בדין מצה שרויה או מבושלת לצאת בה יד"ח בליל פסח

לק"י, מוצש"ק פרשת תרומה, אור לשני באדר הראשון, ה'תשע"ד ב'שכ"ה לשטרי

לכבוד מרן רבינו הגר"י רצאבי שליט"א

בעוסקי בכתיבת מאמר לקובץ דברי חפץ בדין רקיק השרוי למצת מצווה, נסתפקתי ספק גדול לדינא ולא זכיתי להגיע בו להכרעה. אבל ראיתי שרבינו שליט"א בספרו הגדול שלחן ערוך המקוצר הכריע בזה בפשיטות, ולא גילה לנו מקור דבריו, אמרתי הרי שמואל חי ובית דינו קיים, אעלה ואגידה אל אבי, אולי יזכני ודבר מה יראני, ותתברר השמועה.

כתב רבינו שליט"א בשו"ע המקוצר ח"ג סי' צ"א סעיף י"ז "אפשר לרכך את המצות הקשות והיבשות ע"י לחלוח קל במים, זמן מה לפני שמגיעים לברכת המוציא ועל אכילת מצה". והוסיף במוסגר "ומה שמבואר בספרי הפוסקים בסימן תס"א סעיף ד' שרק בדיעבד יוצאים ידי חובה במצה שרויה, היינו דוקא בשרייה מרובה שטעם המצה מתבטל על ידה".

והנה דין זה מקורו בפסחים מא, ב יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח. וכרבי יוסי קיי"ל. כן פסקו הרמב"ם פ"ו מחו"מ ה"ו ובטושו"ע תס"א סעיף ד'.

מכאן מבואר דבשרוי יוצאין ולכאורה היינו לכתחילה, אכן המג"א  סק"ז דייק מדאמרו יוצאין משמע דווקא בדיעבד, וכן דייק ממש"כ הרי"ף פסחים יא, ב ואי איכא זקן או חולה דלא יכיל למיכל מיניה ביבישתא שרו ליה במיא עד דמירככא ואכיל לה עד דלא מיתמחא דתנן וכו'. משמע דהיינו בדיעבד דווקא בזקן או חולה.

[ובעיקר דברי המג"א יש לי ג' תמיהות שלא מצאתי להם פתרון ואכמ"ל, יובאו בס"ד בדברי חפץ. ויעוין גם בתשובת בנין ציון סי' כ"ט שבאר את דיוקו של המג"א מהגמרא.]

והנה לא גילה לנו המג"א טעמו בזה מדוע אין יוצאין בשרוי, ולפי"ז אנחנו לא נדע באיזה שריה דיבר המג"א לאסור. ומדברי רבינו שליט"א נראה שלמד בכוונתו דשרוי פסול לכתחילה משום שמתבטל מטעם מצה, ולכך באר דהיינו בשריה מרובה דווקא.

ואני עני לא זכיתי להבין דבריו, דהנה מלבד דבדברי המג"א לא נכתב טעם זה כלל בהאיי דינא. לכאורה כלל לא שייך לומר טעם זה, דהא המג"א לא הביא דין זה בתור חידוש של הרי"ף שאז נוכל לומר דהרי"ף חשש אף בזה משום טעם מצה. אלא דקדק המג"א שכן היא כוונת הברייתא המובאת בגמרא, והתם פסול דטעם מצה שייך לרקיק המבושל שאין יוצאין בו לרבי יוסי כמבואר בברכות לח, ב, ואם היה שייך פסול זה אף ברקיק השרוי אף בזה היה פוסל רבי יוסי, ומדאסר במבושל והתיר בשרוי, ש"מ מבושל נתבטל מטעם מצה, והשרוי לא. וא"כ הדרק"ל מהו טעמו של המג"א, וממילא אין הכרע באיזה שריה דווקא אסר.

וכיוון שהדבר נחוץ לי להעלותו ע"ג הכתב להודיע ברבים צדקת מה שנהגו אבותינו פה בא"י מתחילה, שלא היו בידם מצות אלא אלו הקשות, והיו שורין אותם בכדי לרככן, ואף לפני גדולים נהגו כן בלא פוצה ומצפצף, ומריש הוו"א דלא חשו כלל לדברי המג"א ובפרט דשתקי מזה הרמב"ם והשו"ע והעלו בפשיטות דיוצאין בשרויה, ומעוד קושיות.

אך ע"פ הבנת רבינו שליט"א בדברי המג"א הרי בשרייה מועטת כמו שנהגו בוודאי שרי, ע"כ יעשה עמנו רבינו חסד, ויודיענו דבריו, ושכרו מן השמים משלם.

כ"ד צעיר תלמידיו,

אביחי שרעבי

תשובה