ביאורים לעניינים מוקְשים בהושענות

ביאורים לעניינים מוקְשים בהושענות

שאלה: נתבקשתי מאת הרב הגאון נתנאל זכריהו שליט"א רב ק"ק עדן יע"א, לערוך ולסדר ביאור לסדר ההושענות דסוכות והפיוטים הנאמרים בשמחת תורה בקהילות קודש תימן ועדן, כדי לזכות את הציבור בהבנת הדברים, ישוטטו בהם רבים ותרבה הדעת. תוך כדי עסקי במלאכת קודש זו, בכמה מקומות נתקלתי בקושי הביאור. רציתי לבקש מכבודו אם יוכל לפנות מזמנו ולהשיבני דבר, כדי שייצא הביאור בשלמות, ויבוא שכמ"ה:

א' בהושענות ליום שני בפיסקת ענה בהושענא, ענה צועקים למטרות עוז בראשי הפרקים. לכאורה קשה מהי כוונת הפייטן, הרי גשמים מבקשים רק בתקופת תשרי (וטבת). ולבד מזה, בראשי הפרקים משמע שמדובר בארבעה פרקים שהעולם נידון בהם, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים, כדתנן בראש השנה דף ט"ז ע"א, וכמו שמובן מהמשך הפיוט, פרקים ארבע הכנת לדון דין עשוקים. ואם־כן לכאורה מה שייכות בקשת הגשמים בפסח ובעצרת. ואולי כוונתו על התבואה ופירות אילן, דהא בהא תליא, וצ"ע:

ב' שם בפיסקת אנא אל אחד, זכור אב בנה בבית אל מזבחות שנים. קשיא בתרתי, הרי לא בנאם בבית אל. ועוד, הרי בנה ארבעה מזבחות, ומדוע הזכיר רק שניים:

ג' ליום שלישי בפיסקת ענה בהושענא, ענה ומשולים בארבעתם, פירוש ארבעה יכפרו בעדתם. לא הבנתי הסיפא:

ד' שם, ענה ירודים ממעש ומהגיון ריח. לכאורה הרי המעשים הטובים הם המשולים לריח טוב, והגיון הוא לשון והגית בו (יהושע א', ח') דקאי על התורה, ואם־כן מהו הגיון ריח:

ה' שם בפיסקת אנא אל אחד הנקדש בקדושות שלושה, המפצל ברהטים פצלות שלושה. מהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ח ע"ב הביא במוסגר שיש נוסחא אחרת, מקלות שלושה, וכן הגירסא במחזורי הספרדים. ועיין זוהר חדש פרשת ויצא דף כ"ז ע"ב על פסוק (בראשית ל', ל"ז) ויפצל (בהם) [בהן] פצלות לבנות וז"ל, בהן, בו הוה ליה למימר, דהא מקל חד הוה, מאי בהן, בכל אינון שבע דרגין דרמיזין בקרא וכו'. ואם־כן גירסת פצלות יותר מכוונת, ואולי י"ל שעשהו כמנומר וסגי בשלושה קילופין:

ו' ליום רביעי בפיסקת ענה בהושענא, ענה כונני לה דפנות שלוש, לעלות לה אם בידי אדם שלוש. בהגהות הר"ד נכד מהרי"ץ פירש דבעי שיעשה סוכה ולא שתיעשה מאליה. ולכאורה כל זה הוא דוקא בסכך, דביה אמרינן תעשה ולא מן העשוי, אבל לא בדפנות. עיין סוכה פרק א' משנה ח' ובפירוש רע"ו מברטנורה שם, ובשלחן ערוך סימן תרכ"ו סעיף ב', וצ"ע:

ז' שם, ענה שיחתם ומאכל ומשתה בה זבוד. מהו פירוש זבוד. ובפסוק (בראשית ל', כ') זבדני אלהים אותי זבד טוב, תרגם אונקלוס יהב ה' יתיה לי חולק טב. ובזמירות לשבת בפיוט כל ברואי מעלה ומטה, גם־כן מוזכר הכל ממך נזבד זבוד. גם בפיוט לשמחת תורה המתחיל אנה משה רחימא, צנפם במעיל כבוד ומשך עליהם טוב זבוד. ברצוני לדעת אם גם כאן הפירוש הוא מלשון נתינה, והיינו שהוא נתון בסוכה וכל חפציו שם:

ח' שם בפיסקת אנא השם בכסאו חיות ארבע, המציב פינות ארבע בתקופות ארבע. לכאורה מה שייכות זה לזה:

ט' ליום חמישי בפיסקת הושענא, למען בנא בית אלהא דנא. פירש מהרי"ץ בעץ חיים דף ע"א עמוד א' דקאי על עזרא. וצ"ע שלא נזכר שהוא בנה את בית־המקדש, אלא רק שהיה הממונה מטעם המלך, ולא מצאתי מקור מפורש לזה שהוא בנה:

י' ליום ששי בפיסקת הושענא, למען גביר יושב בין התכונה. ראיתי שפירשו דהוא יעקב, ויושב בבית־המדרש. אך לא הבנתי מהו בין התכונה:

י"א שם, ועורר עוז התבונה. הוא משה רבינו ע"ה, אך מהו ועורר. ועוז התבונה מובן דמיירי בתורתנו הקדושה:

י"ב שם, למען להקת נביאים ובנית ובנה. פירשו דמיירי בשאול דכתיב בו קרא (שמואל־א' י"ט, כ') ולהקת נביאים. אך עדיין קשה, מהו ובנית ובנה:

י"ג שם, למען סידר סדר המבינה. מהו סדר המבינה, ועל שם מה נקרא כך:

י"ד שם למען פנה לעלות עיר קטנה. במי מדובר. וראיתי שיש מי שרצה להגיה לעלית קיר קטנה, ומדובר באליהו:

ט"ו שם למען קידש שבת המכונה. ראיתי בסדר ההושענות המבואר להרב אבירן יצחק הלוי שליט"א, שפירשוֹ על נחמיה, יעו"ש טעמו. ומהר"י ונה פירשוֹ על יהוידע, על פי מלכים־ב' י"א, ה'. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דאולי מיירי בשלמה המלך, עיין במלכים־א' ז', י"ד. ולפי זה צ"ל קידש שֶׁבֶת המכונה, שם בפסוק כ"ז, ואלו הם כני הכיורות:

ט"ז שם בפיסקת אנא הבורא עולמו בימים ששה, הבונה שש צלעות לסדרים ששה. מה השייכות בין זה לזה:

י"ז שם, זכור אב זנח תועבות ששה. הוא על שם הפסוק שש הנה שנא י"י (משלי ו', ט"ז). לכאורה הרי הפסוק מסיים ושבע תועבות (כתיב, וקרי תועבַת) נפשו, ואם הפייטן נקט לשון הפסוק הרי תועבות מוזכרים במלה שבע, וצריך ישוב:

י"ח שם ובורך בקץ שנים ששה. יש שפירשוהו על שש ברכות האמורות בפרשת מילה, ולא מצאתי אותן:

י"ט הושענא רבה הקפה שלישית בפיסקת זכור אחוז, מדת אמת באמת ירושה לו וכותרת. לכאורה מה הכפילות, אמת באמת:

כ' שם בהקפה רביעית בפיסקת אנא זכור תם, צרפתו בשני שבע שבעה, ורעב שבעה. קשיא בתרתי, הרי היו רק שנתיים רעב (אלא אם־כן להספורנו בבראשית מ"ז, י"ח). ועוד, איזה צירוף שייך בשנות השבע:

כ"א שם בהקפה שביעית בפיסקת הושענא, למען אהרן הכהן נפשנו בגן עדן תכהן. מה פירוש הביטוי תכהן:

כ"ב שם בפיסקת ענה בהושענא, ענה בפרי עץ הדר באים כענייני, גובלי עמי עדת סנסני. לא ידעתי כיצד לפרשו:

ושוב אבוא בתודה לכבודו, ואשמח בתשובותיו:

אריאל קויתי

כולל התורה והמצוה שע"י מוסדות זכור ליעקב

ק"ק עדן יע"א, בני ברק.

