בירור הלכתי לגבי הלחוח ושיעורו, ודחיית ההגדרה של ספר ברכת ה'

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק מקץ ה'תש"ע

נדבר בעניין הלחוח ושיעורו. כתבנו בשלחן ערוך המקוצר, שאם הלחוח בשיעור של 2-3 מ"מ ברכתו במ"מ גם בקביעות סעודה, ואם הוא בשיעור של 7-8 מ"מ, בפרט באמצע, אזי ברכתו בקביעות סעודה המוציא לחם מן הארץ. שאלו מה יסוד הדברים. ההלכה הזאת יצאה לנו בצירוף כמה דברים. יש הלכה של טרוקנין וטריתא, מה שמובא בגמ' מסכת ברכות ונפסק גם בשו"ע. טרוקנין, דהיינו שנותנים בקדירה מים וקמח מעורבים, ברכת הטרוקנין בלי קביעות סעודה במ"מ, ואם קבע סעודה ברכתו המוציא. טריתא, אפילו בקביעות סעודה במ"מ. השווינו את דין הלחוח לטריתא, כי טריתא בלילתה רכה, שופכים את הבלילה הרכה לקדירה, כמו הלחוח. נקרא שמו לחוח כי זה לח מאוד. כל מלה שהיא כפולה, באה להוראת ריבוי, כמו חזזית, גלגל וכו', המלים הכפולות מעידות על כפילות רבה. לחוח פירושו לח שבלח. מרוב ריבוי המים בבצק, נעשית נקבים נקבים. יש כאלה שעושים את הלחוח על מחבת גדולה, או כמו שהגמרא מדברת שעושים אותה על משטח בלי לבזבז, והבצק מתפשט עד הקצוות ונהיה דק מאוד. הלחוח שלנו דומה לטריתא מצד אחד, כי יש בו תערובת של מים וקמח ובלילתו רכה והבצק מתפשט. מצד שני, הוא לא כ"כ דק כמו הטריתא. הטריתא אפילו בקביעות סעודה ברכתה מזונות, כי זה לא נחשב לחם בגלל שזה יוצא מאד דק ולח, אבל הלחוח יש לו עובי, ובפרט באמצע שזה מתרכז ונהיה כמו פיתה ולחם. וגם שבחלק התחתון יש לו צורה של לחם, ורבינו יונה כותב במסכת ברכות שהסופגנין אין להם דין לחם כי אין להם צורת פת. בלחוח נכון שבחלקו העליון אין צורת פת, אבל בחלקו התחתון יש צורת פת. הרמב"ם כותב שרק דבר שצורתו משונה מצורת הפת אינו בגדר פת, כמו רבינו יונה. רק שאנחנו אומרים, שהלחוח מאחר והוא עבה קצת באמצע, אם תקבע עליו סעודה תהא ברכתו המוציא. אבל אם לא תקבע סעודה, ברכתו במ"מ. וכל זה כמובן בשיעור של עד עובי 7-8 מ"מ.

שאלו מאיפה לקחנו את השיעור של עובי המ"מ, רצו לברר זאת. ורצו גם לברר מה הדין בעובי שבנתיים, בין 2-3 מ"מ ל-7-8 מ"מ. על אף שלמעשה הסיבה שלא התייחסנו לזה כי אין דבר כזה במציאות, או שעושים דק או שעושים עבה, בכל אופן צריך לדעת מה יהיה הדין של מי שיעשה כך. למעשה, אנחנו מסתפקים האם להחשיב את זה כדק או כעבה. קשה להכריע בזה, ואין ראיה ברורה. כבר בראשונים רואים שלא יכלו להכריע. מי שיראה הבאתי בשו"ת עולת יצחק ח"ב סי' רכ"ב שהמהר"ח אור זרוע, שהוא בנו של בעל האור זרוע הגדול רבי יצחק מוינא, גם הוא כתב שאינו מבין כמה יהיו דקים. אין הגדרה ברורה. גם הבגדי ישע כותב, אנן לא ידעינן כמה הוא דקה מאוד. הראשונים והאחרונים כותבים שאינם יודעים מה הגדר של דק. לכן אנחנו לוקחים את הדבר הכי דק שזה 2-3 מ"מ.

דרך אגב, התחדש לי דבר מאוד מעניין. בספר ברכת ה', דן על ברכת הלחוח וגם מסתפק בזה, אפילו לגבי הבלינצ'ס, אבל הוא כותב הגדרה חדשה. הוא כותב, חביתית בלינצ'ס ולחוח, ראוי לא לאכול כמות אלא בתוך הסעודה מתוך הספק. המקור שלו, כיון שלדעת הרשב"א והמאירי אין על זה תואר פת, וכיון שהיא דקה ורכה ומתקפלת בקלות. כתוב פה הגדרה חדשה, מתקפלת בקלות. זה חילוק שלו. הוא כותב את זה בעוד מקום בשם הרשב"א והמאירי. עיינתי שם, ולמעשה מתברר כי זו הבנה שלו, דהיינו הם לא כותבים את זה בפירוש. הוא מבין שדק ורך, הגדרתו מתקפל בקלות. לפי דבריו יוצא שלחוח שמתקפל בקלות תהיה ברכתו מזונות אפילו בקביעת סעודה. ומעתה לפי דבריו גם הפיתות שיש היום, כאלה שמתקפלות בקלות, תהא ברכתן מזונות. זה תמוה ומוזר מאוד.

בכל אופן במחכ"ת אין אנחנו חוששים לדבריו, כי אין לזה מקור. ההגדרה של מתקפלת בקלות, זה המצאה. לפי ההגדרות שכתובות בגמ' ובפוסקים זה לא כך. לכן אנחנו נשארים בזה, שהלחוח המצוי שהוא בדרך כלל עבה, אם קובעים עליו סעודה ברכתו המוציא. אבל ההכרעה שעד 2-3 מ"מ ברכתו מזונות אפילו בקביעת סעודה. זו אינה הלכה למשה מסיני, אלא לפי ההחלטה ששיערנו בעניותינו, לפי מה שכתבו הפוסקים בעניין דק מן הדק, שיערנו שזה בערך 2-3 מ"מ מסברא, משיקול דעת. יותר מזה, עד 7-8 מ"מ אנחנו מסתפקים, קשה לנו להכריע בדבר הזה.