי שיש לנהוג כן, וכותב שאין ללמוד מאי ידיעת הנשים שאין לחוש לזה כיון שאין נפק"מ בזה. והנה הצפ"ע הזה אף הוא מודה שנהגו הכל שבע ושבע ואם כן כיצד מעיז פנים לשקר במצח נחושה ולקבוע כי מנהג תימן שלא לחוש לפולטת ש"ז כד' הרמב"ם, הלא אין מציאות של מנהג שלא לחוש לפולטת.

 

 

 

שקיעת החמה

 

כיון שמטרתו לעקור את השו"ע ולעשות בכל דבר כהרמב"ם עפ"י הבנת הר"י קאפח, גם כאן בעמוד ק"ד ק"ה מצא לו בקעה להתגדר בה, וממציא כי מנהג תימן לעשות בדיקת הפסק טהרה גם אחר השקיעה, כיון שלד' הרמב"ם אף אחר השקיעה כל שיש כוכב אחד עדיין יום הוא, וזאת עפ"י שיטתו של מורו ורבו הרי"ק בביאורו לרמב"ם. וכאן הבן שואל וכי ניתן לו לקבוע שנשות תימן אכן הפסיקו בטהרה אחר שקיעת החמה, וכי אחר השקיעה יצאו לחוץ לראות אם יש כוכב אחד כדי לקבוע שהוא ודאי יום, אין אלו אלא דברי הבל ורעות רוח. יתירה מכך הנוהגות בקינוח לא נהגו לעשות בדיקה מיוחדת להפסק טהרה אלא סמכו על נקיותן, בבדיקות שקודם לכך, וכלל אין מציאות זו להמציא מנהג הפסק אחר השקיעה.

יש לציין כי המעיין בדברי הרי"ק יראה שדבריו נשענים על משענת קנה רצוץ, ואין כאן המקום להרחיב בזה. ורק נציין לדברי הרמב"ם פ"ה משבת ה"ד שמפורש בדבריו שמשתקע החמה מתחיל זמן בין השמשות, וזה לשונו: משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום, ולפיכך אין מדליקין בו, והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום. ע"כ. [ובביאור הרי"ק שם מנסה לדחות בקש, אך דבריו שם אין בהם ממש למעיין].

 

 

 

הרגשה

 

בעמ' י"ב מראה המחבר בורותו שמערבב בין הרגשת וסת הגוף להרגשה שבה נטמאת מן התורה, ומציין שלפי מנהג נשות תימן אין הרגשה ליטמא מן התורה אלא ההרגשות שמנה הרמב"ם בפ"ח מאיסו"ב ה"ב, ובזה הראה שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, שהרי הרמב"ם שם מגדיר את הרגשות הוסת ואילו אשה שאין לה וסת אין לה הרגשות אלו, ואם כן לדבריו אשה שאין לה וסת אינה טמאה מן התורה, רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וטעות זו נובעת מדברי מורו ורבו בביאורו לפ"ט ה"א שאף הוא ערבב הדברים.

וגם מה ששרבב מנהג תימן אינו מן הענין, שאף אם תמצי לומר שיש מנהג כזה, אינו אלא לענין הוסת שפורשות בזמן וסת הגוף, אך לא לענין שאינה טמאה מן התורה אלא בהרגשות אלו, וזה פשוט וברור לכל מי שנפקחו עיניו, זולת אלו המהפכים דברי אלדים חיים.

 

 

 

מסירה מיד ליד

 

