הלכות שמיטה להרמב"ם

פרק ראשון

[א] מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי', ונאמר בחריש ובקציר תשבות. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור:

[ב] אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות:

[ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן. אבל מכין אותו מכת מרדות:

[ד] כיצד, החופר או החורש לצורך הקרקע, או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות, מכין אותו מכת מרדות מדבריהן:

[ה] אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותם, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלו בשביעית, מכין אותו מכת מרדות:

[ו] אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ומקיימין האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו:

[ז] סוקרין את האילן בסקרא, וטוענין אותו באבנים, ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים, אם להברות את האילן אסור, ואם לסתום את הפצימים מותר:

[ח] משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה, מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את הכל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן. וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו:

[ט] ועושין עוגיות לגפנים, ועושין את אמת המים כתחלה, וממלאין את הנקעים מים:

[י] ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו:

[יא] משרבו האנסין והטילו מלכי גוים על ישראל לעשות מתנות לחיילותיהן, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן, הרי זה עושה:

[יב] הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית. אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי:

[יג] החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית. ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו. ואם מת יזרענה בנו:

[יד] המעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אע"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו, ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית:

[טו] הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש, ואם לאו אסור. הטומן את הלוף וכיוצא בהן, לא יפחות מארבעה קבים על גובה טפח וטפח עפר על גביו. וטומנו במקום דריסת האדם, כדי שלא יצמח. ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח:

[טז] בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות הארץ. אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות ואומרין הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך:

[יז] היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו:

[יח] הקוצץ אילן או שנים לעצים, ה"ז מותר לשרשן. קצץ שלשה או יתר זה בצד זה, לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ. בד"א מתוך שלו, אבל משדה חבירו מותר לשרש:

[יט] המבקיע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הבקוע בעפר, מפני שהיא עבודה. אבל מכסה באבנים או בקש:

[כ] המזנב בגפנים והקוצץ קנים, ה"ז קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה:

[כא] אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה:

[כב] כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים. אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף:

פרק שני

[א] לא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ, והוא משיקשור המתוק. ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל, כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה, ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. ולא יעשה בכל בית סאה יותר משלש אשפתות:

[ב] והרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה. והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה:

[ג] היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ ג' טפחים והערים הזבל, או שבנה על הארץ גובה ג' והעמיד עליו הזבל, אינו צריך שיעור, אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר, שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל:

[ד] מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו. וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו, נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין:

[ה] היתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת מפני מראית העין, כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית:

[ו] לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים ברבוע ג' על ג' על רום ג' כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו, ה"ז מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה:

[ז] גדר של אבנים שיש בגבהו י' טפחים או יתר ורצה ליטול כל אבניו, אם היו בו י' אבנים או יתר כל אחת מהן משוי שנים או גדולות מזו ה"ז נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מי' או שהיו פחות מי' אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים, נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ:

[ח] בד"א בשנתכוון לתקן שדהו, (או) שהתחיל ליטול בשביעית, אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו אע"פ שהוא קבלן גומם עד לארץ:

[ט] אבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה או שהיו מכוסות ונתגלו אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים ה"ז מותר ליטול אותן, היו קטנות מזה לא ינטלו:

[י] המסקל שדהו בשביעית מפני שהוא צריך לאבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות או גל של אבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש, יטול את כולן:

[יא] לא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר, מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חייץ על פני הגיא, וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זו תנטל:

[יב] אבני כתף והם הנטלות ב' ג' על הכתף, מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חבירו בין משדהו. וכן הקבלן מביא מכל מקום ואפילו אבנים גדולות, בין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה:

[יג] פרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לר"ה, מותר לבנותה:

[יד] אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין ר"ה. ומותר להעמיק עד הסלע, ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידין זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים:

פרק שלישי

[א] עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח. ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה:

[ב] אי זו היא שדה האילן, כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלשה אנשים, רואין אותן כאילו הם תאנים, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילם. והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו:

[ג] היו פחות משלשה לבית סאה, או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר והשנים אינן ראויין לעשות, או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה ואחד אינו עושה, אין חורשין להן אלא לצרכם, והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו:

[ד] היו מג' ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות:

[ה] היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינם עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, ודבר זה הלכה למשה מסיני:

[ו] היו עשויות שורה אחת (או) מוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד. והדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה:

[ז] אי זו היא נטיעה, זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה:

[ח] אילן שנקצץ והוציא חליפין, אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה:

[ט] וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה. אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות, וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותם, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר"ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש:

[י] פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין. ובזמן המקדש אין בונין מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנן לשביעית:

[יא] אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור. ואם לא עקר, הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור, מחייבין את היורש לעקור:

פרק רביעי

[א] כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל:

[ב] ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית:

[ג] הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל יוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות:

[ד] ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו:

[ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה:

[ו] ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מר"ה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין:

[ז] בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין, ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:

[ח] מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש:

[ט] באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה, הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית:

[י] התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים. ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית:

[יא] האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר פרי, אם נגמר פרים קודם ר"ה הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ר"ה אע"פ שהשרישו קודם ר"ה, הרי אלו אסורים משום ספיחים:

[יב] הירק בשעת לקיטתו. והאתרוג אפילו היה כפול קודם ר"ה ונעשה כככר בשביעית, חייב במעשרות כפירות ששית. ואפילו היה כככר בששית, הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית. ומתעשר כפירות ששית להחמיר:

[יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות. והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי. והירק אחר לקיטתו:

[יד] פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור:

[טו] עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים, ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר:

[טז] בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית:

[יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום קודם ר"ה, ושל בעל שמנע מהם ג' עונות לפני ר"ה, הרי אלו מפירות ששית. פחות מיכן הרי הם כספיחי שביעית:

[יח] הדלועין שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מלאכול אדם מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות ששית. ואם לאו אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחים. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית מותר:

[יט] לוף של ערב שביעית וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ:

[כ] הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ, ואותן העלין אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין:

[כא] בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע:

[כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור. ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה:

[כג] וכיצד עושה, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבשן בחרבה. ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה:

[כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ, שנאמר ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר:

[כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו'. ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית:

[כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית:

[כז] סוריא אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אע"פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן:

[כח] עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים:

[כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישאל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם:

[ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהם נאמן, כדי שלא יפוצו גוים ויבוזו פירות שביעית:

פרק חמישי

[א] פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע:

[ב] לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני:

[ג] ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש. דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה, ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר:

[ד] ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר, שהרי לא הניחן כדי לבוא לידי פסול:

[ה] פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול:

[ו] לסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. ולא יפטם את השמן. ולא יסוך במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס:

[ז] שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל, ואין סכין אותו בידים טמאות. נפל על בשרו, משפשפו בידים טמאות. ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל, וסך גופו ומתעגל על גבי קטבליא:

[ח] להדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן, שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר:

[ט] לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן אף ע"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם. אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה:

[י] מיני כבוסים כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה:

[יא] כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הסיאה והאזוב והקורנס, הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו:

[יב] מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה. ואם לקח בהן או החליף בהן אוכלי אדם באוכלי בהמה, הרי הן כאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם:

[יג] פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לא לגוי ולא לשכיר. ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש, או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית:

[יד] אין ב"ד פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית. אבל ניזונת היא משל בעלה:

[טו] אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנא' תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות:

[טז] ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה, וכן כל כיוצא בהן. הבוסר משיוציא מים, ואוכלו בשדה, וכן כל כיוצא בו. הזיתים משיכנסו סאה של זיתים רביעית שמן, פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניס שליש מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות:

[יז] מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות, מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו:

[יח] ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפניות בשביעית, מפני שהוא הפסד פרי. ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ, מותר לקוץ אותן כפניות:

[יט] אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה. אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית:

[כ] מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, מותר לרחוץ בה בשכר. ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית:

[כא] הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הן כעצים, אא"כ ראויין לצביעה, והקור קדושת שביעית חלה עליו:

[כב] הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהן טעם עדיין הם בקדושת שביעית:

[כג] אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט, ואם נתן ה"ז כמבוער. תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן. ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית:

פרק ששי

[א] אין עושין סחורה בפירות שביעית. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר. ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית. ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה:

[ב] לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר. ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר, מותר למכור המותר, והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר, ה"ז מותר, והדמים דמי שביעית:

[ג] כשמוכרין פירות שביעית, אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר, ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר:

[ד] ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום. ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן.

[ה] פירות חו"ל שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרין שהם מח"ל מותר:

[ו] חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה, בהוייתה תהא לעולם. ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה. נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה:

[ז] כיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפש שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית:

[ח] אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. בד"א בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול:

[ט] וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שמא יניחם ויגדל מהם עדרים. ואצ"ל שביעית עצמה. אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים:

[י] דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת. אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהם קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדן:

[יא] אין נותנין מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר האומנין. אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם:

[יב] האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום, שכרו מותר ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה. ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו לקט לי בו היום ירק, ה"ז כדמי שביעית, ואינו מציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית:

[יג] החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית. ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל, מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו:

[יד] הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו, ה"ז מותר. ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מהן:

[טו] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד, שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה, הרי זה אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה:

פרק שביעי

[א] פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית:

[ב] כיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן:

[ג] היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד:

[ד] היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהן הפקר, אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה. אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן. וכן כל כיוצא בזה:

[ה] אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו מפירותיו הראשונות, ה"ז אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלים בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת:

[ו] הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית, ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה:

[ז] וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד, הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן, חייב לבערן:

[ח] כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין:

[ט] שלש ארצות לביעור, ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת, עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים ארץ אחת, והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה:

[י] כיצד, היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה. וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן:

[יא] ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה, עד הפורים. ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה:

[יב] המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום:

[יג] כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם, וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין. ואם היה מתקיים בארץ כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין, אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ר"ה:

[יד] וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית, אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין:

[טו] קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים יש להם ולדמיהם שביעית וביעור. לולבי האלה והבוטנה והאטדין יש להן ולדמיהן שביעית, אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור:

[טז] איזו היא שעת ביעור העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן. עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות:

[יז] ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית, עד שייבש המתוק. ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית:

[יח] ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית, עד שתרד רביעה שנייה:

[יט] הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית. והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית:

[כ] בד"א באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית:

[כא] הכובש ורד שביעית בשמן של ששית, ילקט את הוורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית, חייב לבער השמן, שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור:

[כב] חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו. זה כלל, פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם:

פרק שמיני

[א] כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה:

[ב] ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר. זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית אסור למכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למוכרו לחשוד:

[ג] כיצד, מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור:

[ד] ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית:

[ה] היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין. ומותר למכור לגוי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רבים לישראל בחו"ל, ואינו חושש שמא יביאם לארץ:

[ו] ומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה אעפ"י שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות אף ע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים:

[ז] וכן משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור. אבל לא תבור ולא תטחון עמה:

[ח] מחזיקין ידי גוי בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכוורת, וחוכרין מהן נירין, לפי שאינם בני חיוב כדי לקנוס אותן:

[ט] מותר לעשות בסוריא בתלוש, אבל לא במחובר. כיצד, דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין, וכן כל כיוצא באלו:

[י] כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית עם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית:

[יא] הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה. ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב:

[יב] במה דברים אמורים בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן, אבל היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר כגון הפיגם והירבוזין והשוטים והחלגלוגות והכסבר של הרים וכיוצא בהן, ה"ז מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר:

[יג] וכל דבר שאינו חייב במעשרות כגון שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין והקלקיות ועדשים המצריות וכן זרעוני גינה שאינן נאכלות כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית:

[יד] בד"א בעם הארץ סתם, אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמור פירותיו למכור מהן, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור:

[טו] החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, שאע"פ שזה וזה מה"ת, מעשר טעון הבאת מקום מה שאין כן בשביעית, ושביעית אין לה פדיון משא"כ במעשר:

[טז] החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה:

[יז] כל החשוד על דבר, אע"פ שאינו נאמן על של עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים. לפיכך החשוד על הדבר דנו ומעידו:

[יח] הכהנים חשודין על השביעית, לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו אע"פ שהן אסורין על הזרים במיתה, ק"ו פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית תעלה. נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל ולא ימכרו לכהנים ככל מדומע, לפי שהם חשודין על השביעית:

[יט] הצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא:

[כ] גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית. ואם נתנו להן פת מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית הוא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להן פירות בשנה השמינית:

פרק תשיעי

[א] מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו:

[ב] אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע את המשמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ:

[ג] ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל:

[ד] אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה, ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב:

[ה] שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית, אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב:

[ו] שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמיט. ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר לא יגוש מ"מ לא לשלם ולא להשבע:

[ז] בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם, ה"ז ישבע אחר השמטה:

[ח] הלוהו ותבעו וכפר בו, והגיע השמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת:

[ט] המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת:

[י] המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, ה"ז נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב:

[יא] הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט:

[יב] קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה, משעת העמדה בדין:

[יג] המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת:

[יד] המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יתר משמיט היתר:

[טו] המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בית דין תובעין אותו. וכן ב"ד שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה:

[טז] כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו', התקין פרוזבול, כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועל בה:

[יז] אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין:

[יח] זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינין או העדים חותמין מלמטה:

[יט] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין קרקע ללוה, מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול. היתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול:

[כ] כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול:

[כא] אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד וא'. וחמשה שלוו מאחד דיו פרוזבול אחד לכולן:

[כב] כתב הפרוזבול תחלה ואח"כ הלוה אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרובול אחר שהלוה, נמצאת אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה:

[כג] לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול. כיצד, כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר. אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין:

[כד] המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובו. ואם אמר היה לי ואבד נאמן. שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד, אם אמר הן נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו, והיתומים אינן צריכין פרוזבול:

[כה] הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, שאילו אמר היה לי ואבד נאמן ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד:

[כו] טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלוה, ה"ז נאמן, שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור:

[כז] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית:

[כח] כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש, והרי לא נגש. ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך:

[כט] החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך. ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו:

[ל] מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר השמר לך וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה תורה עליו בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל. והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו':