גדר "משמיעי קול של שיר", האם שמיעת מוזיקה דרך טייפ וכדו' מותרת, ואם כן, באילו תנאים ובאלו שירים

מתוך השיעור השבועי מוצש"ק ויחי ה'תשע"א

לגבי עניין הטייפ וכדו', דנו הרבה פוסקים בנושא זה. אלו שרצו להתיר לשמוע מנגינות וכלי זמר דרך טייפ או מה שהיה בעבר פטיפון, אמרו שבעצם אינם כלי זמר ממש, אלא רק כלים שהקליטו בהם כלי זמר. שאלו אותנו, האם יש לזה דין של כלי זמר או לא. שאלה זו נשאלה בזמננו, ויש שרצו לדייק מתוך מה שכתוב ברמב"ם ובשו"ע. אחד מהם הוא שו"ת שבט הלוי חלק ששי סי' צ"ד, שמביא ראיה מהרמב"ם הזה לאסור. הוא כותב כך, אשר שאל כב' אותי בענין גדרי איסור שמיעת כלי זמר, הנה ז"ל רבינו הרמב"ם פ"ה מהל' תענית הי"ד וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החרבן, ואפי' שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכו'. וכבר כתבתי דמסיפא דלשון רבינו שלא התיר רק שירה בפה שלא על היין, א"כ מה זה שכתב עוד ברישא וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר. אלא דהרמב"ם סגר עלינו את השער ואסר כל משמיעי קול שבעולם, אפילו אינו כלי מיוחד לכך. ומסברא הנ"ל דאפילו שמיעת פטיפון היינו בכלל כלי שיר  יע"ש לדינא. יוצא מהרמב"ם שהכל נאסר.

בזמן האחרון היה קצת ויכוח בין שני רבנים ספרדים בנושא זה, וברצוני לעשות קצת שלום ביניהם. מצד אחד הרב בן ציון מוצפי שליט"א, פרסמו דבריו בגנזי המלך. ומצד שני הרב מאיר מאזוז, פורסמו דבריו בירחון אור תורה, ששם הוא דוחה את דבריו. אבל מי שיודע את יסודות הדברים, יראה שבעצם בנושא מסויים הדברים משתווים. אבל אולי אתחיל עם הנושא השני.

מובא בעלון גנזי המלך דבריו של הרב מוצפי שאומר כך, הרמב"ם כותב וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, ז"א 'כלי שיר' אסור לנגן, 'זמר' אסור, ו'קול' יש עוד מלה מעניינת 'משמיעי קול שיר'. שאלתי לפני למעלה מארבעים שנה את מורי ורבי הרב בן ציון אבא שאול, והוא אמר שמפה יש רמז גם לטייפים ולדיסקים. כי בהתחלה יבוא אדם ויאמר בסדר, שירה חיה וכו' זה אסור, כי כתוב שאסור לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר, אבל הרמב"ם ממשיך ואומר ממש דברי נבואה, יבואו ימים שיהיו 'משמיעי כלי שיר', אורגנים למיניהם וכל מיני... אסור לשמוח בהם. ואסור לשומעם מפני החרבן. דהיינו, מה שכתב הרמב"ם משמיעי קול של שיר, הוא כתב זאת ברוה"ק, והכניס בדבריו שיש כלים שאינם כלי זמר בעצמם, כמו אורגן, טייפ וכדומה, אבל הכל נכלל באיסור של הרמב"ם. כך הוא אומר.

אבל נלענ"ד שיש פה עניין, שאף אחד כמעט לא עמד עליו, והוא מה המקור של הרמב"ם. אפילו הגר"א כותב, מאיפה הרמב"ם לקח את המושג משמיעי קול של שיר, הוא מציין את הגמרא של גרדאי, מה שכתוב על האורגים שמנגנים בשעת עבודתם. כך הוא מציין.

בזכות פירוש המשניות החדש שבהוצאת מכון המאור, עלינו על המקור. וזו ממש אמת לאמיתה של תורה, ממש דבר מפליא. ולפי"ז נבין מה באמת הרמב"ם מתכוין במושג משמיעי קול של שיר.

יש משנה במסכת סוטה, כמה משניות אחרי העניין של משבטלה סנהדרין בטל השיר, בה כתוב כך, בפולמוס של אספסינוס, גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. מה זה אירוס? כאן מנוקד האֵירוּס, אצלי שגור בפה האִירוֹס. זה גם חרוז יפה, אספסינוֹס ועל האירוֹס, יש פה שיר יפה... אבל בכת"י קדשו של מהרי"ץ, ראיתי שהוא מנקד אִירּוּס, עוד עשה דגש ברי"ש. אינני יודע אם הדגש הוא טעות או לא, בכל אופן האל"ף בחירק. אבל יכול להיות שגם מה שמנוקד פה במשניות אֵירוּס הוא נכון, כי יכול להיות שבאירוסין השתמשו באירוס הזה, והוא נקרא על שם זה. אבל זה רק השׁערות. בכל אופן, מה זה הכלי הזה אִירוֹס? כתוב אדם יאמר בלשון רבו, אני רגיל לומר על האִירוֹס. מפרש הרמב"ם, צורת אצטוונא חלול שקושרין על אחד משני בסיסיו עור ומכין עליו, תשמעו, והוא מין של מנעימי קול, ושמו אצלנו במערב התא"ר. הרמב"ם ממש מאיר את עינינו. את המלה הזאת 'מנעימי קול', בכל פירושי המשניות עד היום כתבו ותרגמו במלים אחרות, אבל בגלל שהרב עזרא קורח הי"ו דייק לתרגם את המלים בערבית ממש בלי להעביר למלים אחרות, הוא ממש פתר לנו את הבעיה. והוא מין של מנעימי קול. כתוב פה בעצם שהאירוס הוא כלי של מנעימי קול, דהיינו קושרים על אחד משני בסיסיו עור, ונוקשים עליו כעין תוף. על אף שתוף הוא כלי זמר ממש, כמ"ש ותקח מרים הנביאה את התוף בידה, אולי לא אלאה אתכם פה בכל השקלא וטריא בעומק העניין, אבל אני אומר רק בתמצית של הדברים. מנעימי קול שהרמב"ם מדבר עליהם, זה מה שהוא כותב בחיבורו 'משמיעי קול'. זה כמו האירוס שכתוב כאן במשנה. הרמב"ם לא כתב סתם דברים מעצמו, כשהוא כתב בחיבור ומשמיעי קול, כוונתו היתה לאותה גזירה שהיתה אח"כ בפולמוס של אספסינוס שגזרו על האירוס. כי הרי הרמב"ם לא כתב במקום אחר את הגזירה הזאת, לכן הרמב"ם רצה להכניס פה גם את הגזירה השניה וכתב את עניין משמיעי קול.

הגמרא בסוטה דף מ"ט ע"ב אומרת, מאי אירוס. א"ר אלעזר, טבלא דחד פומא. אומר רש"י, זוג של עינבל אחד שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות. ממשיכה הגמ', רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא. אתא אבוה, תבריה. אמר ליה, מיחלף בטבלא דחד פומא. זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא. רב הונא רצה לשעשע את הבן שלו, עשה לו טנבור, אומר רש"י, והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה, וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל ושוטחין על פיו עור כשהוא לח ומותח והוא מתייבש שם מאליו, וכשמכין עליו במקל דק הוא מוציא קול צלול. ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר. אם כן, יש אירוס שהרמב"ם מתאר אותו כמו שאמרנו, ויש טנבור כמו שמובא בגמרא שהוא דומה לאירוס, ורב הונא עשה אותו ואביו שבר, כי נכון שלא עליו היתה הגזירה אבל הוא מתחלף ודומה לו. א"כ, עכשיו הבנו, מה פירוש משמיעי קול של שיר שאומרים הרמב"ם והשו"ע. יוצא לפי"ז שיש כלי זמר ממש, כמו חלילים ונבל וכדומה, אבל יש דברים שהם רק עושים קולות כמו תיפופים, דברים שעושים רעש אבל אינם עושים קולות של זימרא, וזה נקרא משמיעי קול. ולכן אביו אמר לו, אם תעשה את הטנבור על פומא דחצבא, דהיינו על פה של כד, או אפומא דקפיזא, אומר רש"י כלי שמחזיק ג' לוגין, אם תעשה כך יהיה מותר, אפילו שזה בשביל לנגן. ובעצם זה דומה לפח שלנו. לכן, מה שנדמה לאירוס שהוא בגדר משמיעי קול שמשמיע דברים נעימים, נאסר, כי הוא בכלל הגזירה, אבל דבר אחר שהוא בדרגא פחותה מזה, שאינו דומה כ"כ לכלי שיר, מותר. יוצא אם כן שהפח מותר, כיון שאינו בגדר משמיעי קול של שיר. וגם הצ'חנה שהנשים מתופפות עליה, העשויה ממתכת או מנחושת, אינה בגדר של כלי נגינה, ואינה בכלל הגזירה.

ממילא אלו שאמרו שהרמב"ם דיבר ברוח הקודש, והוא התכוין גם לטייפים ודיסקים של זמנינו, ודאי שהרמב"ם לא התכוין לכך. הוא דיבר על האירוס, ואין פה לא נבואה ולא רוח הקודש. הרמב"ם כתב את מה שכתוב במשנה רק שהוא הגדיר זאת מבחינה הלכתית והכליל את המשנה בסוטה עם הגמרא. משמיעי קול זה מה שכתוב במשנה אירוס, וזה שייך לגזירה שכתוב בגמרא. אבל דברים אחרים שהם רק קולות של הרעשות זה בדרגא פחותה, ולא בכלל הגזירה ואינו בכלל כלי זמר אלא בגדר של שירה בפה.

בעניין של הטייפ יש שדנו והתירו, כי טענו שזה לא שירה חיה. אבל אלו סברות קלושות. דנו בזה בכמה ספרים, בשו"ת חלקת יעקב ובעוד ספרים דנו בשאלה האם להתיר או לא. בשו"ת אפרקסתא דעניא כותב שמש"כ הרמב"ם משמיעי קול של שיר, הוא מתכוין לצפצוף של העופות כמו התוכים וכו'. אבל אם הוא היה יודע את המקור של הרמב"ם, הוא היה רואה שזה בכלל לא דומה. הוא נדחק להגיד שהכוונה ברמב"ם על צפצוף של עופות, אבל אחרי שאנחנו יודעים את מקור הרמב"ם, ויודעים דברים ברורים, ממילא כל הפירושים האחרים נדחים. הם לא קישרו את זה עם האירוס כי התרגום של המלים האלו לא מופיע בשום תרגום של פירוש המשנה להרמב"ם, לכן הם חשבו שהרמב"ם כתב משמיעי קול של שיר מסברא. אבל עכשיו שאנחנו יודעים על פי התרגום המדוייק שזה האירוס שכתוב במשנה, שהם מנעימי קול, ממילא ברור למה הרמב"ם התכוין.

בשו"ת חלקת יעקב חלק או"ח סי' ס"ד כותב כך, מי יתן והיה אשר יתכשר דרא להיזהר מבלתי שמוע זמרת הרדיו, האמת היא שלא הייתי רוצה לדבר ולהזכיר את המלה רדיו, אני אדבר על טייפ, אבל הוא מדבר על רדיו כי כנראה בזמנם היה אחרת, אבל היום הרדיו הוא מוקצה מחמת מיאוס, לא בשבת אלא בחול. לא נדבר על המכשיר הזה בכלל, נשתדל לא להזכיר אותו, אבל בספרים מזכירים כי כנראה אז עוד היה קצת הוה אמינא שמותר לשמוע לצורך מסחר, חדשות וכדו'. יש עוד סברא גדולה להתיר, כיון דבשעת הגזירה לאסור את הזמרא משום אבילות, לא היה עדיין [הרדיו] הטייפ, לא חל הגזירה על [הרדיו] הטייפ. שמעתם איזו סברא? מתי שגזרו, לא היה טייפ, לא היה פטיפון. כך הוא טוען. ואצלו זה לאורך כל הדרך. הרבה פעמים ראיתי אצלו, בכמה מקומות שהוא דן על נושאים שונים, הוא אומר שזה גזירה חדשה. למשל הוא דן, האם לברך הגומל על אוירון, והוא אומר לא, לא היה אוירון בזמן חז"ל. חז"ל לא אמרו לברך על אוירון, לכן לא נברך. הדבר נשמע תמוה ומוזר מאד. בכמה מקומות הוא כותב סברות כאלה. למשל הוא אומר, יש חבורה שעושים אסיפה בשבת על צרכי הכלל, האם יש גזירה שמא יכתבו בסוף פרוטקול מהמשא ומתן, אולי כאן זה דוקא כן מתקבל, כי פה בעצם אין חשש שיכתבו, אבל זה גזירה שאם יעשו אסיפה אולי יכתבו, הגזרות של חז"ל לפעמים זה גם בדבר רחוק. אבל בעניינינו, זה חלק מהתקנה. ברור שזה משמח. הרי התקנה של חז"ל היתה בגלל שזה משמח ואסור לשמוח, א"כ בדיוק הפוך, הטייפ יותר יפה ויותר קל לשמוח איתו. דבריו ממש תמוהים. ראיתי גם ששאלו את הרב אלישיב שליט"א, מובא בקובץ בית אהרון וישראל, הוא כותב פה שהוא אמר את הסברא הזאת בפני הרב אלישיב, והוא אמר שזה לא נכון.

מאידך, יש כאלו שהגזימו לצד השני. הויכוח בין רבני זמנינו הוא מן הקצה לקצה. חלק אמרו שהטייפ נקרא כלי שיר, ואפילו אם זה רק שירה בפה, הטייפ עצמו נחשב כלי שיר. גם זה תמוה ומוזר. לעשות את הטייפ כלי שיר, אפילו שבקלטת יש רק שירה בפה? הרי שירה בפה לפי שו"ע והרמב"ם אסורה רק על היין, אבל בלי יין משמע שמותר, אז אם אדם הקליט שירה בפה ורוצה לשמוע, הם אומרים שעכשיו זה כבר נקרא כלי שיר, הטייפ נהיה כמו חליל לפי דבריהם. זו גם סברה תמוהה. גם את זה הוא מביא פה בקובץ בשם ספר אז נדברו, וכותב ששאל את הרב אלישיב גם על זה, והוא אמר שגם זה לא נכון.

א"כ אנחנו לא נלך בדרך קיצונית, לא לפה ולא לפה, אלא דרך המלך נלך. כי הרי מה ההבדל בין כל כלי זמר לטייפ, שהטייפ אינו יכול לחדש מנגינות אלא רק להכפיל מנגינות, מה שהקלטת זה מה שישמעו, אם זה דבור זה נחשב דבור, אם הקלטת שירה בפה זה נחשב שירה בפה, ואם אתה משמיע כלי נגינה יש לו דין של כלי נגינה. כך הסברא נותנת.

נחזור לויכוח בין הגרבצ"מ בגנזי המלך, להגרמ"מ באור תורה. כתוב בגנזי המלך כך, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, הם שלשת עמודי ההוראה, שלשתם אסרו לחלוטין וכו'. הרמב"ם הגדיל לעשות יותר מכולם, גם בספר ההלכה שלו היד החזקה בהלכות תענית, גם בשו"ת שלו. בשו"ת שלו, יותר חמור. שם שאלו אותו על השעאר, והוא כתב את תשובתו בערבית. היו להם שירים בערבית שנקראים שעאר, ז"א פרקי שירה של ערבים. וערבים דאז בזמן הרמב"ם לפני 800 שנים, אפילו 850, לא היו אנשים מזולזלים שמדברים או שרים שירים של תועבה חלילה וחס או שירי אהבה ח"ו. לא, שירים שיש בהם איזה רמה מסוימת, שהם מדברים באיזה שבחים של כל מיני עניני טבע וכדו', ובכל זאת הרמב"ם אסר אותם לחלוטין. זה מה שמובא בגנזי המלך בשם הרב מוצפי.

על זה השיב לו הרב מאזוז באור תורה. פשוט ביקשו ממנו להיכנס לעובי העניין, רצו לשמוע מה דעתי בנושא. משיג עליו באור תורה כך, מה שכתב שהערביים בזמן הרמב"ם לפני שמונה מאות שנה לא היו אנשים מזולזלים שמדברים או שרים שירים של תועבה ח"ו או שירי אהבה ח"ו, ובכל זאת הרמב"ם אסר אותם לחלוטין, נעלם ממנו מה שכתב הרמב"ם הלכות תשובה (פ"ח ה"ו), כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה. שבגן עדן מביאים להם נשים וכו'. הרמב"ם הרי כותב זאת וזה מפורסם, והם גם שרים זאת בשיריהם. אבל צריכים לדעת, הרמב"ם עוד כתב בעדינות, כי הערבים משוגעים לגמרי, הם חושבים שכל אחד יביאו לו שמה שבעים בתולות, לא חמש אלא שבעים, עכשיו מובן למה הם מוכנים להתפוצץ. אם מכניסים להם בראש כך והם מאמינים בזה, הוא מוכן ללכת לגּאנה, לגן עדן, כדי לקבל את זה. כי הבעיה איתם שיש להם אמונה. אצל הנצרים, האמונה חלשה. דברנו פעם למה בארצות אירופה אין להם חי"ת ועי"ן, מפני שאינם מאמינים בחי עולמים, לכן הקב"ה הוציא להם את ההגייה הנכונה מהפה. לערביים יש, כי הם כן מאמינים, חסר להם רק פ"ה, כי הפה שלהם מלוכלך. הגמרא במסכת קידושין דף מט ע"ב אומרת, עשרה קבים זנות ירדו לעולם, תשעה נטלה ערביא. ממילא הם גם שרים על הנושאים האלה. לכן הוא כותב באור תורה, וטוען על הגרבצ"מ, אם כן מה אתה רוצה, וכי בזמן הרמב"ם הם לא שרו שירים של תועבה? הרי זה רמב"ם מפורש בהלכות תשובה. וממשיך, וכן מה שכתב בפיה"מ אבות (פ"א מט"ז) "שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו שענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות... או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה... וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם, עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס. וזו סכלות גמורה, שהדבור לא ייאסר ויֻותַּר וייאהב ויימאס ויצֻווה באמירתו, מצד הלשון שנעשה בו, אבל מצד עניינו" וכו'. ע"ש באורך. וידוע כמה שירי חשק כתבו בספרד בימי הרמב"ם בהשפעת שירי הערבים, ועליהם כיוון שיש בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וכשנשאלו על כך התנצלו שכוונתם להראות תפארת לה"ק שלא חסר בה דבר או שזה בדוגמת שיר השירים. ויש שכיוונו לדברים עמוקים בשבח החכמה או התורה (עיין בספר עומר השכחה דף קל"א ע"ג, ובספר תולדות חכמי תונס ערך ר' שמואל אבוזמיל עמוד רצ"ה ואילך). אבל הערבים עצמם כיונו לכל דברי חשק ותועבה בעולם, וזה ידוע ומפורסם. וכאן הוא מקשה עליו, ומכאן סתירה למ"ש הרבצ"מ לקמן, שמי ששר באנגלית אסור לשמוע אותו ואת הדיסקים שלו, ושזוהי דעת הרי"ף בתשובה. ע"כ. ונעלם ממנו שהרמב"ם גדול המחמירים כותב בפירוש שהעיקר התוכן ולא הלשון כלל. והרי"ף שאסר לחזן ששר שירים בערבית, הכוונה לשירי חשק ואהבה בערבית כידוע בימים ההם. והוא מביא את התשובה של רב האיי גאון שהבאנו קודם, וכן מה שכתב רב האי גאון, "וזמרא דאסר מר עוקבא היינו נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח אדם נאה ביופיו וכו', כגון שירים של ישמעאלים הנקראים אשעאר אלגזל, והאי זמרא אפילו בפומא אסור". ע"ש. כוונתו פשוטה לשירי חשק של הערבים. עכשיו תשמעו, וכתב "לשבח אדם נאה ביופיו" בלשון נקיה. שמעתם? אתם מתפעלים, אבל אני חושב שזו טעות.

הוא מפרש את מה שכתוב ברי"ף לשבח אדם נאה ביופיו, שזה בלשון נקיה. כשהוא יקרא את מה שאמר מר עוקבא 'נגינות של אהבת אדם לחבירו', הוא יסביר שהכוונה לאהבת אשה. כך הוא הבין וכך הסביר.

ברצוני להביא ראיה הפוכה. לא נתווכח על הראיה שלו כי זה להתווכח על ה'מה', אלא ניתווכח על המקור. כי האמת היא, זה שהרי"ף הביא את התשובה של רב האי גאון בקיצור, זה קצת בלבל אותם. הם קראו אשעאר, אבל לא לחינם כתוב במקור אשעאר אלגאזל, כלומר שירי מליצה. דהיינו, השירים של הישמעאלים יש בהם הרבה תועבה וזה היה בכל הדורות, גם בזמנינו וגם בזמנם. אינני יודע אם פעם היו יותר טובים או פחות טובים, אבל פחות או יותר זה אותו דבר. אבל סתם אשעאר, לבד, זה שירים. רבינו שלום שבזי קראו לו שעאר. יש משפחת שעאר, פירושו משורר. שמעתי שהם בעצם ממשפחת שבזי, מהצאצאים שלו, אבל בגלל שהם לא רצו להתגאות בזה, לכן החליפו משבזי לשעאר, אינני יודע אם זה מדויק, אולי חלקם כך, אבל בכל זאת זכיתי ומצאתי מישהו ששם משפחתו גם היום שבזי, מישהו ברכסים, מנהל בית ספר, ששמו שבזי. אמרתי לו, יש עוד אנשים? אמר לי לא, רק אנחנו. אבל רובם ככולם של צאצאי רבינו שלום שבזי החליפו את שם המשפחה, כדי לא לקחת לעצמם יותר מדי פאר וגאוה. א"כ שעאר לבד, זה משורר, או שירים. אבל אשער אלגאזל, הכוונה שירי מליצה. דהיינו אצל הישמעאלים יש שירים של תועבה, ויש שירים שמדברים על גבורה או על נדיבות או יופי, ועל זה מדבר רב האיי גאון. אבל הוא [הגרמ"מ] עושה את דברי רבינו האיי גאון קיצונים מקצה לקצה, לפי דבריו הוא מתחיל לדבר על שירים ותושבחות לקב"ה שזה מותר, ומצד שני עובר לדבר על שירי תועבה ושירי חשק. מה פתאום. זה ודאי אסור. אין לזה בכלל קשר לחרבן, כי שירי חשק אסורים גם בלי שום קשר לחרבן. מה שגזרו לאסור בגלל החרבן זה רק שירי המליצה האלו, שהם בעצם היו מותרים לפני החרבן. אבל שירים של דברי תועבה, זה תמיד היה אסור, בכל הדורות ואפילו לפני החרבן.

ומי שירצה זאת במפורש, יש לנו ספר המאורות לרבי מאיר המעילי מנרבונה, רבו של רבינו מנוח. הוא מביא את הרי"ף וכותב כך במסכת ברכות דף ק"א ק"ב, אבל נגינות של אהבת אדם לאשה כגון אלו שאומות העולם עושין, אין ספק בהן שאותן יש בהן איסור גדול, והם דברי ערוה ועבירה בין בבית המשתה בין במקום אחר, וכל שכן כשהם בלשון הקודש שמחלל דברי הקודש בדברי איסור. א"כ יוצא, שאי אפשר לפרש כמו שהבין באור תורה, כי הרי כתוב במפורש שזה ודאי אסור, ומפורש שהרי"ף לא התכוין לזה.

מצד שני, מה שכתוב בגנזי המלך, אלו דברים שלא נכתבו ע"י הגרבצ"מ, אלא דברים שנאמרו בעל פה, ואולי בגלל זה הדברים יצאו לא כ"כ מדויקים, אבל תוכן הדברים נכון. דהיינו, לפי המלים שכתוב פה אכן נראה מדבריו שבזמן הרמב"ם הערבים לא היו כ"כ מתועבים וכו', אבל הוא לא התכוין לכך, כי ודאי שהם היו מתועבים, הכוונה היא רק שהשירים שמדבר עליהם הרמב"ם האשעאר האלה, לא מדובר על השירים הגרועים אלא על שירי מליצה כמו שירי גבורה נדיבות יופי וכדומה, שזה באמצע, והם אלו שנאסרו מפני החרבן.

ממילא יוצא, שבעצם הויכוח פה הוא לא כל כך משמעותי, רק שהדברים לא הובנו או לא נכתבו במדויק, או שכנראה נאמרו מתוך הזכרון, ולכן יצא פה הבנות לא נכונות. ולמסקנא יוצא שלפני החרבן מה שהיה מותר לשיר, שרו, ודבר שאסור לשיר, לא שרו. ואחרי החרבן הגבילו את השירה רק לשירות ותושבחות להקב"ה.

צריכים גם להסביר את דעת הרמב"ם לגבי השירה בפה, אם היא אסורה רק על היין כפי שכותב הרמב"ם בחיבור, אבל אם לא על היין מותר, או כפי שכתב בתשובות והביאו הטור, שאוסר אפילו שלא על היין. הדבר צריך בירור אבל הזמן כעת לא מספיק, בל"נ בהזדמנות הבאה.

על כל פנים, נסכם את הנושא כדי שלפחות נגיע להלכה אחת למעשה. כפי שאמרנו, הרמב"ם לא ראה את התשובה של רב האיי גאון במקור אלא ברי"ף, מזה הבין הרמב"ם שההיתר הצטמצם, אבל לאמיתו של דבר הגאון התכוין להתיר כלי זמר, אם הם שירים ותושבחות לקב"ה. מצד שני, הרמב"ם שאסר לא חילק בין רגיל ללא רגיל, לא כהתוס' שחילקו ושעל פיהם הביא הרמ"א את ההיתר של לא רגיל. ממילא לפי התשובה של הגאון מותר שירים ותושבחות להקב"ה, גם אם הרמב"ם לא כל כך הסכים לזה. וכבר ראינו זאת בהרבה מקומות, כמו בברכות השחר, שלגאונים יש מסורת מחכמי התלמוד, וכמו שהרמב"ן אומר שהגאונים ישבו על כסא ההוראה של רבינא ורב אשי, דהיינו שהם המשך ישיר של חכמי התלמוד, והם אומרים שאף אחד מישראל לא נמנע מזה, ואנחנו סומכים עליהם. הם מעידים במפורש שהמנהג פשוט שמתירים כלי זמר בבתי משתאות ובבתי חתן וכלה אם הם שירות ותושבחות לקב"ה. אפילו בתי משתאות סתם. ממילא, אם אנחנו אומרים שגם מוזיקה מטייפ נחשבת כלי זמר, אז שירים שאינם שירות ותושבחות אסור, אבל שירים שהם שירות ותושבחות מותר.

אולם, קצת קשה לומר כן, כי לפי"ז לכאורה יכול להיות שיהיה מותר לשמוע כל הזמן שירים ותושבחות דרך טייפ, מאחר ובעצם אלה שיש להם טייפ שומעים כל הזמן, והרי לפי התוס' ההיתר הוא רק בשאינו רגיל, אבל ברגיל אסור, ונכון שהרמב"ם ושו"ע לא חילקו בין רגיל ללא רגיל, אבל אם אנחנו מסתמכים על דעת רבינו האיי גאון במקור כפי שהוברר לנו כעת, וכי אפשר להתיר לשמוע כל הזמן ולהיות רגיל בכך אפילו שהם שירות ותושבחות להקב"ה? שייך שאדם ישמע כל הזמן שירים, ושאנשים יעשו כל ימיהם כחגים? לכן נראה, שגם אם התרנו על פי הגאון בניגוד לדעת הרמב"ם, אי אפשר להקצין לצד השני ולא לחלק כדעת התוס' והרמ"א בין רגיל לשאינו רגיל, יהיה מותר לשמוע שירים ותושבחות להקב"ה רק באופן שאינו רגיל. ממילא יוצא שגם לשיטתנו יכול להיות שיש היתר, אמנם לא על פי השו"ע והרמב"ם כי לדעתם אסור לשמוע בכלל, רק אם זה לצורך מצוה מותר, וגם על זה יש ויכוח. אבל לפי הרמ"א זה תלוי אם רגיל או לא רגיל. לכן אם אנחנו נלך לפי התשובה של רב האיי גאון יהיה מותר, אבל אנחנו לוקחים את ההיתר הזה רק במקרה שהוא לא רגיל, דהיינו אם זה לא בצורה קבועה.