חיוב נשים בד' צומות, דין מניקה תוך כ"ד חדש, עניין נחלשו הגופים וכח הדמיון

יש את התעניות הרגילות, כמו צום עשרה בטבת, אני חושב שרוב ככל ישראל, כל מי שמחזיק בתורה, רובם ככולם צמים. יש כאלה שמוותרים לנשים, מפני שהנשים בזמננו חלשות. למעשה כולם חלשים אבל הנשים עוד יותר חלשות, לכן יש כאלה שמקילים להם. הדבר מובא בפסקי תשובות סי' תק"נ. שמעתם שיש כאלה מקילים לנשים. אני לא מדבר על מעוברות ומניקות שפטורות מצד הדין. מעוברת מהחדש השלישי, או אם מרגישה צער מאחרי ארבעים יום מתחילת ההריון, פטורה. (הערה של מישהו משומעי השיעור: שמעתי שזה גורם בעיה של כתמים וכו'. הרב: אתה אומר שזה גורר שאלות הלכתיות, אז לפי זה כשהם רווקות לא יקלו, אבל פה אין חילוק) 

למעשה בפוסקים לא ראיתי שמביאים דבר כזה, בפסקי תשובות כותב, מצינו לכמה מגדולי הדורות שהקילו לכל הנשים הראויות לילד שלא לצום בצומות הללו, דהיינו צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותענית אסתר, שנחלשו הגופים. ולמעשה הוא אומר בסוף, אין להקל אלא על ידי שאלת חכם. עד כמה ששמעתי הדבר נפוץ אצל החסידים, אצל ההונגרים, וגם לפי המקורות שהוא מביא, כי הדבר לא מובא בשום ספר של פוסקים. הוא מביא בשם ספר דרך צדיקים, ומהרנ"ד משידלובצא שציוה לדרוש אל הרבים שאשה הראויה לילד לא תתענה, כי אם ביום הקדוש. לפי דבריו רק יום כפור, אפילו את תשעה באב הוא הוריד. ופה מביא בשם הגאון הקדוש מקוצק, שבאשה יש להקל משום שצריכה כח להוליד בנים. ואח"כ מביא בשם בעל דרכי תשובה ממונקאטש, שמעתי ממורי הגאון הקדוש משינאוויא שהוא מקובל מצדיקי הדורות הקודמים שכל אשה שיכולה לילד בימים האלו הם חלושי כח וזה גם בבריאים ושלמים, אבל יותר נכון שלא תתענה רק שתפדה. ומסיים הפסק"ת, מיהו כיון שמשמעות שו"ע והפוסקים אינו כן, אין להקל בלא שאלת מורה הוראה. אינני מבין את המסקנא שלו, הרי ברור שאף אחד מהפוסקים לא סוברים כך. לא רק הש"ע שהיה לפני 400 שנה, אפילו משנה ברורה וכף החיים וכל הפוסקים האחרונים, אף אחד לא אומר דבר כזה. ואם נשאל את הרב, הוא צריך להחליט אבל אם מותר, מותר לכולם. ואם אסור, אסור לכולם.

ובכלל, כל הטענה הזאת שבזמנינו חלשים, ובשביל זה לוותר על הצום שהוא בעצם חובה מדברי קבלה, לפי עניות דעתי הדבר תמוה מאד. ובוודאי שלא כך דעת הפוסקים. בשלמא אם מדובר על תעניות שובבי"ם, שם יש כאלה האומרים שלגבי תעניות לתיקון עוונותיו מתירים אם האדם חלש. את זה אפשר יותר להבין.

שאלה מהקהל: אפשר להקל למניקה שלא בפועל?

יש בזה נידון בפוסקים, אבל אנחנו מחמירים. אנחנו מתירים רק למניקה בפועל, דהיינו שמאכל התינוק ממנה, לפחות הרוב. גם אם אפשר להביא לו תחליפים אחרים, אבל כידוע הקב"ה ברא את חלב האם שהוא מזון התינוק, וגם אם אפשר למצוא כל מיני דברים אחרים אבל טובת התינוק הוא מה שהקב"ה ברא, לפחות עד שנתיים. כמה שאפשר להניק זה טוב, רצוי וראוי על פי התורה. גם אם הרופאים בעבר לא חשבו כך אבל בסוף הם התחרטו, כי ראו שילדים שלא יונקים, אינם בריאים כ"כ. מה שה' ברא הוא הכי טוב, וזה מה שצריך לתת לתינוק.

יש כאלה שמתירים לאשה שלא מניקה בפועל עד 24 חדש, ופוטרים אותה, אבל הדבר לא נראה לנו. כמובן שאין אנו יכולים להוכיח מצד המנהג, כי בדורות הקודמים אכן הניקו שנתיים, רק בזמנינו התעוררה השאלה הזאת. אבל יש בספר כנסת יחזקאל ועוד אחרים הטוענים, כיון ומניקה איבריה מתפרקין, כמו שכתוב בגמרא בנדה, שיולדת איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חדש. דהיינו הדם לא חוזר והגוף משתבש עד 24 חדש, ולכן יש חולשה, ממילא אפילו שלא מניקה בפועל הם מתירים. אבל את זה אומר רק כנסת יחזקאל ועוד ממש בודדים. פשטות הפוסקים לא נראה כך. משום שמטרת ההיתר הוא בעצם אינו בשבילה אלא בשביל הולד. ההיתר הוא לא מבחינתה אלא מבחינתו, כדי שהוא יוכל לאכול. בכל אופן אינני יכול לומר שהמיקל אין לו על מה שיסמוך, אבל זה לא רצוי. ולפי מה שנבאר בהמשך, אכן יותר חשוב להתענות. בחולשה גדולה יהיה מקום להתיר אם זה בגדר חולי. כי הדבר קרוב לחולי.

העניין הזה שאומרים שהצומות מחלישים, ובפרט בגלל זה רוצים להתיר לנשים, הדבר לא כ"כ נוח לי. נכון שהדור שלנו חלש, אין ספק שהדור שלנו חלש יותר מהדורות שעברו, וגם אין ספק שהנשים יותר חלשות מהגברים, זה תמיד היה, אבל יש פה ענין של דמיון. דהיינו, ידוע מה שכתוב בספרים שאם אדם אוכל כל הזמן בלי הפסקה, הדבר לא בריא לו. אדם שמפסיק ומוריד סעודה אחת, זה טוב לבריאותו. זה מובא בספרי הראשונים ובקיצור שו"ע. ממילא אדרבה, כשלא אוכלים יום אחד, לפעמים הצום בריא לגוף. באותו יום אולי מרגישים חולשה, אבל בסך הכל מבחינה כללית כשהאצטומכא במנוחה זמן מסוים, הדבר טוב לו.

צריך לדעת שענין הדמיון והמחשבה חשוב מאד. עד כדי כך שכותב הר"ן בדרשות (דרשה י"א), אם אדם אוכל מאכל מזיק, אבל הוא חושב שהמאכל בריא, המאכל לא יזיק לו. ידוע שבצום כבר מהבוקר לא מרגישים טוב, למה בכל יום רגיל אדם מרגיש טוב בתפילה, יכול אפילו שעתים שלוש לא לאכול. אלא שבצום כיון שהוא יודע שלא יוכל לאכול, כבר מעכשיו סובל, זה בדמיון שלו. זה עניין של כוחות הנפש. אם אדם חושב שהצום מזיק לו, ח"ו באמת יזיק לו. אבל אם יודע שאדרבה, זה טוב לבריאות הגוף, ממילא הדבר לא יחליש אותו כלל. א"כ השאלה מה מסבירים ומה אומרים קודם. כמובן שכשצמים לא צריך לעשות חשבון של בריאות, הצום לא בשביל הבריאות אלא בשביל להכניע את יצר הרע. כשאדם בצום הוא כנוע, כי וישמן ישורון ויבעט, ומצד שני צריך להיזהר מהכעס, כי אדם שנמצא בצום כל דבר קטן מקפיץ אותו והוא כועס, ועל ידי זה מאבד שכרו ומפסיד.

בכל אופן כך כותב הר"ן בדרשותיו, שם הוא מדבר על ענין הסנהדרין, כתוב שאפילו יאמר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל צריך לשמוע. מה? לא יכול להיות שהסנהדרין יטעו? אומר הר"ן, נכון שאדם רגיל יכול לטעות, אבל הם גם אם הם יטעו זו תהיה הטעות הכי פחותה שיכולה להיות. ולמעשה זו שאלה שנוגעת להרבה דברים, לפעמים אדם רחמנא לצלן מניח שנים תפילין, ובסוף מתברר לבסוף שתפיליו פסולות. אם לא בדקת את התפילין זו בעיה, אבל אם מסר לאדם מומחה שבדק, ובסופו של דבר הבודק לא שם לב והיה פיסול, היה חסר ו' או יתר ו' והתפילין היו פסולות, מה דינו של בעל התפילין. או אם אדם אכל מאכל בדוק מתולעים, אבל כמה שבדק ועשה את חובתו, בסופו של דבר היתה תולעת שלא ראה אותה, והרי מאכל מטמטם את הלב, ונטמתם בם. יש הרבה הסוברים שבמקרים כאלה, האדם לא הפסיד את המצוה. ולא רק שלא יענש על אכילת תולעת, אלא שהאכילה גם לא תגרום לו טמטום בלב. דהיינו, אעפ"י שיש רוח טומאה והדבר מטמטם את הלב, אבל אם עשה מה שהיה חייב על פי ההלכה, זה לא מטמטם אותו. אין רשות לכח הטומאה לפעול עליו. את היסוד הזה כותב הר"ן, אם הסנהדרין פסקו איזה דבר בטעות, הדבר לא יגרום ח"ו קלקול בעם ישראל, אי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין להפסיד בנפש כלל, גם אם יאכילו דבר איסור ויורו שהוא מותר. יש כאלה לפעמים שכששואלים את הרב הם רוצים שהרב יגיד מותר. הם מבינים שגם אם ח"ו הפסק לא נכון אבל עצם זה שהוא אמר, הדבר יצא מפיו, ממילא כלפי שמים הוא נקי וחלק. ממשיך הר"ן, התיקון אשר אם הוא יהיה בנפש וסוד ההכרעה  לחכמים מאורי התורה, והדבר היותר אהוב אצלו יתברך התיקון ההוא יסיר הרוע אשר מעותד להתגלות בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. כיון שמורי התורה כך פסקו, אין בנפש תולדה של טומאה ח"ו. כיוצא בדבר הזה הוא מביא דוגמא ממקרה הגוף, המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל ההוא ויסור היזקו אם לא שיהיה מופלג, כלומר כמו שיקרה לאדם שיאכל מאכל מזיק על דעת שהוא מועיל, תפעל מחשבתו במאכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה היזק מופלג. אם הוא אוכל מאכל שגרוע לגמרי זה לא יעזור, אבל אם זה משהו שבעצם אמור לגרום נזק, והוא חושב שאדרבה המאכל טוב, זה לא יזיק לו. ומביא בזה הוכחה על הדברים הרוחניים, שאם כך בגשמיות אז גם בכוחות הנפש כך הדברים פועלים.

יוצא שצריכים להסביר לנשים, שצומות לא מזיקים, אדרבא זה בריא. כמובן שמרגישים חולשה באותו יום, אבל לא מעבר לכך. לכן קשה מאד לסמוך על ההיתר הזה. 

[המשך בירור נושא זה במוצש"ק בא התש"ע]