חי"ת שעל בטן החגב הינו סימן ידוע מחז"ל לכשרותו ולא כמי שטען שזו המצאה של תימנים

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק בשלח ה'תש"ע

נאמר בפרשת שמיני, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו את החרגול למינהו ואת החגב למינהו. התורה אומרת את הסימנים של החגבים הטהורים, ובמשנה מס' חולין נידונים כל ענייני סימנים אלו, ולמעשה הסימנים הם, שיש להם ארבע רגלים, שני קרסוליים, ארבע כנפיים שחופים את רוב גופו, רוב ההיקף ורוב האורך. אלו הסימנים שמוזכרים בחז"ל.

בספר שדה יצחק על מסכת חולין כותב כך, יש לו קרסוליים, הם שתי רגליים ארוכים לבד הארבעה. כבר עמדתי בימי חורפי לילה אחד בימי החורף, הייתי בביתי סוגרת ומסוגרת, והייתי לומד בזאת הסוגיא, הוא אומר שלמד את הסוגיא הזאת במסכת חולין דף נ"ט, שם המשנה כותבת את סימני החגבים, והוא אומר שהוא היה מדייק ברש"י, כי רש"י אומר שהקרסוליים הן הרגליים הארוכות של החגב שבהן הוא מנתר ומקפץ. והוא שואל, למה לומר שיש להם ארבע רגלים ועוד שני קרסוליים, תגיד שיש שש רגלים, כך גם יותר קל לזכור את הסימן. חוץ מזה הוא לא הבין, הרי יש לו ארבע כנפיים, א"כ הוא היה צריך לעוף בכנפיים כמו שאר העופות, והייתי מדמה בשכלי היאך הם עשויים הכנפיים, התחיל לחשוב ולדמיין איך זה נראה, האם כל כנף יש לו שניים, או אחד על אחד. מתוך שאני משתומם, נפל על הגמרא שבידי עוף אחד מזה המין. לקחתי אותו והצצתי בו, ומצאתי בו כל הסימנים הללו שכתב רש"י. וראיתי שיש לו על בטנו כצורת חי"ת אדומה, וכנפיו היו כפולים זה על זה, הוא ראה את הכנפיים מלמעלה ואת הרגליים מלמטה, הפך אותו והסתכל על הבטן וראה שיש לו צורת חי"ת אדומה. והכנפיים היו כפולים זה על זה, ואמר, אולי בגלל שהכנפיים כפולים אינו יכול לעוף, כי זה לוחץ עליו. בבוקר הבאתי אותו לבית המדרש. ספרתי המעשה למורי ורבי כמוה"ר חיים וטורי זצ"ל שראה אותו ובדק כל הסימנים, ואמר, זה הוא ודאי ששמו חגב הוא. וצורת חי"ת שיש לו על בטנו, היא רומזת לשמו חגב. בדקו וראו שכל הסימנים הכתובים בחז"ל נמצאים, והחי"ת רומז את המילה חגב. כך כותב בשם רבו.

לפני שנמשיך, אני חושב שלא כ"כ מדוייק מה שכתוב פה, שאינו יכול לעוף בגלל שכנפיו כפולים אחד על השני. כנראה הוא לא ראה אותו עף אלא כשכבר היה חלש. כי בוודאי שהחגב מתעופף ועף, כמו שכתוב, וכיסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ. בטח שהחגב מעופף.

מה שכן, הוא אומר שרבו, ולכאורה נראה שזו השערה שלו, שהחי"ת הנמצאת על בטנו רומזת על שמו חגב. למעשה ביררתי היכן חי בעל שדה יצחק, התברר שהוא היה בלוב, בטריפולי. למעשה ידוע שבהרבה ארצות אכלו את החגבים, רק שבמשך הדורות התעוררו להם כל מיני שאלות וקושיות ובסופו של דבר ויתרו על המסורת הזאת. לא כולם, חלק המשיכו וחלק הפסיקו. אצלנו המסורת הזאת היתה מקובלת. הוא כותב שהרב שלו אמר כך, לכאורה נראה שרבו לא שיער זאת מעצמו, אלא שאצלם זה היה מסורת מקובלת, שהחי"ת שעל בטן החגב הוא אחד מהסימנים. כשאבותינו רצו לדעת על מין אם זה כשר או לא, היו בודקים אם יש לו את החי"ת, חוץ מהסימנים הרגילים כמובן.

מדוע אני אומר את כל זה. בספר שאלות ותשובות פאת שדך של הרב מונק, היה בחיפה מי שמכיר, והוא למד את הנושא הזה ואומר, התימנים בדו את הסימן הזה מלבם. בדו מלבם. בגמרא לא כתוב את הסימן חי"ת. 

לצערנו הרבה פעמים, הרבה רבנים ת"ח מעדות אחרות, לא יודעים את המקורות שלנו וחושבים שזה המצאות שלנו. צריך לדעת, אין דבר אחד לפי מיטב ידיעתי, אפילו דבר אחד שאבותינו נהגו או אמרו, שאין לו מקור.

כנראה שהם לא ראו את מדרש הגדול, כי במדרש הגדול כתוב מפורש את סימן החי"ת. זו לא השערה לא המצאה ולא דבר בדוי, אלא סימן שחז"ל כבר אמרו אותו. ויש מפרשים שזה סימן הלכתי. דהיינו, הרי ר' יוסי אומר בחולין שאחד מהסימנים הוא ששמו חגב, כלומר צריך שיהיה מסורת ששמו חגב ולא מספיק שיהיה לו את כל הסימנים, ארבע רגלים ושני קרסולים, ושכנפיו חופים את רוב היקף גופו. זה לא כמו בדג, שבודקים סנפיר וקשקשת. לא כמו בעוף, שבודקים את הזפק, ואם הקרקבן נקלף, ואם אינו דורס, כל הסימנים מה שכתוב. או כמו בבהמה, מפרסת פרסה שוסעת שסע. בחגב צריך להיות שידעו ששמו חגב. זו דעת ר' יוסי שם. יש מחלוקת אם הלכה כר' יוסי או לא, ויש כאלו אומרים שהחי"ת הוא סימן הלכתי.

לגופו של ענין, בעל מדרש הגדול בפרשת בא מביא דרשה על הפסוק ויסר מעלי רק את המות הזה. כי לכאורה הפסוק הזה בפשטות לא כ"כ מובן, מה פירוש ויסר מעלי רק, וכי רק את זה רצה פרעה שיסיר ומכות אחרות לא? לכן הוא מפרש פה בדרך דרש, רק את המות הזה, שרוקו ממית. דהיינו, שרוק החגב ממית. לא ברור האם הכוונה היא שתמיד הרוק של הארבה ממית, או שבמצרים היה הרוק שלו ממית, כי בד"כ אצלנו אכלו אותו עם הרוק והוא לא המית ב"ה, היו חיים וקיימים. יכול להיות שיש הבדל אם הוא מתייבש ע"י הצליה, שאז הרוק מאבד את ההשפעה שלו. בכל אופן במצרים ודאי שהרוק היה ממית.

תשמעו מה אומר מדרש הגדול, אמר ר' נחמיה, ארבעה עשר דברים נאמרו בארבה. פיו סתום, שאלמלא פיו סתום אין כל בריה יכולה לעמוד לפניו. רוקו ממית ומיבש, שנאמר ויסר מעלי רק את המות הזה. שיניו, שיני ברזל. קרניו דומות לקרני השור. כפיו דומות לכף האריה. עיניו דומות לסלעם. כנפיו דומות לכנפי הנשר. צוארו דומה לצואר הסוס. לבו דומה ללב האדם. גבו דומה לגב נחש. ירכותיו דומות לירכתי גמל. שוקיו דומים למסור, מחודדים כמו מסור עם חריצים. לבושו דומה לסרק, צבע אדמדם. כתוב חי"ת על לבו, מפני שהוא חילו של המקום, שנאמר חילי הגדול אשר שלחתי בהם. זה פסוק בספר יואל, שם היתה גזרה קשה ובא ארבה שלא היה כמוהו. בכל אופן הסימן הזה כתוב במפורש. והמאמר של ר' נחמיה נמצא לא רק פה, הוא נמצא גם במדרש רבינו הקדוש ובמדרש שלשה וארבעה. א"כ חכמי תימן ידעו ושמרו על המדרש הזה, וזה סימן שהיה נפוץ אצלנו בכל הציבור, אפילו אנשים פשוטים ידעו את זה, ותמיד בדקו אם כתוב חי"ת על לבו. הוא חילו של המקום, הצבא של הקב"ה. אם כן יוצא, שהכל מדויק ואין פה שום דבר בדוי, וכך היה מקובל.

אני אומר זאת, כי אני רואה הרבה דברים שגם בארצות אחרות, כגון מרוקו או תוניס, שהרבה דברים שיש לנו במסורת היו גם אצלם בדורות שעברו. הרבה דברים דומים. לא רק בענין הניקור מה שהתפרסם בזמן האחרון ודיברנו עליו, אלא אפילו בצורת עטיפת טלית, ועוד נושאים, אולי נדבר בהמשך על ענין הפסיעות. אצלנו מקובל שאדם שמתפלל שמונה עשרה ומסיים את התפילה, הוא לא מסתכל אחורה לראות אם המתפלל שאחוריו סיים, אלא פוסע אפילו שאולי נכנס בתוך ד' אמות של המתפלל. והפלא הוא, שגם אצלם מקובל כך אפילו שלכאורה זה נגד שלחן ערוך מפורש. אולי בעז"ה נרחיב בנושא בהמשך ונתרץ זאת.

בכל אופן רואים, שיש מסורת משותפת של הרבה ארצות, וזה מעיד על דברים שמקובלים מדורי דורות, שאי אפשר לדחות אותם בגילא דחיטתא. הדברים מבוססים, רק שצריכים לבסס אותם בצורה נכונה, עם מקורות, ולא על סברות והשערות. כל דבר צריך להיות בצורה מבוררת.

בעניין מחבר הספר שדה יצחק, יש עליו סיפור מעניין. המחבר הזה חיבר ספר על כמה מסכתות, שני כרכים. בצעירותו הוא היה משרת אצל גביר אחד, ובגלל שהוא היה כ"כ תמים היו אוהבים לשמוע אותו. תמיד היו מביאים אותו ורוצים לשמוע מה הוא אומר, כי על כל דבר ענה בתום לב. הגביר שלו היה עשיר גדול, והיה תורם יותר מכל הגבירים באיטליה. פעם אחת רצה הגביר לעשות קצת שמח, והביא לביתו את השד"ר, הרב שהיה אוסף את התרומות, ואמר למשרתו מחבר שדה יצחק, תראה כולם כבר תרמו, אני תרמתי כך וכך, הוציא לו את הפנקס והראה לו, והנה השד"ר כבר עומד ללכת, נשאר רק שאתה תתרום. רק אתה חסר שתתרום, אל תעכב אותו. והוא בתום לב הלך והביא את כל חסכונותיו שאסף תקופה ארוכה, כמה גרושים שנאסף לו ונתן לשד"ר. הרב השד"ר שראה איך מתנהג כ"כ בתמימות, בירך אותו שלשנה הבאה יהיה עשיר כמו הגביר שלו. ובסופו של דבר זה התקיים. הוא זכה גם ללמוד תורה, וגם להחזיק הרבה ישיבות, גם פה בארץ ישראל. זהו מחבר ספר שדה יצחק. מי שיראה זה מובא בהקדמה.

בספר בניהו של בן איש חי על מסכת גיטין, הוא מביא את דברי שדה יצחק, ומתרץ לפי זה קושיא. לא ידעתי מהספר הזה רק דרך הבן איש חי. הוא מתרץ לפי"ז שאלה, רק שהתירוץ לא כ"כ ברור לי, אולי תעזרו לנו להבין מה שכותב או למצוא מקור לדבריו. הרי ידוע המאמר, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלם. למה אקמצא ובר קמצא, הרי כתוב אמר ר' יוחנן ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. א"כ זה לא אקמצא ובר קמצא. שנית, מה אשם קמצא, הרי קמצא היה בסדר. השנאה היתה בין בר קמצא לבעל הבית, מה הדבר קשור לקמצא. מביא הבא"ח את דברי שדה יצחק, ועל פי זה עושה מהלך ואומר, מצאנו שת"ח נקרא אריה, ומפרש ונהי בעינינו כחגבים, כתרגומו כקמצין. וא"כ הוא אומר, שזה הכוונה אקמצא ובר קמצא, דהיינו, על החכם שהיה בסעודה ולא מיחה, וכו' הוא עושה פה מהלך שלם, דרוש שלם שלא ניכנס אליו, זו דרשה ארוכה.

מה שאני מתפלא, ואם מישהוא ימצא לזה מקור אני אשמח מאד, הוא כותב, כמו שת"ח נמשל לאריה, ונקרא אריה ע"ש התורה שבו, כך ת"ח נמשל לחגב. לפי דבריו, יוצא שיש עוד פירוש לחי"ת שנמצאת על החגב. לא רק חילי הגדול, חילו של הקב"ה, אלא גם חכם. ולמה זה אדום, כי ת"ח הוא כמו אש, אוריתא מרתחא ליה.

השאלה היא, איפה מצאנו שת"ח נקרא בשם חגב. מצאנו שת"ח נקרא אריה, כמו שהגמ' בבא מציעא אומרת שרבינו הקדוש מתוך ענוותנותו אמר לבנו, אתה ארי בן שועל אבל ר' אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי. א"כ מצאנו שת"ח נקרא ארי. אבל שת"ח נקרא חגב, ולפי זה לעשות מהלך, ושזה קמצא ובר קמצא, זה נראה לי רחוק מדי. מי שימצא תשובה אני ישמח מאד.

למעשה יוצא, שהחגבים הם צבאו של הקב"ה. איפה הצבא הזה היום, לא נותנים לו לצאת לעולם. הרי החגבים, הארבה זה דבר שמזיק, משמיד את התבואה ועושה אסון גדול, לכן היום משתדלים לרסס אותם. מאתרים את המקומות באפריקה היכן שהם מתחילים להתרבות, כי החגב הזה מה שאנחנו אוכלים ומה שמגיע היום גם לפה זה שרידים בודדים, הם נקראים ארבה מדברי. הסוג הזה כשר, והוא הכי מצוי והכי נפוץ. יש מינים אחרים שאינם כשרים שמתערבבים איתו, אבל הארבה העיקרי הוא הארבה המדברי, ויש עליו את כל הסימנים כמו שכתוב בחז"ל, ארבעה עשר דברים נאמרו בארבה וכו'. אבל היום מרססים אותם. וכ"כ מתאמצים בזה, שמשתמשים אפילו בלויינים שמסובבים את העולם, כדי לאתר את הנחילים שלהם ולהתקיף אותם כבר בהתחלה. בקיצור, לא נותנים להקב"ה להפעיל את הצבא שלו. לא שהדבר אסור אם זה כדי למנוע נזק, אבל בואו נראה אם באמת מרוויחים מכך או לא. דהיינו, נכון שהחגב גורם נזק, אבל אתם יודעים כמה תועלת הוא יכול לגרום לבן אדם, כמה מחלות לב היו חוסכים אם היה במאכל שלנו ארבה. בצרפת נותנים לסוסי מרוץ לאכול חגבים. זה מאד בריא לגוף. אבל מה עושים היום, את הארבה מרססים, ואת המחלות לב ומחלות אחרות לא יודע אם הצליחו לרפאות ואיזה תרופות יש להם למחלות האלה. במלים אחרות, מתקנים דבר אחד ומקלקלים מצד שני. ולמעשה אם הקב"ה משתמש בהם בתור צבאו, א"כ היום בעולם לא נותנים להקב"ה לשלוט. אתם יודעים, אנחנו מתפללים כל יום, והיה ה' למלך על כל הארץ, ה' ימלוך לעולם ועד, כי עכשיו הקב"ה לא מראה את  מלכותו בעולם. אנחנו אומרים וימלוך מלכותיה, כי היום השליטה של הקב"ה בעולם נסתרת. הרשעים מתנשאים ועושים כל מה שרוצים, לא משנה אם זה בהיתר או באיסור. לכן אנחנו מתפללים, ה' ימלוך לעולם ועד, וזה יהיה לעתיד.