צניעות האשה

א חובת האשה להיות צנועה וזהירה ביותר שלא יכשלו בה בני אדם. כי המסתכלים אפילו רק בפניה או בידיה, נקראים רשעים ויורדים לגיהנָם, והיא תיענש בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה להתרחק מפניהם. וכל־שכן אם גילתה מקומות הצריכים כיסוי, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו, או שנראתה מקושטת לעיניהם (כדלקמן סעיף ח'):

ולאידך גיסא, שכרה של־אשה הרבה מאד לעולם־הבא, ורב טוּב הצָפוּן לה, הוא בפרט על שמירת צניעותה. וזוכָה גם בעולם־הזה שיהיו בניה תלמידי־חכמים וצדיקים:

כיסוי הראש

ב היוצאת לרחוב או לשוק כששְׂעַר־ראשה גלוי, היא עוברת על דָּת־משה רבינו עליו השלום. שהרי לגבי סוטָה נאמר (במדבר ה', י"ח) וּפָרַע את ראש האשה, דהיינו שהכהן צריך לגַלות את שְׂעָרָהּ כדי לבזותה. ומכאן למדו רבותינו ז"ל אזהרה לבנות־ישראל שלא תצאנה גלויות־ראש כַּגּוֹיוֹת:

לפי־כך חייבת כל אשה לכסות כל שערותיה במטפחת, באופן שלא ייראה מאומה מהן, ושאפילו שערה קטנה אחת לא תבצבץ, גם כשהיא זקינה שהלבין ראשה. [ומטפחת שקופה, אינה נחשבת כסוי, וכדלקמן אמצע סעיף ו']. וגם מי שנתגרשה או נתאלמנה, חייבת לכסות את שער ראשה:

כיסוי הראש לרווקות

ג יש אומרים כי לא רק נשים נשואות, אלא גם בתולות חייבות לכסות שער ראשן, וכן נהגו בעבר בכמה ארצות (כגון בתימן, פרס ותוניס) שגם ילדות קטנות ביותר כיסו ראשן ואפילו בבית, כמו הנשים הגדולות:

וכהיום בארצות שאנחנו נמצאים בהן, שנשתנה המנהג ואי־אפשר להחמיר בזה, לכל־הפחות יש להקפיד שלא תלכנה הבתולות כששערן סָתוּר ומפוזר, שאינו דרך צניעות, אלא קלוע צַמּוֹת או אָסוּף:

כיסוי הצואר והעורף

ד צוארה של־אשה, אף־על־פי שמותר לה מצד הדין לגלותו, אבל מעצם החזה שתחת הצואר (והעצם בַּכְּלל) וָמטה, חובה שיהא מכוסה, ולכן צריכה לשים לב לסגור גם את הכפתור העליון. וכן בעורף, יהא מכוסה מן החוליא הראשונה (ולכל־הפחות מהשנייה). ותקפיד על צדדי הצואר, שלא יהא מגולה מהתחלת השיפוע לצד הכתף. ולכן טוב שיהיה שם "צוארון" סגור. ובדורות שעברו, נהגו הנשים לכסות גם את כל הצואר והעורף:

כיסוי הידיים

ה ידיה, חובה שתהיינה מכוסות מן המרפק ומעלה, והמרפק בכלל. אך לא יהיו השרוולים רחבים מדאי, כי אז עלול להתגלות המרפק, ואפילו למעלה ממנו, למי שעומד ממולה כשהיא מגביהה את ידיה:

ומה־טוב מנהג הצנועות המכַסות עד סמוך לכף היד (דהיינו שנשאר מגולה כמעט רק כף היד והאצבעות), וכמו שנהגו כולן בדורות שעברו:

כיסוי הרגליים, גרביים ובגדים בלתי שקופים

ו רגליה, חובה שתהיינה מכוסות עד סופן דהיינו עד העקב, וגם כַּפּוֹת הרגליים והאצבעות. השמלה או החצאית תכסה את הרגליים עד כמחצית השוֹק, ולכל־הפחות עד לְמַטה מסוף הברך (10-15 סנטימטר) באופן שלא יתרוממו ותתגלה הברך, לא רק כשהיא עומדת, אלא אפילו בעת שיושבת או מגביהה את הרגל:

יתר השוֹק, יהא מכוסה בגרביים בלתי שקופות (בעובי 70 "דֵּנְיֵר", ולכל־הפחות 40 "דֵּנְיֵר"). קל וחומר שאר בגדיה, אסור שיהיו שקופים^[א] או בצבע לבן עשויים מבד דק, שנראה דרכם אפילו משהו מבשרה, או בגדיה הפנימיים. לפי שכשאינו אטום, נחשב אותו מקום כבלתי מכוסה:

וכל זה לא רק בצאתה חוץ מביתה, כגון לחצר או לחדר־המדרגות וכל־שכן לרחוב או לשוּק, אלא אפילו בהיותה בבית, כל שיכול לראותה איש זר, ואפילו אחד מבניה הגדולים. הן הנמצאים בבית, הן שיכולים להיכנס אפילו לזמן קצר. ולכן אפילו רגליה צריכות להיות מכוסות בגרביים גם בבית, ואפילו בימות החוֹם:

_____________

^[א] וצריכה לבדוק זאת היטב בעת הקנייה, כי יש שאין שקיפותם ניכרת אלא לאור קרני השמש או לאור החשמל. וכן צריך לבדוק אחרי כמה כביסות אולי השׁתחקו ונעשו שקופים. ואז תלבש בגד נוסף על גבי אותו בגד, או מתחתיו:

צורת הבגדים וצבעם, והנעליים

ז כמו־כן חובה שיהיו בגדיה רחבים, וכעין שנהגו בכל הדורות הקודמים, וזאת כדי שלא להבליט את צורת הגוף, ובפרט איברים שהצניעות יפה להם. כי הבגדים "הצרים" הללו ודומיהם, גורמים "צרות" רבות ורעות בעולם, רחמנא ליצלן. ולא כמו שפרצו גדירות מקרוב ללבוש בגדים מהודקים לגוף:

וכל־שכן שאסור לה ללבוש מכנסיים (אלא אם־כן שמלה או חצאית מעליהם), כי ניכר על־ידי זה פישׂוק הרגליים, והיא חרפה גדולה ופריצות עצומה:

ולא תלבש בגד שצבעו אדום, ובכלל זה מטפחת־ ראש אדומה, וכן כובע אדום. אך בגד שאינו אדום ממש, אלא כגון "בּוֹרְדּוֹ" וכדומה, וכן אם רק מיעוט קטן מן הבגד הוא אדום, אפשר להקל. ודוקא "בורדו" הנוטה לצבע חוּם, ולא לאדום:

כמו־כן לא תלבש בגדים מבריקים או מצויירים באופן רועש ומשונה, או בולט, כגון צבעים מנוגדים. ותתן דעתה שלא יהיו רווחים גדולים בין הכפתורים או הלחצנים, כי עלול שיתגלה בשרה מבין הרווחים. ובשמלה או בחצאית, לא יהא פֶּתַח או שֶׁסַע אפילו אם כולו מתחת הברך, גם כשיש לה גרביים, לפי שזוהי דרך פריצות למשוך את העיניים. הנעליים לא יהיו בעלי עקֵבים צרים וגבוהים מדאי (הגורמים שינוי בצורת ההליכה), ולא ירעישו בזמן הליכתה:

וכן כל כיוצא באֵלו עניינים שקשה להאריך ולפרטם, ומובנים הם ממילא שצריך להימנע מהם. וצריך לפקוח עין לבלתי היגרר אחרי תרבות אנשים חטאים, הטבועים ושקועים ראשם ורובם בתאוותיהם הבהמיות והמשוקצות, ומפיצים כיוֹם טומאה וזוהמא בכל העולם:

תכשיטים, אודם, כְּחוֹל

חלא ניתנו תכשיטים לָאשה, אלא כדי שתתקשט ותתנאה בהם בתוך ביתה בפני בעלה^[ב]. אבל לא בפני אנשים זרים, וכל־שכן בצאתה חוצה, ואפילו כשהולכת לחתונה או לבקר קרובותיה וחברותיה בשבת ויום־טוב, וכדומה. כי אז חייבת למעט בהם ככל האפשר, כדי שלא לגרות בהם יצר־הרע שיסתכלו בה:

וכן אסור לה לצאת כשפניה צבועות בגוון אדום, כדרך שעושות הגויות הפרוצות. אבל כמראה־ הפנים, שאינן אדומות אלא מעט, מותר. וכן דין האוֹדֶם על השפתיים, מעט מותר, והרבה אסור:

כמו־כן אין לה לכְחוֹל אז את עיניה. ואם כוחלת, לא תכחול אלא קצת. אבל מחוץ לעיניים (כגון מה שנקרא "צְלָלִיּוֹת") לא תכחול כלל. ותימָנע מלצבוע את הציפרניים [וכן אין לגדל את הציפרניים]:

וכתוב בגמרא (תענית דף כ"ג ע"ב) שאשתו של־אַבָּא חִלְקִיָּה, שהיה חסיד וקדוש, בבואו לביתו, היתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת חלילה:

_____________

^[ב]שזו אחת מחובותיה כלפיו. ואפילו בימי נדתה מותרת להתקשט, כדי שלא תתגנה בעיניו. אבל במקומות המכוסים שבגופה, אסור גם לו להסתכל אז: 

בדיקות וטיפולים רפואיים

טאם נחוץ לאשה בדיקה או טיפול רפואי במקומות המכוסים שבגופה, כגון בדיקות לב, ריאות ובלוטות, צילומים ואולטרא־סאונד להריון, טיפולי־עור ואורטופדיה, עיסויים ורפלקסולוגיה, צריכה לדרוש שהדבר ייעשה על־ידי אשה רופאה או טכנאית דוקא, ואפילו אם תצטרך לשלם שכר על־כך. ואל תחלל את כבודה לחשׂוף שום מקום מכוסה בגופה, לפני רופא איש, שזוהי דרך פריצות:

כי אף־על־פי שמצד הדין כתבו כמה פוסקים, שאין איסור לרופא (גם יהודי, אף־על־פי שיש שם רופא גוי) להסתכל וליגוע בבשׂרה ואפילו במקום התורפה, וכן ליילד אשת־איש וכדומה, כיון שהוא טרוד במלאכתו, ואינו עושה זאת בדרך תאוה וחיבה, רק לצורך הרפואה. מכל־מקום מכוער הדבר, ומביא להרהורי־עבירה. ומה־גם בזמנינו שהפריצות נוראה רחמנא ליצלן, ורוב הרופאים מסתכלים וממשמשים הרבה יותר מן הצורך, מפני שאינם יראי־שמים. ולא עוד אלא שחלקם דורשים מן הנשים לגלות את המקומות הצנועים חנם, גם כשאפשר לבדוק מעל־גבי הבגד. והנשים מחוסר־ ידיעה, עושות מיד כל מה שהרופא דורש, ואינן חושדות שיש כאן זִמָּה ותועבה. וכבר נגרמו מזה מכשולים רבים ועצומים:

ולכן צריך לפרסם שלא תלכנה לרופא איש, זולתי בדלֵית־ברירה, דהיינו כשאין אשה רופאה המומחית באותו מקצוע, וגם דוקא כשהעניין נחוץ, כגון מפני איזו־מחלה של־ממש, או ניתוח הכרחי, או "שמירת־הריון" וכדומה, אבל לא כשמרגישה איזה מֵיחוּשׁ בעלמא^[ג]. ולא תלך אלא בזמני הביקורים הקבועים לרבים. וטוב ונכון שתיכנס אליו עם קרובתה^[ד] או בעלה באותו חדר. ותְגַלה רק מה שמוכרח, כשוילון פרושׂ סביב מטת הבדיקה. וגם אם צריך לבדוק כמה מקומות בגוף, תגלה כל מקום בפני עצמו, ולא את הכל בבת־אחת. וחלילה שתסיר מַסְוֵה־הבושה מעל פניה, כי אחריתה מי יְשׁוּרֶנה. ותזכור מנהג אמותינו הקדושות בדורות עברו, שאף כשסבלו מאד, לא פגמו בצניעותן כמלוא־נימא. וכהיום שירוֹד ירדנו, לכל־הפחות יש לעמוד על המשמר לבער הפירצות החמורות כגון זו מקרבנו, הגורמות חס ושלום סילוק שכינתו יתברך מאתנו, כמו שנאמר (דברים כ"ג, ט"ו) ולא יִרְאֶה בך ערות דבר ושב מאחריך:

ובזכות הקפדתה על הצניעות, שעיקרי ויסודי קדושת בית־ישראל תלויים בה, יתקיים עליה מקרא שכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול י"י אלהיך וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני י"י רופאך:

____________

^[ג]קל וחומר כשאין המטרה בבדיקה אלא לצורך קבלתה למקום עבודה חדש, או לשם הוכחה לחברת־ביטוח, או לתשלומי פיצויים וכדומה, שאסורה להיבדק אצל רופא במקומות המכוסים. הבדיקות ב"אולטרא־ סאונד" בחדשי ההריון, כגון בדיקה נרתיקית ("וגינלית") סקירת מערכות וכדומה, בדרך־כלל אינן הכרחיות. ולכן אין לעשותן אלא על ידי רופאה או טכנאית. וגם באופן שהן הכרחיות, אסור ללכת לרופא אלא אם כן אין רופאה. וכמובן שיש יותר מקום להקל בבדיקות שאינה צריכה אלא להרים מעט את החולצה מעל הבטן, כגון בסקירת מערכות, אך גם זה דוקא כשהדבר נחוץ:

^[ד] ואסור שתהא הדלת נעולה, משום איסור ייחוד, וכדלקמן פרק שלישי סעיפים ב' ו' ט':

יציאה מהבית, ודרכי צניעות האשה עם אנשים

ימדרכי הצניעות וגדריהן, שלא תַרבה האשה לצאת מביתה החוצה, זולתי לצורך. כדי שלא תהא חס ושלום כמִי שנאמר עליה (משלי ז', י"ב) פעם בחוץ פעם ברחובות. וגם אז לא תתעכב, ולא תשוטט אָנֶה וָאָנֶה, אלא תלך בזריזות. ותתרחק מגברים ככל האפשר, קל וחומר שלא תידחק ביניהם^[ה]:

ואין לה לדבר בנוכחות גברים בקול גבוה, כל־שכן שלא ב"רמקול". וכן לא תצחק בקול בנוכחותם. ולא תתן ברחובות קולה, ולא תצעק ותקרא מן הפתח או החלון בשמות ילדיה הנמצאים בריחוק מקום, או חברותיה, וכדומה. ולא תשׂוחח בטלפון "סלולארי" בשווקים וברחובות, וכל־שכן באוטובוס וכדומה. ואפילו בקניית מצוות בבית־הכנסת וכיוצא־ בו, לא תשתתף^[ו]. ולא תצחק עם גברים ולא תפטפט עמהם, ואפילו עם מי שצריכה לדבר עמו כגון חנווני, בעל־מלאכה או רופא, אלא תאמר מה שנחוץ ולא יותר:

וכשהיא צריכה לקחת משהו מהקרקע וכדומה, לא תתכופף, אלא תקפל רגליה ותשב. ולא תשכב בפניהם. ולא תיכנס ותצא בפניהם לבית־הכסא, ולא תברך אשר יצר בנוכחותם. וכשנוקשים בדלת, לא תאמר "מי זה" בלשון זכר, אלא "מי זאת", או "מי שָׁם". ולא תניק בפני שום איש, ואפילו אחיה ואביה ובניה הגדולים, גם אם היא מכסָה את בשרה לגמרי. ולא תשמש אצל גברים כמלצרית, דהיינו להגיש לפניהם מאכל ומשקה, כגון בסעודות שבע ברכות ומילה, וקל וחומר בחתונה:

ישנם עוד עניינים רבים לאין סְפוֹר. אבל כְּלָלָם של־דברים, הוא מה שכתוב בספר תהלים (מ"ה, י"ד) כל כְּבֻדָּה בת־מלך, פנימה. דהיינו שכבוד בת ישראל, שהיא בתו של־מלך מלכי המלכים ברוך הוא, להתנהג כבת מלך בשר ודם, שהיא שוכנת בפנים ארמון המלוכה, ואינה נראית לַכֹּל. צנועה ושקֵטה, חשובה ומכובדת^[ז]:

_____________

^[ה] גם אם יש איזה צורך נחוץ לנשים לדבר ביניהן ברחוב, לא יתקבצו ולא ידברו שם באמצע הרחוב אלא במקום צנוע בצד. ובזה וכל כיוצא בזה צריך לחנך את הבנות מקטנותן, וההרגל נעשָׂה טבע:

ובדורות שעברו, יש מקומות שנהגו הנשים צניעות גדולה בעצמן, שאם עבר איש ברחוב עמדו הן עד שהאיש יחלוף מעט מעל פניהן. גם בירושלם עיקו"ת בדורות שלפנינו היו הנשים רגילות כך, וכמו שכתוב בספר עולמות של־טוהר דף תפ"א בשם הרב מייזליש שהיה מוליך בכל יום את זקינתו לטיול קצר, וכבר היתה כפופה ונשענת על מקל, ואף־על־פי־כן בכל עת ששמעה צעדים של־איש נעצרה מיד וסטתה לצד, כדי שלא יכשל באיסור הליכה אחורי אשה. אף־על־פי שמרוב זקנותה אין מי שמסתכל עליה, מכל־מקום נהגה כן מרוב רגילותה עכת"ד:

אין לאשה לעבור בין שני אנשים, כמו שביארנו בס"ד בשלחן ערוך המקוצר חלק אורח־חיים סימן ג' סעיף ז':

^[ו]  אף על פי שמזמינות את בעליהן או בניהן לומר, או את הרב. לאפוקי ממה שנהגו כאן מקרוב, וראוי למנוע הדבר. אלא יעשו כמו שנהגו בדורות שעברו, והצנועות גם בזמנינו, להודיע למישהו שיקנה לזכותן:

וכן אין ראוי לאשה לברך ברכת הגומל, לא בבית־הכנסת ולא בשום מקום, אפילו אחרי לידה. וכמו שנהגו אמותינו בכל הדורות. ובקהילות שנוהגים כבר לברך, יפנו לרב בשאלה: 

^[ז]  רצוי וראוי גם כן לקדש את הפה, ולא לדבר בסגנוני־לשון שנתקבלו ל"עברית" החדשה בהשפעה מתרבות אומות העולם. למשל תמורת "קיבלתי" שאומרות הנשים כיום על הוסת, עדיף לומר "ראיתי" דם, או "נטמאתי" וכדומה, והביטוי "קיבלתי" הוא מתורגם מאנגלית, וכמבואר באריכות בספר קדושת ישראל פרק רביעי הלכות וסתות הערה י', וכן בשלחן ערוך המקוצר אבן העזר סימן קנ"ד הערה י'. כמו־כן יש לבער מקרבנו את הביטוי "קיום יחסים" או "יחסי־מין" המתורגם לעברית מאנגלית, ואין לומר אלא "תשמיש", כלשונם המקודש והמעודן של־חז"ל, או "הָיִינו יחד" וכדומה:

גם יש להעיר באופן כללי, שצריך למנוע ולהימנע מאמירת "בַּי" במקום שלום (שהוא אחד משמותיו יתברך), צהריים טובים, וכן שלא לברך ביום חול רגיל בסגנון "יום טוב" (המיוחד למועדי ישראל), ולא כאשר הורגלו חדשים מקרוב באו בלשונות אשר לא שׂערום אבותינו. והרחבנו בס"ד בביאור שרשי דברים אלו, בספר נפלאות מתורתך פרשת בחוקותי על פסוק ונתתי שלום בארץ, יהי רצון מלפני המקום ברוך הוא שיזכנו להוציאו לאור בקרוב אמן: