מכתב מרגש שהתקבל אמש בבית מרן שליט"א מתלמידו שיחי' |
||||||||
מספר צפיות: 5780 | ||||||||
לק"י, יום שני כ' טבת ה'תשע"א לכבוד מו"ר עט"ר מרן שליט"א שלו' וברכה וכט"ס, אחדשה"ט כראוי וכיאה, ואחר הקידה וההשתחוויה לכבוד מארי, ימים על ימי מלך תוסיף אורך ימים ושנות חיים. ראשית – להודות להלל ולשבח לה' ית', שנטע בתוכינו שר ונגיד עלינו, מאיר עינינו מיישר נתיבותינו, פאר עדתינו ותפארתינו "נשיא אלד'ים אתה בתוכנו". זה למעלה מעשרים שנה שאני קשור לכת"ר בעבותות של אהבה, עמדת לי בעת צרתי ואף בימי רעתי, שמחת בשמחתי, יעצתני והחכמתני, כבן קרבתני, כאב רחום אהבתני, ורציתני, ועוד מאות ואלפים כמוני. יתעלה שמו שזיכני. במשך השנים שאני זוכה ללוות את הרב שליט"א, היו דברים רבים שנראים רחוקים- חליטה? חוזר וניעור בפסח? תפילה בעמוד השחר? תרגום פרשיות התוכחה? חלק הדקדוק על תהלים ועל התנ"ך? קידושין כפולים? מלחמת נר יו"ט? דרדעים? אתרא דמרן? ועוד כהנה וכהנה מסורות ומוסרות. הרבה מדברים אלו שהיו נראים כשייכים להסטוריה, אבל בסופו של דבר האמת מנצחת. בשיעורים האחרונים הירבה מרן שליט"א, לדון לעומק לאורך ולרוחב כיד ה' הטובה עליו בעניין המוזיקה - המַזיקה בזמנינו, והמסתעף מגמ' ופוסקים ראשונים, עד אחרוני האחרונים. גם זה יהיה שייך להסטוריה בעהי"ת, ועוד ימים יגידו. בתוך עמי אנכי יושבת, ואני רואה את ההתעוררות והרצון העצום בקרב הרבה יראים ושלמים, שהאמת נר לרגלם. בתים שלמים התרוקנו ממוזיקה מקולקלת ומטונפת, וכי אפשר להכחיש את הארי החי? הרי זה מטמא ומטנף לא בתוך כדי דיבור, אלא בבחינת "גטו וידו באין כאחת"! ויותר ויותר אנשים מתביישים לשמוע, ואף להשמיע את דעתם. לא עוד מוזיקה קולנית בקול ענות גבורה נשמעת מבתים כמו פעם, רק קול ענות חלושה אנכי שומע. כולם יודעים ומרגישים את האמת! שלא לדבר על המוזיקה התימנית המודרנית דאזלא ומתדלדלא, ידעיך ה' "נרה" ויחזירנה ליָשנה ולתפארתה. אני מחנך כיתה ז' בתלמוד תורה, לפני כל בר מצוה (מה שלא היה בשנים קודמות) אני מקבל טל' מבעלי השמחה בבקשה לתאם עם התזמורת מה להשמיע ואיך? האמת שאין אנו יודעים צערם של ת"ח, מי שרגיל בתשובותיו של מרן יראה כמה ליבו נקרע ונמס כמים על מצב הדור. זכורני שבאחת התשובות בעולת יצחק כתב הרב שליט"א בערך בזה הלשון: האמן לי שעיני זולגות דמעות טיף בהדי טיף בשעת כתיבת שורות אלו על מצב הדור. ובשו"ת חלק א' סי' קמ"ז כתב "שומו שמים על זאת. מי התיר להם זאת. גם בוש לא יבושו, אוי לנו מי יגדור פרצותינו... איה תפארת צניעותן, איכה נעלם כל כבודה בת מלך פנימה... אוי לנו מה היה לנו זרע קדושים, מי ירפא לנו בדור הזה אשר כל איש הישר בעיניו יעשה... והרבה מקומות שתרבות אירופה החצופה והפירצה שולטת ללא מעצור...". ובעולת יצחק ח"ב רל"ט, "היטב חרה לי איכה נהייתה הרעה הזאת, שאדם מוכתר בכתר תורה, יושב בתוך היריעה ושט בה לארכה ולרחבה, אוי לאותה בושה, יחתור תחת אשיותיה לנפץ גדרי הקדושה... מי שם פה לטהר את השרץ מן התורה בבלבול של הבל... כי אפילו היה צד אחד של היתר היה ראוי לגדור גדר כיון שהדור פרוץ ורבו חטאים ורעים... לתת יד לפושעים, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה אריד בשיחי ואהימה". ועוד כהנה וכהנה עשרות מקומות פזורים בספריו. ולמה אני כותב כל זאת. כי לדעתי – יש לפרסם צערו ברבים הן בכתב הן בעל פה, כי הלב נקרע ונמס כמים – לראות איך כת"ר מתפלש באפר על מצב הדור, וכששומעים וקוראים איך כת"ר רותח בריתחא דאורייתא, נחרד ומזדעזע, בוכה ומבכה בעניינים אלו, זה מחזק יותר מעצם הדברים לגופו של עניין להלכתא. "ולו חכמו ישכילו זאת" שכל טרחתו ויגיעתו של כת"ר להחזיר עטרה לישנה, הוא בעיקר בעניין הקדושה והצניעות, והכל סובב סביב הציר הזה. ועוד אוסיף רגע לדבר, בעניין פירצת הפאה הנכרית, שחוזר וניעור מעת לעת, וכמה פעמים שכת"ר דיבר וכתב על זה פעל ופועל, אך דברי תורה צריכים חיזוק. ואני חושב שעכשיו בימי השובבי"ם זה הזמן הכי מתאים לעורר על עניין זה, ואע"פ שכת"ר עורר על כך פעמים רבות, זה לעומת זה עשה אלד'ים, וכמספר הפעמים שזה חוזר וניעור, כך צריך לדבר על זה ואולי יותר. בדידי הוה עובדא, כמה פעמים שנוות־ביתי רצתה ללכת בפאה נכרית, ודברי כת"ר בע"פ ובכתובים עשו רושם מן הקצה אל הקצה. לפני שנתיים בערך נוות־ביתי החליטה שהיא נוסעת לבני ברק לקבל "היתר" מהרב על הפאה הנכרית, ואני כמעט ונתייאשתי, ואף הרבנית שליט"א אמרה לי בטלפון, שאין מה לעשות בכזה מצב. והנה גם אחרי שנכנסה ושמעה מכת"ר את הפסק לאיסור, "ולא הועיל מדעם". אבל אשתי סיפרה לי, מה ששבר אותה הוא: בראותה שהרב פונה לה' יתברך בקרן זוית חדרו הקדוש, ואומר לעצמו, אוי לי מיום הדין... עוד שבוע ראש השנה. איך אני יכול לקחת על כתפי דבר כזה?! מה אומר לה' יתברך? וכי לא מספיק לי "עוונותי"?! וכששמעה זאת, דמעות חמות זלגו מעיניה, והחליטה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה "לרב" בראותה גודל חרדתו וצערו. ובמקום היתר, קיבלה "היתר מכירה" ליצר הרע. ובפעם אחרת שחזר וניעור, רק הקריתי בפניה מנפלאות מתורתך פרשת נשא, מה שכתוב שם בנושא זה של הפאה, והתחלתי להתרגש מדברי כת"ר, וזה הועיל תוך כדי דיבור. כת"ר יודע שדבריו עושים רושם, אך לא יודע עד כמה והיכן. זה מזכיר לי את פרשיות השבוע שאנו עוסקים בהם, מדוע עשה ה' ככה למצרים לתת מכה ועוד מכה, וכל מכה נדמה שלא פעלה כלום והכל מתחיל מהתחלה. זה מבהיל לראות את הפסוקים איך שפרעה נכנע ושוב מתחיל מהתחלה "מי ה' אשר אשמע בקולו..." ועוד אחרי מכת בכורות "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל..." כאילו לא היו כלל מכות לפני כן. "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדינו", ויש להאריך בזה הרבה כשמתבוננים בפסוקים, בכל פעם נראה כאילו לא זז כלום. אבל, כל מכה פעלה את פעולתה. וכן הדור האחרון, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", כל אמירה פועלת, רק נדמה שלא התקדמנו וכאילו לא זז כלום. ואפילו למשה רבינו ע"ה היה נראה כך באמרו "הן בני ישראל לא שמעו אלי..", "למה הרעותה לעם הזה... אבל באמת, זו התחלת הגאולה. כלפי חוץ נראה קושי ושאין התקדמות, אבל צריך לדעת שכל מלחמה ואפילו הקטנה ביותר פועלת, וזו הגאולה גופא, כמבואר באריכות בספר שיחות התחזקות, הכל בשם צדיקים זצוק"ל. ועוד מעט השחר יפציע ויאיר אורו של כת"ר. ולרב אני אומר, מו"ר לך בכחך זה והושעת את ישראל. כת"ר נלחם את מלחמות כלל ישראל, ולא רק מלחמת עדתינו, והזורעים בדמעה ברינה יקצורו. יעמידך ה' ברוך הוא בקרן אורה ויאיר לך פנים מאירות. אוהבך אהבת עולם, דורש שלומך וטובתך כל הימים. מנאי ליאור מועלם בשם חברים מקשיבים לקולך – רכסים |
||||||||
|
||||||||
כניסה לחברים רשומים |