מאמר שהשמחה במעונו

לק״י

ליל כ״א כסלו, לסדר קטנתי מכל החסדים התשע״ג ליצירה, בשכ״ד לשטרות

מאמר שהשמחה במעונו

מאת הרה"ג משה רצאבי שליט"א

רב קהילת "פעולת צדיק" בעיר אלעד ומו"צ בבית ההוראה

ששה פירושים לברכת ״שהשמחה במעונו״ ❖ רקיע מעון חמישי או שמיני ❖ ארבע דרגות בבני אדם בעת האכילה ❖ טעם שאין אומרים שהשמחה במעונובעת סיום מסכת ❖ מה יכוין האדם בעת שיש לו שמחה.

א) כתב מהרי״ץ זיע״א בעץ חיים חלק א׳ דף ק״ע ע״א וזה לשונו, בבית חתנים אומר שהשמחה במעונו. כתב רבינו בחיי פרשת תרומה כי יש למעלה מערבות רקיע שמיני ששמו מעון ושם נהרי שמחה, ולכן אנו אומרים שהשמחה במעונו וכו׳ עיין שם. וכתב ה״ר זכריה בנימוקיו להרמב״ם [הוא מהר״ר זכריה הרופא, מקדמוני חכמי תימן לפני כחמש מאות שנה, בפירושו על הרמב״ם בכתב יד ועדיין לא נדפס. משבי״ר] הטעם לפי שתכלית שמחת האדם היא בחתונתו וסמך לזה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אמנם שמחה זו יש לה הפסק, משא״כ בשמחתו יתברך שאין לה הפסק, ולרמוז שאין שמחה כשמחת המקום ברוך הוא, אומרים ברוך שהשמחה במעונו על שם עוז וחדור, במקומו (העתקתיו מלשון ערבי) ועיין רד״א. עכ״ל מהרי״ץ:

ודברי רבינו בחיי הם שם בפרק כ״ה פסוק י״ח בשם קצת מחכמי הקבלה יעו״ש. ובספרו כד הקמח ערך חתן הרחיב בזה יותר וז״ל, ולפי שאין שלימות השמחה בעולם הזה, תקנו ז״ל בבית חתנים לומר בברכת המזון שהשמחה במעונו, לומר    שהשמחה שאנו משמחים לחתן וכלה לא מאתנו היא אבל היא במעונו, הוא הרקיע ששמו מעון ששם נהרי ששון נהרי שמחה ע״כ. ורוצה לומר שלכן תקנו הנוסח במעונו לא במקומו או במכונו וכדומה. וכן הובא בעוד ראשונים וכדלקמן. כי מקור הדברים מפירוש התפלות לה״ר יעקב ב״ר יקר רבו של הרמב״ן ח״ב דף מ״ב ע״א. ולפי זה נראה הכוונה כיון שבעוה״ז אין השמחה שלמה, לכך אנו מזכירים עתה את השמחה שלפני המקום ברקיע מעון שהוא מקור השמחה, כדי למשוך ולהוריד משם שמחה שלמה ואמתית לחתן וכלה של מטה:

(ובעיקר מה שכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה        שם למעלה מערבות רקיע שמיני מעון וכו׳ ולמעלה ממנו רקיע תשיעי ששמו מכון ושלשתם יחדיו השביעי השמיני והתשיעי נקראים ערבות וכו׳ ע״ש. צריך לעיין שלכאורה אין זה מכוון עם מה שאמרו בחגיגה דף י״ב ע״ב ריש לקיש אמר שבעה רקיעים הן, וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וכו׳ מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וכו׳. ונמצא דגם בגמרא אמרו שברקיע מעון יש ענין שמחה של שירת המלאכים, אבל שם מנאוהו חמישי לרקיעים. וכן כתב בעל העיטור (דף ס״ד ע״ב) על פי הגמרא הנז״ל, וז״ל, ולפי שמעון הוא מקום השיר כדאמרינן מעון שבו כתות כתות של מלאכי השרת ואומרים שירה לפני המקום, והשירה היא השמחה לפני המקום כדכתיב החדלתי את תירושי המשמח אלדי׳ם ואנשים, לפיכך אומרים שהשמחה במעונו וכו׳ (המשך לשונו העתקנו לקמן ד״ה ובעל ע״ש). וכן כתב בספר המנהיג הלכות נישואין בשם רבותיו בצרפת (וכ״ה בפירוש ר״י ב״ר יקר שהיה בצרפת וכדלעיל, וכ״ה במחזור ויטרי סס״י תצ״ב בשם רבינו תם. וע״ע בארחות חיים הלכות ברכת המזון סי׳ י״ג) והובא גם ברד״א שציין אליו מהרי״ץ בסוף דבריו. וכן כתב בערוך השלחן אבה״ע סי׳ ס״ב סעיף מ׳. ומכל מקום רבינו בחיי כתב כן בשם קצת מחכמי הקבלה. ונראה שכוונתו לדברי הזוהר שם פרשת תרומה דף קס״ד ע״ב ושבע רקיעין אינון וכו׳ כמה דאוקמוה וחד רקיעא דקיימא עלייהו וכו׳ [עיין בחגיגה שם דף י״ג ע״א ואמר רב אחא בר יעקב עוד רקיע אחד יש וכו׳. משבי״ר] רבי יוסי אמר תשע רקיעין אינון וכו׳ ע״ש. ועיין עוד בשערי זוהר עמ״ס חגיגה שם שציין להרבה מקומות בזוהר שדיברו בענין הרקיעים. ולקושטא דמלתא נראה שאין כאן מחלוקת במנין הרקיעים ומה למעלה ומה למטה, אלא שכל אחד דיבר על בחינה אחרת והרקיעים הם סוד הספירות העליונות כמש״כ חכמי האמת. וכן ראיתי עד״ז בבן יהוידע שם ד״ה אמר,דרב יהודה וריש לקיש שם לא פליגי ע״ש. וכבר כתב רבינו חננאל בפירושו שם דדברים אלו כולן שאמרו קבלה הן הלכה למשה מסיני וכו׳ ע״ש. וידוע מה שדנו בספרים אם שייך מחלוקת בהלכה למשה מסיני ואכמ״ל):

וענין מספר שמיני שכתב רבינו בחיי, אפשר מפני ששמחת חתנים הם שבעה ימים אבל מספר שמונה בהרבה מקומות רומז למעל הטבע ומנהג העולם שנברא בשבעה ימים, כגון שמיני עצרת ומילה בשמיני שמונת ימי חנוכה וכן התורה ביום החמשים אחר שבעה שבועות וכו׳, וכמו שהאריך בזה מהר״ל בספרו נר מצוה (דף כ״א וכ״ג ועוד). וזכורני שגם רבינו בחיי על התורה דיבר בזה. ולהכי נקט הכא כדעת קצת חכמי הקבלה, כי כאן המכוון על השמחה העליונה שמעל לטבע שיש בה שלמות מה שאינו מצוי בשמחת העוה״ז:

ב) ובעל העיטור כתב עוד שם בזה״ל, ובית המקדש מיקרי מעון כדאמרינן המעון הזה וכו׳ לפי שבו השרה שכינתו, והלויים אומרים שירה לפני המקום בכל יום ומברכים שהשמחה במעונו ע״כ. ולפי דבריו דמעונו רומז לבית המקדש, יש לפרש עוד שראו להזכיר ברמז את בית המקדש כמו שתקנו לשום אפר בראש החתן על שם אם אשכחך ירושלים וגו׳. ובאופן אחר יש לומר דמברכים לחתן וכלה של מטה שתשרה השכינה במעונם כמו ששרתה השכינה בבית המקדש, ויהיה ביתם מעון לשכינת עוזנו ועל דרך הכתוב אוהל שכן באדם. ועיין עוד למהרי״ץ בעץ חיים ח״ג בפירוש פיוט אם אפס רובע הקן ״אהל שכן״ אם רקן. וזהו כענין שאמרו חז״ל איש ואשר, זכו שכינה ביניהם, הוא שם י״ה הניתן בהם הרומז לשכינה, ואם לאו אש אוכלתן, וכן תמצא שבבית המקדש היו חמישה עשר דברים כמנין י״ה לרמוז לזה, וכמו שכתב רבינו בחיי בפרשת תרומה פרק כ״ה פסוק ז׳, ובהגהות הריב״ה רוטנברג שם:

ג) ואחר כך הוסיף מהרי״ץ להביא דברי מהר״ז הרופא, ומשמע שהוא פירוש נוסף. וכדי להבין דבריו היטב נקדים דלכאורה פירוש רז״ה קשה, שהרי אנו באים לשמח החתן לא לצערו ולהזכיר לו ששמחה זו יש לה הפסק:

אמנם כיו״ב מצינו שכתב הרמב״ם בתחילת הלכות אבל בזה״ל, ומשה רבינו ע״ה תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה ע״כ. וכתב על זה הרדב״ז בפירושו וז״ל, כלומר אע״פ שמן התורה אין אבילות אלא יום אחד, תיקן להם שיהיה אבילות נוהג ז׳ ימים שיהיו ימי האבל כימי השמחה, כלומר בימי השמחה יתן אל לבו יום המות, וכן אמר שלמה (קהלת ז׳) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה ע״כ. ובא לבאר מה ראה הרמב״ם להזכיר שבעת ימי המשתה כאן. ונמצא שלא רק טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה וגו', אלא אף בעצם משתה החתן הזכירו עכ״פ ברמז ענין ז׳ ימי האבל, וצריך ביאור למה:

ובפשיטות יש לומר שבמקום ריבוי שמחה כמו אצל חתנים עלולים בקל לימשך לקלות ראש היתול וליצנות, ולידי עבירה מפני רוב השמחה. ועל דרך שמצינו אצל איוב שהיו עושים בניו משתה כל יום אצל אחד מהם, ואיוב היה מעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו׳ וכנזכר בתחילת ספרו. וכן כתב מהרי״ץ בעץ חיים ח״ב דף ג׳ ע״ב תקנו הראשונים לומר מזמור אשרי האיש בכל לילי יו״ט כי המועדים המה ימי שמחה ויש לחוש שמא מתוך שמחה יבואו לידי עבירה וכו׳. ועיין עוד בקידושין דף פ״א ע״א סקבא דשתא ריגלא או בפרש״י ותוס׳ וערוך שם. וכן מה שאמר המלאך המגיד למרן הב״י פרשת ויקהל בטעם שקבעו תענית אסתר קודם פורים כדי שלא יקטרג השטן ביום פורים אם יחטאו מרוב מאכל ומשתה ע״כ. ומטעם זה תיקנו גם כן לברך על שינוי יין הטוב והמטיב שהיא ברכת האבל ועל הרוגי ביתר, וכמש״כ רבינו בחיי בכד הקמח באות ס׳ ערך שמחה, והביאו הגרעק״א בהגהותיו על הש״ע או״ח ריש סי׳ קע״ה ושאר אחרונים. ובברכות דף ל׳ ע״ב וגילו ברעדה וכו׳ חזינהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייה וואעציבו ע״ש. ועד״ז כתב הרמב״ם בתשובה (ירשלם התש״כ) טעם שאסרו חז״ל אחר החרבן לשורר כי השיר מעורר את הרגש ועלולים לחטוא ע״ש:

ולזה תיקנו ברכה זו לרמוז לחתן ששמחה זו אף שהיא תכלית שמחת האדם יש לה הפסק, ועל כן אל יקחך לבך בשמחה זו אלא שמח בשמחת המקום ברוך הוא שאין כמותה, ובכוונה זו מובטח לו שלא יחטא. ואף לפירושו צריך לומר דמה שתפשו לשון במעונו משום שהשמחה נמצאת ברקיע מעון. ויותר מזה יש לפרש אליבא דהרז״ה למאי דמוכח בחגיגה שם דשירת מלאכי השרת בלילה היינו לימוד התורה, מדהביא ועל זה אחר כך כל העוסק בתורה בלילה וכו׳ שנאמר יומם וגו׳ ובלילה שירה עמי. וכן תרגום (איכה ב׳, ט׳) קומי רוני בלילה, עסוקי במשנה בליליא וכו׳. וכן בלשון הזוה״ק רינה דאוריתא:

ד) אמנם יותר מזה נלע״ד הטעם בעניינינו שתיקנו לרמוז שמחת המקום, שכיון שהם שמחים יכוונו שמחה זו לשמחת המקום ברוך הוא. ועל דרך שכתב הטור באו״ח סוף סי׳ תקכ״ט מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב״ה אשר שמחם, ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו ואם כך היא שמחת העוה״ז אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, אם כן מה תהיה שמחת העוה״ב התמידית שאין אחריה תוגה, ויתפלל להקב״ה שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם ושישמחנו בשמחת העולם וכו׳. והביאו גם כן מהרי״ץ בעץ חיים חלק ב׳ שם בטעם למה תיקנו לומר בלילי יו״ט מזמור למה רגשו ע״ש:

וביתר שאת וביתר עז ראה והתבונן דברי אחד קדוש מדבר, כמובא בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ט״ו בשם החסיד ה׳׳ר יוסף יעבץ ממגורשי ספרד, שעת השמחה מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לא, משל לאדם שיש לו בן במדינת הים שבעת שמחתו יזכרנו וכר. והביאו גם הרב חמדת ימים (הספרדי) בענין פורים דף של״ד אות ג׳. ודברי הר׳׳י יעבץ הם בפירושו למסכת אבות פ׳׳ג על משנת שלשה שאכלו על שלחן אחד וכר, ושם מנה בזה ארבע דרגות. א׳, רשעים שאוכלים למלא יצרם ושוכחים את ה׳. ב׳, אותם שמזמרים אז שירות ותושבחות. ג׳, אוכל אבל זוכר גם ללמוד שזה עדיף מזמירות ושבחות לה׳. והד׳, שמתוך האכילה והשמחה נזכר מאליו בשמחת התורה ועל זה הביא המשל לאחד שיש לו בן במדינת הים וכו׳. וזו דרגא גבוהה. שמתוך שמחת הגוף הוא נזכר ממילא בשמחת התורה, וזה מורה גודל היותו דבוק בתורה בכל נפשו, אשרי אדם שככה לו. ודון מכל האמור לעניינינו לפרש על דרך זו הברכה שהשמחה במעונו, שנכלל בזה ג״כ שמתוך שמחת החתונה הוא נזכר מאליו בשמחת ואהבת התורה שהיא השמחה במעונו של הקב׳׳ה, ולדבר זה זוכים בו יחידי סגולה בלבד. ובעיקר חיוב השמחה ומעלתה, וענין הכתוב בתוכחה בפרשת כי תבוא תחת אשר לא עבדת וגו׳, ודברי הרמב׳׳ם בזה בסוף הלכות סוכה, האריכו בספרים, וכן אאמו״ר שליט׳׳א בשערי יצחק יעוש׳׳ב:

וכעין פירוש מהר״ז הרופא ראיתי אחר כך בערוך השלחן אבה״ע סי׳ ס״ב סעיף מ׳, שהיה אחד מן הגדולים שרצה שיאמרו שהשמחה במעונו בעת סיום מסכת שהרי אין שמחה כשמחת התורה, והורה כך ונתבלבלה השמחה (במקומות) [במהומות] גדולות, ותלה הדבר במה שרצה לחדש דבר שלא תקנו קדמונינו (ים של שלמה בבא קמא פ׳׳ז סימן ל״ז). ונראה לי הטעם דאדרבה כשנתבונן אין בנישואין שמחה שלמה וכו׳ ולפיכך אנו אומרים שהשמחה במעונו, כלומר שבעוה״ז ליכא שמחה שלמה ורק למעלה כמ׳׳ש עוז וחדוה במקומו, אבל לימוד התורה השמחה שלמה בעוה״ז, ולפיכך אין לומר בסיום מסכת, דאף לנו יש אז שמחה שלמה יעו׳׳ש:

ולמדנו מכל האמור שיש לכוין שתי כוונות עיקריות בברכה זו שהשמחה במעונו. האחת, שאנו מבקשים ממנו יתברך שלא תהיה השמחה מאתנו אלא מאתו יתברך, מהרקיע ששמו מעון, שמשם ישתלשל וימשך שמחה לחתן וכלה של מטה, ובזה תהיה שמחתם שלמה בלי עצבות כלל. והשנית, לרמוז לחתן ששמחתו לא תהיה שלמה אם לא שיוסיף לכוין שמחה זו לשמוח בשמחת המקום ברוך הוא, ולהכניס אז בלבו חשק ואהבה לו יתברך ולהתפלל שיטה לבו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם:

ומלבד זה כתבנו עוד בס״ד שני פירושים הנכללים בנוסח זה שקבעו חז״ל שיש לכוין בהם, דמעונו רומז לבית המקדש שנקרא מעון, כדי שנזכור ונזכיר חרבן בית המקדש בעת שהחתן שלמטה בונה את ביתו (וכענין שהוכיח הנביא את ישראל אתם יושבים בבתיכם ספונים והבית הזה חרב) על דרך אם אשכחך ירושלים וגו׳ (ועיין עוד פלא יועץ ערך שמחה ואכמ״ל). ועוד לברכם שתשרה השכינה במעונם כמו ששרתה בבית המקדש, וכענין שאמרו איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ובזה תהיה השמחה שרויה במעונם תמיד, בבחינת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם: