חסרון הצער על החרבן נובע מחסרון ההרגשה מה היה לנו, ותיקון ממהרי"ץ זי"ע לסיבות שגרמו לחרבן

בכל אופן, כיון שאנחנו נמצאים במצב, כמו שאנו אומרים בתפילה כי בצרה גדולה אנחנו, ולמעשה אנחנו מצפים שה' יעשה לנו נסים, צריך לדעת שהקב"ה לא עושה נסים בחינם.

מצאתי כתוב בספר של רבי חיים סינואני זצ"ל, מוסר ממש נעים, איך הקב"ה מתנהג עם האדם. במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אם אדם מקיים מצות, אבל כשהוא עייף לא מעניין אותו, גם ה' מתנהג איתו רק בדרך טבע. כמו שהוא מתנהג בשמירת התורה, כך הקב"ה מתנהג איתו. אבל אם אדם מתנהג למעלה מן הטבע, כמו יוסף בן סימאי, לא מחפש מה הדין, לא מחפש להקל על עצמו, אלא מתנהג יותר מהכוחות שלו. לפעמים אדם לא מנצל את כוחותיו, לומד מתעייף והולך לנוח, ולמעשה הוא מפסיד את הזמן. אם אדם מנצל באמת את הכוחות שלו, הרי יש ח"ו זמנים שאדם מגלה פתאום שיש לו כוחות עצומים שלא חשב שיש לו, כך לפי הרצון שלו הוא יכול לחזק את עצמו ולהתרומם. הוא כותב בספר מקום מקדש בפרשת חיי שרה, עה"פ וה' ברך את אברהם בכל, האדם מה שזרע יקצור, כשיעור מה שעבד האדם את ה' בתורתו ובמצוותיו, כנגדו מודד לו ה', אם מעט ואם הרבה. הוא מביא פה כל מיני דוגמאות, לא אאריך כי יש פה שנים שלושה עמודים שהוא כותב על זה, רק אביא לכם דוגמא. הוא מביא שבתימן טבלו במקואות קרים, כנראה אצלנו זה לא שייך אבל הוא נותן דוגמא כזאת, בטבילה במקוה, כגון בערב שבת או בערב יו"ט המים קרים, ואינו רוצה לטבול כראוי, אז הוא נכנס מעט מעט ולא יכול לסבול. כנראה טבל חצי גוף, לא יכול להיכנס לתוך המים. א"כ גם הקב"ה יתנהג איתך לפי דרך הטבע. דהיינו, הקב"ה לא ישנה בשבילך את הטבע. אם תצטרך נס, הקב"ה לא יעשה לך. לדוגמא, אם לפי טבע העולם, באו על אדם ליסטים להרוג אותו בדרך, יכול להיות שיבואו אנשים ויצילו אותו, אבל לא יקרה שפתאום יבוא נחש ויכיש את הליסטים. ההצלה תהיה רק בדרך הטבעית, שאנשים ישמעו ויצילו אותו. למשל הוא אומר כך, אדם שכל עבודתו יותר מטבעו ומזגו, אם נחלש כוחו בעת עסקו בתורה הוא לא חש, מוסיף  והולך אם תרצה להתגבר עליו השינה הוא מתחזק בגבורה, עד שתלך לה. כל היום וכל הלילה לא יחשה פיו מגירסא ולא חש שתש כוחו, וכך הוא נותן עוד כל מיני דוגמאות. אם אדם מחזק את עצמו ועושה יותר מהכוחות שלו כביכול, לא שח"ו מזיק לעצמו אלא משתדל, עושה השתדלות, גם הקב"ה עושה.

ממילא, כשאנחנו מדברים על חרבן בית המקדש, לצערנו כ"כ התרחקנו, כמעט אלפיים שנה אחרי חרבן בית המקדש השני, וק"ו מבית ראשון, ולצערנו אנחנו כבר לא חשים את חסרון בית המקדש. יש הלכה בשו"ע, שכל ירא שמים יקום בחצות לומר תיקון חצות, להצטער על החרבן. לצערנו אנחנו לא רואים אנשים שעושים את זה. בדורות שעברו היו הרבה אנשים שקמו לעשות תיקון חצות.

נזכרתי בסיפור על הרב מבריסק זצ"ל. כשקמה המדינה, היה יהודי שבא לחזו"א עם שאלה, אמר לרב, ששים שנה אני אומר תיקון חצות, עכשיו שכבר קמה מדינת ישראל, האם להמשיך להגיד תיקון חצות או לא? החזו"א הסביר לו, תראה, אפילו שקמה המדינה עדין אין בית המקדש, הרשעים בשלטון וכו'. הסביר לו באריכות, כדי שימשיך לומר תיקון חצות. אומרים שכשסיפרו את זה להרב מבריסק הוא אמר, אינני מבין כמה סבלנות יש לחזו"א, איזה שוטה השואל, ששים שנה הוא מתפלל כדי שבן גוריון יהיה ראש ממשלה? על זה התפללת ששים שנה?

למעשה כתוב בספרים, שאדם לא יטעה את עצמו. אדם לא יכול להגיד תיקון חצות סתם כקורא מזמור, אם אין לו צער ואינו יכול לבכות על החרבן. כתוב בספרים אימרה חזקה, אם לאדם אין צער ואינו מסוגל לבכות על חרבן בית המקדש, שיבכה על החרבן של עצמו. תבכה על עצמך, שאתה במצב כזה שאינך יודע מה זה בית המקדש. נתנו על זה משל מאד מענין, לקשר בין הדברים. אם לדוגמא נקום מחר בבוקר, וח"ו אין שמש. הזהירו אותנו קודם, אמרו אם לא תחזרו בתשובה, ה' יעשה שלא יהיה שמש בעולם, ולא שמעו. ואכן מגיע יום אחד ואין שמש, ועוד יום, ופתאום כל העולם קר. מה יעשו? יחפרו כוכים בתוך הקרקע ויתחבאו, שנה, שנתים, עשר שנים, אלף שנה, אלפיים שנה. אח"כ מה יספרו האנשים, פעם בעבר היתה שמש שהיתה יוצאת ומחממת את העולם, אבל היום אין שמש. בלי בית המקדש, אין שמש. חסר לנו אור. רק שמרוב הזמן שעבר, לא מרגישים את החסרון, כך שאפילו מי שיבוא ויגיד, כדאי לך לצאת אולי יש שמש, הוא כבר לא חושב על זה.

ולמעשה אנחנו הרי עושים הרבה דברים זכר לחרבן, אבל לא שמים לב. בכל בית יש זכר לחרבן, אבל מי מסתכל על זה, מי מרגיש את זה. עושים לחתן אפר זכר לחרבן, ומיד שרים ושמחים. כ"כ התרחקנו, שלא מרגישים את החסרון. אם היינו מרגישים, שאם אין בית מקדש כאילו שאין שמש. הענין הרוחני כמו הענין הגשמי, ואפילו יותר.

את התיקון של זה כותב מהרי"ץ על הפסוק "והאמת והשלום אהבו", אבל צריכים פה לדקדק בלשונו. בפסוק שהתחלנו בו, כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וכו' והאמת והשלום אהבו, פירוש האמת והשלום אהבו, הטעם לפי שהבית השני נחרב בעבור שפסקו בעלי האמונה, גם בעון שנאת חינם. ואין להם תקנה אלא בהפכו. דבטל המסובב בטל המסובב. האמת והשלום. למה נחרב בית המקדש, כי פסקו אנשי אמונה. אנשי אמונה אבדו, זה האמת. והשלום, בעבור שנאת חינם. לכן אמר והשלום אהבו.

אבל צריכים לדעת, שלכאורה זה תנאי. כך הרד"ק מסביר. אם אתם רוצים שהימים האלה יהפכו לששון ולשמחה, בתנאי שהאמת והשלום אהבו. אבל לא כתוב בפסוק תנאי. לא כתוב אם, על מנת. כנראה הפירוש, אם נקיים את והאמת והשלום אהבו, דהיינו שתתרבה האמונה, ולא יהיה שנאת חינם, עי"ז יהיו לששון ושמחה. אבל אם לא נקיים את זה, אולי לא יהיה ששון ושמחה, אבל גם לא יהיו תענית ואבל. דהיינו, התנאי שיהפך לששון ושמחה הוא אם נקיים האמת והשלום אהבו.

אבל מי שידייק בלשון מהרי"ץ, הוא כותב אין להם תקנה אלא בהפכו. מהרי"ץ לא אמר אין להם תקנה וזהו. מה זה בהפכו? דהיינו, אם יש שנאת חינם, לכאורה מה היה צריך לעשות, שלא תהיה שנאה. אבל פה כתוב בהפכו, לא מספיק שלא תהיה שנאת חינם. פסקו בעלי אמונה, לא מספיק שנהיה בעלי אמונה, צריך להיות הפוך, אמונה יתירה, שתהיה הרבה אמונה. לא מספיק שלא תהיה שנאת חינם, צריך הפוך, אהבת חינם. כדי לתקן צריך לעשות בדיוק הפוך.

לצערנו, לא רק שאין שנאת חינם ולא פסקו אותם שאינם בעלי אמונה, אלא שלצערנו הדברים האלו פגומים מאד. כבר דיברנו בשיעור הקודם, שאין אמת בין איש ובין רעהו, ויש מחלוקות רחמנא לצלן. אבל צריכים לדעת, הקץ יהיה בכל אופן. יש זמן קצוב. פה כתוב אין להם תקנה, אבל צריכים לדעת שגם אם ח"ו לא נקיים והאמת והשלום אהבו, לא כתוב שלא תבוא הגאולה. הגאולה תבוא אבל בזמן הקצוב. בעתה. אבל אם נתקן את זה, נזכה שהגאולה תבוא יותר מוקדם. וכדי שנזכה שהימים האלו יהפכו לששון ולשמחה, יש לקיים את התנאים האלו. אם לא, הגאולה תבוא בזמן שזה יבוא.

ויהי רצון שהדברים האלו יתקיימו, והב"ה יצילנו מחבלו של משיח.