דיני חמישה עשר בשבט

בחמישה עשר בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, אין נופלים על פניהם, ובתימן לא היו נוהגין להרבות בו במיני פירות אילנות. ועיקר מנהג אכילת הפירות, הוא מנהג אשכנזים ומהם נתפשט לספרדים, עיין כף החיים סימן קל"א ס"ק צ"ז, וז"ל ספר חמדת ימים, מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותושבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי, ועם כי בדברי כתבי הרב [ר"ל האר"י] זלה"ה לא נמצא מנהג זה, מ"מ לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר וכו' ע"ש. ובספר שבט מוסר פרק ט"ז כתב וז"ל, בני הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא ע"כ. ומ"ש בקונט' אחרון לספר טעמי המנהגים סימן תתס"ו שבשבט מוסר הביא זה מצוואות ר"א הגדול, שגגה הוא, כי רק מה שהובא שם בתחילת הפרק הוא מצוואת התנא הנז'. ולא מצינו זכר לזה המנהג בימות התנאים. וגם אצלינו האידנא נמי לא נהגו זאת כלל ועיקר כדבר האמור, רק היום בארץ ישראל נתפשט אצל רבים מאתנו באמצעות שאר קהילות. וראה זאת מצאתי בספר תולדותיו של הרב המקובל ר' מרדכי שרעבי זצ"ל, שלא היה עושה בט"ו בשבט סדר אכילת הפירות, ושמעתי הטעם שאין לזה מקור בכתבי האר"י זיע"א המדוייקים ובספרי הרש"ש זיע"א, אלא בחמדת ימים ובמשנת חסידים, וידוע שהרמ"ש היה נאמן לשיטת הרש"ש זיע"א להתרחק מספרים אלו ע"כ. ובספר כנסת יעקב דף י"ב ציין לספרים וסופרים רבים שכתבו שאין לסמוך רק על שמונה שערים כת"י מהרש"ו שהם המדוייקים.