לדעת גדולי תימן מהרי"ץ בשערי טהרה ושערי קדושה למהר"י עזיירי אסור למסור מידו לידה, וכן העידו רבני תימן שחיו בתימן שהמנהג לאסור מסירה מיד ליד [ואף בזריקה החמירו], אע"פ שלא נזכר זה ברמב"ם, כי קיבלו עליהם הוראות השו"ע, ובכללם איסור זה, וכפי שמביא עדויות אלו הצפ"ע בעמ' נ"ב בשם הרב חיים יצחק הלוי והר"י קאפח, והצטרף לעדות זו הרב פנחס קרח. והנה צפ"ע זה שלא נח לו דבר זה שלא נהגו כהרמב"ם, כותב שם שהיו שהקילו כפי עיקר הדין, ראשית עוקר הוא ומעמיד את האוסרים כחומרא בעלמא שאינה מעיקר הדין, שהרי ודאי עיקר הדין כהרמב"ם, וזאת בו בזמן שגדולי צנעא מעידים שהמנהג לאסור, [ושלא כדברי הר"ע בסיס שכותב שם שהיו בצנעא שנהגו להקל, כנראה דברי הרב בסיס לא באו מתוך ידיעה אלא מתוך הנחה שאם מהרי"ץ בתשו' היקל בזאת היו שנהגו כמותו], והר"ע בסיס מעיד שברוב גלילות תימן מחמירים, [ומכחיש דברי הצפ"ע שברדאע נהגו להקל בזה] בא הצפ"ע עם טענה חדשה ששמע מפי נשים "חכמניות" מהעיר צנעא להקל, מענין מי הם אותם "חכמניות"? על זה נאמר "חכמים" הם להרע ולהיטיב לא ידעו.

ועפ"י עדויות החכמניות הללו שאין לדעת מי הם ומה טיבם [מן הסתם נשות כת הדרדעה שאם הקלו בזה הוא מקלות דעת של בעליהם הליצנים הפוקרים], ובודאי שאין לערוך עדותם למול עדויות של כל הת"ח, בא לעקור הלכה ומנהג ברור.

 

 

 

שינה על מיטה אחת

 

מבטל איסור שינה במיטה אחת על סמך מה שלא נזכר ברמב"ם, ואילו מהרי"ץ בשערי טהרה נקט בפשיטות לאיסור כדברי מרן השו"ע קצ"ה ס"ו, וכך הם גם דברי הרא"ח נדאף בענף חיים שו"ת זכרוני אי"ש סי' מ"ג.

 

 

 

נשיקה באו"מ

 

בעמ' ק"ס כותב להתיר נשיקה באו"מ על סמך שלא הזכיר זאת הרמב"ם, ודוחה דברי השו"ע סי' ר"מ ס"ד.

 

 

 

שמיעת קול זמר אשתו בימי נידותה

 

בעמ' נ"ז ועמ' ר"ל מביא תשובת הר"י קאפח כי האוסרים שמיעת קול זמר של אשתו בימי נדתה שורשו מדעות כת הצאבה שהזכירה הרמב"ם במורה נבוכים [כת עובדי אלילים בימים קדמונים], בא וראה כמה להוט לתלות כל דבר שאינו נראה בעיניו בכת הצאבה, כי האוסרים אסרו משום קול באשה ערוה, ומה ענין זה לכת הצאבה. [וכבר השיגו הר"א שמן בהגהותיו לספר זה].

 

 

 

ריקודי נשים בפני גברים

 

בספר זה עמ' רל"ט בשם הרי"ק מתיר ריקוד נשים בפני גברים בלא מחיצה מטעם שבלא"ה אסור לאנשים להסתכל על נשים (?), או מטעם שכבר רוקדים שם נשים רבות היא אינה ניכרת ובטלה ברוב ! [וצ"ע מהא דקי"ל דבריה אינה בטלה ברוב .....].

 

 

 

סוף דבר

 

הדברים שהעלנו למעלה הם פרי עיון קל בספר, ואין ספק כי המעיין והמחפש אחריו ימצא עוד כהנה וכהנה עקירת יסודי ההלכה ודברי הבל וליצנות, אך די בכל מה שהובא לעיל ללמוד כי מטרת ספר זה ברורה, שאין כוונתו לקיים מנהגי תימן, אלא לעקור את בסיס ההלכה הקיים בתימן על יסוד פסקיו של מרן השו"ע, ולהכניס השקפת הכפירה של כת הדרדעה הארורה, ודין ספר זה בבל יראה ובל ימצא בבתי שומרי התורה וההלכה הצרופה. וטוב עשה המחבר שגילה ברבים פרצופו הגיגיו והבליו בינקו תמצית תורת הדרדעה מפי רבותיו, וידעו כל יראי ה' בעלי האמונה התמימה להתרחק ממנו ומדעותיו כמטחוי קשת.

 

 

מכתב שנשלח לרבנים שנתנו "הסכמה" לספר טהרת משה (הנקרא: טומאת אשם)

כסלו תשע"ו

 

לכבוד מעלת כבוד הגאון ....................................... שליט"א

 

אחר מבוא השלום והברכה ודרישת שלומו הטוב!

ראה ראינו שמעכג"ת שר המסכים על ספר 'טהרת משה' שחברו צפניה בן ה' רצון ערוסי, ובהיות שבטוחנו שלא היה כל הספר למראה עיני הרב, ברצוננו להפנות את תשומת לב מעכ"ת לדברים הבאים שבהם עוקר יסודות הלכה הטהרה המקובלות כיום אצל כל עדות ישראל כולל עדת תימן, וכן האמונה התמימה בדברי חז"ל:

 

 

 

כפירה בדברי חז"ל

 

על דברי הרמב"ן הידועים (בראשית ל"א) כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבל הנדות מזיק, והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, והביא דברי חז"ל בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה. (ברייתא זו מופיעה בתוספתא עתיקתא נוסחא ב' עמ' 37).

מחבר זה מבטל דעת הרמב"ן וחז"ל לחלוטין וכותב על דעה זו: ברוך שהבדילנו מן התועים, ובחר בנו מכל העמים, שאין דברים הללו אלא נחלת אומות העולם ושבטים "פרימיטיביים" כלשונו.

גדולה מזו לאחר הבאת דעת הרמב"ן טורח המחבר להביא מתוך אנציקלופדיא מה דעת הנצרות והאיסלאם בענין הנדה, ומעמיד בשורה אחת מנהגים אלו שהוזכרו בחז"ל, לבין מנהגי הנצרות והאיסלם, רח"ל.

 

 

 

הטלת דופי בדברי חז"ל

 

בעמוד קנ"ג מטיל הצפ"ע דופי בדברי חז"ל, וכותב; חז"ל סברו כך וכך, אולם למה הרופאים לא מצאו לכך הוכחה מדעית???!!!!

 

 

 

בענין המזיקים

 

בעמ' קס"ה מתבטא המחבר אודות אמונת המזיקים ושיטת הרמב"ם הידועה, וכותב: כי צדקו בני קרח באמרם משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. ע"כ. כלומר כל חכמי ישראל שהאמינו בדברי חז"ל בענין המזיקים הם בדאין, ורק הרמב"ם אמת ותורתו אמת. [ובעמוד ר"ח דברי הבל וליצנות בענין המזיקים שמיום שנבראו התותחים ברחו למדבריות].

 

 

 

מציאות הטומאה

 

כיוצא בזה כותב המחבר בעמוד מ"ח כי דעת הרמב"ם לגבי המאמינים בכחות טומאה על טבעיים כי היסוד לכך מכת הצאבה (עובדי אלילים קדמונים שהזכירם הרמב"ם במורה נבוכים), ומאריך לבאר בשם מורו הרי"ק שאין הטומאה אלא ענין 'מחשבתי', ובכך מבטל דברי הקדמונים והמקובלים בענין מציאות כחות הטומאה.

 

 

 

מנין הטבילות

 

בעמ' קמ"ח מתלוצץ המחבר על הטובלות יותר מטבילה אחת, ומבטל מנהג נשות תימן שנהגו או בג' או בז', וכל זה מחמת פירושו המופרך של מורו ורבו הר"י קאפח בדברי הרמב"ם. ושם הביא דברי ההבל שכתב הר"י קאפח על המקובלים שנתנו מספרי טבילה המכוונים כנגד ענינים גבוהים, וז"ל: 'לא כאותן בעלי הדמיונות המצריכים שלש פעמים או שבע פעמים כאילו היו גלגולו של נעמן'. עפ"ל.

 

 

 

וסת החודש ועונה בינונית

 

בעמ' ס' עוקר המחבר דין וסת החודש ועונה בינונית, אע"פ שכתבם בפשיטות גאון חכמי תימן מהרי"ץ בספר שערי טהרה, בתואנה שהרמב"ם והרמב"ן לא סוברים וסתות אלו, כיון שהיו רופאים והכירו את המציאות שלא יתכן שתראה האשה מחמת הלבנה. ועושה את כל הראשונים שהחזיקו בדין וסת החודש כשוטים שאינם מבינים את מציאות הטבעית, ורק הרופאים הם שמבינים. ומניח שכן מנהג נשות תימן. [כתוצאה מחקירות שנעשו אחר הזקנות עשרות שנים אחר העלייה מתימן, ובנספח המצורף נתבאר שאין להוכיח כלל שאכן כן מנהג תימן]. וזאת בו בזמן שאף מורו ורבו הרי"ק בתשובה (עמוד קפ"ח) כותב בהדגשה למדריכה שלא לשנות ממה שמלמדת בדיני הוסתות.

 

 

 

פרישה בוסת שאינו קבוע

 

בעמ' ס"ח עוקר המחבר דין פרישה בוסת שאינו קבוע, אע"פ שכתבו מהרי"ץ בשערי טהרה, וזאת לאור משמעות דברי הרמב"ם שאין דין פרישה אלא לבעלת וסת קבוע כשיטת הרז"ה, אע"פ שמודה שאין כן מנהג תימן מתרץ זאת שפרישתם היתה 'מטעמי נוחות'(!!!). ובזה גם חולק על מורו ורבו בתשובתו שם עמוד ר"כ שמשיב שאשה שאין לה וסת קבוע תפרוש בסביבות הזמן שהיא עשויה לראות, והמחבר בהערתו שם מצטרף לדברי רבו וכותב כי שמע כן מרבות מבנות תימן שהיו פורשות סביב הזמן שהיו עשויות לראות, ונמצא סותר עצמו ודברי רבו ולא חלי ולא מרגיש.

 

 

 

בדיקת חורים וסדקים

 

מעמ' ק"ז והלאה עוקר המחבר דין בדיקה בחורין וסדקין בהפסק טהרה ושאר בדיקות שבעה נקיים, וכותב שדי בכל הבדיקות כולל הפסק טהרה בקינוח מבחוץ בלבד, ומנמק זאת עפ"י מנהג נשים רבות בתימן שלא עשו בדיקות חו"ס, ועפ"י שיטת הנו"ב בד' הרמב"ם. [ובנספח הרחבנו שנשים אלו סמכו על מה שלא התחילו למנות ז' נקיים אלא לאחר ז' ימים, ואילו מחבר זה מבטל מנהג המתנת ז' ימים ומאידך מיקל בקינוח, ונמצא אוחז החבל בשני ראשים]. ובפרט יש לציין שמורו ורבו הרי"ק בתשובתו (בעמוד קפ"ז) כותב למדריכה שלא לשנות ממה שמלמדת לבדוק בחורין וסדקין. וביתר שאת בעמוד רכ"ה כותב הרי"ק שהבדיקה תהיה כמו שנוהגים היום וכמקובל, ולא נחה דעתו במה שמדברים אודות מנהג תימן שדי בקינוח עיין שם.

 

 

 

דין פולטת ש"ז

 

בעמוד קי"ז ממציא כי לא חששו בתימן לדין פולטת ש"ז, נגד דבריו המפורשים של מהר"י בדיחי בשו"ת חן טוב סי' מ"א שפשט המנהג בכל המקומות כמרן השו"ע, ונגד דעת מהר"י עזירי בשערי קדושה. וזאת מחמת רצונו לעקור דברי השו"ע ולפסוק כהרמב"ם, בו בעת שהדעות חלוקות בשיטת הרמב"ם.

