בעניין היתר מכירה בשמיטה, ומה ההבדל בין מכירת חמץ להיתר מכירה?

השלמה בעניין התיקון לימי שובבי"ם ת"ת 'לשמור שבת "כהלכתו" ולענגו'. מה החילוק בין מכירת חמץ, לבין מכירת מפעל לגוי בשבת או מכירת קרקע לגוי בשביעית.

מתוך "שערי יצחק" השיעור השבועי מפי מרן הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א - פוסק עדת תימן

שנמסר במוצש"ק בא ה'תשע"ד ב'שכ"ה

המשנה במסכת שבת [פ"ד משנה ב'] אומרת, טומנין בשלחין ומטלטלין אותן. אומרת הגמ' על כך [שבת דף מט ע"א], יתיב ר' יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב ר' חנינא בר חמא גבייהו, וקא מיבעיא להו, שלחין של־בעה"ב תנן, אבל של־אומן, כיון דקפיד עלייהו, לא מטלטלינן להו. או דילמא, של־אומן תנן, וכ"ש של־בעה"ב, וכו'. זהו נושא, בעניין טלטול.

אבל בעזרת ה', ברצוני לעמוד על המשך הגמרא, הדור יתבי, ישבו שוב האמוראים האלה, הנך רבנן דלעיל, כפי שמפרש רש"י, וקמיבעיא להו. הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? המשנה בפרק כלל גדול [שבת דף עג ע"א] אומרת, שישנן ארבעים מלאכות חסר אחת, ואלו הן המלאכות האסורות בשבת, שיש עליהן חיוב כרת וסקילה, במזיד ובהתראה. וקרבן חטאת, בשוגג. לפי כל חילוקי הדינים. א"כ, המספר הזה, ארבעים מלאכות חסר אחת. כנגד מה הדבר מכוון?

אמר להו ר' חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן. אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד 'מלאכה' 'מלאכתו' ו'מלאכת' שבתורה, ארבעים חסר אחת. לפי הדעה הראשונה, הדבר כנגד העבודות שהיו במשכן. המלאכות שנאסרו בשבת, אלו המלאכות שהיו צריכים לעשות במשכן. הרי פרשת שבת, נסמכה לפרשת מלאכת המשכן. א"כ הדבר נלמד אחד מהשני. ולפי הדעה השנייה, הדבר כנגד מה שכתוב בתורה 'מלאכה' 'מלאכתו' 'מלאכת', ארבעים פעמים חסר אחת.

בעי רב יוסף, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ [בראשית ט"ל, י"א], ממנינא הוא או לא? האם הפסוק הזה, הכתוב אצל יוסף, נכנס בחשבון המלאכות שבתורה, או שלא? א"ל אביי, וליתי ספר תורה ולימני. מה השאלה? נביא ספר תורה, נבדוק אחד אחד, ונראה האם זה בחשבון או שלא. אם נמצא כי חוץ מפסוק זה, ישנם שלושים ותשע, אזי זה מיותר. ואם ישנן שלושים ושמונה, אזי חייבים להכניס אם הפסוק הזה בחשבון. מה אתה עושה מכך בעיא? מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? היה איזה נושא בתורה, שהיו צריכים לדעת בדיוק את המספר, דבר שצריך דיוק, כמו 'וא"ו של גחון', האם זה מהאיי גיסא או מהאיי גיסא, או דבר אחר הדומה לכך, והביאו ס"ת וספרו ובדקו.

אמר ליה, ענה לו רב יוסף, לא זאת השאלה שלי, כי קא מיספקא לי, משום דכתיב, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם [שמות ל"ו, ז']. ישנו עוד פסוק, שאני מסופק עליו, האם הוא נכנס בחשבון. גם שם יש לי ספק, מה הפירוש? ממנינא הוא, אולי בחשבון של ט"ל־מלאכות, הפסוק שכתוב לגבי המשכן, 'והמלאכה היתה דים', הוא בחשבון, וממילא נוציא את הפסוק השני מהחשבון. כי אם ניקח את שני הפסוקים, אזי כבר יהיו ארבעים לשון 'מלאכה' בתורה. השאלה היא, איזה פסוק להוציא? האם את הפסוק של־יוסף, או את הפסוק של־משכן. כי יכול להיות, שאפשר לפרש את מה שכתוב אצל יוסף 'מלאכתו', אין הכוונה שהוא נכנס לעשות מלאכה ממש, אלא ח"ו היה כוונתו לעשות עבירה, והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס. או דילמא, 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, זהו כפשוטו, 'מלאכתו' ממש, את העבודות הרגילות שלו, והאיי 'והמלאכה היתה דים' הכי קאמר, דשלים ליה עבידתא. תיקו.

עלינו לעמוד ולבאר את הסוגיא הזאת, כי ישנם פה דברים עמוקים, אבל אקדים במה שדיברנו בשיעור הקודם. הבאנו את מאמר הגמ' בשבת [דף קיח ע"ב], אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפי' עובד ע"ז כאנוש, מוחלין לו. שנאמר [ישעיהו נ"ו, ב'] אַֽשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ, שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וגו'. אל תקרי מחללו, אלא מחול לו. מי שמשמר שבת כהלכתו, אפילו שיש לו עבירה חמורה, כמו עבודה זרה, שזו כפירה גדולה, כופר בעיקר ובתורה, זהו אחד היסודות הגדולים, אבל כיון שהוא 'שומר שבת', א"כ 'מחללו', דהיינו מחול לו. כך דורש רבי יוחנן.

עמדנו על כמה דיוקים ופירושים, בעניין הזה. ראשית, לא כתוב השומר שבת, אלא 'משמר שבת', שזה כמובן שמירה מעולה. וגם המלה 'כהלכתו', לכאורה מיותרת. וכי שייך שהאדם ישמור שבת שלא כהלכה? ישמור שבת לפי הרעיונות שלו? בודאי כי המדובר ששומר כהלכתו. א"כ, מספיק שתאמר 'שומר שבת'. מהו העניין של 'כהלכתו'?

אלא ישנן אפשרויות, כידוע, של כל מיני הערמות. לדוגמא, אם יש לאדם מפעל, והוא רוצה שהמפעל יעבוד גם בשבת, הוא יכול למכור אותו לגוי. ישנם חילוקי דינים, האם הדבר מותר? האם יש בכך חילול ה'? האם הוא על שמו, או שלא? ועוד פרטים. הדברים כתובים בסימנים הראשונים בשו"ע.

מאידך, ישנם עניינים דומים, כגון מכירת חמץ, שזהו דבר פשוט, שהתקבל בכל תפוצות ישראל, שמוכרים את החמץ לגוי, בלי שום בעיות. א"כ למה למכור את העסק בשבת, משמע בפוסקים, שהדבר אינו בקלות. מה ההבדל? לכאורה, אם אני נותן זאת לגוי, זה לא שלי ולא על שמי בשבת, זה של־גוי, ולגוי מותר לעבוד בשבת, שהרי זה לא משבע מצוות בני נח. א"כ למה יותר קשה למכור את העסק בשבת, מאשר למכור חמץ?

כמו־כן, לעניין שמיטה בשנה השביעית, כתוב וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י [ויקרא כ"ה, ב']. רוב ככל גדולי ישראל, מתנגדים נמרצות לעניין של מכירת הקרקע לגוי בשביעית. לכאורה, למה לא? אם אפשר למכור את החמץ לגוי, א"כ גם הקרקע כעת שייכת לגוי. מה החילוק? אם בגלל שזאת הערמה, גם בחמץ זאת הערמה, שהרי יודעים כי לא מתכוונים ממש למכור את החמץ לגוי. אלא שבפועל ישנו שטר מכירה, א"כ גם לגבי הקרקע, ישנו שטר. מה ההבדל ביניהם?

בספר אבקת רוכל [חלק שני דף קל"ה כלל י' פרט ד'], הוא דן בשאלה, האם מותר למכור שדות ובהמות לגויים, שיעשו מלאכה בשבת? בזמנם הנידון היה לגבי בתי חרושת, או מבשלת יין שרף. והוא מדייק, למה הגמ' אומרת, משמר שבת 'כהלכתו'? אפשר היה לקצר ולכתוב, משמר שבת. או, משמר שבת כראוי. מה העניין?

הוא כותב כך, בכוונה דייקו ואמרו כן, ומשמעותו של שמירת שבת 'כראוי' ו'כהלכתה', הלא כל מי שאינו עיקש בשכלו, מחוייב להודות שכוונת פשטות הפסוק אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי [ישעיהו נ"ח, י"ג] הוא, מה התורה רוצה? שכל עסקיו יהיו נחים בשבת. וזהו וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת [שמות ל"א, י"ד], שמירה תמה. ובהמשך הוא כותב, לו שקול ישקל ובמאזנים ישאו יחד, שכר עבירה של היתר מכירה בערמה, כנגד הפסדה. בוא נעשה חשבון, אתה רוצה למכור את בית החרושת שלך בשבת? הרי אם לא תעשה זאת, אם תשאיר אותו ברשותך והוא לא יעבוד בשבת, תראה מה אתה מרויח?

הוא אסף כאן מכל מאמרי חז"ל, כמה רווחים עצומים יש לשמירת שבת. בעל אבקת רוכל הנז"ל צבר את כל הדברים יחד, ששמירת שבת כראוי, גורם לו שפע. ובזכותה נפשו תהיה מטוהרה לה', ולא יהיה צריך לחילוקי כפרה, מה ששאל ר' מתיא בן חרש מה היה ר' ישמעאל דורש [ביומא דף פ"ה], מה שמביא הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה [פ"א הל"ד], וגם יזכה לגאולה. ויזכה למדרגה גדולה כזאת 'ותגזר אומר ויקם לך'. הוא גוזר, והקב"ה מקיים. צדיק כזה, שלפי המלים שלו, הדברים מתקיימים. וגם יגדל בניו בנחת, שלא תשלוט בהם אסכרה. ועבורה יזכה לשמירת כל המועדים. ושיהא ניצול משלש פורעניות, מיומו של גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומיום הדין. ואחרון הכביד, שיזכה עבורה לקיום תרי"ג. נו, יש לך רב טוב צפון מזה? כ"כ הרבה דברים ומעלות, את כל הרווחים האלו יש לך, ואתה רוצה להרויח כמה גרושים בשביל העסק? האם זה בכלל משקל, האחד כנגד השני? הרי אין מה לתאר ומה לשער. יש לך הפסדים גדולים, אם לא תעשה כן.

אם כן, למה את מכירת חמץ, עושים בשופי? אלא שישנו הבדל. במכירת חמץ, לגבי העניין של ביטול חמץ וביעור חמץ, יש זמן מתי הדבר חל. ואני מוכר את החמץ, לפני שחל האיסור. אבל לגבי שבת, השבת אינה חלה בכניסת שבת, אלא זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ [שמות כ', ז'], הדבר הוא כבר מתחילת השבוע, כל הזמן ישנו עניין לזכור את השבת. אתה רק רוצה להתחכם, להפקיע ולהוריד זאת מעליך.

בשאלה זו, דן כבר בשו"ת דברי חיים [או"ח ח"ב סי' כ"ט] מצאנז. מישהו שאל אותו, מה ההבדל ביניהם? והוא עונה שהתשובה פשוטה, כי במכירת שבת, אתה רוצה להפקיע זאת מ'זכור את יום השבת לקדשו', וכבר חל החיוב, כי תמיד צריך לזכור את השבת. אבל לגבי חמץ, הפסוק אומר 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', א"כ אני כבר לפני כן מוכר את החמץ לגוי. אם כן יוצא, כי בזמן שמגיע הדין של 'תשביתו', דין זה כבר אינו חל עלי.

ואם נרצה להשוות זאת לעניין שמיטה, הדבר הוא יותר מכך. דהיינו, נכון שישנם צדדים לפי פוסקים מסויימים, ממש דעות בודדות, כי אולי המכירה תחול. וכן גם לגבי שבת, מי שימכור את העסק שלו בשבת, הדבר יחול. לא שזה לא חל, בגלל שהוא עשה דבר שאינו רצוי. אלא, זה יכול לתפוס. אולם לגבי שמיטה, הדבר אינו פשוט. כיון שלגבי שמיטה, אפילו אם יעשו שטר מכירה, כולם מבינים שזה צחוק ולעג. ברור שלא יסכימו, למכור את קרקעות א"י לגוי. אם הגוי יעמוד על הדרישה שלו, בודאי שהם לא יסכימו. הם יגידו, זה היה סתם טקס שעשו. אבל במכירת חמץ, זהו דבר אמיתי. דהיינו, אדם שיש לו מפעל של בירה או של ביסקויטים, שהם חמץ גמור, והוא מוכר אותו לגוי. הגוי נותן דמי קדימה, וקונה את כל החמץ שבמפעל. אמנם בד"כ עוד לא שמענו, שיבוא הגוי אחרי פסח ויאמר שברצונו לקנות את כל החמץ הזה. אבל מה יהיה אם גוי זה יבוא ויאמר כן, שברצונו לקנות? יגידו לו, בכבוד רב. תשלם את הכסף, ותיקח הכל. אין בעיא. אין מניעה מצד בעל הבית, למכור לו את כל הבירה, או את כל החמץ. כי כך הוא ההסכם, שהגוי אמור לשלם עבור כל הסחורה. א"כ, מה שבפועל הגוי לא בא במוצאי שביעי של־פסח לקנות את החמץ, זה אינו אומר שהמכירה לא בתוקף. כיון שאם הגוי ירצה לעמוד על זכותו ולקנות הכל, הרי שהוא יקבל זאת. וגם לבעל הבית, אין שום סיבה להתנגד. תשלם לי המחיר המלא, כפי שסיכמנו, הרי לא מדובר על מחיר הפסד וכדומה. אבל בשמיטה, אף אחד לא יעלה על דעתו, שישנה כוונה ח"ו למכור את א"י לגויים.

וגם אם נניח, שמדברים על מכירת קרקע מסויימת לגוי, ולא על כל א"י, גם באופן הזה, שיכול להיות שישנו איזה צד של מכירה, מבלי להיכנס לעניין האם יש בזה משום לֹא תְחָנֵּם [דברים ז', ב'], לא תתן להם חניה בקרקע [ע"ז דף כ ע"א], נניח שנמצא היתרים לכך, אבל בכל זאת, עניין המכירה בנ"ד, הוא ההיפך מהמטרה של־תורה. דהיינו, לגבי חמץ, התורה רוצה שלא יהיה לך חמץ, א"כ אני מוצא דרך כיצד לא יהיה לי חמץ. או שאני מבער את החמץ, או שאני מבטל אותו, או שאני מוכר אותו לגוי. א"כ את 'לא יראה לך חמץ', אכן קיימתי. את מה שהקב"ה רצה, קיימתי. אין לי חמץ, 'לא יראה ולא ימצא'. אבל לגבי שמיטה, זה לא שהקב"ה רצה שלא תהיה לי קרקע, אלא הקב"ה רצה שהקרקע תשבות, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי"י [ויקרא כ"ה, ב']. דהיינו, שהקרקע תישאר ברשותך, ושהיא תשבות. א"כ אתה מתחכם, ומוכר זאת לגוי? לא זה מה שהקב"ה רוצה. הדבר ההיפך מהמטרה ומהרצון של הקב"ה. ממילא מובן היטב החילוק ביניהם. אפשר להגיד ולהגדיר זאת, בכמה וכמה חילוקים למדניים, ולבסס זאת על כמה גמרות, אבל כעת לא ניכנס לכך. ודי במה שאמרנו על־פי המפרשים.

בכל אופן, זהו העניין של שמירת שבת כהלכתו, כי אפשר שהאדם ימצא לו כל מיני תירוצים.

אתם יודעים, פעם היה בירושלם, דבר שנקרא 'מכון מדעי טכנולוגי לפתרון בעיות בהלכה'. בזמנו לעגו על כך, אמרו, כנראה שישנם אנשים, שיש להם תרי"ג בעיות... אנחנו יודעים שישנן תרי"ג מצוות, ואכן צריך לדעת איך לקיימם. אבל ישנם כאלה, שאצלם זה 'בעיות', וא"כ צריכים לדעת לפתור את הבעיות, לבדוק איך אפשר להתחכם, בכדי לפרוק את העול מעלינו. רח"ל. שמעתי כי בסופו של־דבר, הם תיקנו את השם, נתנו לכך שם אחר. אולם האדם צריך להבין, לחשוב, להתבונן, מה הקב"ה רוצה ממני? כמובן, ישנם מצבים של שעת הדוחק, שהאדם אנוס ואינו יכול, בסדר. אם הוא יודע מה אסור ומה מותר, הדבר יכול להסתדר.

הבאנו בשיעור שעבר, כי ישנם עוד כמה פירושים, להסביר את העניין של שמירת שבת 'כהלכתו', ואולי עוד נעמוד על כך בהמשך, להסביר את המלה הזאת, כי זוהי מלה סתומה, 'כהלכתו', מה המשמעות של שמירת שבת כהלכתו'? או ישנם הגורסים 'כהלכתה', או ישנן לשונות 'כתקנו', וישנם האומרים 'כראוי'. יש כמה וכמה סגנונות, של תנאים שאמרו זאת. וכמו כן, להבין מה השכר של דבר זה. כגון מה שכתוב, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים [שבת דף קיח ע"ב]. א"כ, מה עלינו לעשות? מה מחפשים מאיתנו? מה תהיה הזכות שלנו?

על כל פנים, ישנם המפרשים, כי הכוונה היא לשמור שבת עם כל החומרות והדקדוקים, כפי שהבאנו פירוש כזה בשם ספר צוואת הריב"ש.

אבל צריכים לדעת, שהדבר אינו כ"כ פשוט, לקיים שבת עם כל הדקדוקים. הרי בכל הלכה, יש את השלחן ערוך, שזוהי דרך המלך, לא חומרות ולא קולות. אמנם בכל הלכה, אפשר למצוא פוסקים שמחמירים בה, ויש פוסקים שמקילים בה. אבל השו"ע זה דרך המלך, זה האמצע, מעין מה שנקרא 'שביל הזהב'. וזו הדרך שהתקבלה בעם ישראל, לפסוק כך להלכה. ומי שרוצה להחמיר על עצמו, תבוא עליו ברכה. ומי שמיקל, צ"ע אם יש לו על מה לסמוך. אבל לפעמים, השו"ע מביא דעות מקילות, שאפשר לפעמים לסמוך עליהם. אבל אם בנ"ד, ישנו עניין לשמור שבת 'כהלכתו', דהיינו לעשות זאת עם כל הדקדוקים והחומרות, הדבר אינו מציאותי.

שמעתי פעם, אינני יודע מה המקור לכך, חיפשתי ולא מצאתי, מי שימצא ויודיע לי, וברוך יהיה. זכור לי שאמרו בשם בעל אגלי טל, הרי הוא עסק הרבה בהלכות שבת, והוא אמר, כי אם האדם ירצה לשמור שבת לפי דעות כל הפוסקים, אזי יהיה אסור לו לזוז בשבת. הוא יצטרך לעמוד כמו בול עץ, בלי לזוז. אבל הוסיף, כי גם אז, הוא לא יוצא עדיין ידי חובתו, כי סו"ס זה אינו עונג שבת, אשר ג"כ הוא מצוה.

ראיתי דברים הדומים לזה. למשל מביאים בשם החזו"א, כי מי שרוצה לבנות מקוה־טהרה עם כל החומרות, לעולם הוא לא יבנה מקוה. אי אפשר לעשות את כל השיטות עם כל החומרות והדעות, הדבר לא שייך. צריך לדעת, איזה חומרות כן, ואיזה לא.

זוכרני שאמרו בשם החזו"א, דבר הדומה לזה. אני מניח שהדבר כתוב בספרים, אולם שמעתי זאת בעל פה. החזו"א אמר, שאם היתה הלכה, שצריך לקחת אתרוג פסול לפי כל הדעות, גם אתרוג כזה היה קשה למצוא. אם כן, האדם צריך לדעת, להבין ולהשכיל את אשר לפניו.

מה שאמרתי מקודם בשם החזו"א, לגבי המקוה, ראיתי זאת בספר 'במחיצת רבינו' [דף ק' אות 5], כתבו זאת בשם הרב קמניצקי, כהאיי לישנא. שיטת 'בריסק' היא, לא לקחת כספים ממי שמחלל שבת ודת. זוהי חומרא כמו כל חומרא אחרת, ועל כל יחיד או מוסד להחליט האם הם במדרגה רוחנית לקבל על עצמם חומרא זו. דהיינו, זאת לא הלכה. אם אתה רוצה להחמיר, השאלה האם אתה יכול? האם המוסד במצב כזה, שהוא יכול להחמיר, או שלא? החזון איש אמר, שמי שרוצה לבנות מקוה עם כל החומרות, לעולם לא יבנה מקוה וכו'. לא שייך, אין אפשרות לדבר כזה.

א"כ ה"ה בנד"ד, א"א להגיד כפי שאמרנו בשם צואת הריב"ש, לעשות את כל החומרות והדקדוקים בהל' שבת, כי הדבר אינו מציאותי, לעשות ממש כפי כל השיטות. אלא שהאדם צריך לדעת, מה היא ההלכה. מה אסור, ומה מותר. ואם הוא יכול להחמיר, שיחמיר. לפעמים הוא רואה אנשים אחרים המקילים, והוא פוגע או מזלזל בהם. אבל לא, אם הם עושים כדת וכהלכה, אזי אין בעיא. תשתוק. אמנם ישנם גם כאלה, שמחפשים דוקא את הקולות, וגם דבר זה אינו רצוי. דהיינו, הם מחפשים פרצות, דברים שלא כתובים במפורש, וגם זו לא הדרך.

מהרי"ח סופר בכף החיים [סי' קנ"ח הלכות נט"י אות כ"ה] כותב כך, יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי מחמיר, אע"ג דלפום דינא הוא מותר. ישנה הלכה, שהדבר מותר, אבל הוא מחמיר על עצמו. אמנם סתם להחמיר, הדבר אסור. מי שמחמיר בדבר שמותר, אין הוא מחמיר, אלא הדיוט. אבל אם כן, ישנן דעות המחמירות, או שישנם צדדים להחמיר. אבל לא שהוא מחמיר, בדבר המותר. דיברנו פעם [שיעור מוצש"ק תרומה ה'תשע"ג], על דבר שהתבטל בששים, האם מותר להחמיר? יש אומרים כי אכן מותר. אבל רבים האומרים, כי אדרבה, זוהי מינות. אם האיסור התבטל בששים, אזי אדרבה, אסור להחמיר. ויש מוסיפים, כי יש בזה עניין מן השמים, טמון בכך ניצוץ קדוש. למרות שבעצם ביסודו הוא טרף, אבל הוא דבר שצריך לתקנו, ודוקא יש עניין לאכול אותו, בכדי לתקן אותו, לאחר שהוא התבטל בששים. אלו דברים גבוהים. אבל להלכה, המהרש"ל אומר, שזה מינות. חז"ל אומרים לך, שהדבר מותר, ואתה מחמיר? לא מוצא חן בעיניך שהדבר התבטל בששים, כביכול יש לך 'רגשות' כנגד ההלכה. אבל מי שהולך לפי הרגש, נגד ההלכה, הדבר מסוכן. כי אם הרגש שלו פועל בעניין ההלכה לחומרא, לפעמים הדבר יכול ללכת גם לקולא. לכן צריך שהאדם יגדור את עצמו, לפי גדר הדין.

אומר כף החיים, כי יש חסידים שמחמירים. ולמה? והוא מפני שבעת העליות, מדקדקים עמהם כחוט השערה כנז'. וכל איש כפי גבורתו. מפני שבעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנזכר. דהיינו, הוא מביא לפני כן, כי אחרי מאה ועשרים של־אדם, מעלים אותו במעלות. הרי כתוב, 'ילכו מחיל אל חיל'. כל אדם, כשהוא בא לעולם האמת, בודקים אותו בשלב ראשון. בסדר, נגיד שהוא כבר זכה לגן עדן, אבל אח"כ ישנן מדרגות ומעלות, 'מחיל אל חיל', א"כ בודקים שוב, באיזה דרגות הוא נמצא. בשביל להגיע לישיבה הזאת, אתה צריך להיות יותר זך ונקי. הוא צריך גם קצת לסבול, בכדי להזדכך. הוא כותב לפני כן כך, ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב, דכשמעלין את האדם במעלות, כפי ערך המעלה שמעלין אותו, צריך שיזדכך יותר, אפילו בדקדוקי מצוות כחוט השערה. ובכל מדרגה ומדריגה שעולה, צריך מירוק מחדש יעו"ש. אם הוא לא ראוי, אינו יכול להיכנס, הוא עדיין לא מתאים לכך. לא שמענישים אותו, רוצים שיסבול. אלא כיון שהוא לא נקי, ממילא לא שייך שיכנס למקום הזה. וקודם כל עושים חשבון עם האדם, אם קיים הדינים הכתובים בשו"ע.

כעת תשמעו דבר נפלא מאד, שאומר בעל כף החיים. מכך גם אפשר לראות, את המדרגה שלו בעצמו. רבינו יעקב חיים סופר, היה יהודי צדיק וקדוש, אשר ישב בבית מדרש בעיר ירושלם עיקו"ת תובב"א. יש לנו זכות משמים, שמצאו בזמן האחרון את הכתב־יד של הספר שלו, וגילו כמה טעיות שהיו בהדפסה. לדוגמא מצאו שהיה חסר דף אחד שלם, בחלק שלישי, אשר שכחו אותו בהדפסה. מצאו את הכתב־יד שלו ב"דרך מקרה" כביכול, לפני כמה שנים. נקוה שיעשו מהדורא חדשה, כי ישנן פה ושם כמה טעיות. וגם צורת ההדפסה אינה מאירת עיניים.

הוא כותב כך, וכל אשר נשמתו זכה ביותר, תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר. אדם שנשמתו מזוככת, מחפש חומרות. וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כ"כ, אם נשמתו בדרגות נמוכות, תאוה נפשו לילך אחר הקולות. וסימניך, בתר עניא אזלא עניותא. ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו, כמ"ש בעלי המוסר ודו"ק.

אם כן, כל אחד יראה את מדרגתו ומצבו, וטוב שישתדל ויחמיר במה שהוא יכול. רק לקחת בחשבון, שלא לעשות זאת מתוך עצבים, מה שנקרא 'נרווים', כי גם זה עצת היצה"ר. אם האדם עושה זאת מתוך לחצים וכדומה, הדבר אינו רצוי.