-
מרן
-
חיפוש מתקדם

מבזקים

עצור
ברוכים הבאים לאתר מהרי"ץ
יד מהרי"ץ - פורטל תורני למורשת יהדות תימן, האתר הרשמי להנצחת מורשתו של גאון רבני תימן ותפארתם מהרי"ץ זצוק"ל. באתר תמצאו גם תכנים תורניים והלכתיים רבים של מרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן, מחבר ספרי שלחן ערוך המקוצר ח"ח ושו"ת עולת יצחק ג"ח ועוד, וכן תוכלו לעיין ולהאזין ולצפות במבחר שיעורי תורה, שו"ת, מאמרים, תמונות, וקבלת מידע אודות פעילות ק"ק תימן יע"א (י'כוננם ע'ליון א'מן). הודעה לגולשי האתר! הבעלות על אתר זה הינה פרטית, וכל התכנים המובאים הינם באחריות עורך האתר בלבד. אין למרן הגר"י רצאבי שליט"א כל אחריות על המתפרסם באתר, ואינו מודע לדברים המפורסמים בו.
"נציב החודש" באתר
נציב החודש! אם רצונך שזכות לימוד התורה, המסורת והמנהגים, של אלפי לומדים באתר זה יעמדו לזכותך במשך חודש ימים, להצלחה לרפואה או לע"נ, אנא פנה לטל': 0504140741, ובחר את החודש הרצוי עבורך. "נציב החודש" יקבל באנר מפואר בו יופיעו שמו להצלחתו, או שם קרוביו ז"ל בצירוף נר נשמה דולק, וכן בתעודת הוקרה ובברכה אישית ממרן הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א.
עכשיו באתר יד מהרי"ץ
2258 אורחים

בעניין חתימת ברכת השכיבנו

    
מספר צפיות: 12957
י"ד חשון ה'תשע''ו

בעניין חתימת ברכת השכיבנו

מאת מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א – פוסק עדת תימן

 

מתוך שו"ת עולת יצחק ח"ג

(העומד לקראת הדפסה בקרוב בע"ה)

 

לק"י, אלול ה'תש"ע, ב'שכ"א.

א) רבים תמהים ושואלים מדוע הנהגנו בבית מדרשנו הנקרא פעולת צדיק על שם גאון עוזנו ותפארתנו מהרי"ץ זיע"א פעיה"ק בני־ברק ת"ו, שלא לומר הפסוקים כהמשך לברכת השכיבנו, ברוך י"י לעולם וכו' עם חתימתם ברוך אתה ה' המולך בכבודו וכו' כפי שהם מובאים בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ חלק א' דף צ"א וצ"ב, ובפירושו שם האריך בזה, אלא חותמים ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד. אף כי יש מהבלדי נוהגים כן, וכמו שהעלינו בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות תפילת ערבית סימן נ"א סעיף ז', מכל־מקום בבית־המדרש הנקרא על שמו מן הראוי היה לילך בדרכו גם בזאת. ובפרט שהנהגנו שם כמותו אפילו דברים שבכל שאר בתי כנסיות לא נהגו, כגון נוסח קצר של־עושה שלום בסיום הקדיש, דהיינו עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ותו לא. שכן הוא בתכלאל כתי"ק, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות תפילת שמונה עשרה סימן ט"ז אות ע"א, ובסידור מנחה וערבית הוצאתנו פעולת צדיק בני־ברק ה'תש"ס בשולי דף מ"ח. ובתחילת תפילת ערבית, אין אנו מוסיפים פסוק י"י הושיעה אחר והוא רחום, כמו שהעלה בספרו עץ חיים שם חלק א' דף פ"ט ע"א ד"ה ודע. ובשבת ויום טוב מוסיפים אנו פסוקי אך צדיקים וגו' לפני פיטום הקטורת, כדמשמע מלשונו שם דף קמ"ג ע"א, והרחבתי בס"ד במק"א. וכל כי האיי גוונא:

והנה אמת נכון הדבר שזה עניין הצריך ביאור וסובל אריכות. וכבר כתבתי בתשובתי דלעיל חלק ב' סימן רפ"ב שבמקום אחר הארכתי בשרשי עניין זה יעו"ש, וכן בתשובה דלקמן בעניין מחבר רסאלה' בסתאן אלאזהאר. ועכשיו מצאתי שעת הכושר להוציא לאור הדברים השמורים אצלי בנדון דידן מזה עשרות שנים. וכיון שקשה למגמר בעתיקא, לשדד עוד עמקים בדבר ולהוסיף ציצים ופרחים, אעלה הדברים כאן כמעט כמות שהיו:

ב) ונקדים להביא דברי מרנא ורבנא מהרי"ץ זצוק"ל בזה [בתוספת נופך ביאורים והערות, מוקפים בחצי לבינה כזה], ששם נתבארו יסודות העניינים, ועליהם נסובו דברינו, מאות ג' ואילך, עד סוף אות י"ג. ואלו הם:

ברוך שומר עמו ישראל לעד. הכי גרסינן בלא חתימת שם. ואומר אחר זה, הפסוקים ברוך י"י לעולם וכו' וחותם ברוך אתה ה' המולך וכו' כן הוא בכל התכאלי"ל [הקדמוניות, שהרי בשל־מהרי"ו לא כך, וכדלקמן אות י' ד"ה ומהרי"ץ. יב"ן], גם בסדר התפילות של־הרמב"ם. והר"ד אבודרהם ז"ל כתב שנהגו המון העם לומר פסוקים אחר ברוך אתה ה' שומר ישראל. ותיקנו אחריהם ברכת יראו עינינו. לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות, והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפילת ערבית. והשתא נמי שמתפללים ערבית בבית־הכנסת, לא נתבטל המנהג הראשון. עוד כתב טעם אחר, לפי שגזרו שמד שלא יתפללו ערבית, ועל כן תיקנו לומר שמונה עשרה אזכרות, כנגד שמונה עשרה ברכות של־שמונה עשרה. ואעפ"י שבטל השמד, לא בטלה התקנה. תדע כי בליל שבת אין אומרים אותן, מפני שאין מתפללין שמונה עשרה עיין שם. ובתוספות ברכות דף ב' ע"ב כתבו אהא דתנן מברך שתים לפניה וכו' ירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ה') ושבע ברכות הוו, כנגד שבע ביום הללתיך (תהלים קי"ט, קס"ד). ולא קחשיב יראו עינינו, דההיא ברכה תיקנו רבנן כדי להמתין לחביריהם בבית־הכנסת. ודוקא בבית־הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדות והם מסוכנים מן המזיקין. אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחביריהם בלילה עכ"ל. ועיין עוד בתוספות דף ד' ע"ב פיסקא המתחלת וקורא קרית שמע ומתפלל וכו':

וקשיא לי מהיכן סמכו להוסיף ברכה שלישית, והא במתניתין תנן בערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ובגמרא לא זכרו מחלוקת על זה כלום. וגם בירושלמי מייתי לה סָמוֹכוֹת מפסוק שבע ביום הללתיך. ואם־כן מהיכן סמכו לומר ברכה שלישית מה שלא נזכר בגמרא, ואין יכולת ביד שום גאון לחדש ברכה אחר חתימת התלמוד כדכתבו הפוסקים. ועיין לעיל מה שכתבתי משם הפרי חדש לעניין ברכת הנותן ליעף כח, ועיין עוד בסדר ברוך שאמר דלעיל. ונראה לי להשיב שהרא"ש ותוספות ז"ל מודים דחידוש ברכה זו לא נזכר בתלמוד. שלכך דקדק הרא"ש בלשונו לומר והמון העם נהגו וכו', הרי דמטי בה משום מנהג. ולשיטתייהו אזלי דסבירא להו דמברכים אמנהגא, כדאשכחן גבי הלל דראש חודש דמנהגא הוא, ואפילו הכי כתב הרא"ש דמברכין עליו, כמוזכר בטור סימן תכ"ב ובית יוסף שם. גם התוספות בברכות דף י"ד ע"א האריכו שם דמברכין אמנהגא דמצוות [הוסיף כאן תיבת דמצוות מה שלא כתב לעיל, כיון שהתוספות שם מחלקים בין מנהג ערבה שעליו אין מברכין כדאיתא בסוכה דף מד: משום דהתם אינו אלא טלטול בעלמא, מה שאין כן על מצוה. יב"ן] יע"ש. ומכאן תדון לדידן דאנן לא מברכינן בהלל דראש חודש מטעם דאין מברכין אמנהגא יהיה מה שיהיה [ר"ל אפילו שיהיה מנהגא דמצוות. ועיין בפסקי מהרי"ץ הלכות שמחת תורה סעיף י"ג שמצדד דמכל־מקום במנהג קדום מברכינן, ומ"ש בס"ד בבארות יצחק שם ס"ק פ"ה לפרש כוונתו. יב"ן], וכסברת הרמב"ם ורוב הגדולים, אם־כן הכא נמי לא מברכינן:

והא לך מה שמצאתי כתוב להר"ר אברהם הנגיד בנו של־הרמב"ם, הובאו דבריו בריש ספר מעשה רוקח וז"ל, כי שומרנו ומצילנו אתה, ובצל כנפיך תסתירנו כדבר שנאמר (תהלים קכ"א, ד') הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. והיה זה סוף הברכה, ולזה אמר שומר את עמו ישראל לעד. ואין ראוי שיהיה זה בשם ומלכות כמו שאומרים קצת אנשים טועים. כדי שלא תהיה חתימה, ושאריתה ברכה אחרת, ויהיה מברך בערב שלוש ברכות אחריה. וזה בהיפך ממה שאמרה המשנה בערב שתים לפניה ושתים לאחריה. ומה שביארתי פה לבלתי חתום בברכה זו, הוא מועתק מאבא מארי ז"ל עכ"ל. [ועיין בתשובתנו דלקמן 503 (בעניין מחבר רסאלה' בסתאן אלאזהאר) אות א' ד"ה וסמך. יב"ן]. וכן מצאתי בספר הלכות, והמפרש עליו ספר המזרחי [ספר הלכות שהזכיר, הכוונה להלכות הרי"ף, הנקרא גם הלכות סתם כנודע. ואמנם בכמה מסכתות, ספר המזרחי מסודר סביב הרי"ף ולא סביב המשנה או התלמוד. חיברוֹ מה"ר יוחנן מזרחי, שהיה אחד מרבותיו של־מהר"י ונה. והביאוֹ מהרי"ץ עוד בשו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן ל"ו, וחלק ג' סימן ר"ב וסימן רע"ו. בספר המזרחי על מסכת ברכות שנדפס מקרוב, נמצא בדף ז' קרוב ללשון שהעתיק מהרי"ץ כאן בשמו, אף שאינו על הלכות הרי"ף, רק על המשנה ופירוש הרמב"ם עליה. יב"ן] וז"ל, ושתים לאחריה. ראשונה, אמת ואמונה. שנייה, השכיבנו וכו'. וחותם בה ברוך אתה ה' המולך וכו' עכ"ל. ושוב מצאתי בספר אשל אברהם סימן רל"ו שבארצות המזרח אומרים השכיבנו בלא חתימה, אלא מסיימין ביראו עינינו, עיין הטעם בתשובות רשב"ש סימן [ר]נ"ה וסימן שכ"ט עכ"ל. ובספר המנהיג סימן פ"ד כתוב וז"ל, ורבינו שמואל מ"כ [מנוחתו כבוד. יב"ן] מצרפת לא היה חותם בפסוקים בשם, להודיע שאינה ברכה, כדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. ויליף לברכות קרית שמע שחרית וערבית, מקרא דכתיב שבע ביום הללתיך. לכן עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע עכ"ל. [במהדורא בתרא הוסיף כאן מהרי"ץ, גם בספר ארחות חיים מסיק דברכה לבטלה הויא, לפי שאינו כתוב בתלמוד, עיין שם בשם כמה רבוותא]:

ובגליון התכלאל שכתב מהר"ר יחיא בשירי ז"ל מצאתי בכתיבת ידו ז"ל וזה לשונו, קאל פי רסאלה' בסתאן אלאזהאר, ואמא מא ד֗כרתם לנא מן אלגאון אלמעצ֗ם מרנא ורבנא משה, שמרו צורו, פי רתבתה, אן יקול ברוך שומר עמו ישראל, פנעם מא ד֗הב אליה. ומאן חכים למעבד הכי, אלא הוא די רוח אלהין קדישין ביה. דשתים לאחריה אֲמוּר רבנן, ולא שלוש. ונחן ענד תאליפנא סידור אלתפילות ורתבתהא וואגבתהא בלישנא דרבנן לבעץ֗ אלתלמידים, סאלנא ד֗אלך. פוקת מחואלתנא הד֗א אלתאליף אלמד֗כור, אעתראנא הד֗א אלשך, ורתבנא אלפיסוקים אלד֗י בעד השכיבנו, ולם נכ֗תם אכ֗רהא בברכה, ונעמוד בתפילה. פלמא וצלנא כתאבך, מעלמא בהד֗א אלתיקון, רגענא לתיקונו, ואצלחנאה פי תאליפנא, לכון דבריו נראים מדברינו. ודלילנא עלי' ד֗אלך, הא דגרסינן בברכות (דף ד:) אֲמר מָר, קורא קרית שמע ומתפלל. מסייעא לרבי יוחנן, איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של־ערבית לתפילה של־ערבית. וקאלו, ואע"פ שצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפילה, לא מפסיק הוא. דכיון דתקינו רבנן השכיבנו בַּגְּאולה, כִּגְאולה אריכתא דמיא. ואילו היה כדברינו, היה לו לומר ואע"ג דתקינו רבנן השכיבנו ופסוקים דבתרה. ומדלא אמר אלא השכיבנו, שמע מינה לבסוף חַתֵים, ומלתא חדא היא, ולאו תרי מילי נינהו עכ"ל:

[אמר הכותב יב"ן, נעתיק הדברים דלעיל ללשון הקודש וז"ל, אמר באִגֶּרת גן השושנים, ואמנם מה שזכרתם לנו מן הגאון העצום מרנא ורבנא משה, שמרו צורו, בסידורו, שיאמר ברוך שומר עמו ישראל, נכון מה שֶׁיּוּחָס אליו. ומאן חכים למעבד הכי, אלא הוא די רוח אלהין קדישין ביה. דשתים לאחריה אֲמוּר רבנן, ולא שלוש. ואנחנו בעת שחיברנו סידור התפילות ועריכתו בלישנא דרבנן [ר"ל בארמית. יב"ן] למקצת התלמידים, שאלנו זאת. ובעת שסידרנו זה החיבור הנזכר, אירע לנו זה הספק, וסידרנו הפיסוקים הללו אשר אחר השכיבנו, ולא נחתום בסופה בברכה, ונעמוד בתפילה. אמנם בעת שהגיענו מכתבך, מודיע בזה התיקון, חזרנו לתיקונו, ותיקננוהו בחיבורנו, בהיות שדבריו נראים מדברינו. וראייתנו על זה, הא דגרסינן בברכות (דף ד:) אֲמר מָר, קורא קרית שמע ומתפלל. מסייעא לרבי יוחנן, איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של־ערבית לתפילה של־ערבית. ואמרו, ואע"פ שצריך לומר השכיבנו בין גאולה לתפילה, לא מפסיק הוא. דכיון דתקינו רבנן השכיבנו בַּגְּאולה, כִּגְאולה אריכתא דמיא. ואילו היה כדברינו, היה לו לומר ואע"ג דתקינו רבנן השכיבנו ופסוקים דבתרה. ומדלא אמר אלא השכיבנו, שמע מינה לבסוף חַתֵים, ומלתא חדא היא, ולאו תרי מילי נינהו עכ"ל]:

ואני הצעיר שלחתי לרבני מצרים יע"א שאלה, על הנוהגים לחתום גם בהשכיבנו וגם בברכת יראו עינינו [כתב כך באשגרות לישנא דהפוסקים, כי אצלינו אין נוסח יראו עינינו, ועיין לקמן אות ז' ד"ה ושיטת. יב"ן], ואני מִחִיתִי בדבר והחזרתים עתה מחדש למנהג אבותינו הקדמון שלא לחתום בהשכיבנו כמוצג לפניך [ר"ל כמו שהעלה נוסח הברכה בגוף התכלאל שם. יב"ן]. והיתה התשובה מאתם נר"ו וז"ל, עינינו הרואות אשר שאל מעכ"ת על מנהג אשר נהגו קצת קהילות חדשים מקרוב לחתום בברכת השכיבנו, ואחר־כך חותמים בפסוקי יראו עינינו, והוקשה בעיני מעכ"ת מנהג זה. הן ידיע להוי למעכ"ת כי עמדנו על העניין בספרן של־צדיקים הנמצאים אצלנו קמאי ובתראי. ואשר עלה בידינו, דודאי מנהג ארץ צבי וכל ערי תורקיא"ה שאינם אומרים אלא ברכת השכיבנו וחתימתה ותו לא, הוא הנכון לפום קושטא בנגלה ובנסתר. ואולם הנוהגים לומר יראו עינינו, הסדר הנכון בזה כמנהג החדש הזה. דברכה שלישית זו נתקנה בימי הגאונים. והדברים ארוכים אצלינו. וגם לשון הרמב"ם ביארנוהו כמשפט. ושלמא דמר יסגא כנפש החותמים פה מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. חיים אברהם סורנאגה ס"ט עכ"ל התשובה:

הנה הבאתי לך כאן סברוֹת ראשונים ואחרונים מסכימים על העניין. והכרעת שני מאורות ישראל רבני מצרים יע"א, הולכים מסכימים למנהג החדש הזה שחידשנו לחזור למנהג אבותינו שלא לחתום זולתי בסוף. ומי יערב אל לבו מעתה לעשות היפך מנהג אבותינו, והרמב"ם מאריה דאתרין, ויכניס עצמו לספק ברכה כמו שהוכחנו למעלה משמן של־ראשונים ז"ל. עכ"ל מהרי"ץ, מוגה מכתי"ק:

ג) ובהורמנא דמרנא ורבנא זיע"א, אפתח פומא ואימא דאנא קטינא וזעירא יב"ן לא זכיתי להבין תירוצו שהתוספות והרא"ש אזלי לשיטתייהו שמברכים על המנהג. הרי פלוגתא זו אי מברכינן אמנהגא, לא שייכא כי אם על מעשה מצוה, דבזה פליגי רבוותא אי מנהגא חשיב לברך עליו, אבל לא על קביעת נוסח ברכה מחודש דבזה לא אמרו. ואף דדבר זה פשוט לכאורה, לרווחא דמילתא יש להוכיח כן מהא דהקשו המפרשים על ברכת ברוך שאמר שלא נזכרה בתלמוד, וכמו שהביא מהרי"ץ בעצמו דבר זה לעיל מינה התם בדף ט"ו ע"א, ולא עוד אלא שציין כאן לשם. וכן על ברכת אשר קידש עובר וכו' בפדיון הבן, וברכת בתולים אשר צג אגוז וכו' כיעויין מה שצייננו בזה בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות ברכות השחר ס"ק כ"ב דף ח"פ פ"ט, ובשלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות כלה סימן קנ"ג סעיף ט"ז. ומאי קושיא, הרי בפשיטות י"ל דסבירא להו דמברכינן אמנהגא. וזה נראה לענ"ד ברור. ואם־כן הדרא קושיא לדוכתה נמי הכא איך יכלו לחדש ברכה זו. והנה כבר הקשה זאת הר"ר שמעיה תלמיד רש"י בתשובה, הובאו דבריו בספר ארחות חיים, וכתב דכיון שאינה כתובה בתלמוד אסור לאמרה כל עיקר והויא ברכה לבטלה. והר"מ והמאירי ורבינו מנוח כתבו לתרץ דרשאים גדולי הדור לתקן הברכה, כמו שהבאנו בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ שם בהלכות ברכות השחר דף צ' ד"ה אמנם. ברם לדידן דלא קיימא לן הכי, אכתי קשיא. [ואולי סברת מהרי"ץ שהיה להם לתקן פסוקים בלא חתימה בברכה, אלא דלמאן דאמר דמברכין אמנהגא שפיר דאמי לברך על אמירת פסוקים אלו, אף שזה גדר אחר קצת מן הרגיל, וצ"ע]:

ואמנם שברכה זו אינה מתקנת חכמי התלמוד, הדבר יוצא מפורש מפום רבוותא קמאי ובתראי, אף שטעם תקנתה אינו מוסכם בין כולם. שכן כתב רב נטרונאי גאון בתשובה, הביא דבריו הר"י ברצלוני בספר העתים דף ער"ב (וגם בסדר רב עמרם, ובשבלי הלקט סימן ס"ה, אלא שיש שם שינויים, ועיין לקמן אות ד' ד"ה ובסמ"ג, בשם המנהיג) זה לשונו, מדברי חכמים אינו לברכה זו חמישית כל עיקר, כדתנן (ברכות דף יא.) בערב אומר שתים לפניה ושתים לאחריה וכו', לשמואל דאמר הלכה כדברי האומר (תפילת ערבית) חובה, בתר שומר עמו ישראל לאלתר סמכינן תפילה. לרב דאמר רשות, פסקינן בקדיש, למימרא דסיימינן. וקיימא לן וכו' הלכתא כרב דאמר רשות. ואתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר עמו ישראל למימר פסוקי דאית בהו שבחות וזמירות. וכיון דאמרינן פסוקי, תקינו בתרייהו ברכה וכו' ע"כ. ולשון הר"י ברצלוני אחרי זה (שם דף קע"ג) דהני פסוקי דתחנוני ודשמירה דתקינו רבנן בתראי דבתר הוראה [הכוונה לרבנן סבוראי, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת במדבר על פסוק בני נפתלי תולדותם למשפחותם ד"ה וכבר. ויעויין עוד שם בספר העתים דף ער"ב לשונו (בעניין אחר) רבנן סבוראי דבתר הוראה. יב"ן] למחתם בתריה המולך בכבודו וכו' ע"כ. ובסדר רב עמרם חלק א' סימן צ"ב, חתמינן בתר גאל ישראל, שומר ישראל. ונהי דאיכא לאקשויי הא אמרינן (ברכות דף ד:) כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא. מיהו כיון דתקינו רבנן בתראי למימר פסוקי דשבחי דקב"ה ופסוקי דרחמי ולמחתם נמי המולך בכבודו, בתפילת ערבית ליכא למסמך גאולה לתפילה וכו' ע"כ. וכן עוד שם בסימן ג'. ובשו"ת גאוני מזרח ומערב סימן ק"כ כתוב, וכך אמרו חכמים אין אומר בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה. וכיון דהלכה כרב דאמר תפילת ערבית רשות, תקון אחרונים לומר אחר שומר עמו ישראל פסוקים שיש בהם שמירה ושבח, ולומר אחריהם ברכה, ומפסיק בקדיש, כלומר אסתיים תפילה, הרוצה לצאת יצא וכו' ע"כ. וכן הוא בספר האשכול חלק א' דף י"ז:

ובתוספות מסכת מגילה דף כג. ד"ה כיון, בימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר, ולכך היה המפטיר מסיים (ועיין תשובות הריב"ש סימן שכ"ו). אבל אחר שנסדר הש"ס ותיקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר, כמו שתיקנו לומר ברוך י"י לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו, שלא היו אומרים בימי התנאים והם תיקנוהו להודיע שתפילת ערבית רשות, והכי נמי תיקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממניין השבעה ע"כ. וכן כתב הרא"ש שם סימן ה' זה לשונו, כיוצא בו מצינו שנשתנה הסדר אחר השלמת הגמרא, שתיקנו לומר פסוקים ויראו עינינו אחר השכיבנו ובימי חכמי הגמרא לא נהגו כן, וגם תיקנו לומר קדיש קודם תפילת ערבית להודיע שתפילת ערבית רשות וכו' ע"כ. וכן כתב עוד בתשובותיו כלל ד' סימן ו', והא דקשיא לך איך נהגו לומר פסוקי וכו' תקנתא דבתראי היא, כאשר כתב רב עמרם, כי בתי כנסיות שלהם וכו':

ד) והכי מוכח מהתוספות ברכות דף ד: ד"ה דאמר, שכתבו אהא דאתאמר התם בגמרא דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמי ז"ל, ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו, נראה הואיל ותקינו להו רבנן הוו להו כגאולה אריכתא, דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא, ולא ילך מבית־הכנסת עד שיגמור כל אחד תפילתו. וגם יש באותם פסוקים שמונה עשרה אזכרות, כנגד שמונה עשרה ברכות דשמונה עשרה וכו' ע"כ. מדכתבו ואנו שאומרים יראו עינינו וכו' מוכח דלאו מתקנת חכמי התלמוד הוא, דרצונם לומר דהגמרא מתרצת על השכיבנו דהיא כגאולה אריכתא, אך אכתי קשיא לדידן דמוסיפין שאר פסוקים וכו'. ואם־כן מה שכתבו דתקינו לה רבנן, צריך לומר דהיינו רבנן בתראי, וכדנקטי שאר רבוותא דלעיל. ועיין מ"ש לקמן אות ד' ד"ה וכן, על דברי רבינו יונה והרא"ש בברכות. ועיין עוד בתוספות שם דף ב. ד"ה מברך, ודף פז: ד"ה והלכתא. ובלשון הר"מ המאירי מבואר שהיא תקנת הגאונים כמ"ש לעיל אות ג' ד"ה ובהורמנא, וכתב שם שברכה זו נתקנה במקום תפילה, והוא שהוזכרו שם שמונה עשרה אזכרות, כנגד שמונה עשרה ברכות שבתפילה. וטעם תקנתה מפני אותם הבאים אחרונים בבית־הכנסת, ואם היו נשארים שם היו מסתכנים, מפני שבתי כנסיותיהם היו רחוקים מן העיר. הלכך תפילה היא, והרי היא אחת עם אותה תפילה הבאה אחריה [ר"ל ומפני כן אין בה חשש משום סמיכת גאולה לתפילה. יב"ן]. ואעפ"י שמפסיקים בה בקדיש, מכל־מקום שתי תפילות הסמוכות זו לזו, כאילו אחת הן נחשבות, הואיל ואף תפילה זו במקום תפילה האחרת הותקנה ע"כ:

ובסמ"ג עשה י"ט איתא, כתב מורי רבינו יהודה ברבי יצחק שהפסוקים שלפני יראו עינינו והברכה, לא נתקנו בימי חכמי התלמוד, אבל לפי שאנו סוברים תפילת ערבית רשות ושבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מבתיהם וכו' ע"כ. ובספר המנהיג הלכות החול סימן פ"ד כתב, ואעפ"י ששנינו ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, הוסיפו אנשי מערב המקראות שהם שבחו של־מקום ב"ה. ויש בהם תשע עשרה אזכרות, כנגד תפילות הלחש, וקבעו בה ברכת המלך בכבודו. ולהודיע כי תפילת הערב רשות, לא חשו להסמיך בה גאולה לתפילה ע"כ. עוד שם בהלכות שבת בשם רב נטרונאי, אף לרב דאמר רשות וקיימא לן כרב באיסורי, ופסקינן לה בימות החול באותן (המקומות) [המקראות] שהוסיפו אנשי מערב להודיע שהיא רשות, אבל בשבת דשכיחי מזיקין וכו' סילקוה לתוספת דאנשי מערב, ואוקימו אהאיי דתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה וכו' ע"כ. ועיין לקמן אות י' ד"ה ומהרי"ץ:

ואנשי מערב שכתב, לכאורה כוונתו לאנשי ארץ ישראל, וכלשון הגמרא בדוכתי טובא, במערבא אמרי וכו' שהיא מערבית לבבל. וכן נזכר עוד שם בדיני תפילה דף כ"ט במניין מאה ברכות וז"ל, זולתי המולך בכבודו שהוסיפו אנשי מערב לחתום אחר המקראות וכו' יעו"ש. וכן עוד שם דף ס'. ושהכוונה לארץ ישראל, כן מוכח שם דף צ"ט וז"ל, ודברים שבין בני בבל וארץ ישראל, אנשי מזרח וכו', אנשי מערב וכו' יעו"ש. ועוד בהרבה מקומות הזכיר חילוקים בין אנשי מזרח לאנשי מערב. וכיוצא בזה בהלכות תענית דף עד"ר, ובדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל וכו'. ובדין חפיפה דף תקס"ח, ובמחלוקת בני בבל לבני ארץ ישראל וכו'. וכן בדין איסור פת של־גויים דף תרנ"ו. אמנם עיין לקמן אות ה' ד"ה ברם, בשם רש"י שכתב בהיפך שאנשי בבל תיקנוה, וצ"ע:

ובארחות חיים דיני ערבית כתב, ורבנן בתראי שתיקנו לומר ברוך י"י לעולם וכו' ע"כ. וברוקח הלכות תפילה סימן שכ"ו, והגאונים תיקנו פסוקי ברוך י"י לעולם וכו' ואחר־כך יראו עינינו וכו'. ובשיטה מקובצת לברכות דף ד: כתב, ויש אומרים דהאיי דאמרינן השתא ברוך י"י לעולם, תקנת ראשונים היתה לומר פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה ברכות, מפני שבתי כנסיות שלהם היו רחוקים מן הישוב ומתייראין להתעכב וכו' וכשהיו בבתיהם היו מתפללים שמונה עשרה, ואנן השתא מנהג אבותינו בידינו אעפ"י שאנו מתפללין שמונה עשרה וכו' ע"כ:

ובראבי"ה ברכות סימן ג', פסוקים נמי קרינן, כגון ברוך י"י לעולם וכו' משום שיש מי שאינו זהיר בתפילת ערבית, דקיימא לן תפילת ערבית רשות, וקבעו מקראות הללו שיש בהם שמונה עשר שמות, ואחר מקראות הללו תיקנו ברכה וחתימה, כגון ברוך אתה ה' המלך בכבודו ימלוך עלינו ע"כ. עוד שם בסימן ל"ב, בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה (ברכות דף יא.) וכו', יראו עינינו אינו מן המניין, ונתקן לחתימת המקראות ברוך י"י לעולם וכו' שיש בהם שמונה עשר שמות, כנגד שמונה עשרה חתימות של־תפילת ערבית, שהיא רשות, ואולי יש המיקל בה. ולכך התקינו קריאת המקראות הללו במקום התפילה ע"כ. ועיין עוד שם שלהי סימן קמ"ו שהעתיק תשובת רב נטרונאי גאון דברכה זו הוסיפו רבנן בתראי:

ה) ברם לא פלטא הא מילתא מפלוגתא, דהכי איתא בספר פרדס הגדול לרש"י (דף נ"ה ע"ב, ודפוס ורשא סימן ב') לפי ששנינו תפילת ערבית רשות וכו' לכך הוסיפו ראשי ישיבות שבבבל ברכה אחת, יראו עינינו וכו', וחותם ברוך אתה ה' מלך משובח וכו' הוא ימלוך עלינו לעולם ועד, אחרי הפסוקים, להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. וקבעו כנגד התפילה הפסוקים שאנו אומרים ברוך י"י לעולם וכו' עם חתימתה וכו'. שמונה עשרה ברכות על הסדר ביבנה תיקנום, ושלחום לאנשי בבל להתפלל. לכך תיקנו אנשי בבל גם הם את אלה שמונה עשרה אזכרות שהם כנגד התפילה, ושלחום לחכמי יבנה ונתיישרו בעיניהם וכו' ע"כ:

ונראה שהכוונה להא דאמרינן במגילה דף יז: תניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה וכו'. ונמצא לפי זה שהם מתוקנות מימות התנאים. וכן מוכח עוד מהא דפירש בברכות דף לא. הא דאיתא התם אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של־מצוה וז"ל, כגון דברי תנחומים של־תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים (בשחרית) או סמוך לתהילה לדוד (תהלים קמ"ה, א') שהוא של־שבח ותנחומין, כגון (שם י"ט) רצון יראיו יעשה, או (שם כ') שומר י"י את כל אוהביו (במנחה), וכגון מקראות הסדורים בתפילת ערבית, כי לא יטוש י"י את עמו (שמואל־א' י"ב, כ"ב) וכיוצא בהן ע"כ. הרי שאמירתם צריכה מן הדין. ובמחזור ויטרי לרבינו שמחה תלמיד רש"י דף ע"ח כתב, ולפי ששנינו תפילת ערבית רשות, לפי־כך הוסיפו ראשי ישיבות שבבבל ברכה זו, ברוך אתה ה' המלך בכבודו וכו' ולכך אנשי בבל תיקנו את אלה ושלחום לחכמי יבנה ונתיישבה בעיניהם וכו' ע"כ. וכן כתב שבלי הלקט סימן נ"ב בשם רש"י, אלא ששם כתוב שראשי הישיבות שבבבל שלחום לאנשי ארץ ישראל וקבעום, ולא הזכיר שלחכמי יבנה שלחוה. [ועיין מ"ש בס"ד בקונטריס מילי דברכות הנדפס בפסקי מהרי"ץ ריש כרך ב' סימן ד'. וכן בסידור רבינו שלמה מגרמיזא, אני הסופר מצאתי, יראו עינינו וברוך י"י לעולם אנשי בבל תיקנום להודיע שאין צריך לסמוך גאולה לתפילה בערב וכו'. וכן שם בסידור חסידי אשכנז דף קל"ו בשם תשובת הגאונים]. ועיין עוד בדבריו בסימן ח' סוף ד"ה ומה, ובמחזור ויטרי דף ס"ח, וצ"ע:

וכך נראה לכאורה לפי מה שכתבו תלמידי רבינו יונה (בברכות דף ד: ד"ה ויש לשאול) בשם רבם, דטעם אמירת אלו הפסוקים, כיון שבתחילה היתה תפילת ערבית רשות, היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם שמונה עשרה אזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות, וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאין. ואחר־כך אעפ"י שקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו המנהג הראשון, ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפילה, דכיון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה, לא מיקרי הפסקה ע"כ. וכן לפי מה שכתב הרא"ש שם (סימן ה') דמנהג אמירתן נהגו אותו ההמון, לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפילת ערבית וכו'. וכמו שכתב במעדני יום טוב אות ש' דלפום טעמיה דהרא"ש נראה שהיתה זו תקנה קדומה מימי חכמי הגמרא יעו"ש:

ולאחר העיון לא נהירא, דהא הרא"ש שם אחר שמביא דברי הגמרא דכיון דתיקנו רבנן השכיבנו בגאולה, כגאולה אריכתא דמי, כתב, ותימה על מנהגינו שאנו מפסיקים בערבית בפסוקים וכו' ור"ל דבהך מילתא לא מיירי תלמודא ולא מדכר לה, הרי שלא היו אומרים אותם אז רק השכיבנו [וכמ"ש לעיל אות ד' ד"ה והכי, בכוונת דברי התוספות]. וכן תלמידי רבינו יונה שם כתבו לעיל מינה, ויש לשאול על מה סמכו העולם להוסיף ולומר וכו' שעל זה לא אמרו כגאולה אריכתא דמי וכו' יעו"ש. ובלאו הכי הרי הרא"ש עצמו כתב בהדיא במסכת מגילה ובתשובותיו, שתוספת זו הנהיגו אחרי חתימת הגמרא, וכמו שהבאנו לעיל אות ג' ד"ה ובתוספות. וכבר העיר על זה בספר קרבן נתנאל על הרא"ש במגילה שם. ועיין עוד בתוספות הרא"ש לברכות, ובברכי יוסף סימן רל"ו. והרי הר"מ המאירי אעפ"י שכתב טעם זה משום שבתי כנסיותיהם היו בשדות, מכל־מקום כתב שהיא תקנת הגאונים, וכן בשיטה מקובצת כתב תקנת ראשונים, וכן בסמ"ג שכתב נמי בהדיא שאינו מחכמי התלמוד, וכמו שהבאנו לעיל אות ד'. ועיין במעשה רוקח על הרמב"ם סוף פרק ז' מתפילה, דאף לפירוש רבינו יונה צריך לומר דטעם המנהג מתחילה הוא לפי שהיו יראים להתעכב וכו' דאי לאו הכי קשה לדידיה דאי תפילת ערבית רשות מה צורך לאלו הפסוקים. ואם לחוש למאן דאמר חובה, היה להם להתפלל שמונה עשרה שלמים יעו"ש. ועיין עוד בספר נוהג כצאן יוסף הלכות מעריב סעיף ה':

ו) ומדברי הראב"ד נראה דסבירא ליה דאינה תקנת אחרונים וכשיטת רש"י הנזכרת לעיל אות ה' ד"ה ברם, אף שכתב לתקנה טעם אחר ממנו, והביא דבריו הר"ד אבודרהם בסדר ערבית ז"ל, ואע"ג דאוקימו בה ברוך י"י לעולם אעפ"י שאינו מן השכיבנו, משום דהא גופיה כנגד תפילה תיקנוהו, כשאדם בא עייף מן השדה ואינו יכול להתפלל, מתפלל ההיא תפלה דאית בה שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה וכו' דברוך י"י לעולם במקום תפילה נתקן יעו"ש:

וכך נראה גם־כן לפי מה שכתב הר"ד אבודרהם במקום אחר (בתפילת השחר, שער שני, ביאור תיקון התפילות) בשם הר"א בן שושן ז"ל, בתפילת ערבית שאין שליח ציבור מחזיר התפילה, לפי־כך תיקנו אחר השכיבנו תשעה עשר פסוקים וחתימה בסוף וכו' ע"כ. וכן היא דעת בעל רסאלה' בסתאן אלאזהאר שהיא תקנה קדומה, וכמו שיתבאר בס"ד לקמן אות ז' ד"ה והבין:

והרשב"א בתשובותיו (חלק א' סימן י"ד, ונכפל בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן קפ"ח) כתב, ברכת המלך אינה ברכה של־קרית שמע, דשתים לאחריה אמרו לא שלוש. אלא אותה יש בה שמונה עשרה אזכרות, ונתקנה בימי השמד שגזרו שלא להתפלל [ק"ק דאטו אערבית לבד גזרו, ועיין תיקון תפילה באוצר התפילות דף רע"ח ע"א. יב"ן] ועמדו ותקנו אותה ברכה שיש בה שמונה עשרה אזכרות שבתפילה. ואעפ"י שבטלה אותה גזירה, נשארה אותה ברכה ביד הדורות. ועל כן יש מקצת מן הגדולים שאין אומרים אותה לא בשבתות ולא בחול, שלא תהא מפסקת בין גאולה לתפילה ע"כ. [אבל בחידושיו לברכות כתב הרשב"א דטעם התקנה משום שהיו בתי כנסיותיהן בשדות, וכבר העיר בזה החיד"א בברכי יוסף סימן רל"ו]. וכן כתב טעם זה הרא"ש בעל ספר המנהגות, הביאו הר"ד אבודרהם [כדלעיל אות ב' ד"ה ברוך], ומסיק ואעפ"י שבטל השמד, לא בטלה התקנה. תדע כי בליל שבת אין אומרים אותם, מפני שאין מתפללין שמונה עשרה וכו' ע"כ. ולכאורה גם לפי טעם זה צריך לומר שהיא תקנת חכמי התלמוד, דאי לאו הכי למה לא בטלה התקנה כשאין שמד. ודמי לתקנת קריאת ההפטרה שתיקנו בימי השמד כשלא הניחום האויבים לקרות בתורה [עיין לעיל בתשובותי חלק ב' סימן ק"ד אות ה'] שלא בטלה. ויש אומרים כמו־כן לגבי קדושת ובא לציון, כמו שהעלה מהרי"ץ בעץ חיים חלק א' דף ס"ח ע"א ד"ה ויש. והא דמקצת מן הגדולים לא היו אומרים אותה, לא קשיא, דאינהו סברי דעל־כל־פנים בכהאיי גוונא דאיכא ביטול מצות סמיכת גאולה לתפילה, לא אמרינן לא בטלה תקנה. אמנם אין זה הכרח, דאפשר דאפילו היא תקנה מאוחרת, קבעו חכמי הדור שלא לבטלה, כדי לפרסם הנס לדורות, כדאשכחן בקביעת פסוק שמע ישראל בקדושת המוספין, וכמו שנכתוב בס"ד במקום אחר. ועיין עוד בכל בו ריש סימן נ', ובנחל אשכול שעל ספר האשכול חלק א' דף י"ז אות ח'. ובמ"ש בס"ד בתשובה אחרת בעניין הדלקת נר חנוכה בבית־הכנסת:

ז) ושיטת הרמב"ם בזה סתומה וצריכה ביאור. שבפרק א' מקרית שמע הלכה ו' כתב, וברכה ראשונה של־אחריה אמת אמונה, שנייה לה השכיבנו ע"כ. ובסוף פרק ז' מתפילה כתב וז"ל, קורא קרית שמע ומתפלל ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפילה וכו'. ואעפ"י שבירך השכיבנו אחר גאל ישראל, אינה הפסק בין גאולה לתפילה, והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה ע"כ. ולא הזכיר עניין תוספת הפסוקים. ובסדר התפילות כתב וז"ל, ברכה אחרונה של־אחר קרית שמע של־ערבית זה הוא נוסחה, השכיבנו ה' וכו' ברוך שומר עמו ישראל לעד. ברוך י"י לעולם וכו'. יראו עינינו וישמח לבנו וכו' ברוך אתה ה' המולך בכבודו חי וקיים וכו'. ונהגו מקצת העם להוסיף פסוקין באמצע ברכה זו וקוראין כנוסח הזה, וירא כל העם ויפלו וכו' ברוך אתה ה' המולך בכבודו וכו' ע"כ יעויין שם:

מדסתם ולא כתב שתוספת הפסוקים ברוך י"י לעולם וחתימת ברוך אתה ה' המולך וכו' הם מנהג כדרכו שם, וכגון מה שכתב שם שאמירת נשמת בשבת היא מנהג וכיוצא בזה, משמע דסבירא ליה דכך הוא נוסח ברכת השכיבנו העיקרי, וחתימתה כנזכר לעיל. ומשום הכי מזכיר בהלכה נוסח השכיבנו וכו' בסתם. ולדידיה בשומר עמו ישראל, מעולם לא היתה חתימה. וזה תימה, דלא מצינו מאן דיימא הכי. הלא כל אלו הגאונים והראשונים שהבאנו עם חילופי הדעות שביניהם בטעם תקנת הברכה ואימתי נתקנה, בהא כולהו מודו שזו לחוד וזו לחוד, דחתימת השכיבנו היא ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל, והפסוקים וכו' הם בפני עצמם וחתימתם ברוך אתה ה' המולך וכו':

והבין כך את שיטתו בעל רסאלה' בסתאן אלאזהאר [חיברה ר' יוסף אבן עקנין תלמיד הרמב"ם, כמ"ש בס"ד באריכות לקמן 503] שהביא מהרי"ץ דבריו כדלעיל אות ב' ד"ה ובגליון, שאין זו תקנה לא קדומה ולא מאוחרת, אלא כך הוא נוסח ברכת השכיבנו. שכן הוא עצמו הוקשה לו מתחילה איך יתכן שלוש ברכות אחר קרית שמע דערבית, ומכח זה תיקן שלא לחתום בהמולך וכו' רק בשומר עמו ישראל. אך אחר־כך כשנודעו לו דברי הרמב"ם, חזר בו. ומביא ראיה לשיטת הרמב"ם נגד שיטתו, מאמרינן בגמרא כיון דתקינו רבנן השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, ולא אמרו דתקינו רבנן השכיבנו ופסוקים דבתרה, שמע מינה דחדא מילתא היא וכו' עכ"ד. מוכרח מזה שהוא סובר שפסוקים אלו היו נוהגין לאמרם גם בזמן חז"ל, וכלולים הם בכלל השכיבנו דכגאולה אריכתא דמיא. גם מוכח מלשונו של־בעל רסאלה' בסתאן אלאזהאר, דהרמב"ם הוא שיסד תיקון זה מסברתו, ומקודם לזה היו נוהגין לומר שלוש ברכות, א' גאל ישראל, ב' שומר עמו ישראל, ג' המולך וכו', שכן הוא משבחו בתיקון זה ומאן חכים למעבד הכי אלא הוא די רוח אלהין קדישין וכו'. גם בהמשך דבריו כתב שכשהגיענו מכתבך מודיע בזה התיקון חזרנו לתיקונו (של־הרמב"ם) בהיות שדבריו נראים מדברינו וכו', היינו שתקנתו של־הרמב"ם שלא לחתום בשומר עמו ישראל, עדיפה מתקנתו הוא לחתום שם, ואת הפסוקים לומר בלא חתימה:

ובסידור רבינו סעדיה גאון דף כ"ז יש שתי נוסחאות, אחת ברוך שומר וכו' ואחת ברוך אתה ה' שומר וכו', באופן שאי אפשר לדעת איך יצא מתחת ידו של־רבינו סעדיה עצמו, ואם היה בזמנו נוסח כזה. דלפי הנזכר לעיל נוסח זה רק מהרמב"ם ואילך, ואם־כן י"ל שהמעתיק כתב כפי מנהג מקומו. ועיין לקמן בסמוך אות ח' ד"ה ובהכי, מתשובות הרשב"א. שוב ראיתי כתוב בקובץ סינ' סיון ה'תשל"ה דף קכ"ט, שרק בכת"י אחד של־סידור רבינו סעדיה הגירסא ברוך שומר בלא חתימה, אבל בחמשה כת"י נמצא שחותם גם שם. ובערבית שבת, בכל הנוסחאות יש שתי חתימות, בהפורס סוכת ובהמולך, ואלו הרמב"ם לא חילק, והארכתי על זה בס"ד במקום אחר. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש סימן רנ"ה וסימן שכ"ט שאין לחלק בין חול לשבת. אם־כן בצירוף מ"ש לעיל, בודאי שמקור התקנה לחתום רק בהמולך, הוא מהרמב"ם, רק המעתיק ההוא כתב כמנהג מקומו שנהגו כבר כתקנת הרמב"ם. אך בליל שבת נהגו שם לחתום בשתים כמו שכתב הרשב"ש שם שכן נוהגין במזרח, אף שהרמב"ם עצמו אינו סובר כן:

ח) וממה שכתב הר"א הנגיד בנו של־הרמב"ם, והובאו דבריו בתחילת ספר מעשה רוקח, והעלה אותם גם מהרי"ץ כדלעיל אות ב' ד"ה והא, יש לנו ללמוד דמודה הרמב"ם דעיקר נוסח חתימת ברכת השכיבנו הוא ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל, שכן מבואר בלשונו שכתב, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והיה זה סוף הברכה, ולזה אמר שומר (את) עמו ישראל לעד וכו' ע"כ. וקשה מאי דנקט בלשונו והיה, היה לו לומר וזהו סוף הברכה. גם קשה הא להרמב"ם אין כאן סוף הברכה:

ונראה לענ"ד בס"ד דכוונתו הכי, דמעיקרא כאן היתה החתימה. והראיה מדמסיים בלשון ברוך שומר עמו ישראל, דכשנתבונן אינו מובן לשון זה בברכה. בשלמא שארא, פסוקי נינהו, אבל זה לאו פסוק הוא. ואין זה דומה לברוך י"י ביום, ברוך י"י בלילה, שבהמשך. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה ובעיקר. אלא שכאן היו חותמין ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל. וקודם לסיום זה, תיקנו מעין חתימה סמוך לחתימה, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. [וכן מוכח מתוך הנוסח עצמו שאין הפסוקים המשך לעניין הברכה בתחילה]. אלא שאחר־כך תיקנו להוסיף אלו הפסוקים (מאיזה טעם) וצריך לחתום בברכה בסופן. אבל מאידך הרי אמרה המשנה דליכא אלא שתים לאחריה, ואם־כן אין לשנות מסדר זה (ובירושלמי מבואר דהברכות קודם קרית שמע ואחריה שחרית וערבית, כנגד שבע ביום הללתיך, כדלעיל אות ב' ד"ה ברוך), הלכך ביטלו מלחתום בשומר עמו ישראל (אף שהשאירו לשון זה, רק השמיטו תיבות אתה ה') ובמקומה תיקנו לחתום בסוף הפסוקים, ברוך אתה ה' המולך וכו'. וצריך לומר דלדידיה תקנה זו היא כבר מחכמי הש"ס שהכח בידם לתקן כך (עיין מ"ש בס"ד בקונטריס מילי דברכות הנדפס בפסקי מהרי"ץ ריש כרך ב' סימן ו'). ומשום הכי לא הזכיר הרמב"ם בהלכה ובסדר התפילות השינוי בעניין זה, מאחר שכבר היא תקנה קבועה מחכמי הש"ס, וכולה ברכת השכיבנו מיקריא. [וזהו שכתב הר"א הנגיד בסוף דבריו, לבלתי חתום בברכה זו וכו' דהיינו שהיתה ברכה, אבל אין לחתום בה]:

ומסתמא יש לומר שהיה לו להרמב"ם מקור שכך היתה התקנה, אף שבדברי שאר רבוותא לא אשכחן מאן דסבירא ליה הכי. אמנם אף אם נאמר שהרמב"ם תיקן סדר זה (כהבנת תלמידו בעל רסאלה' בסתאן אלאזהאר, כדלעיל אות ז' ד"ה והבין) ולא שכך היה מנהג בזמנו ובמקומו, וסובר שלחתום בשלוש ברכות שיבוש הוא ונגד המשנה [ותמוה אם־כן שנעלם ממנו כל עיקר, שהיתה תקנה דרבנן בתראי להוסיף ברכה כמו שהביאו הגאונים], לא תקשי מהא דכתב הר"א הנגיד שם שאין ראוי לחתום בשומר עמו ישראל "כמו שאומרים קצת אנשים טועים", דמוכח מזה דמנהג זה לחתום רק בהמולך, היה נפוץ בלעדי הרמב"ם, רק קצת לא היו נוהגין כך אז. דאין זו ראיה כלל. דאף אם היא רק תקנתו של־הרמב"ם, י"ל שתקנתו נתפשטה ונתקבלה אצל רבים בזמנו. וכדאשכחן בעניין ברכות השחר, שלהרמב"ם אין מברך רק מי שנתחייב בהן, וכגון מי שלא שמע קול תורנגול אינו מברך הנותן לשכוי וכו', שכתב הר"א הנגיד בנו בתשובה סימן פ"ג, שכבר נתבטל מנהג זה "עם שאר הנהגות הנפסדות שביטלנו" [והארכנו על זה בס"ד בתשובתנו דלעיל סימן ?188 אות א' ד"ה ברם]. וכן בדבריו בעניין תקנת חזרת התפילה בקול רם, והביאם הרדב"ז בתשובותיו חלק ד' סימן אלף קס"ה (צ"ד) ז"ל, כבר נודע ונתפשט ונתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכו' ונתפרסם זה התיקון במצרים כל ימי חייו ואחר מותו וכו'. ולא היה מי שהוא עני בחכמה, מכניס עצמו בהוראה כמו שאירע בזמנינו מן החולקים שחלקו על הסידורים והתיקונים ההגונים שעשינו ע"כ:

ובהכי יש להבין שאלת השואל להרשב"א (חלק א' סימן י"ד, ובמיוחסות לרמב"ן סימן קפ"ח) אי זו היא ברכה שנייה של־קרית שמע ערבית של־אחריה, שומר עמו ישראל לעד, או המלך. ואם היא שומר עמו ישראל, מפני מה אין אומרין בה ברוך אתה ה' וכו'. והשיב לו הרשב"א, זו אינה שאלה. דברכה שנייה, היינו השכיבנו וכו' וחותמת בברוך, שהרי חותמים בה ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד וכו' ע"כ. ומבואר דמנהג מקום השואל היה שלא לחתום אלא בהמולך, והרשב"א לא שמע ממנהג זה. ואם זו תקנת הרמב"ם, צריך לומר שנתקבלה תקנת הרמב"ם במקומו של־השואל. ועיין עוד בדברי מהרי"ץ דלעיל אות ב' ד"ה והא, בשם המזרחי ואשל אברהם:

ובעיקר מה שהערנו בס"ד לעיל ד"ה ונראה, כי ברוך שומר וכו' אינו מובן בברכה, מאחר שאינו פסוק, נציין בקצרה לעניינים דומים, שיתכן שגם הם היו ברכה בהזכרת ה' מעיקרא ונתקצרו, או שיש סיבות אחרות. כגון בסוף פיסקת לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, ברוך מקדש שמו ברבים. סוף מודים דרבנן, יש גורסים ברוך אל ההודאות. בסוף פיוט אשר בגלל לשמחת תורה, ברוך נותן התורה ובוחר בנביאים [ועיין למהרי"ץ בעץ חיים שם דף ח"פ ע"ב ד"ה ודע]. סוף ברכת בורא נפשות, יש גורסים ברוך חי העולמים (וכבר דנו בזה). בבקשות של־מוצאי שבת, ברוך מפר עצות הרעות, וכן הוא בסדר רב עמרם גאון הובא באוה"ג לפסחים דף קי"ג. אכן מצינו עוד נוסח "ברוך" שנתייסד בלא שם, גבי מי ששכח ולא הזכיר מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חדש, כפי שהוא העיקר לדעת הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות ברכות לאמרן בפתיחתן בלא שם ומלכות. ומה שנדפס שם ברמב"ם בשבת ברוך ה' אשר נתן, ליתא בנוסחאות כת"י. וכמו שהארכנו על זה בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות ברכת המזון אשר עודנו בכתובים:

ט) גם אכתי אינו מובן עניינן וטעמן של־שתי הנוסחאות בהשכיבנו שהביא הרמב"ם בסדר התפילות, האחת קצרה כנוסח עיקרי, והשנייה ארוכה בתורת מנהג שנהגו בו מקצת העם, ובשתיהן החתימה המולך בכבודו. [כך הוא בנוסחאות כת"י המדוייקים. אבל בנדפס אין חתימה בנוסח הראשון. ועיין לחם משנה פרק ז' מתפילה הלכה ט"ו, ובשם טוב שם]. ונוסח יראו עינינו וכו' שהזכירו שאר הראשונים, הביא רק בנוסח הקצר הראשון, והוא בסוף הברכה ומדבר מעניין מלכות ה', והוי מעין חתימה סמוך לחתימה. אבל לנוסח השני שאין בו לשון זה, קשיא. ולא עוד אלא ששאר הראשונים הזכירו זאת כתוספת חדשה, ולהרמב"ם הוא עיקר הנוסח הראשון. באופן ששיטת הרמב"ם בענייננו סתומה וחתומה, וצריכה נגר ובר נגר דליפָרקינה:

וראיתי בערוך השלחן סימן רל"ו סעיף ח' שהתפלא כבר על דברי הרמב"ם. אך מה שכתב שם שהרמב"ם סוף פרק ז' מתפילה לא הזכיר קדיש קודם שמונה עשרה דערבית, אשתמיטתיה דברי הרמב"ם שם בסוף פרק ט' שהזכיר בהדיא קדיש זה. ומה שלא הזכירוֹ בפרק ז', הוא משום דמיירי התם בתפילת היחיד לא בציבור יעו"ש. מה שאין כן בפרק ט' דמיירי בציבור, וכמו שהקדים שם בהלכה א', סדר תפילות הציבור כך הוא וכו'. ועיין עוד במעשה רוקח סוף פרק ז' שם שהעיר דהא דלא כתב הרמב"ם קדיש בסוף פרק ז' ובסדר התפילות, צריך לומר שסמך על מה שכתב בסוף פרק ט'. ואינו צריך, כי שם ביתו בפרק ט' כמו שביארנו. ומסדר התפילות, לא קשיא כלל, דשם אינו מביא סידור התפילות בשלמות, רק נוסחתן, כמו שיראה כל מעיין. גם הרי כבר קודם שהביא שם נוסח הקדישים, ביאר בהדיא דקודם כל תפילה ואחר כל תפילה אומרים קדיש, ולא הוצרך לבאר יותר. והארכתי כבר בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ כרך א' הלכות ברכות השחר ס"ק ע"א דף קכ"ט ד"ה וכפי. ועיין עוד בפירוש רבינו מנוח על הרמב"ם שם בסוף פרק ז', ובבית יוסף סוף סימן רל"ו. ובתשובת רבני מצרים שהביא מהרי"ץ, כתבו שגם את לשון הרמב"ם ביארו כמשפט (וכדלעיל אות ב' ד"ה ואני), אך לא זכינו לאור דבריהם. ועיין עוד לקמן אות י"ג ד"ה ומהשתא:

י) ואף דהגאונים ורובא דרבוותא קיימו המנהג לומר אלו השלוש ברכות אחר קרית שמע של־ערבית, כיעויין בספרים שצייננו לעיל, וכן מסיק הר"ד אבודרהם בסוף דבריו דמנהג אבותינו תורה היא וכו' [ועיין עוד בדבריו בעניין קידוש ליל שבת, על תקנת קידוש בבית־הכנסת אף בזמן הזה, שנוהגין כן אף שבטל הטעם שנתקן עבורו שהוא מפני האורחים, וכמו פסוקי ברוך י"י ויראו עינינו שתיקנוהו הראשונים וכו' יעו"ש]. והר"מ המאירי בברכות דף ד: כתב, ומכל־מקום אנו סומכים בכך וכו' יעו"ש. מכל־מקום איכא מרבוותא שכתבו לבטל אמירתן, שכן כתב הר"ד אבודרהם בשם הרי"ץ ג֗יאת֗ דלא אמרינן ברוך י"י לעולם וכו', ובשם הרמב"ן (ומה שנדפס בר"ד אבודרהם הרמב"ם, הוא טעות סופר). וכן כתבו תלמידי רבינו יונה בברכות, שהרמב"ן ומקצת החכמים היו נמנעים מלאמרה. וכן כתב הרשב"א בתשובתו הנזכרת לעיל אות ו' ד"ה והרשב"א, בשם מקצת מן הגדולים. ובחידושיו לברכות כתב שהרבה מן הגדולים נמנעו מלאמרם, ושכן כתבו התוספות שרבי שמואל ז"ל לא היה אומרם כל עיקר. והר"מ המאירי כתב שבתוספות העידו על גדוליהם שלא היו אומרים אותה כלל. ועוד מהפוסקים, עיין בספר ארחות חיים דיני ערבית, ובכל בו סימן י"ב (ועיין שם בסימן כ"ח), ובשו"ת הרשב"ש סימן רנ"ה ושכ"ט:

ומהרי"ץ הביא שרבינו שמואל מצרפת לא היה חותם בפסוקים בשם וכו' כדלעיל אות ב' ד"ה והא. וזהו כמו שהיתה שיטת בעל רסאלה' בסתאן אלאזהאר מעיקרא, לחתום בשומר עמו ישראל, ובהמולך לא, כדלעיל התם ד"ה ובגליון. וכן מצאתי שכתב מהר"י ונה בתכלאל שלו כת"י וז"ל, ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל לעד אמן. ברוך י"י לעולם וכו' ברוך המולך בכבודו וכו' ועד. ובפירושו שם הנקרא חידושין, או פעמון זהב, כתב וז"ל, יש מקומות שנוהגין כשמגיע שליח ציבור הנה לא ינום ולא יישן, אז חותם בשם, ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל לעד אמן, ועונין אמן בסוף ברכה זו ואפילו היחיד, וכן פסק ריק"א [מהר"י קארו. יב"ן] ז"ל באורח־חיים סימן רל"ו [סעיף ד']. ולמה. מפני שהיא סוף (ברכה) [ברכות], כבונה ירושלם בברכת המזון. ואלו הפסוקים האחרונים [נ"א האחרים] תיקנו לאמרם [והנוסחא הראשונה דייקא טפי, וכן בדקתי ומצאתי בכתי"ק של־מהר"י ונה משנת ה'ת"ה. והכי קאמר, ואלו הפסוקים, האחרונים הם שתיקנו לאמרם. ופשוט. יב"ן], ואינם מעניין הברכה, אלא מעניין שמירה הם. ולמה תיקנו לאמרם. מפני שהלילה צריכה שימור מן המזיקין יותר מן היום, לפי־כך תיקנו לאמרם בקשת רחמים. ויש בהם תשע עשרה אזכרות, כנגד תשע עשרה ברכות של־תפילה [וכן כתב בספר המנהיג דתשע עשרה אזכרות הן, כדלעיל אות ד' ד"ה ובסמ"ג. ובסדר עבודת ישראל דף קס"ח פירש שהוא מונה גם אדנות, ושאר מחברים לא מנו רק שמות הוי"ה, והם שמונה עשר, ועיין שם נוסחתם בפסוקים אלו. וזה דומה לדברי הרדב"ז בתשובותיו חלק א' סימן ק"ב גבי קידוש השמות, דלא נקרא אזכרה אלא שם הוי"ה כידוע. והשוה לשון הר"א בן שושן דלעיל אות ו' ד"ה וכך, ומ"ש עוד בס"ד בנזר הקודש על שמות קודש וחול לרמב"ם דף כ' אות ל"ה, ובקונטריס זה שמי לעֹלם דף קי"ב ד"ה ושוב. יב"ן]. לפי־כך אם חתם ברוך שומר את עמו ישראל לעד (אמן) בשם, אינו חותם ברוך המולך בכבודו בשם כמו שפסק ריק"א ז"ל [צ"ע, ועיין לקמן אות י"א ד"ה ומרן. יב"ן]. ואם חתם בשם, עבר על המטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה, וחוזר ומברך כמטבע. שהרי אמרו ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אם־כן נמצא מברך שלוש לאחריה, ברוך גאל ישראל, ברוך שומר, ברוך המולך. הלכך מברך שתים לאחריה בלבד, בין בחול בין בשבת ויום טוב. [חכם אחד שליט"א העיר כאן על מה שכתב עבר על המטבע וכו' וחוזר ומברך כמטבע שהדברים סתומים, וכי מפני שהוסיף ברכה שלישית, קלקל ברכה שנייה עד שיצטרך לחזור. ולא הוה ליה למימר אלא שבירך ברכה לבטלה. ומה שכתב שהרי אמרו וכו', נראה שאינו טעם למה שכתב שעבר על המטבע, אלא טעם לעיקר העניין מדוע לא יחתום בשתיהן עכ"ל נר"ו. ולענ"ד אין כוונת מהר"י ונה שיחזור על ברכה שנייה, אדרבה אסור לחזור, ואם יחזור הויא לה ברכה נוספת לבטלה. רק יחזור לומר ברוך המולך וכו'. ולא ניחא ליה למכתב שהיא ברכה לבטלה, כיון דסבירא ליה שהבחירה ביד המתפלל, שאם ירצה לא יחתום בהשומר אלא בהמולך, כדלקמן. ואף מספק אי אפשר לומר כאן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, משום הפסק. יב"ן]. לפי־כך אינו חותם בשם, אלא או ברוך שומר עמו ישראל, או ברוך המולך בכבודו, ולא יחתום בשתיהן ברוך אתה השם. ולפי־כך ברוך המולך אינה ממניין האזכרות שבפסוקים. ובשבת כשיגיע לחיים ולשלום, אומר ופרושׂ עלינו סוכת שלומיך וכו'. ולמה. אלא לרמוז לכנסת ישראל דאיהי מטלתא דשלמא דאתפרסת עלנא בשבתא, כדאיתא בזוהר פרשת בראשית [דף מ"ח ע"א] עיין שם, מאמר ארוך הוא עכ"ל:

יא) נמצא שכמה מנהגים הם, וכל מנהג ומנהג יש לו סמוכות. א' לחתום בשומר עמו ישראל לבד, ושאר הפסוקים והברכה לא לומר כלל. ב' לומר הפסוקים, אבל בלא חתימה בסופן. ג' לא לחתום בשומר עמו ישראל, אלא בהמולך שבסוף הפסוקים. ד' לחתום בשתיהן:

ובקהילות אשכנז בחוצה לארץ נהגו לחתום בשתיהן, כמו שהוא בסידוריהם [ועיין בהגהת הרמ"א סימן רל"ו סעיף ב']. וכהיום בארצנו הקדושה אינם חותמים כי אם בשומר עמו ישראל, ומשמיטים כל הפסוקים, וכשיטת הגר"א בביאורו לסימן רל"ו שדעת הרשב"ם והרמב"ן שכתבו שלא לאמרם היא עיקר. עיין ספר ארץ ישראל להגרימ"ט סימן ט' דף י"ח. [אפשר שלא מכח הגר"א שינו, אלא זהו כמו עוד כמה שינויים ששינו כאן כדעת מרן ומנהג הספרדים. או שמא גם כל השינויים ההם מכח הגר"א נעשו. שוב ראיתי מ"ש בשו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן ק"ג סוף ד"ה ועכ"פ. איתמר]. וכן היה מנהגו של־הגר"א, כדאיתא במעשה רב, אף דבציבור שאצלו והשליח ציבור היו אומרים יעו"ש. [ויעויין בברכי יוסף סימן רל"ו אות ד' שמביא מה שכתב הארחות חיים שיש נוהגין שלא לאמרה אפילו במקום שנוהגין לאמרה, אך כשמתפללין בציבור נקטי סוגיא דעלמא, שלא להיות מן המתמיהין ע"כ. ומפרש שם דמה שכתב אך כשמתפללין בציבור, נראה דהיינו כשיורדין לפני התיבה. אך כשמתפללין עם הציבור ואינם שלוחי ציבור, שמתפללים בינם לבין עצמם ומצו להשתמט שלא ירגישו בהם, אינם אומרים אותה, וכן היה מנהג מהר"ם מרוטנבורג יעו"ש. ועיין עוד בספרו טוב עין סימן י"א]:

ובסידור תפילת החודש כמנהג הספרדים כתוב שיש נוהגין אחר שחותמין בהשכיבנו ברוך אתה ה' שומר את עמו ישראל, להוסיף פסוקי ברוך י"י וכו' וחותמין ברוך אתה ה' המולך. והכנסת הגדולה סוף סימן רל"ו כתב שמנהג הספרדים בקושטנדינ"א ותירי"א שלא לאמרם. וכן כתוב בתשובת רבני מצרים שהביא מהרי"ץ, שכך הוא מנהג ארץ הצבי וכל ערי תורקיא"ה, כדלעיל אות ב' ד"ה ואני:

ומרן בשלחן ערוך לא הכריע בזה, עיין סימן רל"ו סעיף ב' וד'. ומה שכתב מהר"י ונה שמהר"י קארו פסק לחתום בברוך שומר ולא בהמולך כדלעיל אות י' ד"ה ומהרי"ץ, צ"ע מניין לו. ושמא ר"ל בהיפך דלא כמהר"י קארו, והכי קאמר, אינו חותם וכו' כמו שפסק ריק"א וכו' (בנשימה אחת) אלא דלא כוותיה. והיינו דמדברי מרן שם סוף סעיף ד' מוכח דלהנוהגין לומר הפסוקים, חותמין בשתיהן. אבל זה דוחק, דלא משמע כן מלשון מהר"י ונה, גם דרכו לפסוק כמרן השלחן ערוך. אך בספר כף החיים שם ס"ק י"ב כתב שמדברי האר"י נראה שאין לאמרם, וכן היא דעת הגר"ז:

ומנהגינו בקהילות קודש תימן יע"א, הנה מדברי מהרי"ץ דלעיל אות ב' ד"ה ואני, מבואר שהיה מנהג בזמנו גם־כן לחתום בשתיהן [אבל לא שכן היה מנהג כולם, וכמו שכתב, שאלה על הנוהגים לחתום גם בהשכיבנו וכו'. וכן בתשובת רבני מצרים שהביא שם, נהגו קצת קהילות וכו'. וכן משמע מתוך דברי מהר"י ונה שהוא קודם למהרי"ץ בזמן, שגם הוא מתנגד לחתום בשלשתן כדלעיל אות י' ד"ה ומהרי"ץ]. והוא מיחה בהם והחזירם למנהג הקדמון שלא לחתום אלא בהמולך, כמו שהוא בהרמב"ם ובתכאליל. וכן המנהג עד היום בקהילות ההולכות במנהגי קדמונינו על פי הוראות מהרי"ץ הנקראות בלדי. ובפרט יוצאי עי"ת צנעא וסביבותיה (ולאו דוקא בעיקר אנשי הכת החדשה, כמו שראיתי נדפס בטעות). אבל לא כולן, שכן יש מהם הנוהגים לחתום בשומר עמו ישראל, ומדלגין הפסוקים לגמרי. ולדוגמא, כך היה המנהג בתימן בעירנו רצאבה, אף שהם היו תמיד בלדי, כמו שקיבלתי מפי אאמו"ר זצ"ל. ושמעתי גם מפי הרה"ג שלמה ב"ר יחיא קרואני זצ"ל (בן אחות אמי) שכך היה המנהג בסעואן (הסמוכה לעי"ת צנעא) אף שמנהיגיה היו תלמידי־תלמידיו של־מהרי"ץ, מכל־מקום בזה לא נהגו כמותו ע"כ. והרי בלאו הכי לשיטת הרמב"ם והתכאליל הקדמוניות גם בליל שבת אומרים הפסוקים כבחול, ובזה בכל קהילותינו הרי אין נוהגין כן, אלא חותמים הפורס סוכת שלום:

ומנהג בית־הכנסת אלשיך בצנעא היה לחתום בשתיהן. [ועיין עוד לקמן אות י"ב ד"ה ואין. וכן הוא במיעוטא דמיעוטא של־סידורים כת"י מאוחרים, כגון שראיתי בסידור אחד כת"י משנת ב'ע"ג לשטרות, ה'תקכ"ב ליצירה. דהיינו ברוך אתה ה' שומר, ברוך אתה ה' המולך]. ועיין בשו"ת רביד הזהב למהר"י משרקי סימן מ"ג (דף פ"ז) שהתנגד להם, וכתב למהר"א אלשיך ז"ל, אלא אפילו בברכה שאינה צריכה, הצבתם לכם יד ושם נגד דעת הפוסקים, ולא חשתם לנשיאות שם שמים לשוא ע"כ. שכפי הנראה כוונתו על מנהגם זה, כמו שראיתי כתוב כן [ואעפ"כ המשיכו במנהגם כמו שכתבנו]. אבל אינו מוכרח, ואפשר דהמכוון לעניין אחר, משום שהרי מרן בשלחן ערוך לא התנגד כלל למנהג זה של־תוספת ברכה זו כדלעיל ד"ה ומרן, אעפ"י שיש פוסקים שחולקים, ומהו זה שכתב מהר"י משרקי בסתם שזה נגד דעת הפוסקים. בפרט מהר"י משרקי שדרכו להימשך אחר פסקי מרן כידוע. והרי בהמשך דבריו שם העיר בהדיא על זה, שכל בני הגולה קיבלו עליהם הוראותיו של־מרן יעו"ש. גם אביו מהר"ד משרקי בשתילי זיתים על השלחן ערוך שם ביאר טעם מנהג זה בלא שום הערה. ולא עוד אלא שבסק"ד העלה דברי המגן אברהם דלקמן אות י"ג ד"ה עוד:

יב) ופליאה רבה בעינַי ההדיוט על מעכ"ת כבוד גדולת קדושת מרנא ורבנא מהרי"ץ זיע"א שהבין כי רבני מצרים הסכימו לדעתו שהמנהג הנכון הוא לחתום רק בהמולך, כדלעיל אות ב' ד"ה הנה. דאדרבה נראה שכוונתם בהיפך, וכדבעינן למימר לקמן בסמוך אות י"ג ד"ה אולם:

ואחד המיוחד מהם, הוא הגאון הקדוש חיד"א זצוק"ל. אלא שאז בזמן מהרי"ץ ובמקומו, עדיין לא יצא שמו וטבעו בעולם. ומהרי"ץ אינו מזכיר מספריו זולת את הגהותיו על הזוהר הקדוש, שחותם עליהן יש מאי"ן, ואף זאת רק במהדורא בתרא של־עץ חיים. והחיד"א עזב את ירושלם בגלל מחלוקת שהיתה שם, והיה רב במצרים משנת ה'תקכ"ה עד שנת ה'תקכ"ט, כנזכר בספרי תולדותיו. ובהקדמת ספר מנהגי מצרים לרי"ט ישראל כתוב שנתמנה החיד"א רב במצרים בשנת ה'תקכ"ט, ושימש ברבנות כשתי שנים. ועיין עוד אבן ספיר חלק א' פרק מ"ג דף ק"א ע"ב:

ואין לתמוה מדוע הוצרך מהרי"ץ לשאול מרבני מצרים דבר פשוט כזה, ולא עוד אלא שאפילו בעניינים חמורים לא מצינו ששאל חכמים אחרים, ואפילו לא מחכמי עירו [וקצת מקומות שביקש הסכמתם להכרעותיו, הוא מפני רוב ענותנותו, עיין במבוא לשו"ת פעולת צדיק הנקרא צדיק מה פעל פרק ד' דף ל"ה], כי רב גובריה וכל סתום לא עממוהו. כי מסתמא היתה בזמנו מחלוקת גדולה בדבר בין חכמי הדור, וכדי שיתקבלו דבריו, ביקש חוות דעתם של־רבני מצרים. ואמנם ממה שכתב והחזרתים עתה מחדש למנהג אבותינו וכו', משמע שהיה זה לפני ששלח את השאלה, והדרא שאלתין מדוע הוצרך לשאול, מכל־מקום מסתברא שכמה רבנים עדיין היתה להם תרעומת על כך, וחשש שמא יחזור הדבר לישנו, ולכן הוצרך לשאול. [וידידי הראח"כ שליט"א הוסיף כאן, דלכאורה נראה שבין החולקים עליו היו חכמי בית הכנסת מהר"י הלוי, שנקראה לאחר מכן בית אלשיך, שכך היה מנהגם לחתום פעמיים כנודע, וכדלעיל אות י"א ד"ה ומנהג. אולם לפי הידוע לנו, כל השינויים שנהגו שם, לא נתקנו אלא על־ידי מהר"ר אברהם הלוי אלשיך (נכדו של־מהר"י הלוי הנזכר) שהיה בדור שאחרי מהרי"ץ. ולא כשמועה חדשה שהעלה ??ויצי"ב בכמה מקומות, שכבר מהר"י הלוי תיקנם, ונתבטלו, וחזר מהר"א אלשיך לייסדם מחדש. ועוד, דמלשון מהרי"ץ משמע שהחזיר את כולם ממש. ושמא מהר"א אלשיך חזר להנהיג המנהג הישן שנתבטל על ידי מהרי"ץ עכ"ל יצ"ו]:

יג) ובענף חיים להראח"ן העיר כבר על מה שהקדמנו לעיל אות י"ב ד"ה ופליאה, והוכיח כהבנת מהרי"ץ וז"ל, הנה לכאורה נראה מפשטיות לשון תשובת הרבנים הנזכרים ז"ל, דהנכון הוא לחתום בשומר עמו ישראל לעד וגם בהמולך, מדקאמרי דברכה שלישית זו נתקנה בימי הגאונים. אמנם קשה ממאי דקאמרי לעיל דהסדר הנכון בזה (המנהג) [כמנהג] החדש הזה. דאין זה אלא מורה באצבע לומר שכפי המנהג הזה אשר נתחדש עתה, הוא הנכון, וכפי מה שהבין ופירש הרב המחבר [מהרי"ץ] ז"ל, וכן עיקר. ואין להקשות עוד ממאי דנקטו בלשונם הטהור דברכה שלישית וכו' ולומר דמשמע דסבירא להו דהנכון הוא לחתום בשתיהן, דאז הויא יראו עינינו ברכה שלישית. דליתה. דמאי דנקטו ברכה שלישית, סירכא דלישנא דהפוסקים הסוברים שהיא ברכה בפני עצמה הוא, ולאו בדיוקא נקטו למילף מינה דסבירא להו כוותייהו. אלא דהעיקר הוא כפי מה שכתבו לעיל דהנכון כפי המנהג החדש הזה אשר חידשו עתה, כפי מה שבא בשאלה, שלא לחתום כי אם בהמולך דוקא. [ו]נתנו טעם משום שהיא תקנת הגאונים, וקיימא לן שאין להוסיף ברכה שלא נזכרה בתלמוד, על כן נכון לכללה בהשכיבנו ולחתום בהמולך ולא בשתיהן, דבערב שתים אמרינן ולא שלוש. וזהו ביאור דבריהם ז"ל כפי מה שכתב הרב [מהרי"ץ] ז"ל. דאי לא תימא הכי, אם־כן מאי האיי דקאמרי דנתקנה בימי הגאונים, ומה בא[ו] להשמיענו, וכי נתקנה בימי הגאונים מאי הוי. אלא ודאי הגמור דכוונתם רצויה לומר דהנכון הוא כפי המנהג החדש הזה אשר זכר הרב המחבר בשאלה, דהיינו שכוללם בברכת השכיבנו וחותם חתימה אחת בהמולך. ואף דכל זה פשוט הוא למבין, להיות שראיתי מקשים ובאים לפרש דבריהם היפך המכוון, הוצרכתי לגלות פירוש דבריהם על נכון כפי הנראה לעניות דעתי הקצרה, כי היכי דלא תיקשי על דברי הרב המחבר ז"ל, והבוחר יבחר לעצמו. שוב עיינתי בספר ברכי יוסף [להחיד"א] סימן רל"ו, וראיתי שהאריך קצת בעניין דומה לזה, וממשמעות דבריו ז"ל נראה ברור שכך היא דעתו בכאן כמ"ש לעיל, כאשר עין בעין יראה המעיין עכ"ל הענף חיים:

אולם במחכ"ת לפענ"ד לא כן אבי. דמה שכתבו הסדר הנכון בזה כמנהג החדש הזה וכו' אין כוונתם על המנהג החדש שהנהיג מהרי"ץ [ועיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אבן־העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו אות תקמ"ב ד"ה ואפשר], כפי הנראה מדבריו דלשון זה נקט בשאלתו אליהם. אלא כמו שכתבו הם עצמם בתחילת תשובתם ז"ל, על מנהג אשר נהגו קצת קהילות חדשים מקרוב לחתום בברכת השכיבנו, ואחר־כך חותמים בפסוקי יראו עינינו ע"כ, והיינו שמנהגם זה הוא בהיפך מהמנהג הקדמון לחתום רק בסוף כדמוכח מהתכאליל וכמו שכתב מהרי"ץ. וזהו שכתבו דברכה שלישית זו נתקנה בימי הגאונים, רצונם לומר (בהיפך מדברי הענף חיים) דהגאונים הם שהוסיפו ברכה זו נוסף לשתי הברכות של־אחר קרית שמע, וכמו שבא הדבר מפורש בספרי הגאונים והפוסקים שהבאנו לעיל [וכמו שכתבו הרבנים הנזכרים בתשובתם כי עמדנו על העניין בספרן של־צדיקים הנמצאים אצלנו קמאי ובתראי]. והלכך לא שייך לקבץ המפורדים ולעשותם ברכה אחת ולחתום בסופה, שלא בנוסח שומר שקבעו אנשי כנסת הגדולה. אלא מי שנוהג לומר הפסוקים, הנכון לחתום גם בהשומר כתקנת אנשי כנסת הגדולה, וגם בהמולך כתקנת הגאונים:

ומהשתא אם יקשה לך שהרמב"ם כתב לא כן, על זה המשיכו לכתוב והדברים ארוכים אצלינו, וגם לשון הרמב"ם ביארנוהו כמשפט ע"כ. סתמו ולא ביארו, ובהא מילתא התבוננתי ולא מצאתי פשר דבר כיצד אפשר לבאר דברי הרמב"ם באופן שמסכים לזה, ויעויין לעיל אות ט' ד"ה וראיתי:

וממה שכתב הענף חיים שנתנו טעם משום שהיא תקנת הגאונים, וקיימא לן שאין להוסיף בררכה שלא נזכרה בתלמוד, על כן נכון לכללה בהשכיבנו וכו', מובן דסבירא ליה דאיסור תוספת ברכה חמור מאיסור שינוי מטבע, שהרי בודאי לדעתם, אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו אלא חתימת שומר. והדבר תמוה, אדרבה האיסור השני מוסכם, והראשון תלוי במחלוקת. ועוד, כיון שאסור לשנות המטבע, היה להם לעשות בהיפך, לכלול הפסוקים לפני כן, ולחתום בשומר, דבזה כולי עלמא לא פליגי דשרי להוסיף בתוך הברכה עצמה. ומה שכתב עוד הענף חיים בסוף דבריו שעיין בדברי החיד"א בספר ברכי יוסף סימן רל"ו, וממשמעות דבריו נראה שכך היא דעתו גם בתשובתו שבכאן. גם זה תמוה בעינַי ההדיוט, ואין מדבריו התם שום ראיה, ואדרבה איכא ראיה איפכא יעו"ש:

עוד תמיהא לי, דלעיל מינה בעץ חיים התם דף ח"פ ע"ב העתיק מהרי"ץ דברי הטורי זהב סימן רל"ו סק"ב והמגן אברהם שם סק"ג דאם נתאחר לבית־הכנסת אבל יש שהות שיקרא קרית שמע וברכותיה, ידלג ברוך י"י לעולם כדי להתפלל עם הציבור. וטעמם כיון שזה אינו אלא מנהג, וכמה גדולים סבירא להו שאין לאמרם כלל יעו"ש. דלא כתבו הטורי זהב והמגן אברהם כן אלא לפי מנהגם דשלוש ברכות הן כיון שחותמין גם בשומר עמו ישראל (כדלעיל אות י"א ד"ה ובקהילות). אבל לפי דעת מהרי"ץ על פי הרמב"ם שאין חתימה אלא בסוף, לא שייך לומר כן, דאם־כן הוא מפסיק באמצע הברכה. ולומר דבגוונא דא שנתאחר יודה מהרי"ץ דיחתום בשומר, הוה ליה לפרש. ועל־כל־פנים לא מסתברא לומר כן, כיון דלדידיה דהרמב"ם אין כאן מקום חתימה רק לבסוף, וצ"ע. ועיין עוד לקמן אות י"ד ד"ה ותועלת, ואות ט"ו ד"ה ומשום:

יד) וכיון שהאמת לבדה נר לרגלינו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין אנו חמורים נושאי ספרים כמו שביארנו באריכות בס"ד בשיעור מוצאי שבת קודש פרשת משפטים ה'תש"ע ב'שכ"א, שיצא לאור בס"ד בספר שערי יצחק ??. ומהרי"ץ איש האמת בעולם האמת, יודע את האמת. והוא עצמו חזר בו הרבה פעמים. על־כן הנהגנו בס"ד בבית־המדרש הנקרא על־שמו, לחתום ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד, ותו לא, על פי הדברים והאמת האלה. ומה־גם שלא לזה היתה התנגדותו העיקרית של־מהרי"ץ, אלא עיקרה נגד החותמים שלוש ברכות:

אבל כשמזדמן אצלינו אורח שאינו יודע מנהגינו, ואינו שואל את פינו, אלא אומר כהרגלו ברוך שומר וכו' וממשיך ברוך י"י לעולם וכו', אין אנו מעירים לו מאומה. וכי חס ושלום נשתק את הרמב"ם ומהרי"ץ, הרי זה בבחינת (אסתר ז', ח') הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. חלילה לנו מעשות זאת:

ולתועלת המעיינים החפצים להרחיב העיון, אציין לספרים וסופרים שדנו בעניינים דלעיל, שלא הזכרתים כי לא ראיתים עד אחרי סיום כתיבת הדברים, או שעדיין לא נדפסו אז, ואלו הם. חידושי הריטב"א מגילה דף יח. ובהגהות כור לזהב שם, והלכות ברכות להריטב"א (נדפסו בסוף חידושיו לברכות הנדפסים מחדש) פרק ו' הלכה ה' והערה כ"ו שם, וספר המכתם ברכות דף ד: בשם הגאונים, והמאירי בברכות דף י"ג מדפי הספר, פתח הדביר בהשמטות לסימן ק"י (שנדפסו שם בחלק ד' דף רצ"ז ע"א), טהרת הקודש דף ל"ג בשם ליקוטי האר"י [שפסוקי ברוך י"י לעולם, ויראו עינינו, הם הפסק], שלחן הטהור דף נ"א [מְחייב לומר הפסוקים דהשכיבנו, ומי שאינו אומרם עובר על דברי חכמים], ועמק ברכה עניין ברכות קרית שמע סימן ב', וסידור צלותא דאברהם, ושו"ת דברי יציב חלק אורח־חיים סימן ק"ג, ופסקי תשובות חלק ב' דף תתקע"ו אות ז', ושו"ת אדני פז חלק ד' סימן ח' [ומאי דמסיק דכיון שפסוקי ברוך י"י לעולם אינם אלא מנהג, ידלגם כדי להתפלל עם הציבור אעפ"י שמנהגו לאמרם תמיד, היפך מה שהעליתי בס"ד בתשובתי דלעיל חלק ב' סימן רפ"ב שיזדרז כדי להתפלל מה שיותר עם הציבור אעפ"י שלא התחיל עמהם יעו"ש, יתבאר לך טעמי ונימוקי ממה שהעליתי בס"ד לעיל אות י"ג ד"ה עוד], ובית אהרן וישראל גליון ק' ניסן ה'תשס"ב מִדף קל"ה, וצפונות גליון ה' דף ט"ו:

טו) ומשום יגדיל תורה ויאדיר, אוסיף להעלות כאן מה שכתב לי חכם אחד שליט"א לתרץ תמיהתי דלעיל אות י"ג ד"ה עוד וז"ל, לחומר הקושיא, על כרחין יש לומר שכוונת מהרי"ץ שידלג רק הפסוקים המתחילים ברוך י"י לעולם וגו', אבל יחתום המולך, וכפי נוסח הברכה העיקרי שהביא הרמב"ם בסדר התפילות, דהפסוקים אינם אלא מנהג כמפורש שם, וכדלעיל אות ז' ד"ה ושיטת. וזהו שסתם מהרי"ץ וכתב עניין זה בקיצור בזה"ל, וכשיש שהות, יקרא קרית שמע וברכותיה, וידלג ברוך י"י לעולם, כדי להתפלל עם הציבור ע"כ. כי הנה המגן אברהם כתב בזה"ל, אם יש שהות, יקרא קרית שמע וברכותיה, וידלג ברוך י"י לעולם וגו' "וגם יראו עינינו", כדי להתפלל עם הציבור, דאינה אלא מנהג וכמה גדולים סוברים דאין לאמרו וכו' יעו"ש. גם הטורי זהב כתב בזה"ל, מי שבא וכו' וקורא קרית שמע וברכותיה "עד שומר עמו ישראל לעד" וכו'. ופסוקים דברוך י"י לעולם אמן, "יראו עינינו", יאמר אחר־כך. דכיון דגדולים נהגו שלא לאמרם וכו' יעו"ש. וכוונתם לומר דלא מיבעיא שידלג הפסוקים המתחילים ברוך י"י לעולם וגו', דפשיטא דפסוקים לא מעכבי. אלא אפילו חתימת הברכה המתחילה יראו עינינו, דהוה אמינא דאי אפשר לדלג ברכה, קא משמע לן דידלג גם אותה, לפי שאינה אלא מנהג וכו' וכמה גדולים וכו'. ומהרי"ץ השמיט ולא הזכיר שידלג גם יראו עינינו כמו שכתבו המגן אברהם והטורי זהב, משמע דהחתימה מיהת לא ידלג. ואין לומר דלא השמיט מדבריהם עניין יראו עינינו אלא משום דליתיה בנוסחתינו [ונראה דמטעם זה השמיט זאת השתילי זיתים שם סק"ד], דאכתי הוה ליה לאשמועינן שידלג גם הברכה (כמו שהוצרכו המגן אברהם והטורי זהב להשמיענו זאת), וגם שישנה כעת מהרגלו ויחתום בשומר עמו ישראל. אלא ודאי כוונתו לומר שידלג רק הפסוקים, ויחתום המולך. וסמך על המעיין שיבין מעצמו שאי אפשר לדלג הברכה. וגם יָדע שלא יטעה המעיין דבכהאיי גוונא יחתום בשומר, דמניין יבוא להמציא מעצמו חתימה חדשה שאינו רגיל בה. ובפרט שהקדים לומר שיקרא קרית שמע "וברכותיה", דהיינו כל ברכותיה כפי רגילותו בשאר ימים, דהיינו המעריב ערבים, אהבת עולם, גאל ישראל והמולך. ועוד יש להעיר דהשמיט לשון הטורי זהב "עד שומר עמו ישראל לעד", שכתב כן דוקא לפי סברתו דמשם ואילך מדלג הכל. אך לזה יש לומר שקיצר מהרי"ץ במובן, ובפרט שעיקר לשונו מועתק מהמגן אברהם ולא מהטורי זהב. ומה שציין מקורו מגן אברהם וטורי זהב, היינו לעיקר העניין, אף שיש קצת שינוי בין דבריהם לדבריו. ומצינו כיוצא בזה. ויש להעיר עוד, שלא הזכיר מהרי"ץ מה שכתב הטורי זהב שיאמר הפסוקים דברוך י"י לעולם אמן יראו עינינו אחרי התפילה, דדוקא הטורי זהב הוצרך לכך, כיון שדילג ברכה שלימה. אבל למהרי"ץ שאינו מדלג אלא פסוקים בעלמא, אינו צריך לאמרם אחרי התפילה. ומכאן עוד ראיה קצת למה שכתבתי בהבנת דברי מהרי"ץ עכ"ל נר"ו:

והגם שאין דבריו נראים בעיני ההדיוט, מכל־מקום היצגתים לפני המעיינים שיפלפלו בהם, דקב"ה חדי בפלפולא, ומינאי ומיניה ומינייהו מסתייעא מילתא ורווחא שמעתא. ולענ"ד יותר טוב לידחק ולומר דסבירא ליה למהרי"ץ שיחתום ברוך אתה ה' שומר וכו' וקיצר במובן והידוע שיש דעות ומנהגים כך, מאשר המצאת דבר חדש שלא נזכר בשום מקום, שידלג הפסוקים ויחתום ברוך אתה ה' המולך וכו'. ומה שהשמיט מהרי"ץ אמירת הפסוקים אחר התפילה, אולי סבירא ליה בפשיטות כהגר"א במעשה רב והמשנה ברורה שם ס"ק י"א שלא נתקנו לאמרם אלא במקומם, ולא אחרי התפילה יעו"ש, וכעין זה מצינו שהעלה בעצמו בעץ חיים דף כ"ו ע"ב לגבי מי שאיחר בשחרית לבית־הכנסת ולא אמר הזמירות שאינו צריך לאמרם אחר התפילה. ועיין עוד מ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר הלכות הזמירות סימן י"ב סוף סעיף ט':

*

ומכל האמור מתבאר לעניין הלכה למעשה, שהעיקר לחתום ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד, ולא להוסיף שאר הפסוקים כלל. וכך ראוי להנהיג בכל מקום, זולת כשיש חשש מחלוקת רח"ל, שאז יש להניחם על מנהגם:

הדפסהוסף תגובה

עוד..

    [1-5]  
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. 10 
  4. לעמוד הבא
  5.  [11-12]

כניסה לחברים רשומים

להרשמה
 
מנויים לחיים
מצות טעמו וראו
מיני תבלין וקליות
פעולת צדיק
עבור לתוכן העמוד