הלכות טהרה על פי מנהגי יהדות תימן לפי סדר הש"ע

סימן קפ"ה - דין אשה שאמרה טמאה אני ואחר כך אמרה טהורה אני

א. (סעיף א' בש"ע) האשה שהיא בחזקת טמאה, אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי. ויש מקילים אפילו כשרומזת לו על כך כגון בנתינת חפץ מידה לידו בכוונה, וכן נוהגים.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ז סעיף י"ב)

סימן קפ"ו - דיני בדיקת האשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש

א. (סעיף ב' בש"ע) אם אין לה וסת קבוע שלש פעמים הראשונים, צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש, הוא בעד שלו והיא בעד שלה וכו'. ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש. והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש. ולמנהגינו אפילו בשלושת הפעמים הראשונות לבעלת וסת שאינו קבוע אין צריך בדיקות אלו בין לפני התשמיש בין לאחריו, כי היא בחזקת טהרה. ואם רוצה להחמיר, תבוא עליה ברכה. וכן הבעל אם יחמיר לקנח את עצמו בעֵד אחר תשמיש, תבוא עליו ברכה. דלא כרבינו הרמב"ם. - ומנהג פשוט בקהילותינו שלא לשמש מול אור החשמל או נר וכיוצא בהם, ודלא כמיעוט מקומות בקצת ארצות שנהגו קולא בזה.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ד סעיף א' הערה ג' ד"ה ולהלכה,וסימן קנ"ג סעיף י"ד והערה מ"ז)

סימן ק"צ - דיני כתמים ובדיקות האשה

א. (סעיף א' בש"ע) דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה, וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה. וכן הוא מנהגינו פשוט, דלא כהרמב"ם שסובר דיום שנמצא בו הכתם הוא ממניין השבעה.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ה סעיף ט"ו הערה ל"ג)

ב. (סעיף ו' בש"ע) הא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה, וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד במקומות שחוששין להם אין להם שיעור. המנהג בקהילותינו בזה כהי"א בש"ע שזוהי דעת רבינו הרמב"ם, שאם נמצא כתם על בשרה, טמאה אפילו אם הדם מועט מאוד, ורק בבגדה טהורה עד שיעור כגריס.(שע"ה שם סעיף ג' הערה ז')

סימן קצ"ב - דיני כלה הנכנסת לחופה

א. (סעיף ב' בש"ע) שבעת ימים הללו מונים אותה משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין. לכתחילה צריך לקבוע את הזמן הנישואין בימי טהרתה של־כלה, על־ידי חישוב זמני וסתותיה הקודמים, באופן שתספיק למנות שבעת נקיים ולטבול קודם הנישואין. וכן הוא מנהגינו, מפני שלדעת רבינו הרמב"ם חופת־נדה אינה קונה, דהיינו שעדיין לא נגמרו הנישואין. - יש מצריכים כשהיתה נדה בשעת החופה, לחזור על הקידושין לכשתטהר, ואין מנהגינו כן.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ג סעיף ח' הערה כ')

ב. (שם בהגהה) וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה אם שמרה שבעה נקיים. אם היא טמאה, המנהג הוא שמודיעים לו מתחילה על כך, ואינו צריך לשאול את כלתו.(שע"ה שם סעיף ט')

ג. (סעיף ד' בש"ע) חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. בלילה, בשעת הדוחק יש מקום להקל אפילו בקטן (מגיל שש או שבע, עד תשע) אצל החתן, וקטנה (גם־כן מגיל שש עד תשע) אצל הכלה, ויש שנוהגים כך. אבל ביום מותר להם להתייחד, אמנם ראוי להחמיר. (שע"ה שם סעיף ו')

סימן קצ"ג - דין דם בתולים

א. (סעיף א' בש"ע) הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו ופורש מיד וכו', וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה. ואפשר [אפילו לכתחילה] לא להמתין ארבעת־הימים הללו, על־ידי שבאותו יום עצמו תקנח ותנקה מקום יציאת הדם מכל צדדיו בחתיכת בגד רך, ותרחץ בפנים אותו מקום במים חמים, כדי שיצא ויפלט ממנה כל הזרע. ואז תפסוק בטהרה לפני שקיעת־החמה, ותמנה שבעת ימי נקיים, וכן לגבי שאר אשה, וכן הוא מנהגינו פשוט. (שם בש"ע) ונוהג עמה בכל דיני נדה לעניין הרחקה, אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה וזו מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפילו בסדין שהדם עליו. ומנהגינו להחמיר שדינה כמו נידה לגבי כל העניינים לרבות שלא לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ג סעיפים י', י"א הערות ל"א, ל"ז)

סימן קצ"ד - דיני יולדת ומפלת

א. (סעיף ג' בש"ע) המפלת כמין בהמה חיה וכו', וכל צורת ולד או שפיר או שליא וכו', עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות, חוששת לולד. ואם כלו שבעת נקיים בתוך ארבע עשרה יום, אם טבלה קודם ליל חמשה עשר לא עלתה לה טבילה. (ס"ק ד' בש"ך) ומשמע דבמפלת ליכא מאן דמחמיר להצריכה שמונים ואחד יום, וסגי לה בשבעת נקיים אחר ארבע עשרה יום וכ"נ מדברי האחרונים, ומ"מ נראה דבעל נפש יחמיר לפרוש ממנה ליל ארבעים ואחד וליל שמונים ואחד ספק זכר או נקבה. והמנהג להקל כדעת רוב הפוסקים.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ו סעיף ד' סוף הערה ח')

סימן קצ"ה - דברים האסורים בזמן נדותה

א. (סעיף ב' בש"ע) לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך, אסור). ומנהגינו להחמיר אף בזריקה מידו לידה, או מידה לידו, ואפילו בזריקה כלפי מעלה לְעֶבְרָהּ. וכן במסירת תינוק אף־על־פי שהוא יוצא מעצמו מחיק האחד אל השני, מנהגינו להחמיר.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ב סעיף ב')

ב. (סעיף ג' בש"ע) לא יאכל עמה על השלחן אלא אם כן יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו. כשהם אוכלים בחבורת בני־הבית או אורחים, ואפילו רק אדם אחד נוסף, אין צורך לעשות הפסק ביניהם (גם אם אוכלים כולם מתוך כלי אחד), וכן המנהג. ואם אפשר להחמיר מה־טוב. - יש שנהגו חומרות יתירות בהרחקה מהנדה שאינן מן הדין, כגון לייחד לה לבדה כלי מאכל ומשקה וכיוצא בזה. ואם הם רוצים לשנות ממנהגם ולהקל, צריכים לשאול מורה הוראה, כי יש אופנים שצריך התרת נדרים.(שע"ה שם סעיפים ד', כ"א)

ג. (סעיף ח' בש"ע) ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נידותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה. וגם בתימן היו בקצת מקומות נוהגות כך ללבוש אז בגדים מכוערים ומטולאים, באופן שהנשים ברחוב היו מכירות בה שהיא טמאה. אבל דרך־כלל לא היה מנהג זה. ויש שנהגו ללבוש בימי טהרתה בגד אחד יותר יפה, שניכר הוא רק לבעלה כסימן מוסכם ביניהם, ובימי טומאתה אינה לובשתו.(שע"ה שם הערה כ"ז)

ד. (סעיף י' בש"ע) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס (בפניו) ולהניחו לפניו על השלחן, אלא אם כן תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה. זה לדעת מרן הש"ע, אבל לדעת רבינו הרמב"ם מותר לה למזוג ולהניח הכוס לפניו על השולחן כרגיל ואפילו ביד ימינה, ואין איסור אלא שתושיט לידו ממש, וזהו הנהוג בינינו, וכתב מהרי"ץ שראה כמה גדולי־תורה נוהגים כן. שאר משקין (חוץ מיין) וכן כל המאכלים, מותרת להכינם לו ולהגישו לפניו כרגיל ללא שום שינוי, אבל לא להושיט לידו. וכן הוא מנהגינו.(שע"ה שם סעיפים י"ב, י"ג)

ה. (סעיף קטן י"ט בפתחי תשובה) ליכנס לבית־הכנסת להתפלל. כתב בספר חמו"ד כ"י נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נדתה ונכון הוא ע"כ. הרבה נשים לא נהגו לחוש לזה, כי היו בתימן רגילות לילך קבוצה של־נשים לבקר הקבר ביום השביעי לאֵבֶל (ויש ביום שלישי) והיו הולכות אפילו בימי זוב דמן, וכן בתשעה באב. ויש מקומות שנהגו מקרוב הנשים לימנע מלילך בימי טומאתן, ויש שהתירו עכ"פ שתעמוד ברחוק ארבע אמות מן הקברים, והן נמנעו אז גם מלהיכנס לביהכ"נ. ברם גם הן לא נמנעו מלילך בחדשי הריונן. ומקרוב בארץ ישראל יש נמנעות גם אז. אבל התפילות והברכות וכיוצא בהן, תאמר גם בימים האלה כרגיל, ואפילו היולדת בתוך ארבעים ושמונים יום מהלידה, וכן הוא המנהג(שע"ה שם סעיף כ"ב, הערה ל"ה)

סימן קצ"ו - דיני לבישת הליבון ובדיקתה

א. (סעיף ג' בש"ע) ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם וכו'. המנהג בקהילותינו שלובשות לבן ולא צבעוני במשך כל שבעת הימים, דלא כהרמב"ם, כי לאחר החקירה היטב נודע לנו שגם אותן שלבשו מכנסיים שחורות סמוך לבשרן, מכל מקום בז' נקיים הניחו בתוכו בד לבן נגד אותו מקום, או תפרוהו לבגד השחור.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"א סעיף י"א הערה כ"ח)

ב. (סעיף ג' בהגהה) ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה, שתרחץ ולובשת לבנים, אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה די בכך, וכן נוהגין ואין לשנות. כן נתפשט המנהג גם אצלינו אעפ"י שהרמב"ם ומרן לא הצריכו זאת. ובאופן שצריך למנוע חשש פליטת שכבת זרע, צריכה קינוח היטב ורחיצה גם בפנים בעומק במים חמים. ועדיף לנהוג כן תמיד כדי שלא לחלק בין אם שימשה ללא שימשה.(שע"ה שם סעיף י' הערה כ"ו)

ג. (סעיף קטן ד' בפתחי תשובה) ימי הספירה. הגאון הקדוש בעל של"ה בדף ק"א הצריך שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום וכו', כדכתיב וספרה לה. אך בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד ס' קכ"ג חולק עליו וכו'. ומנהגינו דאינה צריכה לספור להוציא בפיה מספר שבעת ימי הנקיים, וגם בליבה אינה צריכה לספור כל יום.(שע"ה שם סעיף ג' הערה י"ב)

ד. (סעיף י"א בש"ע) הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם היא תוך שש עונות לשימושה סותרת אותו יום, לפי־כך המשמשת מטתה וראתה אחר־כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה שש עונות שלימות שמא תפלוט, לפי־כך אינה מתחלת לספור עד יום חמישי לשמושה וכו'. ובקהילותינו יש הנוהגים כעיקר הדין הנזכר בש"ע שתמתין רק ארבעה ימים ותספור מהיום החמישי שבעה נקיים. אמנם רבים נהגו חומרא יתירא להמתין שבעה ימים, עד ההפסק. וכבר גאון רבני תימן מהרי"ץ זצוק"ל, עמוד ההוראה והמנהגים, דחה מנהגם זה בשתי ידיים, והורה הלכה למעשה כדעת הרמב"ם והשלחן ערוך ורוב הפוסקים שאין ראוי לנהוג בדרך זו לפי שאינו מנהג אלא טעות.(שע"ה שם סעיף ט"ו הערה ל"ה)

ה. (סעיף י"ג בש"ע) האשה ששמשה מטתה וראתה אחר־כך ופסקה, ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה, תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע. (שם בהגהה) ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה, והכי נהוג וכו'. וכתב מהרי"ץ שמנהגינו להתיר(שע"ה שם סעיף ט"ו)

סימן קצ"ז - שלא תטבול האשה ביום

א. (סעיף ב' בש"ע) אם בעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד. וכשאין הבעל נמצא, נוהגות הנשים שלא לטבול.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ח סעיף א')

ב. (סעיף ג' בש"ע) אסורה לטבול ביום שביעי, ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום שמיני או תשיעי אינה יכולה לטבול ביום משום סרך בתה. ומנהגינו שטובלת רק מאחרי שקיעת־החמה ומעלה, אף־על־פי שיש סוברים שדוקא מאחרי צאת הכוכבים.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ז סעיף י')

סימן קצ"ח - דיני טבילה וחציצתה

א. (סעיף ו' בש"ע) שיער שכנגד הלב ושבזקן הנדבק זה בזה מחמת זִיעה חוצץ, שבראש ושבבית השחי אינו חוצץ, ושבאותו מקום באיש אינו חוצץ, ובאשה בנשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ. שיער בית הערוה, מנהג הנשים להסירו לִגְמַרֵי [גם בזמן טהרתן, עיבור והנקה], על ידי סם או גילוח בסכין, או לכל הפחות לקצצו במספריים (מה שיותר סמוך לבשר) וכדומה, ונוהגות לעשות הגילוח בכלל ההכנות לטבילה. ושיער בית השחי, לא נהגו הנשים בקהילותינו להסירו.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ז סעיף ב' הערה ד' וסימן קנ"ח הערה י"ח)

ב. (סעיף י"ז בש"ע) צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות, אינו חוצץ. "חִנּא" שהנשים צובעות ידיהן, רגליהן, ציפרניהן ושערותיהן, אינו חוצץ בטבילה, וכן המנהג.(שע"ה שם סעיף ז')

ג. (סעיף כ"ד בש"ע) ויש נוהגות שלא לאכול בשר ביום לכתן לבית הטבילה מפני שהוא נכנס בין השיניים יותר ממאכל אחר, אף על פי שבודקות וחוצצות השיניים חוששות דילמא תשתייר מיניה ולאו אדעתה ומנהג יפה הוא. וכן הוא מנהגינו [ביום הטבילה מן הבוקר]. ולא רק בשר בהמה אלא אפילו בשר־עוף. וכשחלה טבילתה במוצאי שבת או במוצאי יום טוב, יכולה לאכול אפילו בשר־בהמה, רק שתיזהר לחצוץ את שיניה היטב היטב אחרי כן. והוא הדין לחול־המועד ופורים, וכן לכל סעודות מצוה כשהאשה שייכה לשמחה, וכן המנהג דרך־כלל להקל. (שם בהגהה) ואין לה לעסוק כל היום קודם הטבילה בבצק וכו'. והמנהג בקהילותינו שמתעסקות בבצק אעפ"י שנמנעות מהבשר.(שע"ה שם סעיף ד' הערות י', י"א)

ד. (סעיף מ' בש"ע) צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת וכו'. ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה, ובלבד שתרפם וכו'. וכן נהגו בכל קהילותינו עד הדור האחרון. וכאן היום שהדבר אפשרי, נהגו מנהג טוב שהמשגיחה הממונה בודקת את הטובלת מכל חשש חציצה. ומכל מקום יש להזהיר שהמשגיחה לא תורה הוראות, הן לקולא והן לחומרא, אא"כ בדבר הידוע לה בבירור גמור בלא שום חילוק.(שע"ה אהע"ז סימן קנ"ח סעיף ח' הערה י')

ה. (סעיף מ"ח בהגהה) יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות שלא ירגישו בהן בני אדם וכו'. וכן המנהג פשוט גם אצלינו להסתיר כל ענייני הטבילה, ואפילו מחברותיהן הטובלות אז עמהן, יש שהיו מסתתרות ומתעטפות על פניהן לבלי הכר. גם כלה הטובלת לראשונה, המנהג שהולכת בצניעות עם אמה או אחת מקרובותיה בלבד, באין רואה הליכתן וחזרתן. ואמנם במעט מקומות (מחוז ביצא) נהגו שמלוות נשים בשמחה ובשירים את הכלה לטבול, ולפי שהורגלו בכך אינו נחשב אצלם לגנאי ופריצות.(שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ח סעיף כ"ד הערה ט"ל)

סימן קצ"ט - בדיקת בית הסתרים, ודיני חפיפה בשבת ובחול

א. (סעיף ג' בש"ע) חפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה. והמנהג הכשר שתתחיל לחוף מבעוד יום, ועוסקת בחפיפה עד שתחשך ואז תטבול. וכן מנהג כשר שאף על פי שחפפה, תשא עמה מסרק לבית הטבילה ותסרוק שם. וכן יש נוהגות לקחת המסרק עמהן לבית הטבילה, ולחזור לסרוק ראשן קודם הטבילה, ומנהג יפה הוא. (שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ז סעיף ט')

ב. (סעיף ד' בש"ע) חל טבילתה במוצאי שבת שאֵי אפשר לחוף מבעוד יום תחוף בליל טבילתה. (שם בהגהה) ומכל מקום מנהג יפה הוא שתרחץ היטב בערב שבת ובמוצאי שבת תחזור ותחוף ותסרוק מעט (טור). וכן הוא מנהגינו [כהרמ"א]. - בתימן נהגו לטבול בבין־השמשות של־ליל שבת, וחזרו קודם שיצאו האנשים מביהכ"נ הן ברוב המקומות שהמקוואות היו קרות, הן בעיר צנעא שמקרוב חיממו המקוואות. ובחול טבלו משחשכה ממש, אחר צאת הכוכבים, כנראה מפני הצניעות שלא יראו אותן האנשים בלכתן או בחזרתן, מפני שאז הוא זמן מנחה וערבית, מה שאין כן בערב שבת שכל האנשים בביהכ"נ, כי הקבילו שבת מבעוד יום. (שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ח סעיף י"ט הערה ל"ה ד"ה ובלוח)

ג. (סעיף ו' בש"ע) חל ליל טבילתה במוצאי שבת והוא יום טוב שאי אפשר לחוף, אז תחוף בערב שבת. וכן אם חלו ב' ימים טובים ביום חמישי וששי וחל ליל טבילתה בליל שבת, תחוף ביום רביעי בשבת, ותקשור שערותיה כדי שלא יתבלבלו. (שם בהגהה) גם תיזהר בימים שבין החפיפה לטבילה מכל טנופת ושלא ידבק בה שום דבר גם מנגיעת תבשילין וכו'. ולדידן אדרבה אין להנהיגה שתיזהר בכך, פן תבוא לזלזל בבדיקה שלפני הטבילה וכמבואר בבית יוסף.(שע"ה שם הערה ל"ו)

ד. (סעיף י"א בש"ע) נתעסקה באותו המין בין טבילה לבדיקה אינה צריכה טבילה אחרת שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו. ולדידן אינו כן, הואיל והיא בחזקת טומאה, ורק אם תאמר שיודעת בודאי שלא היה זה עליה בשעת טבילה א"צ לחזור ולטבול באופן זה שנתעסקה.(שע"ה שם הערה י"ד ד"ה כמו)

סימן ר' - אימתי תעשה ברכת הטבילה

א. (סעיף ד' בש"ע) כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה, תברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הטבילה ותפשוט חלוקה ותטבול. וכן הוא המנהג הקדום והעיקרי אצלינו לברך תחילה ואח"כ לטבול. והמנהג בדרך כלל לטבול שלש פעמים, ויש נשים צדקניות הטובלות שבע פעמים. וצריך שגם ראשה יהא מכוסה בשעת הברכה, וכן המנהג. כלה אינה מברכת שהחיינו, אף־על־פי שזוהי טבילתה הראשונה בחייה, וכן הוא המנהג בקהילותינו. (שע"ה אהע"ז ח"א סימן קנ"ח סעיפים י"ד, ט"ו הערות י"ט, כ"א וסימן קנ"ג סעיף א' הערה ד')