האם יש מושג "ניגון יהודי"? מה ההבדל בשירי הדיואן בין שירים (נשוד) לשירות? ומהו תווחיש?

קטע מתוך השיעור השבועי מוצש"ק וארא ה'תשע"א

אנחנו מדברים בזמן האחרון על נושא השירה והניגונים, ואכן צריכים לברר האם יש מושג של ניגון יהודי? האם יש לעם ישראל מסורת של ניגונים יהודיים המיוחדים בעם ישראל או שלא. גם שירת הלויים, מישהו יודע מהי שירת הלויים? היש לנו מסורת מה שרו הלויים בבית המקדש? אפילו הלוים שיש היום אינם יודעים, אם הוא ספרדי הוא עושה ניגון ספרדי, אם הוא תימני עושה ניגון תימני, ואשכנזי עושה ניגון אשכנזי, אפילו ללויים אין מסורת. צריך לברר את העניין עם מקורות, כיון שהנושא מטושטש והתבלבל מאד.

לפני שאכנס לנושא זה, אולי אשלים מה שדיברתי בשיעור שעבר, מאחר ובקשו לברר זאת.

אקדים, שאחד מידידנו שלח לי מכתב בנושא, ואקריא לכם חלק מהמכתב, זה למעלה מעשרים שנה שאני קשור לכת"ר בעבותות של אהבה, עמדת לי בעת צרתי ואף בימי רעתי, [שמחת בשמחתי, יעצתני והחכמתני, כבן קרבתני, כאב רחום אהבתני, ורציתני, ועוד מאות ואלפים כמוני יתעלה שמו שזיכני.] במשך השנים שאני זוכה ללוות את הרב שליט"א היו דברים רבים שנראים רחוקים, חליטה. היום ב"ה, יש בשע"ה פרק שלם על הלכות חליטה. חוזר וניעור בפסח. מי ראה כזאת מי שמע כאלה. תפילה בעמוד השחר בהושענה רבה. תרגום פרשיות התוכחה. חלק הדקדוק על תהלים ועל התנ"ך. קידושין כפולים. מלחמת נר יו"ט. דרדעים. אתכא דמרן. ועוד כהנה וכהנה מסורות ומוסרות. הרבה מדברים אלו שהיו נראים כשייכים להסטוריה, אבל כנראה שהאמת מנצחת.

בשיעורים האחרונים הירבה מרן שליט"א לדון לעומק לאורך ולרוחב כיד ה' הטובה עליו בעניין המוזיקה בזמנינו והמסתעף מגמ' ופוסקים ראשונים, עד אחרוני האחרונים. ידוע ידע כת"ר שגם זה יהיה שייך להסטוריה בעהי"ת, ועוד ימים יגידו. בתוך עמי אנכי יושבת, ואני רואה את ההתעוררות והרצון העצום בקרב הרבה יראים ושלמים שהאמת נר לרגלם.

למה אני אומר זאת, כי אולי יש כאלה אנשים החושבים שחבל לדבר על הנושאים האלה, מה זה יעזור, איך אפשר לתקן את הנושא הזה, זה כל כך חדר וכל כך נכנס, מי ישמע. אז ראשית, אני יודע שיש הרבה זמרים שרוצים לתקן את עצמם, התעוררו, אולי בזכות הימים האלה, שובו בנים שובבים, שמעו והתעוררו, אבל גם בלי זה יש שהם באמת רוצים לתקן את עצמם, כל זמן שלא דיברו על הנושא הזה הרבה נכשלו מחוסר ידיעה, ועצם זה שדיברו על הנושא הזה הדבר עשה הרבה התעוררות, ויש זמרים שבאים ורוצים לחזור בתשובה ולתקן, ויש כאלה שעוותו בעבר באו ורוצים לדעת איך לתקן את עצמם, בעבר הפיץ קלטות, מה הוא יעשה עכשיו וכו'. אבל תשמעו מה הוא מספר על עצמו, בעיר שלהם ברכסים, בתים שלמים התרוקנו ממוזיקה מקולקלת ומטונפת, וכי אפשר להכחיש את הארי החי? הרי זה מטמא ומטנף לא בתוך כדי דיבור אלא בבחינת "גטו וידו באין כאחת"! ויותר ויותר אנשים מתביישים לשמוע ואף להשמיע את דעתם. לא עוד מוזיקה קולנית בקול ענות גבורה נשמעת מבתים כמו פעם, רק קול ענות חלושה אנכי שומע. כולם יודעים ומרגישים את האמת! שלא לדבר על המוזיקה התימנית המודרנית דאזלא ומתדלדלא, ידעיך ה' "נרה" ויחזירנה ליושנה ולתפארתה. והוא מספר על עצמו, אני מחנך כיתה ז' בתלמוד תורה, לפני כל בר מצוה (מה שלא היה בשנים קודמות) אני מקבל טל' מבעלי השמחה בבקשה לתאם עם התזמורת מה להשמיע ואיך. א"כ ב"ה יש תוצאות וחובה כפולה ומכופלת עלינו, ושלא נגיד מי ישמע, לא לומר 'הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני...'

ביקשו לברר, מה שדיברנו בשיעור הקודם בנושא קול באשה ערוה. שאלו האם זה נכון ומדויק מה שכתוב בשו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן קפ"א. כמובן אינני צריך לחזק את דבריו, אבל כיון שמישהו שאל וקצת ערער על זה, בכל אופן בדרך שאלה, א"כ אולי אסביר את היסוד של השאלה ואח"כ אקרא את הדברים בפנים.

הדין של קול באשה ערוה נלמד בגמרא ברכות דף כ"ד מהפסוק 'כי קולך ערב ומראך נאוה', כך בגמרא בבלי. בירושלמי לומדים זאת מפסוק אחר בנביא 'מקול זנותה ותחנף את הארץ', שעיקר העניין הוא ב'קול' שנחשב ערוה. רוב הפוסקים סוברים שהמדובר בקול זמר ושירה של אשה, אבל יש כמה פוסקים והראשונים כבר דנו בזה והביאו צדדים שיכול להיות שכל קול אסור. והראיה מהגמרא במסכת קידושין [דף ע ע"א] שם כתוב שרב יהודה כשביקר את רב נחמן אמר לו נישדר ליה מר שלמא לילתא, אמר לו לא, קול באשה ערוה. זו הראיה שמביא רבי אליהו מזרחי. אבל כבר לפני כן הרשב"א דן בזה וגם המאירי, והם אומרים שזו לא ראיה, כי כיון שמדובר שם על השבת שלום, אומר הרשב"א שיש בזה יותר קרוב דעת. דהיינו, בשאלת שלום יש דין קול באשה ערוה כי יש כאן מצב של קרבה. המאירי כותב בסגנון אחר, שהשבת שלום זה כעין זמר. כנראה הוא מתכוין שאנשים ידידים כשאומרים שלום אחד לשני, אינם אומרים שלום בקול יבש, אלא בקול צוהל של ידידות, ממילא הוי כעין זמר, זה לא דיבור רגיל.

אבל יש כאלה שנשארו עם הדעה השניה, באוצר הפוסקים אהה"ע סימן כ"א סעיף א' מובאים כמה דעות כאלה. מביאים בשם ספר סם חיי, שאסור לדבר עם אשה זרה אפילו שלא בשעת ק"ש, והוא מביא דעת מעשי אברהם שחולק עליו, שאדרבה מצינו שאמרו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה ק"ו באשת חבירו, למה אל תרבה, מדוע לא כתוב שאסור לדבר בכלל. וכי לא מצאנו שעלי דיבר עם חנה, ואלישע עם השונמית, ודבורה ששפטה את ישראל, והוא מביא עוד ראיות מהרבה גמרות. ואכן אפשר להביא עוד הרבה ראיות מכל הש"ס שדברו עם נשים.

אבל לכאורה אינני חושב שאותו חכם טעה בזה, כי ברור שהיו מדברים עם אשה, אבל רק אם זה לצורך. פה הנידון באיסור קול באשה ערוה האם רק קול זמר אסור או כל דיבור. א"כ ודאי שכשאשה שואלת שאלה עונים לה, או אם הוא צריך לשאול אותה איזו שאלה ודאי שיכול לשאול, אבל הנידון של הרא"ם רבי אליהו מזרחי, הוא לא על סתם דיבור, אלא על דבר יותר דק, כמו לשאול אשה בשלום בעלה, זה כבר לא נחשב דבר של צורך כל כך, זה ענין של דרך ארץ, של מוסר. שאר הפוסקים סוברים שגם זה נחשב צורך, אבל הרא"ם היה נראה לו שדבר זה אסור. אולם על דיבור של צורך ממש, שהיא שואלת או שעונים לה, פשיטא שמותר. על זה לא החמיר אדם מעולם. ודאי שכל גדולי ישראל דיברו עם נשים, אפילו משה רבינו עם בנות צלפחד כתוב ותעמדנה לפני משה. ברור שזה מותר. כל השאלה היא, לשמוע סתם דיבור שלה. לדוגמא אם היא מדברת עם אשתו והוא שומע, או כמו שיש היום רבניות שמוסרות שיעורים, להקשיב לדיבור שלה זה כבר לא נקרא לצורך. אם יש לו צורך לשמוע אותה זה משהו אחר. מספרים על הרב מבריסק, הוא קיים את הרמב"ם שכותב שצריך אדם לפקוד דרכי בניו ובנותיו, הוא היה מאזין מאחורי הדלת לשמוע מה הבת שלו מדברת עם חברה שלה. מקשיב מה היא מדברת ומה היא עונה לה, רצה פשוט לראות שח"ו לא ידברו דברים אסורים. תארו לעצמכם, אפילו בבתים כאלה צריך בדיקה, מה יעשו אזובי הקיר.

אם כן ברור שכשזה לצורך פשיטא שמותר, אבל כשזה לא לצורך, לפי הפוסקים שאומרים שרק קול זמר, מותר. אולי זה לא רצוי, אבל אם הדבר לא מביא אותו להרהורים, מותר. אבל קול זמר ודאי שאסור לפי כל הדעות.

היו כאלה שרצו להתיר אשה שלא מכירים אותה [שו"ת יבי"א, יחו"ד], וכבר אמרנו שדחו את זה. על זה מדבר בשבט הלוי בסימן קפ"א, אלא דחזות קשה ראיתי בתשובת מהר"ם שי"ק אה"ע סי' נ"ג על הא דקידושין ע' ע"א דאמר שמואל קול באשה ערוה דזה לא שייך אלא אי רואה את פניה או ידעה ומכירה וכו' אבל באינו רואה אותה בפניה ואינה מכירה אין חשש כלל עכתו"ד, א"כ לכאורה מפורש בדבריו כעין מש"כ הגאון בית שערים, ולא עוד אלא דעדיפא מיניה, דהבית שערים כתב דעכ"פ מכוער הוי, והמהר"ם שיק סיים דבלא ידעה אין חשש כלל, וידוע דגאון הזה היה רב גובריה. אומר בעל שבט הלוי, אבל באמת אין ראיה מדבריו להקל בנדון דידן, דהמהר"ם שיק קאי על קול באשה ערוה דקידושין, דהיינו שאלת שלום, וע"ד שכ' הרשב"א מ"מ קול שאלת שלומה וכיו"ב אסור והיינו משום קרוב הדעת, וע"ז כתב הגאון דקקול בעלמא אינו בעצם מעורר תאוה, ולכן בשאלת שלום מותר אלא דבמקום דמכירה, לבו גס בה גם זה אסור וכו', וע"ז מסיים דאם לא ידעה ומכירה ואינה בפניו אין חשש כלל, אבל בקול זמר המעורר חשק והרהור ותאוה חלילה להתיר. דהיינו כל מה שמתיר מהר"ם שיק כשאינו מכירה לא מדובר על קול זמר, אלא על השבת שלום. זה לא קול זמר, רק יש לזה דין כעין קול זמר, כי כמו שקול זמר אסור משום שזה מעורר דברים לא טובים, גם בזה יש קירוב של חיבה, אבל זו דרגא פחותה מקול זמר ממש.

ובסוף הוא אומר, ולא יפה עשה בתשובת יביע אומר ח"א ס"א שהביא דברי מהרמ"ם שיק להקל בטייפ [רדיו במקור. אמרנו שאני משתדל לא להגיד את המלה רדיו] ובנה עליו עיקר פסקו להקל, ולענ"ד לא אמרה מהר"ם שיק מעולם. אין מהר"ם שיק כזה, ובעצם אין אחד מגדולי ישראל המוסמכים שיתירו זאת.

ובשבט הלוי חלק ה' סי' קצ"ז אות ג' חזר לדבר על נושא זה וכתב, בעניין קול באשה ערוה וכו' כבר כתבתי דאסור להקל בזה, ואין לדמות הנושאים, ושו"ר גם בס' אוצה"פ מביא מקילים ומחמירים, ופשיטא דהלכה כדברי המחמירים. ואף שיש משמעות בתשובת מהר"ם שיק שנוטה להקל כנ"ל, כתבתי שם דאין להוציא כן מדבריו, ובכל אופן למעשה אסור בזה. ע"כ פשוט מאד דקול באשה של זמר בטייפ [רדיו במקור] אסור מדינא דבין כה וכה מעורר חשק ותאוה. א"כ הוא מסיים בכך שאין היתר כזה, והדברים ברורים. אבל למי שרצה וטען שאולי במהר"ם שיק לא כתוב כך, אקרא את לשונו באהע"ז סי' נ"ג, מאי דקאמר משום קול באשה, תירץ הרשב"א בברכות שאלת שלום גרע דאיכא חיבה, ולפי זה הוא אומר, אבל נראה שזה שייך אי אינו רואה את פניה או יודעה ומכירה וכו', א"כ ברור שהוא מדבר לפי שיטת הרשב"א, אבל על קול זמר אין בכלל סלקא דעתא להתיר, ולא שייך להתיר זאת.

השאלה היא, שלמה המלך אומר בספר קהלת [ב',ח'], עשיתי לי שׁרים ושׁרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות, לכאורה איך שלמה המלך שמע שירת נשים? הוא אומר 'עשיתי לי', שלמה בא להגיד שהוא בחן את כל התענוגות של העולם והכל הבל הבלים. עשיתי לי שרים ושרות, התרגום זמריא וזמריתא. בתפסיר של רבינו סעדיה גאון בלשון ערב, מגניאן ומגניאת. בכל אופן, איך הוא שמע נשים שרות? אלא צריכים לומר שאלו היו נשיו או פלגשיו. עוד אפשרות, שיש היתר ב'קול באשה ערוה' אם מדובר באשה שהוא רגיל לשמוע אותה, למשל אם אדם מילדותו כבר מכיר את הקול הזה ואצלו זה קול מצוי ורגיל. אמנם יש פוסקים שקצת מחמירים בעניין ומפרשים אחרת את המושג של קול רגיל, אבל נראה לי שזו הלכה למעשה, ואפשר לסמוך על זה. אדם שרגיל לקול מסוים עכ"פ מצד הדין זה מותר.

אבל בפירוש המלים שבפסוק הזה 'שרים ושרות' יש הרבה פירושים. רש"י לא מפרש כך, רש"י מפרש מיני כלי זמר. ולמעשה זו גמרא בגיטין דף ס', שמדובר בכלי זמר.

יש מפרשים שהכוונה לחרוזים וזמירות. כך יש בפירוש על ספר קהלת שמיחסים אותו לרס"ג אבל כנראה שזה לא נכון, כנראה חיבר את הפירוש הזה רבי יצחק איבן גיאת. בכל אופן הוא כותב כך, 'שרים ושרות' חרוזים ומנגינות. יוצא שהוא מפרש את המלה שׁרים, כאילו כתוב שירים.

חשבתי לענ"ד, אולי מפה יש מקור למה שיש בדיואן שלנו שירים דהיינו נשוד, ויש שירות. לכאורה מה ההבדל ביניהם? נכון שהנשוד זו הפתיחה והשירה היא העיקר, אבל איך אפשר לדעת מהשיר עצמו מהו הפתיחה ומהו השיר? מה קובע במה לפתוח? הרי בשיר עצמו הדבר צריך להיות מוכח.

אלא, שהבנין של השירים שונה, בנשוד כל בית הוא בן שתי דלתות, ובשירה יש ארבעה דלתות. אבל צריכים לדעת שיש עוד הבדל.

אני בכוונה מדבר על השירה התימנית, אמנם יש בעיות בשירה כללית, אבל ברצוני לדבר על כמה דברים חשובים בשירה שלנו.

ניקח דוגמא, בשירים של שבת, יש למשל את השיר 'אם תחפצה בן איש'. זה שיר. יש שם שתי בתים [דלתות]. אבל למשל, 'יום שבת תשמח מאד נפשי', פה יש ארבע דלתות. אבל אם תראו, יש את השיר 'אם ננעלו דלתי נדיבים', זה לא שיר של שבת, הוא מתחיל בארבע דלתות, מישהו יכול להסביר מה קרה פה באמצע, 'גלגל ואופן רועשים, מודים שמו ומקדשים, מזיו כבודו לובשים'. מה זה קשור לפה? הרי זה לא בחרוז של השיר. זה רק שלש בתים.

אלא זה מה שנקרא תוושיח. מהו תוושיח, ומאיפה זה בא? כי אח"כ חוזרים שוב לבית הרגיל, ובשש כנפים סביבים, עפים בעת יתגלגלו וכו', חזר לחרוז הרגיל. מה עושה התשוויח הזה באמצע, ובכלל מה זה תוושיח.

הבאנו [בשיעור מוצש"ק שמות ה'תשע"א] את תשובת הרמב"ם שמזכירים את זה, אבל תשמעו מה כותב על זה מהרי"ק הרב יחיא קורח זצ"ל בעל משכיל על נגינות. הוא ישב לברר את הנושא הזה טוב וכך כותב, אני הכותב תרתי בלבי למצוא את העניין, מה הפרש יש בין השירות לנשוד, ומה טעם יקראו כן.

לפני שאמשיך, אומר מה שנראה לענ"ד, שפירוש המלה נשוד היא בקשות. כמו שאצל הספרדים קוראים לשירים בקשות, גם פה זה נקרא בקשות. לבקש אומרים בערבית ינשיד. דהיינו כמו בקשות להקב"ה, תפילות. כמו שהספרדים קוראים לשירים שלהם בקשות, ולמעשה היום הם עושים זאת רק בליל שבת, אבל בשבת אין בקשות כי אסור לשאול צרכים בשבת, אבל בימות החול אכן היה בקשות על הגלות, על צער ועל כל הצרכים, ולכן זה נקרא בקשות.

בכל אופן הוא אומר כך, יש הפרש בהם בנגינתם ובעניינם. בנגינה, הנה בזמננו זה ניטל טעם השיר. והמשוררים בזמנינו בבתי משתאות לא ידעו נגן בכלי שיר מפני תקנת קדמונינו ז"ל, ומפני זה ישנו הנגינות, וכשירצו יהפכו בשיר אחד, שלש או ארבע נגינות. עכשיו תשמעו מה הוא אומר, אבל אני אחזתי מן הסכלות מעט, כמו שאמר שלמה המלך, ונכנסתי במסיבת הערביים, הוא מספר שנכנס אצל הערביים שמנגנים שירה, בתימן אין דבר כזה שיהודי יכנס אצלם, הערביים היו באים ליהודים אבל שיהודי יכנס לגויים אין דבר כזה, כנראה הוא הסתיר את עצמו. ב' לילות והם מזמרים בכינור. וב' לילות והם מכים בחליל. והכרתי טכסיסי הניגון וידעתי ההכרח להיות בכל חרוז מהשירות תוושיח, וחילוק נגינות הכלי זמר, והפרש שיש בין השירות שנקרא בלשון ערבי מגאני, והנשוד שפי' בלשה"ק מענות. הוא מפרש נשוד, מענה. על המלה מענה כותב הרד"ק ביחזקאל שני פירושים, או לשון פתיחה או לשון ענייה, כמו 'וענית ואמרת', או משיב או פותח. וצורך הרחקו מהנשוד, גם שהנשוד אין מנגנים בהם אלא בתוף. דהיינו מנגנים את הנשוד בתוף ואת האחרים בחליל או בכינור. ואמת כן הוא. והמשורר לא נעלם ממנו כל מין ניגון, ומי כמוהו. רבי שלום שבזי ידע את כל הניגונים, ואם הוא עשה תוושיח הוא ידע למה. א"כ הוא אומר, הבנתי זאת אחרי שנכנסתי לשמוע את הניגונים של הגויים בכלי זמר. אצלנו בעם ישראל אין כלי זמר, הרי בתימן לא ניגנו בכלי זמר אפילו בחתונות, בגלל החרבן. הקפידו לא לנגן בכלל בכלי זמר. ואכן אנחנו לא מבינים בשביל מה צריך את התוושיח הזה, אבל הוא אומר, כיון ששמע את השיר במקור, את הסגנון עם כלי זמר, הוא הבין שזה הכרח. לצערנו הוא לא הסביר למה, אבל הוא אומר שיש הכרח. והשירות בלשון שיר ושבחות לה' יתברך, דברי חשק רעיה ודוד, חתן וכלה בבית המשתאות, אעפ"י שכולם מדברים בקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', אבל הנשוד אינם אלא שאלות ותשובות ובקשות, גם הוא שם לב שיש פה בקשות, לפיכך לא מצאנו בהם זכרון משתה ולא של חתן וכלה ולא שבתות וימים טובים, זהו מה שנראה לעניות דעתי. ומה שנוהגין שלא לומר שירה אא"כ הקדים לו נשיד, תראו איך לצערנו הדברים האלו כמעט שאינם קיימים כבר היום. אבותינו קבעו סדר, קודם נשיד ואח"כ שירה. הוא מה שאמר הכתוב 'ענו לה' בתודה זמרו לאלד'נו בכינור'. דהיינו בהתחלה צריכים לפתוח עם נשיד. והוא ממשיך ומסביר פה גם עניינים בקבלה, רמזים וכו'.

רק שקצת לא מובנים לי דבריו, כי לפי מה שכתוב בספרים, מי שיראה הם קוראים לתוושיח שירי אזור. הרבה לא יודעים מה זה שירי אזור, אבל זהו התוושיח. אזור, כמו שאדם קושר אזור במותניו, כך התוושיח קושר ומיפּה את השיר, נותן לו את הכח ואת המעלה.