תשובה:

לק"י, ב' אלול ה'תשע"ג, ב'שכ"ד.

לכבוד הרה"ג אריאל קויתי שליט"א, נהניתי לראות שאלותיך שאלות חכם, ואשתדל להשיב כפי מה שתעלה מצודת עיוני בעזרתו יתברך.

ומשום חיבת הקודש, אפתח ואצרף לכת"ר (ולזיכוי הרבים) עניין נחמד השייך לזה, מתוך מה שנתגלה לנו כעת בקובץ חידושים כת"י למהר"ש כ֗ריף וז"ל, מה שאמרו ז"ל [המקור לכך, יתבאר בס"ד לקמן בסמוך, ד"ה והסגנון. יב"ן] הקושיא חצי תירוץ, לענ"ד נראה כי מלת קַשיא, בגימטריא חצי תירוץ, עם האותיות ועם שתי המלות עכ"ל. וכוונתו ברורה, כי מלת קשיא [המצויה בתלמוד] עולה תי"א, ועם המלה עולים תי"ב. חצי תירוץ, עולה תתי"ד, ועם שמונת האותיות ושתי המלות עולים תתכ"ד. והרי מחציתם היא תי"ב. ודפח"ח:

והסגנון שכתב הקושיא חצי תירוץ, נמצא בסדר היום למהר"ם בן מכיר, בסדר הלומד והמלמד (אחרי ענייני תפילת שחרית) דפוס ירושלם דף ס"ב בזה"ל, כשאדם נופל בקושיא, הוא קרוב להבין העניין, כי הקושיא חצי תירוץ, ובזה יעלו בלימודם ויצליחו יעו"ש. אבל בדרך כלל נקטו בספרים, בסגנון שאלת חכם חצי תירוץ:

א' מהר"י ונה בפירושו כת"י (העתק זקני מהריק"א שלפני כעת, והוא נכתב בשנת ב'קצ"ד ה'תרמ"ג) כתב, בראשי הפרקים, הם ארבעה ראשי שנים ע"כ. ומהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ו ע"א כתב, דהיינו שהעולם נידון בהם, כדאיתא במסכת ראש השנה [דף ט"ז ע"א]. והיינו דקאמר אחר־כך, פרקים ארבע היכנת וכו'. ומהר"י ונה ז"ל נראה שמפרש בראשי הפרקים, היינו מה שאמרו בראש מסכת ראש השנה עכ"ל:

והנה אם אליבא דמהרי"ץ יש מקום אולי לתרץ בדוחק כדברי מע"כ, אף ששם בראש השנה דף טז. לא נזכר רק שבֶּחָג נידונין על המים דהיינו בסוכות, מה נאמר ומה נדבר אליבא דמהר"י ונה. ואיך לא תמה עליו מהרי"ץ. ועיין עוד הגהות הר"ד, ודבריו תמוהים. ואפילו משיב הרוח ומוריד הגשם אין אומרים בפסח ובעצרת ובראש השנה ובסוכות, כל־שכן דבזה לא שייך לשון צועקים דנקט הפייטן. ולומר דקאי על פיוטי תיקון הגשם שבשמיני עצרת, אם תמצי לומר שהם היו כבר בזמן הפייטן, ונקט ראשי הפרקים בלשון רבים בצירוף יום הושענא רבה כדעת קצת שנהגו כבר מאז להזכיר גשם (כיעויין מ"ש בס"ד בהרחבה בנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק והיית אך שמח ד"ה ואכתי) נמי לא נהיר ולא צהיר. [אחר זמן העירוני למה שכתוב בזה בדברי שלום חכמים דף תס"ז אות ט']:

הלכך נראה לענ"ד בס"ד כי מהרי"ו ומהרי"ץ הבינו בפשיטות כי אין הכוונה שצועקים בראשי הפרקים על הגשמים, אלא כי אנו מתפללים להשי"ת שיענה לנו אנו הצועקים למטרות עוז. ומתי תענה, בראשי הפרקים, לפי שהעולם אז נידון. נמצא שהוא כאילו אומרים, ענה בראשי הפרקים, לצועקים למטרות עוז. אלא שהוצרך הפייטן לכתוב כך, מפני סדר תשר"ק צפע"ס וכו', ולצורך החרוז, כמובן למעיין:

ב' נקדים לשון מהרי"ץ שם דף ס"ו ע"ב, זכור אב, אברהם. מזבחות שנים, הם שעשה בבית האל. והוא מאמר הכתוב (בראשית י"ב, ז') וירא י"י אל אברם ויאמר לזרעך וכו' ויבן שם מזבח וכו'. ואמר אחריו (שם ח') ויעתק משם ההרה וכו' ויבן שם מזבח לי"י עכ"ל:

וכל רואה יראה כי בשני נזכר על־כל־פנים בית אל, אף כי לא בה ממש אלא ממזרחה, כמו שנאמר ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו'. אבל הראשון לא היה שם, כדמשמע ממה שנכתב לפני כן, ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה וגו' (שם ו') ויבן שם מזבח וגו' (שם ז'). ולדעת הראב"ע והחזקוני, אלון מורה הוא עצמו אלוני ממרא (ועיין עוד מה שהובא בתו"ש שם דף תקנ"ז הערה ק"ב) ואם כן זה רחוק משכם, שכן נאמר וישב באלוני ממרא אשר בחברון וגו' (שם י"ג, י"ח):

לכן צריך לומר שהפייטן סובר כי אלון מורה, מקום אחר הוא סמוך לשכם, דלא כהראב"ע והחזקוני. ואתי שפיר טפי לדידיה כפשטיה דקרא דקאמר עד מקום שכם, עד אלון מורה, דמשמע קרוב לו. וכיון שהם סמוכים להדדי, ייחס הפייטן את שניהם לבית אל. מה שאין כן המזבח השלישי שהוא באלוני ממרא אשר בחברון, שבנה אברהם אחרי ירידתו למצרים וחזרתו משם ופרידתו מלוט. והרביעי בזמן עקידת יצחק, בהר המוריה אשר בירושלם עיקו"ת. וכיון שהפייטן יסד עניין זה ליום שני דסוכות, ומשום הכי הוא מבקש שני דברים דוקא, הקשורים יחד בצד־מה, על כן לא כָּלַל את השנים הנותרים, מאחר שהיו בריחוק מקום כדבר האמור, וגם בריחוק זמן. ובפרט ששני מזבחות הללו הראשונים, בנה אותם סמוך לבואו לארץ ישראל:

אגב, יש להוסיף כי את עניין ארבעת המזבחות שבנה אברהם, הזכיר רש"י גבי האמור בבלעם את שבעת המזבחות ערכתי וגו' (במדבר כ"ג, ד') וז"ל, שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות. אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה, ויבן שם מזבח לי"י הנראה אליו (בראשית י"ב, ז'), ויעתק משם ההרה וגו' (שם ח'), ויאהל אברם וגו' (שם י"ג, י"ח), ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד, ויבן שם מזבח וגו' (שם כ"ו, כ"ה). ויעקב בנה שנים, אחד בשכם ואחד בבית אל עכ"ל. אף כי במדרשי חז"ל שראיתי מנו את השבעה באופנים אחרים, כגון אדם הראשון הבל נח אברהם יצחק ויעקב ומשה וכו', ועיין עוד בחמאת החמדה ושאר ספרים, הובאו דבריהם בתו"ש פרשת לך לך דף תק"ס הערה קכ"ד:

ומה שפירשתי בס"ד לעיל, זהו הנראה גם־כן בכוונת דברי מהרי"ץ שהבאתי, והם מועתקים מפירושו של־מהר"י ונה (כפי שראיתי בכת"י הנזכר לעיל ד"ה מהר"י, והזכיר זאת מהרי"ץ בהקדמתו להושענות כי פירוש ההושענות רובו ככולו מפירושי מהר"י ונה). אלא שהם קיצרו:

ובסדר ההושענות המבואר דף י"ז העלה בשם ספר בתי אבות, שהכוונה להר המוריה שנקרא בית אל, כמו שאמרו חז"ל בפסחים דף פח. יעקב קראה לירושלם בית אל ע"כ. וזה אולי גם־כן יתכן, אבל אינו עולה בקנה אחד עם דברי רש"י הסובר כי הוא מקום אחר, אלא שנעקר הר המוריה ובא לשם, כיעויין בפירושו לפסוק (בראשית כ"ח, י"ז) כי אם בית אלהים. ויעו"ש גם במה שהובא בסיום דבריו של־רש"י במוסגר, מפירוש רש"י מדוייק. ועיין עוד שירי קודש לר"ד סעדון דף קפ"ו סוף ד"ה גם, שפירש את האמור כאן בהושענות, בכמה אופנים. ובבגדי ישע לר"י משאש דף כ"ח:

ג' כבר פירשו מהרי"ו ומהרי"ץ כי בעדתם, הוא כמו בעדם. ומובן אם כן שהוזקק הפייטן להוסיף תי"ו, בגלל החרוז עם תיבת בארבעתָּם. ותיבת פירוש, הוסיף הפייטן בשביל סדר א"ת ב"ש וכו' ו"ף:

ולכאורה היה אפשר לפרש בעדתם, כפשוטו, שהכוונה לכפר על כלל קהילתם, לפי שיש בישראל תלמידי חכמים וצדיקים ועמי הארץ וכו' שארבעת המינים מכוונים כנגדם כנודע מדברי חז"ל, וכדמפרש ואזיל הפייטן עצמו בהמשך הפיוט. ושוב ראיתי כן בסדר ההושענות המבואר דף כ"א, שכן פירש כי זה מלשון הכתוב (תהלים ק"ו, י"ח) ותבער אש בעדתָם יעו"ש. אך נראה לענ"ד דחוק, דבנדון דידן הוה ליה למימר לַעדתם בלמ"ד. לכן העיקר כדלעיל, ונתייסד קרוב ללשון הכתוב (ויקרא ט', ז') וְכַפֵּר בַּעֲדָם:

נמצא מובנם של־דברים בסיפא דמילתיה, פירוש ארבעה יכפרו בעדתם, ר"ל מה שאמרתי ברישא משולים בארבעתם, דהיינו כי ישראל משולים בארבעת המינים, פירושם של־דברים כי בקיום מצות נטילתם, הם יכפרו עליהם. ולכן עושים הפסק אחר תיבת פירוש:

ד' כבר האריך על זה מהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ז ס"ח בטוב טעם ודעת [ועיין עוד מה שאמרתי בס"ד בשלהי דרשת שבת הגדול פרשת צו ה'תשע"ג ב'שכ"ד, לגבי גזירת גיוס בני הישיבות, ונדפסה בשערי יצחק]. ובסדר ההושענות המבואר דף כ"א פירש שהכוונה כמו ריח הגט בגטין דף פ"ו ע"ב, כמו כן כאן הכוונה ומריח הגיון, ר"ל שמץ הגיון וכו' ע"כ. ר"ל שכל כך הם ירודים בתורה שאפילו ריח שלה אין להם. ולדבריו התיבות הפוכות, אף כי זה לצורך הסיום בתיבת "ריח" להקביל עם סיום הבית משולים בערבה לא טעם ולא "ריח", אך מסתברא שזה מקביל עם האמור לעיל חנונים בלקח ולא במעש־"ריח", שפירושו מעשים טובים, מעשים הנותנים ריח טוב. וכמו ששם אין צורך להפוך, הוא הדין כאן פירושו הגיון תורה, שיש בו ריח טוב, דהיינו לימוד תורה לשמה וכו' כמו שפירש מהרי"ץ. ויגיד עליו רעו:

ה' בודאי גירסת פצלות עדיפא, מאחר שכך הוא כבר בסידור רס"ג דף רמ"ח, ובאבודרהם. ואעפ"י שגאון עוזנו מהרי"ץ כתב להצדיק גירסת הדפוסים מקלות, כי העצים היו משלושה מינים, לבנה לוז וערמון (עיין בראשית ל', ל"ז) יעו"ש, מכל־מקום אין זה אלא מפני שעדיין לא נדפס בזמנו סידור רס"ג:

מה־גם שהדבר שנוי במחלוקת אם לבנה הוא מין עץ, או פירושו לבן, כי לדעת רש"י ומדרש הגדול וסיעתם הכוונה למין עץ, ודעת בראשית רבה ולקח טוב וסיעתם אינה כן, ולדבריהם הרי הם שנים ולא שלושה. [גם רס"ג בתפסיר פירש כרש"י ומדרש הגדול, אך אין מזה ראיה, לאחר שנתברר שלא הוא עצמו חיבר את פיוטי ההושענות, וכמ"ש בד"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות לולב ס"ק ר"כ דף רפ"ה. ועיין עוד לקמן אות י"ז ד"ה קושיית]. ואעפ"י שאין שום קושי אם דעת הפייטן כרש"י ומדרש הגדול, מכל־מקום יפה פירש כת"ר שעשה יעקב בכל מקל שלושה קילופים, ונתקיימה גירסת התכאליל מורשת אבהתין קדישין נע"ג בכל אופן:

ומהר"י ונה כתב בזה"ל, פצלות שלושה, ר"ל המקלות היו בהם שלושה מינים, לבנה לוז וערמון ע"כ. ר"ל דהוי הלשון כמו חסר, וכנראה זה גרם לחכם אחד ספרדי אחרון להגיה מדנפשיה מקלות במקום פצלות. אבל העיקר כמסורת הקדמונים:

ו' גם אנחנו בעניינו תמהנו מהאיי טעמא על דברי הר"ד בהגהתו זו. ודע כי לא ברור שהגהות אלו הן מנכדו של־מהרי"ץ, ואכמ"ל. ודברי מהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ט ע"ב שהם מועתקים מפירושו של־מהר"י ונה, נכונים. היפך הערת רש"צ דאזיל כל קביל אפכא, דכתב כי פירוש הר"ד נכון. ואעפ"י שהלשון יותר נוח לפירוש הר"ד, וגם מדוייק הלשון שלוש, דקאי על הדפנות, וכמו ברישא. מה שאין כן אליבא דמהרי"ו ומהרי"ץ שצריך להידחק ולומר שהכוונה שלישי:

והנה מהרי"ו ומהרי"ץ כאן תפסו בפשיטות כמשמעות הפוסקים שאין שלושת המחיצות כשרות מבעלי חיים, רק בדופן השלישית, וכן מפורש בטורי זהב סימן תר"ל ס"ק י"א. וזה דלא כדעת בית השאובה שהאריך וסובר להכשיר אפילו אם עשה את כל דפנות הסוכה מבעלי חיים, ומביאו הכף החיים שם סוף ס"ק ע"ה. והמעיין שם בבית השאובה יראה שהוכיח גם־כן כך גם מלשון הרמב"ם פרק ד' מסוכה הלכה ט"ז, ומהארחות חיים. ושם באות ע"א העלה בשם מעשה רוקח סוף פרק ד' מסוכה דאפילו כל ארבע מחיצות מאדם כשרה, ושהדבר פשוט יעו"ש. ולשיטתם הלשון שלוש ניחא טפי, ר"ל שאם נצרף את עיקר פירושם של־מהרי"ו ומהרי"ץ עם שיטת המעשה רוקח ובית השאובה בדין זה, אזי מדוייק מאי דנקט הפייטן שלוש, כי שלושת הדפנות כשרות אם נעשו מאדם. והנה גם מהרי"ץ עצמו העלה כן בתשבותיו פעולת צדיק חלק ב' סימן ס"ו דאפילו כל שלושת הדפנות שפיר דאמי לעשותן מבעלי חיים, והעליתיו לפסקי מהרי"ץ הלכות סוכה סעיף י"ז מִדף נ"ב, והרחבתי בס"ד שם בבארת יצחק:

אבל בישבנו על מדוכה זו בבית מדרשנו פעולת צדיק, הוקשה לנו דלכאורה הפירוש הפשוט והמתאים ביותר ללשון, הוא שנתכוון הפייטן לדין ערוך וידוע במשנה סוכה דף כב: שלוש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולים לה ביום טוב יעו"ש. והסגנון עולים לה שבמשנה, וכן לעלות לה שבפיוט, מובן מפני שסוכותיהם רובן היו בגג, כנודע, וכהא דתנן התם דף כו: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו' ודלי של־מים, ואמרו העלום לסוכה:

ואולי טעמם של־מהרי"ו ומהרי"ץ שלא פירשו כן, משום שלא נזכר בפיוט אילן, ולא יום טוב. אבל הדעת נוטה כי הפייטן קיצר מפני המשקל, וסמך על הידוע. ראיה לכך מן האמור בהמשך, עקימת ארבע וכל שלושה כלבוד, וברור שאינו כן ממש, אלא עקימת "פחות" מארבע וכל "פחות" משלושה כלבוד, וכך אמנם היא הגירסא בהדיא בסידור רס"ג דף רמ"ה. אבל בנוסחאות שלנו אינו כן, ומובן טעמם כי אם היה מאריך, היה משקל הפיוט וניגונו נפגם, לכן הספיק לו לרמוז העניין. ומסתמא זהו הנוסח המקורי שיצא מיד הפייטן [ומסתמא כך העתיק רס"ג, שהרי קדמונינו העתיקו ממנו. והגירסא הנדפסת לפנינו בסידור רס"ג, היא אחרי התיקון], אלא שאחר־כך יש מי שמצא צורך לתקן, למנוע טעות חס ושלום בדבר שהוא נוגע הלכה למעשה. והם לא חששו, כי מי מי שעלול לטעות, אינו מבין כלל כוונת עניין העקימה והלבוד שהזכיר הפייטן. ומי שמבין את העניין, מסתברא שלא יטעה בכך. ומצוי הרבה בפוסקים שכותבים בעניין זה שלושה טפחים, בלי תיבת פחות, וכן בשיעורים אחרים, וסומכים על המבין והיודע. ועיין מה שציינתי בס"ד במענה לשון על סדר ההושענות דף ט' ד"ה עקימת, וד"ה לעלות:

ז' אפשר אמנם כי הוא לשון נתינה כדברי כת"ר, וכדעת רש"צ בהערותיו דף ר"א שהוא לשון מתנה. אבל דעתי העני נוטה יותר לדברי מהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ט ע"ב שכתב בזה"ל, הוא מלשון זבדני אלהים אותי זבד טוב (בראשית ל', כ') ועניינו בכאן לשון קביעות, ועיין ר"ש בן מלך עכ"ל. וכבר כתב מהרי"ו בכת"י ביתר ביאור וז"ל, לשון דירה, כמו זבדני אלהים אותי עכ"ל. והדבר פשוט ומוסכם, כדתנן בסוכה דף כח: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי וכו' ובגמרא שם מנא הני מילי, דתנו רבנן תשבו (ויקרא כ"ג, מ"ב) כעין תדורו וכו':

ובהגהות הר"ד העיר על דברי מהרי"ץ שאין הנדון דומה לראיה יעו"ש. וכוונתו שהר"ש בן מלך בספרו מכלל יופי שם בפרשת ויצא פירש, עניינו נתן לי אלהים מַתָּן טוב וכו' יעו"ש. אבל לענ"ד מהרי"ץ סובר שפירוש זבד שבפסוק הוא דירה כדברי מהרי"ו דלעיל, שהיו לפניו. והוא על־פי דעת רש"י וסיעתו שם, שכתבו כי הוא מלשון בית זבול (מלכים־א' ח', י"ג) יעו"ש. וכמו שסיימה לאה ואמרה, הפעם יזבלני אישי, כי דל"ת ולמ"ד מתחלפות מאותיות דטלנ"ת. [אמנם רש"י עצמו כתב בהדיא, זבד טוב, כתרגומו ע"כ. וממילא הוא הדין לזבדני. ורק על יזבלני כתב שהוא לשון בית זבול]. ולא ציין מהרי"ץ להר"ש בן מלך להסתייע ממנו, אלא כאפשרות לפירוש נוסף, אי נמי כציון בעלמא. ולכן כתב וְעיין בתוספת וא"ו ולא עיין, וכבר הערתי בס"ד בבארות יצחק הלכות סוכה ס"ק י"ד והלכות לולב ס"ק ק"ה ד"ה והנה, על חילוק זה שביניהם. ויש לברר עוד זאת, מלשונו של־מהרי"ץ בהלכות תפילה סעיף כ' כ"א. ובהלכות סעודה סעיף ו' ד"ה אשר עוד, בשם הריק"ש. ומִספרו עץ חיים חלק א' דף ע"ז ע"א, חמש שיטין קודם סוף העמוד:

ח' עיין עירובין דף נו. חמה יוצאה ביום ארוך, ושוקעת ביום ארוך, זהו פני צפון וכו'. וברמב"ם פרק י"ג מקידוש החודש הלכה י"ג. ומהרי"ץ בעץ חיים דף ע' ריש ע"ב קיצר קצת, ולשון מהרי"ו כת"י [על־כל־פנים בהעתק שלפני] מבואר יותר וז"ל, לתקופות ארבע, כדי לסבב הגלגל בתקופות ארבע וכו' ע"כ. ועיין עוד לקמן אות ט"ו:

ט' בהרבה מקומות ייחסו חז"ל בניין בית שני לעזרא, כגון בילקוט שמעוני תהלים רמז תשי"ג, דבר אחר מזמור שיר (תהלים ל', א') לפי ששתי פעמים נבנה בית־המקדש, אחד בנה שלמה ואחד בנה עזרא, לכך מזמור על האחד ושיר על השני. עוד שם בילקוט שמעוני רמז תתמ"ח, לביתך נאוה קדש י"י לארך ימים (שם צ"ג, ה') ואם עשית כן, לא כבראשונה. שלמה בנה אותו וחרב, עזרא בנה אותו וחרב, אבל אתה לאורך ימים. וכן נקטי ואזלי כמה רבוותא בפשיטות, כגון הרא"ש במסכת עבודה זרה פרק א' סימן ז', דל מינייהו שית שנין עד דסליק עזרא ובנה בית־המקדש, שאז התחילו למנות שמיטין, פשו להו עשרין ותרתין שנין וכו'. ובתורת משה למהר"ם אלשיך על פסוק (דברים י"ב, ט"ו) רק בכל אות נפשך, יש רמז בכתוב שעל בית שני ידבר, כי ראשי תיבות של־ב֗מקום א֗שר י֗בחר י֗"י א֗להיך ב֗ו (שם י"ח) עולה כ"ו, כמספר ראשי תיבות של־ה֗וא א֗ל ה֗בית א֗שר ב֗נה ע֗זרא ה֗סופר במספר קטן יעו"ש. ובחידושי חתם סופר על מסכת כתובות דף כו. ד"ה אמנם, דרמב"ם סבירא ליה דכל זמן בית שני, מיקרי זמן עזרא, ר"ל כל זמן שעמד אותו הבית שבנה עזרא ולא עלו הלויים, כל אותו הזמן נקנסו וכו'. ובעץ יוסף על עין יעקב במנחות דף נג. ד"ה ואי, רב טוב עשה עזרא בימיו, ועל ידו נבנה המקדש וכו' יעו"ש:

גם בנוסח כי בעוונותינו וכו' שיסדו חכמי תימן לאמרו בליל תשעה באב [לא נודע מי המחבר ומתי היה, אבל כך הובא בפשיטות על־ידי מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים שם דף ט' ע"ב. והרע"ק בסערת תימן פרק ראשון דף ג' סוף ד"ה אולם, כתב שנוסח זה רשום בתכאליל מלפני מאות שנים, ואכמ"ל] כתוב, היום לחרבן בית שני אשר בנה עזרא אדונינו וכו'. וכבר נשאל על זה הרשי"ה בשו"ת דברי חכמים חלק אורח־חיים סימן ק"ב הלא עזרא לא עלה ירושלימה אלא בשנה השביעית לבניין הבית, כנזכר בספר עזרא פרק ז'. ואחרי שהעלה כי הדבר מפורש כך במקומות שונים, כי עזרא הוא שבנאו, פרקי דרבי אליעזר ותנחומא וילקוט שמעוני וסדר עולם זוטא וכו' שמע מינה כי עזרא עלה כבר בשנה הראשונה וחזר, ובשנה השביעית עלה שוב לצמיתות. אי נמי אף אם תמצי לומר שלא היה אז בירושלם, מכל־מקום הכל נעשה בפקודתו ולכך נקרא על שמו שהוא בנה יעו"ש. כיוצא בזה מצינו במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה א', ובמדרש תנחומא פרשת בשלח אות י' ועוד, שנקרא בית־המקדש על שמו של־דוד, אף ששלמה בנו בנה אותו, מפני שנתן נפשו עליו, ולכן נאמר (תהלים ל', א') מזמור שיר חנוכת הבית לדוד יעו"ש. ועיין עוד עלי תמר על הירושלמי יומא פרק ג' הלכה ו' דף שמ"ח ע"א ד"ה היה, וראש השנה פרק א' הלכה ו' דף קס"ח ע"א ד"ה אולם, ובא קמא פרק ו' הלכה ה' דף י' ע"ב ד"ה אגב:

י' נקדים שפיוטי ההושענות ליום ששי ושביעי, לא חפץ בהם רס"ג, וזה לא לחנם, אלא כמ"ש בס"ד בבארות יצחק על פסקי מהרי"ץ הלכות לולב דף רפ"ז אות רכ"ד, כי יש בהם כפל דברים כדי להשלים סדר אבג"ד, אך לא היה המחבר אותם אומן בפייטנות להשלימם יפה יעו"ש. וגם יש בהם לשונות קשים ובלתי מובנים, ואולי נשתבשה העתקתם מעיקרא. על־כל־פנים נכתוב קצת מה שנוכל בס"ד:

ומה שפירש מהר"י ונה (הביאותיו במענה לשון שם דף י"א) ואחריו בסדר ההושענות המבואר דף נ"ו, גביר יושב, שהוא יעקב שנקרא גביר כמו שנאמר הוֵה גביר לאחיך (בראשית כ"ז, כ"ט) יושב אוהלים (שם כ"ה, כ"ז) וכו'. בין התכונה, בבית־המדרש ע"כ, הוא מוכח ומוכרח לפי העניין דקאי על יעקב, מאחר שלפני כן מדובר על אברהם ויצחק, ואחרי כן על יוסף ואֶחיו. ממילא ביארו כי תכונה היינו בית־המדרש, לפי העניין, אף שאין לכך הוכחה וראיה. והוא מלשון הכתוב (איוב כ"ג, ג') אבוא עד תְּכוּנָתוֹ, ועיין במפרשים שם. ובתרגום שם, איתי עד מדור בית מקדשיה, אם־כן יש קצת דמיון לנדון דידן. ועל דרך זה לשון הכתוב (שמות ט"ו, י"ז) מָכוֹן לשבתך וגו' מקדש י"י כּוֹנְנוּ ידיך. ואולי נלחץ הפייטן בגלל החרוז, ולא מצא מלה אחרת מתאימה:

אבל אין לומר שנתכוון עד"ה שיעקב רחמים, ומכריע בין חסד לדין כנודע, וזהו דנקט "בין". כי על־כל־פנים תיבת התכונה, לא נתיישבה על מכונהּ. ועוד, שבשאר דברים לא מצינו לפום רהטא שיסד דברים על דרך הנסתר, אמנם עיין לקמן אות י"א ד"ה על־כל־פנים, ואות ט"ז ד"ה וביאור. ואף כי גם שם ושם אין שום הכרח שנתכוון לכך, אלא שמכל־מקום רשאים אנחנו לפרש כך, כדרך שכתבתי בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שמיני על פסו' ואת בת היענה, ד"ה ובמענה, לעניין פיוטי ריה"ל וכיו"ב:

י"א כבר פירש כך מהרי"ו, שהכוונה למשה רבינו, ושהתורה נקראת עוז ותבונה. ובסדר ההושענות המבואר ציין המקורות לכך, שכן דרשו רז"ל שהתורה נקראת עוז, וכתיב (דברים ד', ו') כי היא חכמתכם ובינתכם יעו"ש. ועדיין קשה שהיה לו לומר עוז ותבונה, אי נמי עוז ובינה. אבל עוז התבונה, משמע עוזה של־תבונה, ולא ידענו מהו:

על־כל־פנים ברור שהוא"ו שבתחילת תיבת וְעורר, נוספת, לצורך סדר אבג"ד הו"ז [ולא עוד, אלא שמצוי בפיוטים ושירים תוספת וא"ו וכדומה, אפילו לצורך השלמת המשקל]. אי נמי כי הוא"ו סוד התפארת, רומזת לתורה שבכתב כנודע. ועיין לעיל אות י' ד"ה אבל. ובנפלאות מתורתך פרשת ראה על פסוק שבעת ימים תחוג לי"י אלהיך וגו' ד"ה ולזה, ביארנו בס"ד כיוצא בזה טעם הוא"ו הנוספת בהושענות ליום חמישי, למען וּמתגורר עם האלמנה, כי וא"ו דא יסוד וכו'. אבל אכתי צ"ע גם־כן מדוע נקט לשון התעוררות, היה לו לומר והביא, אי נמי ולימד, אי נמי ונתן, וכדומה:

ונראה לענ"ד דשמא נמשך הפייטן בזה אחר לשון הכתוב (ישעיה נ"א, ט') עורי עורי לבשי עֹז זרוע י"י וגו' (שם נ"ב, א') עורי עורי לבשי עֻזך ציון. דהיינו שכנראה דרש זאת על התורה, כמו שמצינו במקומות רבים. או היה מפורש לפניו כך בנדון דידן באחד מסִּפרי חז"ל. ואחר כתבִי זאת, זכיתי ומצאתי במעם לועז שם שפירש כך על הפסוק השני, בדף כ', בשם משכנות יעקב, כי התורה היא עוז, ומהתורה ומהמצוות נעשה מלבוש רוחני לנשמות בגן עדן, ונקרא חֲלוּקָא דרבנן, וזהו לבשי עֻזך ציון. ויעויין שם עוד בסגנון אחר בד"ה ועוד, בשם כלי פז, ועל־כל־פנים מפרשו על התורה שנקראת עוז. שוב ראיתי שכבר במדרש תנחומא הקדום פרשת וארא אות ז' איתא, מלך בשר ודם, אין לובשים לבושו. וישראל לבשו לבושו של־הקב"ה, [ומהו לבושו] עוז, שנאמר עורי עורי לבשי עז זרוע י"י, ונתנו לישראל, שנאמר י"י עוז לעמו יתן (תהלים כ"ט, י"א) ע"כ. ועיין בהערות המוציא לאור שם, וסיים שכן הוא בילקוט תהלים. ואם נאמר שהכוונה לתורה, נמצא כי לבשי עוז היינו התורה. שלי"ת:

ממילא יש להוסיף כי בא ללמדנו שתורת ה' צריכה התעוררות האדם מתנומת עצלותו. ובכך ישיג עוצם ותוקף התבונה הגנוזה בתורתו:

י"ב מהרי"ו שתק בזה. ובסדר ההושענות המבואר דף נ"ו כתב כי אולי הכוונה למה שנאמר ויבן שאול מזבח לי"י (שמואל־א' י"ד, ל"ה) ואם־כן צ"ל ובָנָה בָמָה יעו"ש. וזה אינו מתקבל, שהרי כל הבתים מסתיימים בנו"ן ולא במי"ם. ולהגיה ובמה בנה, שעל־ידי זה יסתיים בנו"ן, לא יתכן, כי למה ישנה ויכתוב במה במקום מזבח, בפרט דבמה הפך לשמש למזבח של־עבודה זרה. בשלמא ובנה במה (אילו היה מתאים לחריזה), נוכל לומר דמחמת החריזה הוכרח לשנות. ולהגיה ומזבח בנה, גם כן קשה, כי תיבת מזבח אינה דומה כלל לתיבת ובנית, לומר שטעו הסופרים בעת העתקתם:

ואם זה היה יתכן, עדיף היה לתקן בְּנָיוֹת בָּרָמָה, כי במקום ההוא ראה שאול את להקת הנביאים, כמפורש שם. והנה תרגומו בבית אוּלְפָנָא, דהיינו בבית־המדרש שהיו הנביאים יושבים שם ולומדים, ועיין רש"י ורד"ק שם. ואם־כן שמא יש לתקן כאן כך, למען להקת נביאים (ראה) בבית אולפנא. ואל תתמה על תערובת לשון ארמי בהושענות, שהרי הפייטן הזה עצמו באות חי"ת נקט בלשון ארמי, למען חילא וקנינא קנא. ואפילו מייסד ההושענות של־שאר הימים, שהיה בקי ואומן טפי, מכל־מקום עירב לפעמים ארמית. [אגב, ראיתי בספר אחד שגורס, להקת נְבִיאִים נִבְּאִים ובנית ובנה. והוא כלשון הכתוב (בשמואל שם) וירא את להקת הנביאים נִבְּאִים, ושמואל עומד נצב עליהם]:

י"ג לפי מה שכתב מהרי"ו שהכוונה לדוד שסידר הלויים והמשוררים, כנודע בדברי הימים (א', מפרק כ"ג עד פרק כ"ז) יעו"ש, יש לומר שנקראו כן על שם שהיו חכמים בתורה ומבארים אותה לקהל ישראל, שכן נאמר (נחמיה ח', ז') והלוים מְבִינִים את העם לתורה. ובגלל החרוז, נאלץ הפייטן לכתוב המבינָה, במקום המבינִים:

ולענ"ד בס"ד שמא הכוונה על יהוידע, שסידר את הכהנים והלויים בעת שהמליך את יואש, כמו שנאמר (מלכים־ב' י"א, ה'. ח') ויצום לאמר וגו' השלישית מכם באי השבת וגו' והקפתם על המלך סביב. וגם הכהנים היו מלמדים תורה לישראל, כמו שנאמר (מלאכי ב', ז') כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו וגו', ולכן גם הם נקראים מבינים. ועיין עוד מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שופטים על פסוק הזרוע והלחיים והקבה ד"ה ואולי:

ואתי שפיר טפי, כי את דוד כבר הזכיר הפייטן בבית אחר לעיל, למען מנגן שירה ותהילה וכו'. וכן במקומות נוספים לקמן, כגון למען ענני נא, בחנני נא. וכמו שפירש מהרי"ו שם ושם. וכדי שגם זה לא יהא כפול, אולי יש לפרש דקאי על איוב, על שם שאמר, אשוע אליך ולא תַעֲנֵנִי (איוב ל', כ') בְּחָנֵנִי כזהב אצא (שם כ"ג י'). ואם זה אמת, יש בדבר חידוש, כי לפום רהטא לא מצינו בפיוטים ובסליחות שיזכירו זכותו של־איוב, וצ"ע:

י"ד צריך לומר לאלישע, שכן אמרה עליו השונמית לבעלה, נעשה נא עלית קיר קטנה וגו' בבואו אלינו יסור שמה (מלכים־א' ד', י'). וכן עשה, שנאמר ויסר אל העליה וגו' (שם י"א) והכי מסתברא. ובפרט דמתרגם יונתן בן עוזיאל, יסור שמה, יתפְּנֵי לתמן. וזהו שיסד הפייטן "פָּנָה". [וכן תרגם לעיל מינה, יסור שמה (ח') מתפני לתמן. עובר עלינו (ט') מתפני לותנא. ולפום רהטא לא ידעתי מדוע אחר־כך (בפסוק י"א) ויסר אל העליה, לא המשיך לתרגם ואתפני, אלא וְזָר. ועיין מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך על פסוק הנזכר, שהוא בהפטרת וירא]. ועיין עוד סדר ההושענות המבואר דף נ"ז:

ט"ו יש לעיין בזה מצד שאינו כפי סדר זמניהם. ואם נכונה הגירסא שַׁבָּת, שמא יש להעמיס כי זה על שם שנאמר (שמות ט"ז, ה') והיה ביום הששי וְהֵכינו וגו' דשבת בעיא הכנה כדאמרינן בביצה דף ב' ע"ב:

ט"ז כפי שפירש מהרי"ץ בעץ חיים דף ע"ג סוף עמוד א', הכוונה ששש צלעות העולם, דהיינו מזרח מערב צפון דרום מעלה ומטה, מכוונים לצורך זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, עיין עליו, מוסברת השייכות על פי מה שציינתי בס"ד לעיל אות ח'. ועיין עוד בבא מציעא דף קו: חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע וכו' ובשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש תולדות ה'תשע"ג ב'שכ"ד הארכתי בס"ד:

וביאור חדש בזה נראה לענ"ד בס"ד שהכוונה כנגד ששה סדרי משנה, כמבואר בספרי הקבלה (ועיין לעיל אות י' ד"ה אבל) כגון שכתב הרמ"ק באור יקר על הזוהר הקדוש פרשת בשלח שער ד' סימן ג' וז"ל, ושקיל שבת שהוא סוד מנוחת התורה, וכל מה שעוסק האדם בתורה בסוד ששה קצוות שש סדרי משנה, מנוחתם בשבת בסוד הקדש שהם שש קצוות נעלמים שורש אל התורה המתגלה למטה, דהיינו בראשית (בראשית א', א') בָּרָא שֵׁית ודאי (זוהר הקדוש בהקדמה דף ג' ע"ב, ועוד) וכו' יעו"ש. וכן כתב בספר משנת חסידים, שהששה סדרי משנה כנגד שש קצוות, זרעים חסד, מועד גבורה, נשים תפארת, נזיקין נצח, קדשים הוד, טהרות יסוד, צריך לקרותם כולם ולייחד השש ספירות עם ההלכה מלכות, הובאו דבריו בליקוטים מפרדס להר"י שרים חלק ב' ערך משנה אות ב'. וכן הוא בפרי עץ חיים שער תלמוד תורה, בשם רבינו האר"י:

י"ז קושיית כת"ר אינה אלא אם נפרש כי הכוונה שהשביעית היא הגרועה מכולם, כדעת מצודת דוד והמלבי"ם ועוד, עיין מעם לועז שם דף ק"ג ק"ד. לכן השש נקראות בלשון שנאה, והשביעית בלשון תועבה. אולם רש"י שם פירש, ושבע תועבת נפשו, כלומר גם השביעית עמהם ע"כ, משמע היינו הך, ר"ל כי שם השש נקראות תועבה. וכן נראה ממה שכתב רס"ג עצמו (אף שאינו מחבר הפיוטים, כדלעיל אות ה' ד"ה מה־גם) באמונות ודעות מאמר שני אות י"א, כי כל מה שהזהיר עליו השי"ת שלא לעשותו, קראו מתועב כמו שנאמר שש הנה שנא י"י יעו"ש, ולא סיים להביא סוף הפסוק. ואפשר דלדידהו שנאה גרע טפי מתועבה, ובכלל מאתים מנה. הלכך שפיר נקט הפייטן תועבות ששה, כיון שסוף סוף הפסוק חילקן לשנים, השש לבד והשביעית לבד, ולעניין הפיוט הוצרך לששה דוקא:

אך לכאורה זה אינו עולה בקנה אחד עם מה שהובא במעם לועז דף ק"ד ד"ה ורב, בשם הר"י נחמיאש בשם רס"ג, כי לשון שקר היא השביעית השקולה כנגד כולם, ותלה כל המדות בה, כי כולם נכללים בה יעו"ש. ואיך יִכּוֹן זה עם מה כתב בעצמו באמונות ודעות הנזכר לעיל. שוב עיינתי בגוף פירושו של־רס"ג, וראיתי כי הוא בסגנון שונה וז"ל, מה שחילק את השבע לשני חלקים, לפי שהאחת מהן כנגד כל הַשֵּׁשׁ, והיא לשון שקר. וזה לפי שעינים רמות, הוא הגאוה והעזות, ולא יתהוו אלה אלא בשקר וכו'. ואחרי שביאר שם כל הפרטים בראיות מן המקראות, סיים הנה נתבאר כי לשון (הרע) [שקר] עושה את כל השש, ואף לא יִתָּכְנו כי אם בו ע"כ. לפי זה לאו למימרא שהשביעית גרועה מהם, אלא שמצטרפת עם כל אחת ואחת, ואם־כן שפיר נחשבות גם השש תועבה:

אגב, מה שפירש רס"ג שהשבעית היא לשון שקר, היפך שאר מפרשים שכתבו כי היא משלח מדנים בין אחים, וזאת כפי שנראה מסֵּדר המקרא, מה שאין כן לשון שקר שנמנית שנייה, עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי וגו', צריך לומר כי הוא מפרש שלכך נזכרה שנייה, בגלל שמצטרפת לראשונה, והוא הדין עם כל אחת ואחת שלאחריה. וכאילו אמר עינים רמות, בצירוף לשון שקר. ידים שופכות דם נקי, גם־כן בצירוף לשון שקר. לב חורש וגו' בצירוף לשון שקר, וכן כולן:

ובעיקר הקושיא, כבר עמד על כך הר"י משאש בספר בגדי ישע דף ס"ז וז"ל, אב זנח תועבות ששה, כמו שכתב רבינו הרשב"ץ, הוא אברהם שהכיר את בוראו ונתרחק מבית אביו וממעשיו המתועבים. והפייטן סמך על הפסוק שש הנה שנא י"י וכו' עכ"ל. וזה דוחק גדול, דאיך יסמוך על הפסוק שש הנה וגו', והם שבע בפסוק, כמו שנאמר בסיפיה, ושבע תועבות נפשו, ור"ל שגם השביעית עמהם, כמו שכתב רש"י שם. והפריד השביעית מהשש, לומר שהיא תועבה יותר מהם עכ"ל:

ומכח זה פירש באופן אחר וז"ל, לקוצ"ד נראה שהשש תועבות שזכר המשורר פה, הם ששה מיני עבודות זרות הנזכרות הפסוק, ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני י"י, ויעבדו את הבעלים, ואת (א') העשתרות, ואת (ב') אלהי ארם, ואת (ג') אלהי צידון, ואת (ד') אלהי מואב, ואת (ה') אלהי בני עמון, ואת (ו') אלהי פלשתים, ויעזבו וגו' (שופטים י', ו'). הרי ששה מיני עבודה זרה שנקראת תועבה, כמו שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז', כ"ו). ואף דבש"ס דביצה דף כ"ה ע"ב חשבו גם את הבעלים, והוו להו שבעה מינים. מכל־מקום זה דרך דרש, אך פשט הכתוב הוא דתני והדר מפרש. והכי קאמר, ויעבדו את הבעלים, שהוא שם כולל כל מין עבודה זרה, על שם שעובדיהם יש"ו חושבים אותם לאדונים המושלים בהם, כמו וגם בעליו יומת (שמות כ"א, כ"ט) והרבה. ומה הם הבעלים, ואמר את העשתרות וגו', וא"ו ואת העשתרות נוסף, כמו ורכב וסוס (תהלים ע"ו, ז') עכ"ל. ותמוה, מאחר דבאברהם אבינו עסיקינן, מה לו ולששה מיני עבודה זרה שהיו שנים רבות אחריו בימי יפתח הגלעדי. והרי יש עבודות זרות נוספות, והכתוב שם מנה מה שהיה אז. גם מה שפירש כי בעלים על שם אדנותם, יש להעיר ממה שהובא בספר מאורעות צבי (ורשא ה'תרמ"ג) דף ל"ד ע"ב כי עבודה זרה זו היתה בפריצות וזנות רבה רח"ל, מלשון (בראשית כ', ג'. דברים כ"ב, כ"ב) בעולת בעל יעוש"ב:

ודחוק טפי מה שהוסיף שם וז"ל, עוד נראה לפרש שהשש תועבות הם כמו שאמרו בש"ס דברכות דף מ"ג ע"ב וז"ל, ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם, א' אל יצא כשהוא מבושם לשוק. ב' אל יצא יחידי בלילה. ג' אל יצא במנעלים המטולאים. ד' אל יספר עם אשה בשוק. ה' אל (ישב) [יסב] בחבורה של־עמי הארץ. ו' ואל יכנס באחרונה לבית המדרש עכ"ל. וזה שאמר המשורר אנא זכור אב זנח תועבות ששה, דהיינו אפילו הששה דברים הנזכרים שאינם אלא גנאי, הוא תיעבם והזניחם. וזה על דרך אמרם מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה (קידושין דף פ"ב ע"א, בראשית רבה פרשה צ"ה אות ג'). ועיין רש"י על פסוק עקב אשר שמע אברהם (בראשית כ"ו, ה') עכ"ל. כי מדוע נתייחסו דברים הללו לאברהם אבינו דוקא:

ובישועות יעקב, שהוא פירוש על מחזור עוד יוסף חי לסוכות דף תרכ"ז איתא, זנח וכו'. נראה כמו שנאמר שש הנה וגו'. ועוד נראה אם אפשר, שעבודה זרה יש לה ששה שמות, אליל פסל מסכה שקץ תועבה תמונה. ובאבות דרבי נתן (פרק ל"ד אות ג') חשיב עשרה עכ"ל. וגם זה דחוק מאד כמובן מאליו:

י"ח לשון מהרי"ץ בעץ חיים דף ע"ג עמוד ב', ששה נתברך באותו פרק, כמו שמפורש בפרשת המילה ע"כ. ואלו הן, א' והיית לאב המון גוים (בראשית י"ז, ד'). ב' והפרתי אֹתך במאד מאד (שם ו'). ג' ונתתיך לגוים (שם). ד' ומלכים ממך יצאו (שם). ה' והקימֹתי את בריתי ביני ובינֶך וגו' להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (שם ז'). ו' ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' את כל ארץ כנען וגו' (שם ח'). כן נראה לענ"ד בס"ד בפשיטות:

י"ט אפשר כי הוא על דרך שאמרו בשבת דף י. ובשלחן ערוך חושן־המשפט סימן ח' סעיף ב' כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו' וכבר עמדו על זה המפרשים שם, וביארו בכמה אופנים, ובפסקי מהרי"ץ על חושן־המשפט שם דף קי"ט סק"י. וז"ל בגדי ישע דף צ"ט, מדת אמת באמת, ר"ל האמת הברור והמובחר שבאמת וכו' יעו"ש. ועל פי לשון הפיוט כאן, נקט מהר"ש מנצורה, שצריכים העדים לראות הכלה בשעת קידושין, כדי שתהא עדות אמת באמת כשמש על הארץ וכו', הבאתי דבריו בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר חלק אבן־העזר הלכות קידושין ונישואין סימן ר"ו ריש אות ר"א. [ומלשון מהרי"ץ בעץ חיים דף ע"ו ע"ב נראה כי תיבת באמת, נקשרת להמשך, אף שמן הפסוק תתן אמת ליעקב (מיכה ז', כ') שהביא בעצמו, לא נראה כך, וצ"ע]. ועיין מ"ש בס"ד בשערי יצחק שיעור מוצאי שבת קודש כי תצא ה'תשע"ג ב'שכ"ד, בשם הפרי מגדים, לעניין מה שאמרו כי בימות המשיח תהי האמת נעדרת, שאם היא אמת היאך היא נעדרת וכו':

כ' מסתמא הפייטן נקיט ואזיל בשיפולי גלימייהו דחז"ל שאמרו במקומות רבים כי לא היה הרעב זולת שנתיים. ואעפ"כ שפיר נקט שצירפו (לשון בחינה ונסיון) בשני רעב שבעה, כיון דמעיקרא כך היה צריך להיות, ודרך נס פסק הרעב מכֹּח ברכתו של־יעקב, וזה לא היה צפוי מתחילה. שאם היה יודע יעקב זאת, לא היה יורד למצרים. וכל העניין נתגלגל משמים על־ידי ירידתו. אלא הוא חשב שיהיו שבע שני רעב, ממה שאמר יוסף (בראשית מ"ה, ו') כי זה שנים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים וגו':

ומאי דקשיא ליה למר איזה צירוף שייך בשנות השבע, נראה לענ"ד דלא נקט לה הפייטן אלא בדרך סימן לדעת במה המדובר, כי זה היה פלא מיוחד שיהיו שבע שני שבע ואחריהן יקומו שבע שני רעב. וחיזוק לכך ממה שראיתי בהרבה נוסחאות של־תכאליל כת"י דלא גרסי שבעה הראשונה, דהיינו שגירסתם צרפתו בשני שבע ורעב שבעה, דמשמע כי העיקר לבאר מתי היה זה, ושבעה חוזר בעיקר על שני הרעב, מהטעם שכתבנו לעיל כי כך היה צריך להיות. וכן נראה ממה שכתב על זה מהרי"ו בפירושו כת"י וז"ל, בשני רעב ושבע, שהיו בימי יוסף עכ"ל, ודוק:

אי נמי י"ל מפני שרעב אחרי שבע, הוא נסיון גדול יותר. על־דרך אחד הטעמים שהעלה מהר"י אבוהב במנורת המאור שלהי פרק רצ"ה, לבאר מה שאמרו רז"ל ביומא דף פא: שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, לפי שהתענית של־יום הכפורים נעשית לו אז כשני ימים, מפני שהורגל בעונג ביום שלפניו יעו"ש:

ובבגדי ישע דף קכ"א נדחק לתרץ, כי אף דלא שייך צער בימי השבע, מכל־מקום נקט ליה לגבי שני רעב. וסיים שיש גורסים כלכלתו בשני שבע וכו' וגירסא נכונה היא עכ"ל. אבל גם בסידור רס"ג הגירסא צרפתו. ומינה לא תזוז:

כ"א פירושו נפשנו תעבוד ותשרת לפני הקב"ה, שכן כתב הרד"ק בספר השרשים שורש כהן כי כל עובד נקרא כהן יעו"ש. וכך נקרא כל שירות נכבד, ואין הכוונה לכהונה ממש, ועיין מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת שופטים על פסוק הזרוע והלחיים והקבה ד"ה ולאו, ובהפטרת נצבים על פסוק כחתן יְכַהֵן פאר. ובסדר ההושענות המבואר דף ס"א, הובא שיש גורסים תנהן, ויש גורסים תצהל יעו"ש. אבל גירסת תכהן נראית עיקר:

כ"ב מפורש יפה במענה לשון דף י"ב, בשם מהרי"ו. ובסדר ההושענות המבואר דף ס"ב. אבל מה שביארו סנסני, אשכלות התמר יעו"ש, אעפ"י שקצת מפרשים כתבו כן גבי תיבה זו שהיא נזכרת במקרא במקום אחד בלבד (שיר השירים ז', ט') אוחזה בסנסניו, וטעמם כנראה לפי שנזכר תמר בתחילת אותו פסוק אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסניו. אבל רוב המפרשים שראיתי ביארו בסתם, שזהו שם הענפים, אם־כן מובן כי זה שייך להיות גם בשאר עצים. ממילא עדיף לפרש שהכוונה כאן לשלושת בדי ההדס, שנלקחים עתה למצוה באגודה בחג הסוכות, שכן נראה דעת הפייטן, ממה שהסמיך זאת אחרי שאמר ענה בפרי עץ הדר באים, דהיינו באתרוג. ואפשר שכולל בזה גם את הלולב ושתי הערבות, כי כולם ענפים. [ובהושענות של־יום ששי כבר הזכיר כפות תמרים דהיינו לולב. וכן ערבי נחל. אבל הזכיר שם גם את ענף עץ עבות, דהיינו הדס]:

וכן משמע דעת רבינו יהודה הלוי בתיקון פורים, ששם יסד סנסן ליאיר האיר וזרח, דהיינו מרדכי בן יאיר (אסתר ב', ה'). וכינה אותו ענף, דרך משל. שמע מינה דסבירא ליה דלאו דוקא תמר. והנה המפרשים כתבו שאין לתיבה זו דומה במקרא, וממילא פירשוה מדעתם לפי העניין. ובאנו ללמוד ונמצאנו למדים, כי הנה בלשון בריטניה קוראים לבֵּן בשם סַן, כמ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת לך־לך על פסוק והם בעלי ברית אברם ד"ה והנה, ולמדתי מזה לעניין ביאור הלשון סנדק יעו"ש. והכל הולך אל מקום אחד. וכפל אותיות סנסניו, מפני ריבוי הענפים, על־דרך שפירשנו באותיות כפולות רבות בנפלאות מתורתך פרשת אמֹר על פסוק או גרב או ילפת. ולגבי מרדכי אף שהוא יחיד, אפשר לומר דסבירא ליה לריה"ל כי שייך לקרותו כן מפני ששקול הוא כאנשים רבים:

ואחתום בשי"ש טו"ב, וחפץ י"י בידכם יצלח להגדיל תורה ולהאדירה. ולקראת הימים הנוראים והמועדים הבאים לקראתנו לשלום, נברככם שתכתבו בספר החיים ובספר הזכרון ובספר מחילה וסליחה וכפרה, ותוסיפו שנים רבות שמחים במועדים טובים,

כעתירת

הצב"י יצחק בכמהר"נ רצאבי יצ"ו