גדר קול באשה ערוה, ומה הדין באשה שלא מכירים ודחיית דברי שו"ת יחוה דעת

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק שמות ה'תשע"א

נעבור לחידוש הרביעי בדברי הרמב"ם. כותב הרמב"ם, קול באשה ערוה וכל שכן אם היא מזמרת. לכאורה כתוב כאן חידוש גדול ברמב"ם, שאסור לשמוע אישה מדברת. קול באשה ערוה, סובר הרמב"ם שאפילו בדיבור אסור. זהו חידוש, שאף אחד מהפוסקים לא מביא אותו, שוב כי לא ראו את התשובה הזאת. צריך לברר מה המקור של הרמב"ם וגם יש נפק"מ לדינא מדבריו.

בגמרא בקידושין דף ע' ע"א, רב יהודה אזל לקמיה דרב נחמן, היה איזה נידון והוא בא אליו וכו', אמר לו אין משתמשין באשה, אמר לו קטנה היא וכו'. אשתו של רב נחמן שמה היה ילְּתא, למה קראו לה ילתא, בגלל שהיתה גאותנית, כתוב שהיא שברה לו את כל היינות, לא ניכנס לזה. כתוב כך, נשדר ליה מר שלמא לילתא. א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח. א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה. אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. אומר רש"י, קול באשה ערוה, שנאמר השמיעני את קולך. ואם אשאל בשלומה, תשיבני. מפה מדייקים הראשונים שגם קול שאינו זמר, אסור. פה מדברים בסה"כ לשלוח דרישת שלום לבעלת הבית, וזה רב נחמן, ובכל אופן הוא אומר לא, כי אם אני אשאל בשלומה היא תענה לי. יש ראשונים האומרים שלומדים את איסור קול באשה ערוה מהפסוק 'כי קולך ערב ומראך נאוה', וממילא הם לומדים שדוקא קול זמר של אשה אסור. כך הם לומדים. בירושלמי מביא פסוק אחר 'מקול זנותה ותחנף את הארץ', 'מקול' דהיינו אפילו ע"י קול בלבד זה נחשב ערוה. ומהגמרא בקידושין גם משמע שזה לא קול זמר ובכל זאת אסור. אומרים הראשונים, הרשב"א והראב"ד, והמאירי בברכות שמביא שאפשר לומר, ששאילת שלום והשבת שלום שאני, כי יש בזה קירוב דעת. זה לא סתם דיבור. סתם לדבר מצינו שעלי דיבר עם חנה, אלישע עם השונמית, וכתוב על כמה וכמה תנאים שדברו עם נשים, אין איסור לדבר דיבור בעלמא, אבל לשלוח לה שלום זה כבר משהו שיש בו יותר קירוב הדעת. לשון המאירי בברכות דף כ"ד שם הסוגיא של קול באשה ערוה, ששאילת שלום והשבת שלום נחשב כעין זמר, בגלל קירוב הדעת או בגלל שאנשים שואלים שלום עם ניגון שמח.

פה התחדש לנו שהרמב"ם אומר קול באשה ערוה וכל שכן אם היא מזמרת, יוצא שהרמב"ם עומד בשיטת הרשב"א. למאי נפקא מינה? כתוב בשו"ע או"ח סימן ע"ה, יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע. דהיינו, אם אדם קורא ק"ש והוא הדין לכל אמירת ד"ת, ושומע קול זמר, ולא משנה אם זאת אשתו או אשה אחרת, אומר מרן יש ליזהר. למה יש ליזהר? לשון יש ליזהר משמע שזו רק חומרא. מסביר בבית יוסף, כיון שלדעת הרמב"ם מה שאמרו קול באשה ערוה לא נאמר לגבי ק"ש, אלא סתם איסור בעלמא אם אשה שרה והוא מקשיב לה אם מכוין לשמוע אותה, ממילא בשעת ק"ש כשהוא עסוק בדבר אחר הוא לא עסוק בלהקשיב לה, הרי הוא אומר את דברי קדושה, לכן זה רק חומרא, ועל כן כתב בלשון יש ליזהר. והראיה, שהרמב"ם לא מביא דין זה בהלכות ק"ש אלא בהלכות אסורי ביאה, משמע שהוא סובר שהאיסור לא נאמר לגבי ק"ש, ובק"ש יהיה מותר. ובגלל שיש ראשונים שסוברים אחרת לכן מרן הביא זאת בשו"ע בלשון יש ליזהר, דהיינו לחומרא, אבל מעיקר הדין זה מותר. א"כ אדם שלומד תורה לא חוששים שתוך כדי שלומד יבוא לשמוע אותה, ולכן זה מותר, והדבר לא מקלקל ומוריד את הקדושה לחולין ח"ו. ואמרנו שמדברים אפילו על אשתו.

לפי דברינו קודם, יוצא שההוכחה של הבית יוסף מהרמב"ם היא לא בַמקום. כי נכון שהרמב"ם סובר שלא נאמר קול באשה ערוה לגבי ק"ש, אבל זה מדובר על קול רגיל, אבל יכול להיות שקול זמר גם לפי הרמב"ם יהיה אסור בזמן ק"ש וד"ת. דהיינו, הרמב"ם מדבר על קול באשה ערוה, לא על קול זמר, קול כמו שאמרנו קודם של השבת שלום, דבר שאדם נהנה ממנו. מהרש"א מדייק, שלא כתוב דיבור באשה ערוה, אלא 'קול'. קול יפה ומיוחד, גם אם זה לא קול זמר. סובר הרמב"ם כמו הרשב"א והראב"ד והמאירי שבשאילת והשבת שלום יש גם את הדין של קול באשה ערוה, ומה שהרמב"ם כתב דין קול באשה בהלכות איסורי ביאה ולא בהלכות ק"ש כי הוא מדבר על כל קול, אבל קול זמר פשיטא שאסור, ויכול להיות שגם בק"ש יהיה אסור, ממילא אין ראיה לבית יוסף שהרמב"ם התיר זאת.

אולי כבר עכשיו, אנחנו יכולים להגיע לאיזו מסקנא. דנים בספרים ובפרט בספרי זמנינו, האם מותר לשמוע קול זמר של אשה שלא מכירים. לצערנו התפרסם ההיתר הזה, אבל זה לגמרי לא פשוט. המקור של הדבר להתיר זמר של אשה שלא מכירים, הוא בעיקר משו"ת בית שערים, שהוא היה תלמיד של הכתב סופר, כמדומני קראו לו רבי עמרם בלום. ביביע אומר הביא גם בשם שו"ת מהר"ם שיק, שהוא גברא רבא, ומעוד כמה אחרונים. יש מחלוקת גדולה בנושא זה, ובכלל בשאלה האם איסור קול באשה ערוה הוא מדאורייתא או מדרבנן. יש בזה נידון, יש אומרים כך ויש אומרים כך. גם אם נחליט שזה איסור דרבנן, וכך לכאורה הפשטות, השאלה האם מותר לשמוע אשה שלא מכירים או אסור. מי שיראה באוצר הפוסקים אבן העזר, יש רשימה של אוסרים ורשימה של מתירים. ויש כאלה הפוסקים הלכה למעשה להתיר, והעיקרי שבהם הוא שו"ת יביע אומר. בשו"ת שבט הלוי בכמה מקומות הוא מדבר על הנושא הזה, וכותב שאסור להורות היתר בדבר. במקום אחר הוא כותב [ח"ג קפ"א ב'], לא יפה עשה בשו"ת יביע אומר שהביא את דברי מהר"ם שי"ק כאילו שמתיר זאת, בגלל שמהר"ם שיק לא דיבר על הנושא הזה בכלל. דהיינו, המהר"ם שיק שהתיר, לא התיר קול זמר אלא קול דיבור, אבל קול זמר ממש, שירה שאשה שרה, גם המהר"ם שיק אוסר, לכן הוא כותב שזו טעות שהביאו את מהר"ם שיק שכביכול התיר זאת, ויתר הפוסקים שהוא הביא שהתירו את זה אינם פוסקים כל כך חשובים ומפורסמים, ולמעשה הוא אומר שאסור להורות היתר בדבר הזה.

עכשיו תשמעו מה אומר חכם תימני בעניין הזה. מארי חיים כסאר זצ"ל בספר שם טוב על הרמב"ם הלכות איסורי ביאה על ההלכה הזאת. הרי איפה מצאנו את החילוק בין מכיר או לא מכיר, מצאנו זאת לגבי בגדים של אשה, שאם הוא מכיר אותה אסור להסתכל, ואם לא מכיר אין איסור להסתכל. אבל בגדים זה לא עבירה ולא ערוה כמו קול. מה שהביא ראיה מבגדים לזמר, לחלק בין מכיר ללא מכיר אינה ראיה, כי בגדים זה לא ערוה. כותב בשם טוב כך, משמע מהגמרא ומהרמב"ם שבערוה שהזכירו בסתמא, אם כתוב קול באשה ערוה, אף על פי שאינו מכירה אלא שיודע שהיא ערוה כגון אשת איש, שאסור בכל אלו. לא אמרו חילוק זה בין מכירה אלא גבי בגדיה. והוצרכתי לכתוב זה אף שהוא פשוט, לאפוקי ממי שמיקל בזמנינו זה, וסובר דלא אסרו אלא במכירה דוקא, וליתא. ברור שהוא התכוין אליו, יש מי שמיקל בזמננו זה שמתיר אם לא מכירים אותה ולכן הוא כותב שברור שזה לא נכון.  

בכל אופן, גם אם יש דעות שמתירות, אפשר אולי קצת להקל בשעת הדוחק או בשעת הצורך, אבל בעניינים של צניעות וקדושה ובפרט בדור שלנו שהוא פרוץ, לחפש היתרים זה לא פשוט. ואם מדברים ח"ו על גויה, אולי כדאי להביא את המאמר של הזוהר, מאמר שממש קולע לעניין, דבר מבהיל. תשמעו מה כתוב ברעיא מהימנא פרשת פנחס דף רכ"ג. המלה מזמור מורכבת משתי מלים, רז, מום. בשירה יש דברים טובים ויש דברים רעים, מסטרא דזמר דאורייתא וזמר דצלותא וכו', זמר מסטרא אחרא יהו מום זר. דהיינו, אם זה מצד הקדושה זה רז, ואם מסטרא אחרא זה מום. זמרא בביתא חורבא בביתא, הוא גורס חורבא בביתא לא בסיפא, נדה שפחה גויה זונה, ודא הוא מזמור. בקיצור כל הטומאה הזאת שייכת לדברים האלה.

בשו"ת יחוה דעת חלק ראשון סימן מ"ה כותב, האם יש היתר על פי ההלכה למה שנוהגים כיום לשמוע דרך הרדיו [אינני רוצה לומר רדיו, אומר טייפ במקום] שירים שמלווים בכלי נגינה או שיש בזה איסור מדברי סופרים משום זכר לחרבן בית המקדש. בעצם זו השאלה שאנחנו מדברים עליה, האם זה מותר על פי ההלכה.

יש פה תשובה ארוכה בנושא הזה, אבל נעמוד על כמה נקודות. הוא אומר כך, מרן השו"ע העתיק לשון הרמב"ם בחיבורו משום דס"ל שהחיבור עיקר כנגד תשובותיו, וכמו שכתב כיוצ"ב מרן הב"י בחושן משפט בשם הר"י בן הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו, הפסקים עיקר. וכו' הוא הדין לגבי חיבור הרמב"ם שסותר למה שכתב בתשובה, החיבור עיקר. דהיינו, הרי אמרנו שיש סתירה ברמב"ם בין החיבור לתשובות, בחיבור הוא סובר ששירה בפה אסורה דוקא על היין, ובתשובות הוא סובר שאסור אפילו לא על היין, ומרן בשו"ע העתיק את הרמב"ם שבחיבור, אם כן סובר השו"ע שהדבר מותר. דהיינו שהחיבור הוא העיקר, כך הוא מביא ראיות מכמה וכמה מקומות. אח"כ הוא כותב כך, וע"ע בשו"ת חלקת יעקב שכתב שיש סברא גדולה להתיר, שהואיל ובשעה שגזרו לאסור הזמר לא היה הטייפ [רדיו במקור] בעולם ולא חלה עליו הגזירה, ואע"פ שכל מיני זמר אפילו אלו שנתחדשו אח"כ נכללים בגזירת חז"ל, מכל מקום ברדיו שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות ואינו בכלל הגזירה וכו'. ולמסקנא הוא כותב כך, ולכן שירות ותשבחות לה' יתברך בליווי כלי נגינה הנאמרים בטייפ [רדיו במקור] או ברשם קול אין איסור לשומעם, שיש כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שלא נאסר לשמוע כלי שיר אלא על היין, ואם תמצי לומר כדעת הרמב"ם שמא גם הוא יודה לרוב הפוסקים, שאין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין. ואם תמצי לומר כפירוש הטור והבית יוסף, שמא בטייפ [רדיו במקור] וברשם קול שאינם נראים לעין יש להקל כששומעם שלא על היין. ועל כל פנים נראה שמכיון שלדעת רוב הפוסקים אין לאסור שמיעת כלי שיר אלא על היין, ויש שמפרשים כך בדעת הרמב"ם, אין למחות במקילים כיון דהוי מילתא דרבנן. והמחמיר תבא עליו ברכה. הסוף הוא טוב, אין למחות במקילים, אבל נלך לפי הסדר.

מש"כ שמזה שמרן בשו"ע העתיק את הרמב"ם בחיבור ומזה משמע שהוא סובר שזה מותר, ושהחיבור עיקר נגד התשובה, ראשית הרי אמרנו שהבית יוסף לא ראה את התשובה של הרמב"ם וממילא לא היה יכול לדון עליה, אבל הטור הרי ראה את התשובה, והטור הביא שמהרמב"ם בחיבורו כך משמע, אבל ביאר בתשובת שאלה אחרת. א"כ איזו הוכחה מה מרן סובר בשלחן ערוך? הוא העתיק את לשון הרמב"ם. מה שתסביר ברמב"ם זה יהיה הפשט בשו"ע. וכבר אמרנו [מוצש"ק ויחי ה'תשע"א] שהכלל בדברי מרן הוא, שבמקומות שאין לו ראיה ברורה הוא שותק, הוא סותם את הדברים ולא מכריע. ויותר מכך, בשדי חמד שהוא מציין אח"כ בהמשך כתוב, שכשיש סתירה בדברי הפוסקים בין התשובות שלהם לחיבורים, כותב השדי חמד מפורש שאפילו אם נוכל ליישב בדוחק כדי שלא תהיה סתירה, עדיף לפרש שאין סתירה מאשר להגיד שיש סתירה והלכה כמו החיבור. א"כ פה ג"כ, הרי את הרמב"ם בחיבורו שכותב שאסור לשמוע שירה בפה על היין אפשר לפרש, אפילו שזה קצת דוחק לפרש את זה כמו שאומרים אחרים, אבל על כרחנו חייבים לתרץ כך, כי אין ספק שהרמב"ם בתשובות הוא אחרי החיבור, ממילא חייבים לפרש כך. ממילא בעצם אין שום ראיה מהשו"ע אם הוא פסק כמו ההבנה שלנו או כמו ההבנה שלו.

בקשר לשו"ת חלקת יעקב, כבר דברנו על זה [מוצש"ק ויחי ה'תשע"א] שהוא אומר פה סברא תמוהה מאד שכיון שבזמן חז"ל לא היה טייפ לא גזרו עליו, אף אחד לא הסכים איתו לסברא הזאת. ולסמוך על הסברא הזאת להקל, הדבר לא מתקבל על הדעת.

לגבי הטענה שרוב הפוסקים סוברים שלא נאסר לשמוע כלי שיר על היין, גם זה לא פשוט. מי שיראה בקונטריס איך נשיר דף י"ב יראה הפוך, שרוב הפוסקים סברו שאסור. הרי"ף הרא"ש הרא"ה האשכול הרמב"ן המאירי הריא"ז האורחות חיים הטור והאגור, סוברים שאין חילוק ואסור גם לא בבית המשתה. רש"י הרי"ד הסמ"ג הגמ"י והרי"ד סוברים שמותר. א"כ הפוך, רוב הפוסקים סוברים שהאיסור אפילו לא בבית המשתה. בקיצור זה הפוך ממה שכתוב בשו"ת יחוה דעת. אמרתי הכל בקיצור אבל המבין יבין. לצערנו הרבה דברים בדור שלנו צריכים תיקון, ואחד מהם הוא הנושא הזה.