עכשיו צריכים לדעת, אם אנחנו שואלים האם יש ניגונים יהודיים או לא, האם יש דבר כזה, נראה מה שאומרת הגמרא במסכת ערכין דף י"א, שם מדובר על שירת הלויים, מנין לעיקר שירה מן התורה, הגמרא מביאה הרבה פסוקים, ושרת בשם ה' אלד'יו, איזהו שירות שבשם הוי אומר זה שירה. והגמרא דנה ודוחה את הראיות, מביאה פסוק 'שאו זמרה ותנו תוף', שאו מלשון שירה, כמש"כ 'בכתף ישאו' לשון שירה. ובסוף הגמרא מביאה 'משה ידבר ואלד'ים יעננו בקול', על עסקי קול. דהיינו, משה רבינו היה לוי, והקב"ה ציוה אותו שהוא ינגן בשיר, והקב"ה יענה לו. מאיפה הניגון הזה, האם הניגון הזה הוא מיוחד בעם ישראל, לא כתוב מפורש.

כתוב בספר בראשית [ד' כ"א] 'ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב', מי שהתחיל בעולם את הניגונים נקרא יובל. אומר המלבי"ם דבר מבהיל, ועכשיו תבינו למה שירה מאד מסוכנת, ומדוע התדרדרה השירה בזמנינו למצבים כאלה, כי בעצם המקור של השירה הוא בפסולת, ושם אחיו יובל, הוא לקח לחלקו את הנהר השני הסובב כל ארץ כוש ששם הזמה והניאוף. והוא היה ההתחלה אל זמר והנגון, על דרך קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה, שכן היה דרך המתעתעים לשיר את השירי פריצות גם בבתי משתיהם גם בבתי אליליהם, שהגם שאח"כ שב הנגון לדבר נכבד, במשך הזמן השירה נהיתה דבר יפה ומכובד, הממציא הראשון היה להמשיך לב נשים, ועל כן נקרא שמו עוגב מלשון שיר עגבים. דהיינו מלכתחילה המטרה של השירה היתה לדבר עבירה.

ואע"פ שהפירוש הוא שלו, זה לא כתוב בחז"ל, אבל המלבי"ם מאד יסודי. וחושבני שיש חיזוק לדבריו במדרש הגדול, שם כתוב למה נקרא שמו יובל, על שם 'והוא לקברות יובל'. יש פסוק באיוב, והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד. א"כ השירה מלכתחילה נוסדה על פריצות, ומי שהתחיל זאת בעוה"ז, הוא לקברות יובל.

מצד שני, כותב אחד מחכמי תימן רבי אברהם ערוסי, הבאתי זאת בעיני יצחק הלכות תלמוד תורה סימן קצ"ד אות נ"ב, הוא מביא את כל הנעימות והמנגינות שיש בתורה בנביאים, גמרא זוהר ומשנה וכו', ובסוף הוא אומר, קבלה בידינו מאבותינו מסורת בידם מאבותם איש מפי איש, שנעימות הללו ניתנו למשה בסיני. המנגינות האלו לא המציאו אותם, לא למדו אותם מגויים והם לא נתחברו ע"י אף אחד, אלא הם מסיני. גם בהקדמת פאת השלחן מביא בשם הגר"א, שיש כמה ניגונים שהביא משה רבינו ע"ה מהר סיני. בעץ חיים ח"א בהקדמת מהרי"ץ על התכלאל הביא בשם מהר"י צעדי ובשם עוד כמה ספרים, טעם הניגונים בזוהר ובספר חסידים, מ'משה ידבר והאלד'ים יעננו בקול', שאף הניגונים מסיני. לכן יזהרו מלשנות ממנהג אבותיהם ומקומם בשאר העניינים. מקום שיש להם מנהגים המקובלים בידיהם שלא ישנו אותם, כי אולי הניגון שלהם הוא מסיני.

א"כ יש שתי מקורות למנגינות, יש מנגינות שהם מיובל 'והוא לקברות יובל', ויש מנגינות שהם מסיני. למנגינות יש מקורות כשרים ומקורות פסולים, ממילא יוצא שאנחנו צריכים לעשות בירור, ומי יכול לברר? מי יכול לדעת מאיפה המנגינה באה?

מי שזוכר את מאמר מסלול ודרך, לא אחזור על הדברים כי זה נפוץ, אני רק מזכיר שמי שירצה יראה שם את הנושא, יש שם שני פרקים, אחד על "שירה התימנית" מזוייפת, והשני על מקוריות הניגונים.

מה שהתחדש לי, בספר צדיק באמונתו יחיא של הרב יחיא אלשיך, הוא כותב כך, מפי זקנים שמעתי שיהודי תימן גלו מירושלם עם הניגונים שבידם, אך יש מהמנגינות ששינו אותם קצת כדי למעט השמחה ולשבר את הלבבות. ז"א שינו את המנגינות קצת שיהיו יפים פחות, כדי שלא יהיו יותר מדי יפות העלולות להשפיע על האדם, לשמחו יותר מדי ויבוא עי"כ לעשות שטויות, לכן שינו שהמנגינה תהיה משברת את הלבבות ותביא להכנעה בגלות. המנגינות המקוריות יש להם ערך ושבח מיוחד הואיל והם בניגון של השתפכות הנפש. וגם אין להם כל שייכות ולא שום קשר ומגע עם המנגינות של אותה האומה שחסו בצילה ולא של אומה אחרת, והמנגינות המקוריות הם מעין תפילה. בזמנו שמעתי זאת מהרב אלשיך זצ"ל בעצמו שאמר שזו קבלה בידו, והוסיף, בעיקר אני מתכוין על המנגינות של הנשוד. ולפי מה שאמרנו קודם זה מובן, הוא קרא להם המנגינות הכינוריות. כך הוא תיאר אותם, מנגינה של כינור, עכשיו מבינים מדוע, כי השירות הם כבר מושפעים מהערבים, כי יש שם את התוושיח כמו שאמרנו.

ואכן צריך לברר איך זה שלקחו זאת מהגויים, ולמה עשו כך. אבל זה לא מתחיל מהתוושיח, הדבר מתחיל מרבי יהודה הלוי, רבי אברהם איבּן עזרא, ובעצם זה גם לא מתחיל בניגונים אלא אפילו במלים, ובמשקלים.

כידוע, בשירים יש יתדות ותנועות, כל שיר הוא משוקל לפי משקל מסויים, או יתד ותנועה דהיינו הברה כמו שוא או הברה שלימה. אבל הדבר הזה לא היה לפני כן. מי שהתחיל ראשון בכך, היה דונש בן לברט שהיה תלמיד של רס"ג. הוא הראשון שהתחיל לעשות את השירים במשקל, והמשקל הזה לקוח מהערבים. דהיינו, לעשות שיר במשקל זה לא משלנו, הדבר בא מהגויים.

בתשובה לשאלה מהקהל: משקל הכוונה ביתדות ותנועות. דהיינו יש התאמה בין כל בית, לבית השני, לפי הברות, ביתד ותנועה. יש יתד ושתי תנועות, יש תנועה ושתי יתדות, וכל בית חייב להיות מקביל לחבירו. אם יש לפעמים שתי גירסאות או טעות, אפשר לדעת לפי זה. כי אם מישהו הכניס בטעות משהו אחר, בד"כ אפשר לבדוק לפי זה שהמשקל לא מתאים. זה יתדות ותנועות. למשל בשיר 'אדון הכל מחיה כל נשמה', 'אֲדון' האל"ף בשוא פתח, זהו יתד. בהמשך המלה אדוֹן יש תנועה אחת (חול"ם). אח"כ ב'הַכֹּל' יש שתי תנועות, א"כ ב'אדון הכל' ביחד יש יתד ושלש תנועות. 'מחיה כל נשמה', ב'מְחיה' המי"ם בשוא א"כ זה יתד, בהמשך מחַיֶה יש שתי תנועות, 'כל' עוד תנועה, ו'נְשָמָה' זה יתד ושתי תנועות. א"כ, הבית השני 'לבושה מענן תואר יקרה', חייב להתאים לזה באותו משקל. 'לבושה' חייב להתחיל עם שוא, אם הוא יתחיל עם תנועה של קמ"ץ פת"ח או חול"ם זה לא יתאים. כל הבתים חייבים להתחיל עם תנועה חטופה, ולפי אותו הסדר, מקבילים אחד לשני. כי זה היופי של המנגינה, שכל בית מתאים אחד עם השני והכל חייב ללכת בסדר הזה.

יש את הדבר הזה בכל הפיוטים שלנו ובכל הספרים, וכבר הקדמונים עשו זאת בכל הפיוטים שיש לנו, כגון שער הרחמים, עת שערי רחמים, בכל הפיוטים נכנס לעשות לפי משקל. אבל אם תשימו לב בפיוטי הקדמונים, יגדל אלד'ים חי למשל אינו לפי משקל. או הפיוטים שאצל האשכנזים, או מהתנאים או מרבי אליעזר הקליר, או בתנ"ך, לא נמצא דברים כאלה. זה התחיל בתקופה מסוימת, ואמרנו שהתחיל זאת דונש בן לברט תלמיד של רס"ג. ואכן התנגדו לו. הדבר כתוב בהרבה ספרים אבל אביא מקור אחד, מחזור אהלי יעקב כותב כך, המשקל הוא מולד חוץ. ודונש, הוא המתחיל להביא זמורת זר הזאת, ולנטעה בכרם בית ישראל, והוכיחו אותו תלמידי מנחם על זה, בתשובתיהם עליו. התנגדו לו כידוע, ולפניו לא היה מישהו שעשה משקל לשיר. גם רבי יהודה הלוי הלך בדרך זאת, ולפני מותו חזר בתשובה על כך שעשה פיוטים כאלה, אבל זה כבר לא עזר כי הפיוטים שלו כבר קיימים. הוא הודה בספר הכוזרי, שהכנסת המשקלים בחרוזים היא מתעותינו ומרינו. ותשמעו מה שהוא כותב, תעינו בין האומות ללמוד מדרכיהם, וזה נחשב לנו מרי ועוון. כותב רבי יצחק אברבנאל [בפירושו לישעיה ה', א'], השירים השקולים בתנועות החרוזים הנהוג כיום אצלינו, לא מטעם כתבי הקודש, אצלינו אין את זה, אבל לֻקח משירי הישמעאלים.

בתשובה להערה מהקהל: לכאורה אין רע בזה, אבל בשביל מה צריך את זה. אכן אין רע בזה ולכן הם עשו כך, וגם רבינו שלום שבזי עשה שירות עם משקל כמו שאצל הישמעאלים, ואפילו עם תוושיח, שאנחנו בכלל לא יודעים בשביל מה צריך את זה. אבל צריך לדעת דבר פשוט, הם עשו זאת כדי לגדור גדר. כיון שראו שאנשים נמשכים אחרי שירים של גויים, אחרי שראו שירים כאלו יפים אצל אוה"ע, אם לא היו עושים כך בשירים שלנו, הציבור היה נמשך לשירים של הגויים. גם רבינו שלום שבזי שעשה כך, הסיבה היתה בגלל זה. בכדי לגדור גדר שאנשים לא יימשכו אחרי הדברים בטלים של אוה"ע.

אבל אם רוצים להבין מאיפה באו כל הדברים האלה, תשמעו דבר נורא. כותב זאת רבי אברהם גלנטי בספר קול בוכים, בשם מקובלים. הרי יש בעולם שני דברים ניגודיים, שמחה ועצב. יש את מחלת בת ישמעאל, ויש את לא רוצה להגיד את שמה ל' י' ל' י' ת'. אולי עכשיו במוצאי שבת אפשר להגיד כי יש את קדושת שבת עדיין, מחלת ולילית. הוא כותב שלמחלת יש 478 גדודים, לפי הגימטריא של שמה. וללילית יש 480 גדודים, כמנין שמה. השתים האלו נלחמות זו עם זו תמיד. מחלת מלשון חולי ומחלה, ממנה נמשכים אותם הלצים ובעלי המשתאות, הרוג בקר ושחוט צאן בשמחה של הוללות וסכלות, הכל נמשך ממנה. כל המחולות שבעולם, השמחה והשיגעונות של הליצנות, המשתאות שאנשים מתפתים אחריהם, הכל בא ממחלת. ותוסיפו מחלת בת ישמעאל ותבינו למה בת ישמעאל, כי הם המפותחים בדברים אלו, זה השורש שלהם. אין להם דברים יותר מהותיים ממילא הם מתעסקים עם חיצוניות. אבל אצלם כמו שאמרנו, רוב רובם של השירים הם דברי עגבים. אם אמרנו שיש שירים של גבורה וכו', זה כבר מיוחד. רוב השירים שלהם זה דברים שאסור בכלל לשמוע, וזו גם המהות שלהם. והוא אומר כך, לילית זה להיפך, לשון יללה, מזה נמשך בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה, יש אנשים שיש להם עצבים והם מדוכאים וכו', המקור לזה הוא מלילית, זה הצד השני. על כן הם ניגודיים והפכיים אחת מהשניה, ולכן הם נלחמים. ביום כיפור הן נפגשות ונלחמות אחת עם השניה ולכן ביום כיפור אין שטן ואין פגע, לכן ביום הזה לעם ישראל אין השפעה רעה מהם.

דרך אגב, מעניין שהוא כותב שמחלת זה גם מלשון מחולות, וגם מלשון חולי ומחלה, כי שמעתי על איזה זמר היום בזמננו, אחד שהחטיא את הרבים, שיש לו גידול בגרון לא אליכם. לא פחות ולא יותר, ודוקא שם. עכשיו אני מבין מאיפה זה בא, ממחלת בת ישמעאל באים החולי ומחלה, ה' ירחם.