 

 

 

הפס"ט אחר שקיעת החמה

 

בעמוד בעמוד ק"ד ק"ה מתיר עשיית הפס"ט אחר השקיעה כיון שלד' הרמב"ם אף אחר השקיעה כל שיש כוכב אחד עדיין יום הוא, וזאת עפ"י שיטתו של מורו ורבו הרי"ק בביאורו לרמב"ם, וזאת נגד כל הפוסקים. ואף כאן ממציא כביכול מנהג תימן כן, דבר שלא היה ולא נברא.

 

 

 

מסירה מיד ליד

 

בעמ' נ"ב עוקר איסור מסירה מיד ליד הנזכר בשו"ע בתואנה שלא נזכר ברמב"ם, על אף שהוזכר בגדולי תימן מהרי"ץ בשערי טהרה ושערי קדושה למהר"י עזיירי, וכן העידו רבני תימן שחיו בתימן שנהגו שלא למסור מיד ליד [ואף בזריקה החמירו], כי קיבלו עליהם הוראות השו"ע, ובכללם איסור זה, וכפי שמביא שם בעצמו עדויות אלו.

 

 

 

שינה על מיטה אחת

 

מבטל איסור שינה במיטה אחת על סמך מה שלא נזכר ברמב"ם, ואילו מהרי"ץ בשערי טהרה נקט בפשיטות לאיסור כדברי מרן השו"ע קצ"ה ס"ו, וכך הם גם דברי הרא"ח נדאף בענף חיים שו"ת זכרוני אי"ש סי' מ"ג.

 

 

 

נשיקה באו"מ

 

בעמ' ק"ס מתיר המחבר נשיקה באו"מ מכח משמעות דברי הרמב"ם. ומבטל דברי הראב"ד ופסק מרן השו"ע סי' ר"מ.

 

 

 

פריצת גדרי צניעות

 

בספר זה עמ' רל"ט מתיר ריקוד נשים בפני גברים בלא מחיצה מטעם שבלא"ה אסור לאנשים להסתכל על נשים (?), או מטעם שכבר רוקדים שם נשים רבות היא אינה ניכרת ובטלה ברוב! [וצ"ע מהא דקי"ל דבריה אינה בטלה ברוב].

 

 

 

לשון בוטה

 

האם מסכים הרב לפרסום לשון בוטה של חוסר צניעות המובא בספר זה בעמ' ר"ז, ועמ' קפ"ה, וכן בעמ' ק"נ סוף הערה א'.

 

 

 

מטרת הספר

 

העולה מכל ספר זה כי שתי מטרות שם לו לעיקר, האחת לבטל כל ההלכות שנתקבלו בתימן על ידי קבלת פסקי מרן השו"ע, כפי שעשו רבותיו מייסדי כת הדרדעה, ולהציג מצג שוא כביכול אין לנו אלא תורת רבי משה בן מימון והם בדאים [כלשונו של מחבר זה בעמ' קס"ה]. בו בזמן שמנהגי תימן בהלכות נדה כמו בשאר הלכות מוכיחים, שאכן נתקבלו הוראות מרן השו"ע בתימן כמו בשאר מקומות, ונהגו על פיו לאסור הושטה מיד ליד, פרישה בוסת שאינו קבוע, פולטת ש"ז, ועוד.

המטרה השניה לעקור האמונה התמימה של יהודי תימן בדברי חז"ל ותורת הקבלה, וגם זה בעקבות רבותיו מייסדי כת הדרדעה.

צרפנו בעה"י נספח 'מנהגי תימן בהלכות נדה' בו הובאו הדברים הנ"ל בפרוטרוט, ועוד כהנה וכהנה 'פנינים' מתורתו המעוותת.

והנה תגובת המחבר למכתב זה היא כי הכותבים נוגעים בכבוד הרבנים המסכימים כי הרבנים עברו על הספר והסכימו לכל הנכתב שם. ועל כן אנו מחלים פני הרב שליט"א אנא יאות מעכג"ת להבהיר אם אכן הסכמתו נתונה לכל הדברים הנ"ל, או שמא העלים המחבר ממעכ"ת שליט"א דברים חמורים אלו שפרץ בכרם בית ישראל, ואנא יגלה מעכ"ת דעתו הרחבה בזה.