בעניין הדלקת נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק בזמן הזה, ובדין פרסומי ניסא במקום שאין יהודים |
|||||
מספר צפיות: 17002 | |||||
מאת מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן. מתוך קובץ דברי חפץ חלק ג'. | |||||
י"ט כסליו ה'תשע''ה | |||||
מאת מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א פוסק עדת תימן מתוך קובץ דברי חפץ ג' בעניין הדלקת נר חנוכה עד שתכלה רגל מן השוק בזמן הזה, ובדין פרסומי ניסא במקום שאין יהודים לק"י, כסלו ה'תשע"ב, ב'שכ"ג. א) מצות נר חנוכה היא שידליק שמן שיעור עד שתכלה רגל מן השוק, כדתניא בשבת דף כ"א ע"ב. והוסיפו לשאול בגמרא שם, ועד כמה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עד דכליא רִגְלָא דְּתַרְמוֹדָאֵי. וכתבו הרי"ף ושאר פוסקים דהיינו כמו חצי שעה, וכמבואר גם־כן בשלחן ערוך ובאחרונים אורח־חיים סימן תער"ב סעיף ב': ממילא יש לעיין בזמנינו בערים ובעיירות גדולות ובכל המקומות שמאירים את הרחובות, הלא אנשים מצויים בשוק עד שעה מאוחרת, דלכאורה לא סגי בחצי שעה אי מדליק בפתח לרשות הרבים רק עד שתכלה רגל מן השוק, דהיינו כמה שעות בערב ובלא זה לא יצא המצוה כתיקונה, וזוהי חומרא גדולה במצות נר חנוכה, וכמו שנספק בזה במועדים וזמנים חלק ב' סימן קמ"א דף כ"א: ולברר שאלה זו, הקדים שם לשון הרמב"ם בפ"ד מחנוכה הלכה ה' שפסק, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יותר ע"ש. וכתב עליו שלא נתבאר מהו הפירוש "או יותר". ודוחק לומר שהרמב"ם ספוקי מספקא ליה כמה הזמן, שאם כן הוה ליה לפרש עד מתי הספק. רק כוונתו נראה שצריך תמיד כשמדליק בשקיעה חצי שעה כעיקר תקנת חז"ל, או יותר היינו אי לא כלה רגל אז מן השוק בעינן מאוחר טפי. וכמדומני ששמעתי כן בשם מרן הגאון דבריסק זצ"ל. ואם־כן שיטת הרמב"ם מבוארת שבזמנינו במקומות שלנו צריכים טפי אי מדליק בחוץ, שהחיוב משום פרסומי ניסא ושייך תמיד עד שכלה רגל מן השוק וכו' יעו"ש במועדים וזמנים: ב) אבל לפענ"ד לכאורה יש לדון בזה מצד גדרי תקנות חז"ל שאינן משתנות במשך הדורות לפי המציאות, ר"ל כי מה שעכשיו בדורות אלו נתחדש אור החשמל ונשתנו עקב זאת סדרי החיים לגמרי, וישנים מאוחר, וגם הרחובות מוארים היטב בלילות, ולכן בני אדם הולכים אז הרבה יותר, וברחובות הראשיים אפילו עד שעות מאוחרות בלילה אחרי חצות, וממילא זמן ההדלקה לכאורה מתרחב אצלם עד כשמונה שעות, אולי אין זה בגדר התקנה שאינה אלא כפי מציאות זמנם. כגון בתימן שלא היה חשמל, והיו מקומות שהדליקו מחוץ לבית סמוך לפתח כעיקר הדין בזמן בית שני וחכמי הש"ס, לכל היותר הניחו שמן להדלקה עד כשתים או כשלוש שעות, לפי שעד אז היה מצוי הילוך בני אדם היוצאים מבתיהם למרות החשכה, ובידיהם פְּנָס (הנקרא פַאנוּס): ובמקום אחר הארכתי כבר בס"ד בדעת הרמב"ם בזה (לפני שנים רבות, ועדיין לא נדפס), לכן אקצר כעת, רק באומ"ר הבא מן החדש לפי מה שעיינתי קצת כעת, כי הנה לשון הרמב"ם כמו חצי שעה, הוא לקוח מן הרי"ף. ולא הוצרך הרמב"ם להזכיר את התרמודיים, דלא שייך בזמנו. והלשון כמו, הוא להורות שאינו מדוייק, אלא אפילו פחות מעט, על־דרך שכתב הרמב"ם לגבי שיעור זמן אכילת חלב אחרי בשר, שהוא "כמו" שש שעות, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק יורה־דעה הלכות בשר בחלב סימן קל"ו אות כ"ד. מאידך הוסיף הרמב"ם כאן או יותר, מה שלא נזכר ברי"ף, וטוען המועדים וזמנים שאם הרמב"ם היה מסופק היה לו לפרש עד מתי הספק, דהיינו כגון שהיה לו לכתוב שני שלישי שעה וכל כי האיי גוונא: ואולי י"ל שהיתה לנגד עיניו של־ הרמב"ם תשובת הגאונים, שנדפסה באוצר הגאונים למסכת שבת דף כ"ב סימן ס"ה, שם נזכר שיעור שעה או חצי שעה יעו"ש. הרי לדעתם העיקר שהוא שעה, ולפי־כך הקדימו הם שיעור זה לפני או חצי שעה. והרמב"ם תפס העיקר כדעת הרי"ף (דמסתמא גם הוא מקורו מדברי גאונים אחרים, אף שאינם לפנינו על־כל־פנים לעת עתה) לפי־כך הקדים שיעור זה. וסיים, או יותר, שחשש לדברי החולקים. ולא נקט שעה בהדיא, כי סובר שיתכן פחות מזה, ויתכן קצת יותר מזה, כלומר קצת יותר משעה. אבל על־כל־פנים לא יותר מדאי, וכדבר האמור. אך אין קצת יותר משעה, במשמעות לשון כמו חצי שעה או יותר. כי הנה בהרבה מקומות משמעות לשון "או יותר", היא ללא שיעור וללא גבול. וכאן שאי אפשר לומר כן, מסתברא ד"יותר" כלפי "חצי שעה" לא משמע שיהיה אפילו כפול, אלא היינו למרבה רביע או שליש שעה. וכן כתב הכל בו, או יותר מעט. וכן הבין בפשיטות המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תער"ב סעיף א' ד"ה לא מאחרים, בדעת הרמב"ם. נמצא שאפילו אם היו החשמונאים וחז"ל בזמנינו, לא היו מצריכים פרסום הנס בשיעור כמה שעות, כי אין להטריח כל־כך, וגם אין צורך. ורצון הקב"ה שיתנהג העולם לפי המציאות שהיתה בעבר, כי חז"ל היו באלפיים שנה של־תורה וכו' כמ"ש בס"ד בתשובותי עולת יצחק חלק ג' סימן (בעניין שאילת טל ומטר בזמנינו) אות ב' ד"ה אגב. מלבד טעמים הנסתרים שהיו לחז"ל בתקנותיהם כנודע, ואכמ"ל. שוב ראיתי בנזר התורה כסלו ה'תשע"ב דף שי"ט ע"א ד"ה אבל, כי יש מגדולי זמנינו הסוברים דהאידנא נמי אין צריך ליתן שמן יותר מחצי שעה יעו"ש. ומסתמא טעמם ונימוקם הוא כאמור: ולגבי מה שכתבנו לעיל כי אין להטריח כל־כך, וגם אין צורך, העיר כאן ידידי הרה"ג אח"כ שליט"א וז"ל, לענ"ד הטעם השני עיקר, וגם יש להטעים הדבר. כי הנה עניין פרסומי ניסא, מצינו גם בקריאת המגילה בפורים. ושם די בקריאתה פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ואם־כן גם בנר חנוכה היה די בפעם אחת, כלומר להדליק לזמן קצר. וכיון שביום אי אפשר, דשרגא בטיהרא וכו', הוכרחו לקבוע המצוה בלילה. וכיון שדחוה ללילה, קבעוה בתחילת הלילה, מחשש אונס וכדומה. אי נמי משום (שמות י"ג, כ"ב) לא ימיש וכו' כדאיתא התם דף כג: אליבא דהמפרשים דמיירי בנר חנוכה. והיה די בהדלקתה זמן מועט, וכדבר האמור דסגי בפעם אחת. אלא כיון שלא יתכן שבכל רגע ורגע יעברו בני אדם בכל רחוב ורחוב ואפילו ברחובות הקטנים, שיערו שבמשך כחצי שעה שאז תכלה רגל התרמודאיים, מסתברא שיעברו אפילו בקטנים. וקבעו שיעור אחד לכולם, דהיינו הן לרחובות הקטנים והן לגדולים. ואף אם יארע לפרקים רחוקים שלא יעברו, י"ל דמעיקרא על דעת כן תיקנוה, כי אין לדבר סוף. [ועיין טעם מחודש בזה בשכל טוב שמות ט"ז]. ומהאיי טעמא גם אם יש איזה כפר קטן והוא גר בקצה הכפר ויודע שבודאי לא יעברו, מדליק על הפתח דוקא, וחצי שעה ככל אדם ודיו, דעל דעת כן תיקנוה. באופן דמה שאמרו עד שתכלה רגל מן השוק, אינו טעם אלא סימן. ואילו בזמנם היו עוברים בני אדם בשוק כמה שעות, אין הכי נמי היו קובעים ואומרים חצי שעה. וקצת ראיה לזה מדאשכחן דאיכא למאן דאמר דזמן תפילין הוא עד שתכלה רגל מן השוק כדאיתא במנחות דף ל"ו ע"א, והתם על כרחין סימנא בעלמא הוא. ועיין לקמן אות ה' ד"ה ולא. כן נראה לענ"ד לפום רהטא, ועדיין צריך להתיישב בזה. ולפי הבנה זו יתיישבו כמה פרטים, כגון מאי טעמא כבתה אין זקוק לה. וכן שבמקום שבודאי אין פרסומי ניסא, כגון הדר בין הגויים, או במקום שאין בני אדם כלל, צריך להדליק חצי שעה על הפתח, כי שם הוא המקום שקבעו חז"ל לפי הרוב עכ"ל יצ"ו: ג) והוסיף עוד שם במועדים וזמנים דף פ"ב בזה"ל, אמנם אמרתי בזה דרך חדש להבין שורש העניין, דהשיעור עד שתכלה רגל מן השוק עד דכליא רגלא דתרמודאי, אין הפירוש דלאחר חצי שעה משקיעת החמה או צאת הכוכבים לא נראו אנשים עוד ברחובות, דאף בדידהו נראה דהא ודאי מצוי שביקרו חביריהם או יצאו לחוץ גם אחר זמן זה. וכל־שכן לרש"י ור"ן וסיעתם שמדליקין בפתח הבית לחצר דוקא, נראו אנשים בחצרות גם אחר זמן זה. רק הכוונה היא שהדליקו אז נר חנוכה בחוץ. ואי נימא דסגי בשיעור שמן פחות מעד דכליא רגלא דתרמודאי, אם־כן להני תרמודאי לא יתפרסם הנס כלל, דאינהו בחזרם הביתה מעבודתם למכור עצים בשוק ימצאו שהנרות כבר כבו, ולא יראו פרסום הנס. על כן מצות חכמים להאיר הנרות עד אז, שגם להם יתפרסם הנס בחזרתן. ולפי זה הא ודאי גם בזמן חז"ל יש עדיין אנשים ברחובות אחר־כך, אבל כבר ראו פרסום הנס ואין צריך להשאיר דלוק עבורם. ורק לתרמודאי שמגיעים מעבודתם ולא ראו, מחוייבין להשאיר אור עד דכליא רגלא דידהו. ולתרמודאי גופא, צריך לומר שהדליקו עלייהו בני ביתם [וצריך לעיין למה לא ראו ההדלקה בבית־הכנסת, ובשלמא לדעת האומרים שבזמנם לא הדליקו בבית־הכנסת, והארכתי בס"ד במקום אחר. אמנם אפילו אם תמצי לומר שהדליקו, בודאי הני תרמודאי הם בכלל עם שבשדות שלא היו באים לבית־הכנסת כידוע. יב"ן]. ולפי זה בזמנינו נמי אי מדליק בחוץ, סגי שידלק עד שרוב בני אדם הגיעו כבר הביתה מעבודתם ומדליקין. וכן מבואר בפסיקתא רבתי ריש פרק ב' שהשיעור עד שתכלה רגל רוב בני אדם ע"ש, והיינו שרובם הגיעו כבר הביתה. ואף אי יוצאין עוד פעם בערב, לא יוצאים לשוק שכבר סגור, ושפיר כיון שבחזרתם מעבודתם או בהדלקתם ראו פרסומי ניסא סגי. וכמדומני שגם היום בשעה או שעתיים או קצת יותר אחר השקיעה, רוב בני אדם אינם בעבודה או בשוק, שכבר הלכו בחזרה לביתם וראו פרסומי ניסא, ולא תיקנו חז"ל עוד מצות הדלקה בשמן לטפי. ואתי שפיר שאפילו המדליק בחוץ אין צריך בזמן הזה שמן אלא כדי שיעור שהרוב בני אדם הגיעו הביתה מעבודתם. ואם הולכים עוד הפעם לרחוב, אין צריך נרות דולקים עבורם. ולפי זה שיעור כליא רגלא דתרמודאי אינו אלא שיעור שבזה עדיין הרבה בני אדם נמצאים בשוק שהולכים לקנות עצים, דמצאו שחסר להם בהבערתם מבעוד יום, ולא ראו עדיין פרסומי ניסא, אבל אין חיוב פרסומי ניסא להדליק נר בשביל תרמודאי לחוד. וכן מפורש בשלטי גבורים כאן, שהשיעור אינו כיחידים שנתאחרו, רק כך איחרו כל מוכרי עצים וחנונים ע"ש, עכ"ל המועדים וזמנים: והנה הגם שדברי אמת ניכרים מצד עצמן, דמסתברא כי אף בזמן חז"ל יצאו אחרי זמן זה, ולא עוד אלא שכן נראה לפי המציאות בתימן שהיתה עדיין כעין זמן חז"ל כאשר נודע לנו מפי הזקנים וכנזכר לעיל באות ב' ד"ה אבל, מכל־מקום יש להעיר מלשון המאירי במסכת שבת דף צ"ג שכתב רגלא דתרמודאי, ר"ל הנושאים עצים שהם המעריבים יותר, והם מתעכבים עד חצי שעה (אחת) [ראשונה] אחר שקיעת החמה, ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים ע"כ: ד) לפי־כך נראה לענ"ד ששלושה זמנים הם, א' עד שתס[ת]לק רוב הרגל מן השוק, כמו שהוא לשון פסיקתא רבתי דרב כהנא. ב' עד דכליא רגלא דתרמודאי, כדאיתא בגמרא בשם רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן. ר"ל דפליגי רב כהנא ורבי יוחנן, רב כהנא מיקל וסבירא ליה שאין צריך להדליק יותר מרוב בני אדם, ורבי יוחנן מחמיר ומצריך עד שתכלה אפילו רגל התרמודיים. ועיין עוד לקמן בסמוך ד"ה ובהא. ג' לאחר זמן זה, עדיין יש ההולכים ושבים, אבל המה מועטים, ואין צורך להתחשב בכך. אם־כן שפיר נקט המאירי רגל כל אדם, כי הם רובם ככולם, ולמיעוטא דמיעוטא ליכא מאן דחייש. בפרט שימי החנוכה חלים בסוף חודש כסלו שהלבנה מתמעטת והולכת, ובתחילת טבת שעדיין אינה מאירה כל־כך, ומחוץ לבתים חשך, ונמנעים בני אדם מלצאת בשווקים וברחובות: ובהא דאמרן לעיל בסמוך, דרב כהנא מיקל וסבירא ליה שאין צריך להדליק יותר מרוב בני אדם, ורבי יוחנן מחמיר ומצריך עד שתכלה אפילו רגל התרמודיים, יובן לנו לשון תשובת הגאונים שערי תשובה סימן רל"ג (שנדפסה באוצר הגאונים שם סימן ס"ד) למאן דאמר עד דפָסקא רגלא דתרמודאי, להחמיר על המדליק ע"כ. למדנו שני דברים, מדנקט "למאן דאמר", מכלל דאיכא מאן דפליג. ובגמרא לא נזכר, ואיכא למימר שהכוונה לרב כהנא בפסיקתא [אמנם צ"ע שהיה להם להביאוֹ בהדיא. ונחה דעתי קצת, בראותי כי כן הוא בהדיא בשאלתות דרב אחאי גאון כת"י בשאילתא כ"ו, עד שתסתלק רוב רגל מן השוק, כמובא בהעמק שאלה שם דף קע"ו ע"א ד"ה משתשקע. דהא חזינן שהיה לפני הגאונים סגנון זה] ועוד שרבי יוחנן לחומרא קאמר. ובזה תובן שאלת הגמרא ועד כמה, דלכאורה כבר הובאה הברייתא עד שתכלה רגל מן השוק, ומה יש לשאול עדיין עד כמה. אלא שבשיעור עד שתכלה רגל מן השוק, יש להסתפק אם סגי ברובא דאינשי, או בעינן כולהו, לפי־כך מייתי מרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן דבעינן כולהו דהיינו עד דכליא רגלא דתרמודאי. אמנם משמעות לשונם דמאן דאמר תרמודאי פליג אמאן דאמר שתכלה רגל, כאשר יראה המעיין שם. אם־כן צריך לומר כי גירסא אחרת היתה לפניהם בגמרא: ושיעור עד דכליא רגלא דתרמודאי, נתנו חז"ל לפי מציאות זמנם ומקומם, ומובן שבכל זמן ובכל מקום ישערו לפי מה שאצלם כלתה רגל כולם מן השוק. וזהו שכתב הריטב"א בחידושיו למסכת שבת שם בהדיא, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא. והמנהג פשוט ששיעורו כל זמן שחנויות מוכרי(ם)־שמן וכיוצא בהן פתוחות ע"כ. וז"ל שלטי הגבורים, משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ולא עד שתכלה רגל היחידים אלא רגל הרבים, כגון מוכרי עצים "והחנונים" וכיוצא בהם, שדרכם לאחֵר בשוק אחַר חשיכה ע"כ. ורגל החוזרים מתפילת ערבית בבתי כנסיות, הוא פחות הרבה משיעור זה, לפי־כך לא הזכירוהו חז"ל והפוסקים: ה) עוד העלה שם במועדים וזמנים בשם זקינו בספר פנס שלמה חלק ג' שחקר אם חיוב פרסומי ניסא בחנוכה דבעינן עד שתכלה רגל מן השוק, היינו רגלי ישראל לבד, או תלוי נמי ברגלי גויים, דבעינן נמי להו הפרסומי ניסא. ולדעתו הדבר תלוי בפלוגתא בין רש"י והרי"ף בסוגיין. שרש"י פירש תרמודאי שם אומה מלקטין עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכין בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירין בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים יוצאין וקונין מהם. הרי שהם מאומות העולם, ומכל־מקום שייך בהו פרסומי ניסא. והרי"ף פירש דתרמודא הם עצים, והתרמודאי הם בני אדם המביאים אותם. והיינו מפני שפרסומי ניסא אינו אלא בישראל. והעיר המועדים וזמנים על זה, כי לדעתו פשוט דלא שייך חיוב פרסומי ניסא בחנוכה לגויים. שיסוד חיוב פרסומי ניסא הוא לפרסם השגחת הבורא ית"ש בעולמו, ועיקרה להשריש בלב כל אחד ואחד מאתנו אמונה בהשגחה פרטית, וחיוב זה לישראל ולא לגויים, ועל כן אין המצוה עלינו בחנוכה לפרסומי ניסא לגויים. ורש"י נמי לא נתכוון מעולם לומר דבעינן הנרות מאירים אז משום פרסומי ניסא דהאומה תרמודאי, רק האומה מכרו עצים בשוק עד שעה מאוחרת, והישראלים שרצו לקנות ע"כ נשארו שמה להשיג מהם עצים, ולדידהו מצות פרסומי ניסא, ולא כלה רגלם אלא כשכלה רגלא דתרמודאי שיצאו מהשוק: ולעניין מה שבפנס שלמה הוסיף להכריח כסברתו וכשיטת רש"י [לפי דעתו. יב"ן] שיש מצות פרסומי ניסא גם לגויים, מזה שבמנחות דף לו. איתא שזמן הנחת תפילין הוא עד שתכלה רגל מן השוק, ולא מקשינן התם עד כמה, ונפרש עד דכליא רגלא דתרמודאי, כמו כאן בנר חנוכה. ומפרש דהיינו טעמא דהתם תלוי בישראל לבד. אבל כאן בנר חנוכה דתלוי נמי בגויים, מפרשינן עד דכליא רגלא דתרמודאי ואתי שפיר ע"ש. כתב המועדים וזמנים לחלק בין הנושאים, ומשם תדרשנו. ומסיים, רמז לדברינו שאין מצות פרסומי ניסא לגויים, מהא דכתיב (ויקרא כ"ב, ל"ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולא גויים ע"כ: ולא הבנתי עיקר נדון הראיה ממה שלא פירשו בגמרא מנחות לגבי תפילין שהשיעור גם־כן עד שתכלה רגל מן השוק. כיון שאין זו אלא דעת רבי יעקב, ולא קיימא לן כוותיה אלא כתנא קמא התם שאין להניחם רק עד שתשקע החמה, וכמו שכתבו הפוסקים. ממילא לא נחתו כל־כך לבאר דעת מאן דלא קיימא לן כוותיה, וסמכו על המפורש כבר בגמרא שבת לגבי חנוכה: ואף אם תמצי לומר שזו קושיא, יש מקום לתרץ כי דוקא לגבי נר חנוכה העלו זאת בגמרא לפי רמז הדבר בנרות חנוכה שיאירו עד הגאולה ועד בכלל, כלפי מפלתה של־תדמור, כמו שהעליתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וירא על פסוק ויִרש זרעך את שער איביו ד"ה אלא: ו) והרמז שהביא מן הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל [ועיין ירושלמי פרק ד' דשביעית הלכה ב' ופרק ג' דסנהדרין הלכה ה' שלמדו מכאן שהגויים אינם מצווים על קידוש השם]. הנה בהיפך ממנו נסתייע מהר"ש סופר בשו"ת התעוררות תשובה חל' א' סימן קנ"ג ד"ה והנה, מפסוק מפורש וז"ל, הדר בין הגויים נראה לי מחוייב להדליק על פתח ביתו מבחוץ או בחלון הסמוכה, דיתפרסם הנס בין הגויים, שישאלו מאי הוה, וְיִוָּדַע להם על־ידי זה המעשה ועיקר הנס. ומקרא מלא הוא (יחזקאל ל"ח, כ"ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים. וכמה מקראות דמורים על זה שהקב"ה מדקדק על חילול שמו בין הגויים, ועל קידוש שמו ביניהם. וזכר לדבר דכל זמן עיקר הדלקתו הוא עד דכליא רגלא דתרמודאי, הגם שמלשון רש"י יש לפרש דלכן עד אותו זמן מצות הדלקתו, דעד אותו זמן באים הקונים לקנות עצים מהם והקונים באמת יהודים המה. ומפירוש הרי"ף אין ראיה, די"ל דתרמודאי יהודים המה, ונקראים תרמודאי על שם העצים שעוסקים בהם שנקראים תרמודא ע"כ: אכן לא ידעתי ההכרח מן הפסוק והתגדלתי וגו', דהתם מיירי בזמן מלחמת גוג ומגוג שאחרי־כן כל הגויים יכירו את האמת ויתגיירו, מה שאין כן השתא בעוה"ר שהשקר גובר והולך, אדרבה דילמא יעורר קנאתם ושנאתם רח"ל, וכהא דמגילה דף ו. שלחה אסתר לחכמים קִבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות וכו'. מה־גם בדורות הללו, שנתחדש המושג אנטישמיות. [תלוי היכן, כי יש מקומות שהגויים עצמם משתתפים בזה, כגון בארצות הברית. איתמר]: ז) ובשו"ת להורות נתן חלק ד' סימן ס"ג אות ג' העלה (כוותיה דהמועדים וזמנים, ולאו מטעמיה) שעיקר חובת פרסומי ניסא אינו אלא שיתפרסם הנס בין ישראל ולא בין הגויים, כי חיוב הפרסום הוא כדי שיבואו להודות להשם יתברך על נפלאותיו, וכמו שכתב הרמב"ם פרק ד' מחנוכה הלכה י"ב, מצות נר חנוכה מצוה חַבִּיבָה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו ע"כ, וזה שייך רק לגבי ישראל שהם משבחים להשי"ת על הנסים שעשה הקב"ה לנו, וכמו שאמרו בפסחים דף קיח: הללו את י"י כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו (תהלים קי"ז) ופריך אומות העולם מאי עבידתייהו, ופירש רש"י מאי עבידתייהו לשבוחי משום שגבר עלינו חסדו, הא עלן לשבוחי עיי"ש. ומה שאמרו בשבת דף כא: דזמן הדלקה עד דכליא רגלא דתרמודאי, ופירש רש"י שֵׁם אומה מלקטי עצים דקים, ומתעכבין בשוק עד שהולכין בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכין לעצים יוצאים וקונים מהם עכ"ד, הנה אין הכוונה שהפרסום הוא להתרמודאים שהם נכרים, אלא בשביל ישראל היוצאים לשוק עד אותה שעה דכליא רגלא דתרמודאי, דעד אותה שעה מצויים גם ישראלים בשוק לקנות עצים. ולפי זה כשדר במקום שאין שום ישראל שם, לכאורה נראה דאין חיוב להדליק בחוץ וכו' ע"כ: ולענ"ד מהא דפסחים אין ראיה לנדון דידן, כי התמיהה שם היא רק מצד שמדוע הם דוקא ישבחו על שגבר עלינו חסדו, ולא אנחנו בעצמנו, ולעולם אין מזה שלילה שלא לפרסם להם וישבחו. והראיה דמהרי"ץ בעץ חיים חלק ב' בפירושו להלל דף כ"ח ע"א העלה תשעה דרכים בפירוש פסוק זה, והראשונה בשם הגמרא דפסחים הנזכרת לעיל, והשנייה בשם הפרי חדש על פי מה שאמרו בירושלמי (פרק ג' דפאה הלכה ז') שאומות העולם היו רואים הנסים שמניחים [ישראל בשלוש רגלים, והובא גם־כן בשו"ת הרשב"ץ חלק א' סימן ג' מעשה בשני אחים עשירים באשקלון וכו' זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותם והיו נכנסים ויוצאים עד שבאו מירושלם וכו'. יב"ן] בתיהם ובהמתם הפקר, והם לא יכלו ליגע בהם. וזהו הללו את י"י כל גויים כי גבר עלינו חסדו, כי המדובר בנסים שאנחנו עצמנו לא ראינו כאשר ראו עיניכם, על כן אתם תודו ותשבחו לאל יתברך על כך. ויעויין שם עוד דרכים נוספות דלא שייכי לנדון דידן. על־כל־ פנים ודאי הדרך השנייה אינה סותרת לראשונה, רק באה להוסיף עליה. שמע מינה כי יש שייכות וטעם ועניין שגם הם ישבחו לשמו יתברך על הנסים שעושה לנו: והפירוש הזה לפסוק הללו את י"י כל גויים, הובא גם־כן בספרים רבים מאד בשם חכמים שונים, כגון המגיד מדובנא או החפץ־חיים, ובהגדה של־פסח מבית לוי דף ק"נ בשם הגרי"ז מבריסק [והבאנוהו בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת יתרו על פסוק כי בדבר אשר זדו עליהם ד"ה והוצרכתי] ובאריה שאג חלק ב' דף תע"ז אות תתע"ג מדנפשיה, ובזאת התורה דף ד' בשם המפרשים. ויש שכתבו זאת בשם רבותינו, אבל כנראה אינו בדברי חז"ל ממש: ח) וכגון דא, כתוב גם־כן בספר כתנות אור פרשת וישלח אהא דאיתא בגמרא שבת דף לג: לגבי הכתוב ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויחן את פני העיר (בראשית ל"ג, י"ח) אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, רבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, ואיכא למידק וכי יעקב בחיר שבאבות תיקן להם מרחצאות ושווקין, וכי מה איכפת ליה אם יש להן שווקין ומרחצאות וכו'. ותירץ, נראה לי דיעקב רצה לפרסם אלהותו של־הקב"ה וכו', ועל־ידי דברים הללו רצה לייחד שמו של־הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים וכו'. ובמה שתיקן להם שווקים נמי היתה כוונתו לשם שמים וכו', דאיתא בכתבים [ר"ל כתבי האר"י. והמקור הוא בירושלמי סוף קידושין, ועיין מ"ש על זה בס"ד בנפלאות מתורתך על מגילת קהלת גבי פסוק ברבות הטובה רבו אוכליה ד"ה מתוך וד"ה ולפום. יב"ן] דעתיד אדם ליתן דין שלא בירך על פרי חדש. וזה ידוע דעל־ידי ברכה, אדם משפיע אור הקדוש מלמעלה למטה וכו' יעוש"ב, שמע מינה. והגם שיש לחלק דלא מיירי בפרסומי ניסא שנעשה לישראל, אלא בפרסום אלהותו יתברך השייך לכל בני־אדם. מכל־מקום זה אינו אלא אליבא דטעם שו"ת להורות נתן, מה שאין כן לטעם המועדים וזמנים שהוא להשריש האמונה בהשגחה פרטית: גם החיד"א בפתח עינים על מסכת שבת שם לא העיר על דברי הכתנות אור אלא מצד דשווקים לייחד העולמות ולהשפיע אור, שהאריך הרב בזה, מאי שייך גבייהו דאנשי שכם, והרי הם סטרא אחרא ממש יעוש"ב, אבל לא נחלק עמו בעיקר עניין הפרסום. ועיין עוד בנזר התורה קובץ ח', שבט ה'תשס"ד דף קנ"ח ע"ב: ט) וזכור לטוב ידידי הרה"ג משה דוייך הכהן זצ"ל אשר סיפר לי (לפני שנים רבות, כשלמדנו בחברותא בכולל) כי בהיותו דר במקסיקו, היה ביתו בקומה רביעית והדליק נרות חנוכה בחלון, והנה עלה גוי אחד שעבר שם ברחוב, לשאול אותו מה־זה ועל מה־זה, וסיפר לו, והתפעל הגוי מאד: ואור נרות חנוכה, יכול ומסוגל להדליק ולעורר שלהבת הניצוץ שבלב רחוקים, לשוב לצור מחצבתם. ויפה כתב בפסקי תשובות סימן תרע"א דף תס"ז הערה כ"ח דאפשר שבימינו שמצויים יהודים במקומות נידחים בעולם, הדרים או באים לרגל מסחרם בין הגויים, נכון להדליק גם שם בחוץ, שאולי יראהו איזה יהודי ויתעורר לשוב בתשובה, וכמפורסם כמה מעשים בעניין זה. ובימינו ברוב המקומות בעולם אין סכנה להדליק נרות חנוכה בין הגויים ע"כ. ושם אות ו' העלה המחלוקת שבדין זה, אודות הנמצא במקום שאין שם יהודים כלל אם חייב להניחו בחוץ שיראוהו עוברים ושבים גויים, כדלעיל: ברם מה שהזכיר את ספר נוהג כצאן יוסף דף קפ"ג בכלל הסוברים שאין עניין פרסומי ניסא לגויים אלא ליהודים, לענ"ד הא ליתא. כי ז"ל שם, כתב אאמ"ז מהרי"ה ז"ל [בספרו יוסף אומץ] ומי שיש לו חלון שהולך לרחוב, ידליק בחלון. ולי המנהיג [ר"ל מחבר הספר "נוהג" כצאן יוסף. יב"ן] נראה דהיינו דוקא במקום שהיהודים יש להם רחוב בפני עצמם עכ"ל. משמע כי החשש שלו היה מפני איבת הגויים וכי האיי גוונא, לכן הצריך רחוב שכולו יהודים. ולהבנתו שנימוקו מפני שאין טעם לפרסם הנס לגויים, אם־כן אמאי בעי רחוב בפני עצמו ליהודים, אפילו מקצתו יהודים נמי צריך לפרסם הנס: י) ובעיקר המחלוקת בפירוש תרמודאי, המבואר לעיל אות ה' ד"ה עוד, הנה כדברי הרי"ף איתא נמי בערוך ע' תרמד. ומקורם מהגאונים, כמובא בהרחבה באוצר הגאונים על מסכת שבת סימנים ס"ד ס"ה יעוש"ב. ומתבאר מדבריהם שעדיין כך היה נהוג בזמנם לקרוא לעצים הללו המיועדים להסקה, בשם תרמדי. [אגב, בלשון ערבי קוראים לאֵפֶר בשם רְמַאדּ, אבל מסתברא שאין לזה שייכות עם עצי תרמדי, אף שהם מיועדים להסקה. אלא רמאד בלשונם, מקבילה לתיבת רְמָץ בלשון חז"ל, כפי גירסתינו בקריאתה שהיא בשוא וקמץ (ולפי שבלשון ערבי אין תנועת קמץ, ירדה לפתח) לא רֶמֶץ כמו שגורסים בקהילות אחרות]: וחידוש יש בהגהות שבגליון תלמוד בבלי הנדפס מחדש בהוצאת עוז והדר, שהעירו על מה שכתוב לפנינו בפירוש רש"י שֵׁם אומה מלקטי וכו', שבנמוקי יוסף כתוב, שֵׁם אומנות, ושכן הוא בכת"י יעו"ש. [ולפי זה המעתיק הראשון שכתב אומה, הוא מפני שהיה כתוב במקור לפניו בקיצור אומנו', והנו"ן והוא"ו נדבקו זו לזו ולכן חשב כי זו אות ה"א, ולא הבחין בסימן הקיצור]. ואם גירסא זו אמת, בטלה המחלוקת בין רש"י להגאונים וסיעתם, והכי עדיף טפי דלא לאפושי פלוגתא בכדי, אף שעדיין יש קצת חילוק ביניהם. אמנם לבי מהסם בכך, כי איזו אומנות יש בליקוט עצים. הרי השמות אומן ואומנות, נגזרים מלשון הכתוב חלאים, מעשה ידי אָמָּן (שיר השירים ז', ב') דהיינו תכשיטים, ופירש הרד"ק בשרשים (סוף שורש אמן) כי המופלג בחכמה יקָּרא אומן. תרגום חרש וחושב (שמות ל"ה, ל"ה) נגר ואֻמָּן יעו"ש. שמע מינה כי אין הפרש בין אָמן שבלשון המקרא שהאל"ף בקמץ־חטף, לבין אֻמן בשורק־קיבוץ שבלשון ארמי וסגנון חז"ל. והמדובר הוא באדם בעל מלאכה הצריכה לימוד ואימון דהיינו הרגל, ולא שייך זה בדבר פשוט וקל כליקוט עצים [אבל יתכן שכן, כגון שצריך להבחין בין מיני עצים דומים, או אף באותו המין בין יבשים לבין אותם שלא כלתה לחותם ועל־ידי זה יעלו עשן, וכדומה]. ומסתברא כי מהאיי טעמא נקט קרא לשון חושב, דהיינו שצריך לחשוב בדעתו. ושוב ראיתי שכן כתב כבר הרד"ק עצמו בשרש חשב, לפי שהאומנות היא דרך המחשבה, אמרו כן בעניין האומנות יעו"ש. ומובן מדוע המוהל והמקיז דם נקראים אומן בלשון חז"ל, כגון בשבת דף קלג: ובבא מציעא דף צז. ודף קט. ובבא בתרא דף כא: וסנהדרין דף י"ז ע"ב. ואיתא בקידושין דף פב. לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, ורבים דכוותייהו: שוב ראיתי בבניין שלם שפה ברורה ריש דף ע', כי שגיאה היא בעברית החדשה שבזמנינו, שצמצמו את משמעות תיבת אמן, למי שעוסק במקצועות כגון ציור, פיסול, מלאכת כפיים עדינה וכדומה. אבל הנכון שהוא מומחה מקצועי בתחומו, וכן כל פועל גם שאינו מקצועי. וציין לרד"ק בשרשים ולספר התשבי, ומחברת הערוך לר"ש פרחון יעו"ש. ואם זה נכון, יש מקום לגירסא ברש"י בנדון דידן אומנות, כי סוף סוף הם פועלים. אמנם ברד"ק לא נזכר זה, וכדבר האמור. ובספר תשבי כתוב, מעשה ידי אָמָּן (שיר השירים שם) אין לו דומה במקרא, ותרגום של־ מעשה ידי חרש (דברים כ"ז, ט"ו) עובד [ידי] אומן. והשם, אומנות. בלשון אשכנז, מיינשטער שאפט. ובלעז, מיישטראנצה ע"כ. ומי שיודע לשון אשכנז ולשון לעז, הוא יֵדע כוונתו. אמנם ר"ש פרחון כתב בזה"ל, מעשה ידי אמן, פירוש בעל מלאכה, ותנן האומנין קורין בראש האילן (ברכות פרק ב' משנה ה' דף טז.) פירוש הפועלין ע"כ. ולפי זה יש ראיה לדבריו, כי קטיפת פירות מן האילן דרך־כלל היא מלאכה פשוטה. גם ידידי הראח"כ שליט"א העיר כאן, בלשון חז"ל והמפרשים, המלה אומנות משמשת לכל התעסקות שיש בה פרנסה, דוק ותשכח. ושאני מוהל ומקיז דם, שנקראו הם עצמם אומנים עכ"ל. אבל מצאתי און לי, מדאיתא בירושלמי על המשנה דלעיל, האומנים קורים בראש האילן או בראש הנדבך, כֵּינִי מתניתה [קיצור כֵּן הִיא. ור"ל צריך לגרוס במשנה. יב"ן] "הפועלים" קורים בראש האילן והאומנים בראש הנדבך, לפי מה שפירשו בהדיא בספר חרדים שם ובמלאכת שלמה דלא שייך אומנים באילן, דמה אומנות יש בלקיטת פירות, אלא אבניין קאי אומנים יעו"ש. ועיין עוד ערכין פרק ו' משנה ג', אם היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות וכו'. ובפירוש רש"י על פסוק (שמות ל"א, ה') ובחרֹשת אבן: יא) מאידך אי אפשר שיכחישו הגאונים וסיעתם שיש אומה הנקראים תרמודאי, כמובן מהא דאיתא בשבת דף לא. מפני מה עיניהם של־תרמודיים תרוטות וכו' מפני מה רגליהם של־אפריקיים רחבות. וביבמות דף ט"ז וי"ז נידון בהרחבה אם מקבלים גרים מן התרמודיים. ובנזיר פרק ו' משנה י"א תנן, מעשה במרים התרמודית שנזרק עליה אחד מן הדמים וכו'. וכן בתוספתא דנזירות סוף פרק ד'. ובגטין דף ל"ח ע"א ההוא תרמודאה שפדה את שפחתו של־ רבי אבא. אם־כן נצטרך לומר שכאן לא רצו הגאונים לפרש כן, מאחר שאנשי מקום הנקרא תרמוד לא היו מצויים בכל מקום, ולכל היותר היו בגליל. ולא מסתברא שיתנו חז"ל שיעור שאינו ידוע בשאר המקומות אפילו בזמנם, והיה להם לשאול הא תינח רבי יוחנן במקומו, בשאר מקומות מאי איכא למימר, וכמו שהארכנו על זה בנפלאות מתורתך פרשת וירא על פסוק ויִרש זרעך את שער איביו. הגם שיש לתרץ שישערו בשאר מקומות על־ דרך זה, מכל־מקום הדבר דחוק. ומהאיך גיסא נמי אינו מדוייק לומר כי תרמודאי הוא שם אומה, כי אינם אומה בפני עצמה, רק בני אותה עיר לחוד. וצ"ע. ואולי הגאונים גרסו בכל המקומות תדמוראי, ובנדון דידן בהיפך תרמודאי, לכך הבדילו ביניהם: ואפשר אולי לקרב את כל הדעות, כי אנשי העיר תרמוד היתה דרכם לעסוק בליקוט עצים להסקה, ועל־ידי זה נתפשט בכל המקומות לקרוא לעצים הללו בשם תרמודא גם במקום שהם עצמם לא היו מגיעים לשם [ועל־כל־פנים לבבל בפרט ששם היו האמוראים והגאונים, בודאי הם הגיעו. כי מצינו שהם הרעישו במלחמותיהם את כל המזרח, והחריבו את נהרדעא וסביבותיה בימי רבי יוחנן, כמו שהבאנו בס"ד שם בפסוק ויִרש זרעך ד"ה וביאר], ובמשך הזמן נקראו כל העוסקים בכך בשם תרמודאי גם כשאין להם שום קשר לאנשי תרמוד, ואפילו ליהודים: יב) וראיתי עכשיו בבני יששכר חודש כסלו מאמר ג' אות כ"ד דף נ"ג ע"א, קיבלו הגאונים שזמן הדלקת נר חנוכה, הוא שיעור חצי שעה [מובן שלא היה לפניו בזמנו דעת האומרים שעה או חצי שעה, כדלעיל אות ב' ד"ה ואולי. יב"ן]. והנה מהראוי להתבונן למה אמרו בגמרא עד שתכלה רגל מן השוק, ולא אמרו עד חצי שעה. וגם מהו זה שנתנו סימן לסימן, דהיינו רגלא דתרמודאי. ויעויין שם שתירץ על־דרך הרמז. וגם אני הקטן קודם ראותי דבריו, עניתי חלקי בזה בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת וירא על פסוק ויִרש זרעך את שער איביו יעוש"ב, והדברים מתוקים מדבש ונופת צופים. אבל מכל־מקום גם לפי הפשט, נראה לענ"ד שהדבר מובן קצת, לפי כל האמור לעיל שהדבר אינו קבוע, אלא משתנה ממקום למקום עד כמה הולכים עדיין בני אדם בשוק. והוצרכו ליתן סימן לסימן, לפי שעדיין נותר ספק אם סגי ברובם דהיינו לקולא, או בעינן כולם דהיינו לחומרא וכדלעיל אות ד' ד"ה לפי־כך: הלכך מכל האמור לעיל, נראה לענ"ד בס"ד לעניין הלכה למעשה, כי מן הדין אפילו בזמנינו סגי בהדלקת נר חנוכה כחצי שעה או כשעה (על פי המבואר לעיל אות ב' ד"ה ואולי). והמחמיר כמה שעות עד שתכלה הרגל כדי הילוך בני אדם בעירו בזמנינו שהרחובות מוארים, תבוא עליו ברכה: והעיקר כי אפילו במקום שאין שום יהודי, מכל־מקום טוב ונכון להדליק בחלון לפרסומי ניסא לכל באי עולם (כדלעיל אות ז' ד"ה ולענ"ד). אם לא יועיל, על־כל־פנים לא יזיק. והכל לפי העניין והמקום והזמן. והמקום ברוך הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים: |
|||||
|
|||||
|
כניסה לחברים רשומים |
|