מאמר מנורת חנוכה

 
 קובץ pdf להורדה, לחץ כאן

תוכן העניינים:

• המנורה שמדליקים בה נרות חנוכה, אין לקרותה בשם חנוכיה שנתחדש מקרוב בשפה העברית.
• קדושת לשון הקודש ומעלתו.
• מי בחנִיקה, ומי בסקילה.
• גנות תיבת אָפנה (מודה), שהמציאו בעברית החדשה.
• תוכחת־מוסר על ההתקשטות במלבושים.

א) המנורה שהייתה במשכן ובבית המקדש נקראת כך, מלשון נר ואורה. הכלי שבו הפתילה, נקרא נר כידוע, והאש עושה סביבהּ אורה. ובכדי להבדיל בין זו של־משכן ושל־מקדש, לבין זו שעושים בשמונת ימי חנוכה, יש בספרי פוסקים האחרונים כמה שקוראים לה לא בשם מנורה סתם, אלא בשם מנורת־חנוכה, וכדבעינן לאתויי לקמן:

ומה שקוראים בזמנינו למנורת־חנוכה בשם "חנוכיה", אין לזה זכר בספרי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, והיא המצאה מכלל המלים המחודשות מקרוב בלשון העברית. ונלע"ד שראוי שלא לקרותה אלא כשמה הנהוג מקדם מנורה. ובלשון ערבי "מַסְרְגּהּ", על־שם סִרַאגּ, שהוא נר. וכן הוא בלשון ארמי שׂרגא, כהא דחולין דף ס: שרגא בטיהרא מאי אַהְנִי [לְמאי מְהַנֵּי]. אי נמי אפשר לקרותה בשם "מנורת־חנוכה", וכמו שנזכרה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן קי"ד [כאשר הובא בברכי יוסף על יו"ד הלכות ע"ז סימן קמ"א סק"ב, ובדרכי תשובה שם ס"ק כ"ו, וכן ביד אפרים הנדפס בגליון הש"ע שם דף ס"ד ע"ב. אמנם בדקתי בגוף הספר שאילת יעב"ץ דפוס למברג ה'תרמ"ד וראיתי כי הלשון שם כך היא, הרב הנזכר לעיל סיפר לנו שיש לו "מנורה על חנוכה" של־כסף וכו' ע"כ. וזה מושפע מלשון אשכנז (דייטש, דהיינו גרמנית, אידיש) כידוע, ומובנו מנורה בשביל חנוכה. על־כל־פנים שמע מינה שהלשון חנוכיה לא הכיר היעב"ץ], ובחיי אדם כלל קנ"ד אות י"א, ובכף החיים סימן תרע"א ס"ק כ"ב. וכמו שראיתי כתוב בשם החתם סופר שמפני קדושת ומעלת לשון הקודש, בחרו חז"ל בעלי המשנה והתלמוד והמדרשים להוסיף מלים משאר לשונות האומות ולא המציאו וחידשו מלים בדרך לשון הקודש, כי לא רצו להוסיף על הלשון שבו ניתנה התורה, שהלשון הזה נאמר בעמקו ובדקדוקו מן השמים ע"כ. וע"ע שו"ת חתם סופר אהע"ז חלק ב' סימן י"א ד"ה שוב, ותפארת ישראל בבועז סוף מסכת פסחים. שוב מצאתי להרמח"ל בלשון לימודים חלק ב' לימוד ד', שמזהיר שלא לגזור פעלים ושמות מדעתנו, מפני שחכמת הדקדוק שבידינו איננה שלימה. ועוד, כי לא אנחנו המצאנו את לשון הקודש עד שנסדרהו כפי חפצנו, אך הוא רם ונישא ושרשו גבוה יעוש"ב:

גם כפי הדקדוק, הלא תוספת היו"ד מורה על הקטָנה, כמו האמִינון (שמואל־שני י"ג, כ'), במקום אמְנון (עיין למהרי"ץ בעץ חיים דף ב' ע"א, ובדברינו לעיל פרשת שמות על פסוק תעבדון את האלהים ד"ה וטעם, ולהלן הפטרת מחר חודש על פסוק ויחר אף שאול ד"ה וזה), ואין זה המכֻוון. ואף לשיטתם, היה להם לקרותה "מְנוֹרִיָּה":

וכבר העליתי כן בס"ד מזה כמה שנים, בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר הלכות חנוכה סימן ק"כ אות נ"ד ד"ה מה, יעויין שם, וכאן הוספתי קצת נופך. וע"ע בדברינו לעיל פרשת בֹא על פסוק ולטוטפות בין עיניך, ד"ה וכתב. ולהלן הפטרת מסעי על פסוק זרע מרעים ד"ה ועיקר. וחכם אחד השיב דאדרבה תוספת יה, מורה על הגדלת הדבר. כמ"ש הרד"ק בשורש אפל, כל דבר שרוצים להגדילו, סומכים אותו אל השם, כגון ארץ מַאְפֵּלְיָה (ירמיה ב', ל"א) מרוב האופל, שלהבתְיָה (שיר השירים ח', ו') מרוב השלהבת. וכן נפתולי אלהים (בראשית ל', ח') עיר גדולה לאלהים (יונה ג', ג'. ועיין בדברינו להלן על פסוק זה, שהוא בהפטרת מנחה דכיפורים) כהררי אֵל (תהלים ל"ו, ז'). וכן כתב מהרי"ץ בעץ חיים דף קמ"ו ע"א ד"ה צדקתך, ודף ר"ו ע"א ד"ה מאפליה. ועיין עוד שם בחלק ג', בפירושו לכתר מלכות, דף ק"ט ע"ב ד"ה והשנית. ולמעשה אין כאן שום קושיא על דברינו, כי בין הקטנת הדבר בין הגדָלָתו, אין זה המכֻוון. אבל בלאו הכי גם זה אינו מדוקדק, כי שם נשארו התיבות כמות שהן בשלמותן, רק הסמיכון או הצמידון לתיבת השם. מה שאין כן כאן שנכנסו בתוך תיבת חנוכה, להוסיף לה יו"ד, וכן לא ייעשה לשנות את התיבה עצמה:

ואבותינו בתימן היו קוראים לה גם־כן בשם "חנוכה" סתם בלשון הדיבור, כגון כשאדם מספר עם חבירו, אומר לו, הדלקתי את ה"חנוכה", או בלשון ערב סַרַגְּתְּ אַלְ"חנוכה". וכן הוא כבר בלשון קדמונינו בתכאליל, אסראג אלחנוכה ענד מג֗יב אלשמס, דהיינו הדלקת החנוכה עם שקיעת החמה. גם מהרי"ץ בעץ חיים דף ק"ס ע"ב, כתב בשם השלחן ערוך, זמן הדלקת חנוכה (עד) [עם, כצ"ל וכמו שהוא בכתי"ק] סוף שקיעת החמה, אעפ"י שבלשון השלחן ערוך שהוא בסימן תער"ב סעיף א' כתוב נר חנוכה. ועיין עוד להלן הפטרת תזריע על פסוק וידע כי יש נביא בישראל ד"ה והקול. [שוב ראיתי גם להגרי"ח בבן איש חי שנה א' פרשת מקץ סעיף ד', כשיניח החנוכה על מזוזת הפתח וכו' בקצה השני של־מנורת החנוכה וכו' מניח החנוכה בימין וכו' יעו"ש. ונראה אם־כן שאף בארצו בבל היו רגילים כן. וכן מוכח בספר האח נפשנו מערכת חי"ת, שנתן רמז בראשי תיבות של־פסוק ואלה המשפטים (לעיל כ"א, א') ו'חייב א'דם ל'הדליק ה'חנוכה, ה'ניחה מַ'טה ש'לושה פ'סולה וכו' ע"כ, והוא היה בארם־צובה]. ואחר העיון והדיוק, נראה לי שיש חילוק בדבר, כי בשם "חנוכה" קראו רק למנורה המיוחדת למצוה זו, לפי שיש בה שמונה נרות בלבד. מה שאין כן בשם "מסרגה" שהוא "מנורה" סתם בלשון הקודש, קראו לזו המיועדת לצורך שאר דברים כגון לשמחת חתונה, שהיא עגולה, ובה לפעמים כשתים עשרה נרות או יותר. והיא נעשית מאבן רכה מיוחדת, הנקראת בשם חראץ֗. והשתמשו בכלי כזה אף אומות העולם, אלא שהיהודים קיימו בה גם מצות נרות חנוכה. ורבים עשו עגולה כזו בייחוד לצורך חנוכה, ובה רק שמונה נרות. ובלשון זה נקט מהרד"ם בעל שתילי זיתים בתשובותיו רביד הזהב סוף סימן ה', הדלקתי כמנהגי ב"מנורה" המיוחדת לי לנרות חנוכה יעו"ש. ועיין עוד לעיל פרשת וישלח על פסוק שכם בני חשקה נפשו ד"ה קרב:

ב) ועתה נתברר לנו בדרישה וחקירה מפי בקיאים ומומחים, כי דברינו אלה שזו המצאה מכלל המלים המחודשות בלשון העברית, שאמרנום על פי ראיות ומכח ההשערה והסברא [ולכן בשו"ת עולת יצחק ח"א סימן פ"ה אות י"א העליתי זאת בלשון "כנראה". וכן במהדורא ראשונה ושנייה של־ספר מאי חנוכה דף י' אות י"א], אכן כך רשום בספריהם, וביתר פירוט ייחסו זאת לאשתו השנייה של־אב"י דהיינו רזעילא נב הדוהי בהיפוך אתוון (עיין עליהם לקמן ד"ה וחוזרים, וד"ה וזכורני) הנחשב כמחייה השפה העברית, שחידשה גם היא כמה מלים ואחת מהן "אָפְנָה" (כדלקמן ד"ה וקל וחומר). שֶׁכְּמוֹ־כן המציאה תיבת חנוכיה, על משקל תיבות דומות לה שהמציאו אז, כגון מטרייה, שמשייה, כריכייה, ספרייה [ולכן טוב הדבר שבישיבות הקדושות קוראים בשם "אוצר־הספרים", ולא "ספרייה"]:

אך חסרון־ידיעה שמיה חסרון, כי זו לא משֶּׁלה, אלא בודאי נלקח מלשון מקצת קהילות יהודי ספרד כגון יוון ותורכיה המדברים בלשון מיוחדת הנקראת לאדינו (ספאניולית, על שם מוצאה מארץ ספרד הנקראת ספניא, ועיין לעיל הפטרת וישלח על פסק וגלות ירושלם אשר בספרד). יען כי כן מוכח ממה שהראוני שנמצאת תיבה זו כבר מקודם לכן בלשונו של־מה"ר אברהם מיוחס בשו"ת שדה הארץ סימן ל"ח, שנדפס בליוורנו ה'תקמ"ו, שאלה, ראובן היה לו פמוט של־נחושת, שקורין אותו חנוקיאה, והאומן עשה הנר הנוסף שאנו קורין אותו שמש, בעבור שזה הנר הוא, שאם יבוא להשתמש לאור הנרות וכו'. ולכן האומן עשה הנר הנזכר הנוסף, למעלה משאר נרות, אמנם עשאה מכוונת על הנר החיצונה שהיא לצד שמאל המדליק וכו' ע"כ. ומ"ש שקורין אותו ר"ל המון־העם, כי כן הדרך בלשונם לסיים "יַאה" בשמותיהם של־כלים שונים. וקריאת תיבות כאֵלו אצלם לפי מבטאם היא מלעיל חנוקִֽיאה, ולכן לא חֲשָׁבָה הרב שדה־הארץ עברית, אף כי בודאי ממנה שרשה. ומכל־מקום יש שינוי ניכר, שזו בכא"ף וזו בקו"ף, כי מסתברא שבזמנם עדיין היו הספרדים מבדילים ביניהן [כמו שהוא עדיין בקהילותינו. וכן אצל בני בבל ודומיהם, אלא שהם מבטאים אותה קרוב לגימ"ל רפויה]. אמנם אפילו אם תמצי לומר שבמקומותיהם היו קוראים קו"ף כמו כא"ף דגושה, צריך לומר כי אילו כתב בכ"ף, היה אפשר לקרותה בכ"ף רפויה, על־כן העדיף לכתוב בקו"ף שיבין הקורא. אלא שזה דחוק. ושמעתי כי נמצא בשירים שלהם בלשון לאדינו תיבה זו, ואפשר אם־כן שהביאוה עמהם מגירוש ספרד:

נמצא כי מחדשי השפה העברית, לא עשו בזה אלא מעט, וגם קבעו קריאתה מלרע חֲנֻכִּיָּֽה, לתת לה צביון משקל התיבות שבלשון־הקודש, כמו עִבְרִיָּה יהודִיָּה נָכְרִיָּה, שְׁאוֹל תחתיָּה. ונמצאנו למדים שהגנאי בזה פחות ממה שהיינו חושבים, ומכל מקום סוף סוף מקור מקומו טמא וטהור יחדיו מעורבים:

ג) אחר זמן נודע לי כי כבר עלה נדון דידן על שולחן מלכים, בקובץ אור ישראל ניו־יורק מאנסי טבת ה'תשס"ה גליון ל"ח דף רמ"א בשם ספר עיוני הלכות (רבינוביץ) דף תק"ו אות ל', ועיינתי בו וראיתי שחשב לרפֹאת שבר זה על נקלה וז"ל, מאחר וראיתי מעוררים שאין להשתמש בתיבת חנוכיה, משום דתיבה חדשה היא משפה שמקורה אינו ממקום קדוש וכו', לכך יש להביא את מאי דאיתא בספר שדה הארץ להגאון רבי אברהם ב"ר שמואל מיוחס זצ"ל, מרבני עיה"ק ירושלם תובב"א לפני כמאתיים וחמישים שנה, ומגדולי תלמידיו של־מהרי"ט אלגאזי זצ"ל. ושם (אורח־חיים סימן ל"ח) מביא שאלה בהלכות חנוכה מהגאון רבי אליעזר נחום זצ"ל מחבר ספר חזון נחום רב דק"ק אינדרונא, ומשנת תפ"ג התקבל על־ידי חכמי הספרדים בעיה"ק ירושלם לכהן כראשון לציון, ששאָלוֹ בהאיי לישנא, ראובן היה לו פמוט של־נחושת, שקורין אותו חנוקיאה, והאומן עשה הנר הנוסף שקורין שמש, בעבור שזה הנר הוא, שאם יבוא להשתמש לאור הנרות לא ישתמש לאור נרות עיקר המצוה אלא ישתמש לאור הנר הלז הנוסף עכ"ל יעו"ש בארוכה. ועל־כל־פנים חזינן מהתם להדיא דמנורת החנוכה, היתה נקראת אצל הספרדים בשם חנוכיה כבר לפני מאות שנים. אמנם בספרי שו"ת של־גדולי אשכנז, לא מצינו תיבה זו. וכ"ק דו"ז אדמו"ר רבי יעקב יוסף שלמה מוואסלוי זצ"ל אמר לי ששמע שטעם הקוראים למנורת חנוכה חנוכיה, הוא משום שאינם רוצים לכנותה בשם מנורה כשמה של־מנורת המשכן והמקדש. והוסיף עוד דו"ז דמהאיי טעמא נמי הקפידו במקומות רבים ובתוכם הרה"ק מרוזין זי"ע וצאצאיו אחריו שלא להדליק נרות חנוכה במנורה בעלת קנים מוגבהים, אלא רק במנורה בעלת קנים נמוכים ושיש לה דופן בגבה, כדי שלא תהא דומה למנורת המקדש. לא רק במספר נרותיה, אלא כל דמיון שהוא, לא יהיה לה למנורת המקדש, עכ"ל ספר עיוני הלכות:

ומדבריו יוצא כי אעפ"י שאצל האשכנזים לא היתה תיבה זו, עכ"פ אצל הספרדים היתה, ואם־כן אין רע בכך. ולפי מה שביררנו בס"ד לעיל, אין זה רק אצל מעט מן הספרדים שדיברו בלשון לאדינו. ואכן מצינו שחכמי תימן ובבל וארם־צובה לא הכירו תיבה זו כדלעיל ד"ה ואבותינו, ומסתמא כן הוא בשאר ארצות המזרח. ומכל־מקום אפילו למדברים בשפת לאדינו, שאני התם שהיא בקו"ף דוקא ומלעיל, כדבר האמור. והטעם מפי השמועה שקראו כן כדי לא לקרותה כשם המנורה שבמקדש, הוא תירוץ בלא יסוד, בדוי מדמיונות הלב, ולא יעלה על לב. כי הם ודאי לא נתכוונו לזה. ועוד, שאם־כן לא נקרא לחפצים שלנו בשמות ארון, שלחן, מעיל, מגבעת, מכנסיים ודומיהם. [הגם שיש לחלק שלא כתב כן אלא לגבי המנורה של־חנוכה, לפי שהיא לזכר הנס שנעשה במנורת המקדש. אבל אין הכי נמי שאר מנורות לא איכפת ליה לקרותן בשם מנורה, והוא הדין לשאר חפצים שהיו במשכן ובמקדש. וכן לעניין הקנים, גם־כן לא הקפידו אלא במנורה של־חנוכה, ומסתמא בשאר מנורות לא היו מונעים למי שירצה לעשותן עם קנים. והם עצמם היו עושים לנרות שבת מנורה עם קנים, ונזכר גם בהגהות רמ"א, אך אולי י"ל דסבירא ליה דשאני התם שהם בעיגול]. ובגמרא עבודה זרה דף מג. ובפוסקים לא הזכירו אלא שאין לעשות מנורה תבנית מנורה דהיינו של־שבעה קנים, וכמו שהעליתי גם־כן בס"ד בשלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות צורות שאסור לעשותן סעיף ח', ותו לא. ואין לעשות העיקר טפל והטפל עיקר. וכדי בזיון וקצף, כי בשביל איזה ספק־ספיקא של־חסידות, ניגרר כסומים בארובה אחרי מחריבי היהדות:

ברם מפני שהם אשכנזים שאין אצלם שום הבדל בין כא"ף לקו"ף, לא הבחינו הם שאין ראיה משו"ת שדה הארץ הספרדי. ותא שמע ותא חזי מה גרמה ועד היכן הגיעה שכחת מסורת החילוק בין כא"ף לקו"ף בקהילותיהם, ממילתא דבדיחותא שהובאה בספר פרפראות לתורה דף של"ה, בהקדים מה שמבואר בספרי החסידים תלמידי הבעש"ט זצוק"ל, כי ראש השנה הוא יום הכתיבה לכתוב גזר דינו של־אדם לטובה לכל השנה, וביום כיפור היא החתימה. בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון. בהושענא רבה הוא גמר חתימה טובה, ומסירת הפתקין היא בחנוכה. לכן אפשר עוד לשוב עד חנוכה [עיין על זה בדברינו לעיל פרשת וישב על פסוק ויהי כמשלש חדשים ד"ה ובנטעי. יב"ן]. ומספרים העולם דרך הלצה, כי פעם אחת דרש הרב לציבור על עניין זה, שגמר החתימה הוא בראש השנה ויום כיפור והושענא רבה, ומסירת הפתקין היא בחנוכה, ועורר בזה את הציבור לעשות תשובה שלימה בחנוכה. היה שם יהודי פשוט ועם הארץ, ניגש לרב אחר הדרשה ואמר לו, בדברי רבינו נתיישבה לי הקושיא שהתלבטתי כל שנה, שכתוב בתפילת ונתנה תוקף שאומרים לפי נוסח האשכנזים בראש השנה, [מי באש ומי במים וכו'] מי בחניקה ומי בסקילה. ולא הבנתי מה שייכות יש לחנוכה לתפילת ונתנה תוקף. עכשיו נתחוור לי העניין, כי מסירת הפתקין של־גזר דינו של־אדם לכל השנה היא בחנוכה, לכן אנו מזכירין גם את חנוכה בתפילתנו הקדושה בראש השנה עכ"ל. ולמי שאינו יודע, אוסיף לבאר, כי זה מפני שאצלם אין הבדל בדיבור בין חנוכה לחניקה, אף שזו בכא"ף וזו בקו"ף. בצירוף שיבוש נוסף אצל החסידים וההונגרים, שהשורק נקרא כמו חירק, ממילא יצא להם חנִיקָה מחנֻכָּה: וע"ע בדברינו לק' פ' ויקהל ע"פ לא תבערו אש בכל מושבותיכם ד"ה זולת:

ד) וחוזרים אנו על הראשונות, כי בני עם־קדוש ראוי להם לקדש לשונם, ותפארת בנים אבותם ללכת בעיקבותם, לקרותה בשם מנורה. ואם רוצים וצריכים להבדיל ולהבחין, יקראוה בשם מנורת־חנוכה. אך לא ישָׁמע על פינו לשון "חנוכיה" שנתקבל ונתפשט מקרוב באמצעות זרים. תרגום להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה (משלי ב', ט"ז) דתתפצי מן איתתא "חילוניתא" וכו'. כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה וגו' (שם ה', ג'. ד'). וצר לנו לראות שנתפשטה בפשיטות אפילו בקרב בני תורה, ואף בספרי הלכה וחידושים שנתחברו ונדפסו בזמנינו לרוב, באין מכלים דבר. ודי לנו במלים רבות שלהם שנתקבלו, אך אולי שם הוא בבחינת היכא דאי־אפשר שאני. ולהיאבק בזה, היא מלחמה אֲבוּדָה מראש. מה שאין כן כאן, ובפרט לחפץ קדוש:

קל וחומר בימים הקדושים של־חנוכה שנקבעו בהתגבר אור תורתנו הקדושה, על חושך תרבות יוון, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו' (בראשית א', ב') חשך זו גלות יוון שהחשיכה עיני ישראל בגזירותיה וכו' וכמ"ש בס"ד בספר שמן למאור ילקוט מאמרי חז"ל על גזירות השמד שבתקופת החשמונאים דף י"ז, שיש לנו להתגבר ולהתחזק יותר, ולהבדיל בין האור ובין החשך. ועיין עוד בדברינו לעיל פרשת וישב על פסוק יום הולדת את פרעה, ד"ה אחר זמן, שחגיגת יום־הולדת החזיקו בה הרואים עצמם כחפשיים מן המצוות, מקורה מתרבות יוון, וגזרו על ישראל לעשות כמותם בתקופת החשמונאים:

ה) וצריך לדעת כי היא זו שחידשה גם את המלה אפנה כמו שהזכרנו לעיל ד"ה ועתה, כי במלאכה זו של־בגדים היתה עוסקת, מלשון אופן ודרך, וזה בא תמורת השם בלע"ז "מוֹדה", כי היא גדלה בצרפת וזהו פירוש תיבת מודה אצלם. [כמו־כן לא טוב הדבר שהכניסו והרגילו האידנא בפיפיות בנות־ישראל לכנות את ראיית דם־וסתן בלשון קבלה, "קיבלתי", שהוא לקוח מסגנון אומות־העולם. אלא צריך לומר "ראיתי" כלשונם המקודש של־חז"ל, וכמו שהארכתי בס"ד בקדושת ישראל פרק רביעי (ושלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות וסתות סימן קנ"ד) הערה י', ד"ה מכל־מקום]. והיא האשה הראשונה שהעיזה לצאת בחוצות ירושלם עיקו"ת במכנסיים, שהיא פריצות עצומה כמ"ש בס"ד בשלחן ערוך המקוצר אבן־העזר הלכות מלבושי הנשים וצניעותן סימן ר"ב סעיף ז':

וישנם רמזים נוראים במלים מוֹדה ואָפנה. א' מודה אותיות דּוּמָה, דהיינו קבר, כלשון הכתוב (תהלים צ"ד, י"ז) כמעט שכנה דוּמָה נפשי. על־שם שגורם להוריד בני־אדם לקברות התאוה, וכלשון חז"ל אין פתיחת הקבר בלא דם, וכמ"ש בס"ד בעיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר יורה־דעה הלכות יולדת סימן קנ"ו אות י' ד"ה וקבר. ב' גם מלאך־המות נקרא בלשון חז"ל דּוּמָה, כגון בברכות דף יח: וכמ"ש בס"ד בקונטריס שירת יצחק אות י"ג. לרמוז שההולכת אחרי המודה, מסורה בידו, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים כדאיתא נמי התם. ג' שהאותיות שאחרי מודה, הן אותיות זונה (שלא כסדרן) כי באה מזה לידי זנות רח"ל. ד' בגטין דף סט: דומה בת דומה, פירש רש"י חשודה בת חשודה, ועיין עוד בערוך ע' דם. ה' אָפְנָה, אותיות אֲנָפָה, שהוא עוף טמא הנקרא כך על־שם שמרבה בניאוף, וכמ"ש בס"ד להלן בפרשת שמיני על פסוק ואת החסידה האנפה למינה ד"ה ובנוסחא. ו' על־שם שמעוררת חרון־אפו של־מקום ב"ה, כי שונא זימה הוא, מלשון (תהלים ב', י"ב) נשקו בר פן יֶאֱנַף (דברים א', ל"ז) גם בי התאנף י"י. רח"ל וד"ל:

מעתה אתה הראית לדעת כי המעיין נרפשׂ והמקור משחת, ואיך ינעמו מימיהם לחִכך. הלא נתברר מכל האמור שהחייאת השפה העברית אצלם, אינה אלא מן "השפה" ולחוץ, ופנימיותם רחוקה ממורשת אברהם "העברי". ולא החיו אותה, אלא אדרבה הוציאו ממנה חיותה הרוחנית. וכיון שגם החיצוניות נובעת מן הפנימיות וכח הפועל בנפעַל כידוע, על כן צריך להרחיק מן הכיעור ותִשבר כד על המבוע:

וזכורני מימי חרפי שפעם אחת תוך כדי שיעורו הקבוע בגמרא של־מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל בישיבת קול תורה ירושת"ו, שנמשך מעניין לעניין ובין השאר אמר את שמו המלא של־אב"י, ותכף ומיד התחרט ואמר בשברון לב, אני מצטער שהזכרתי את שמו בישיבה הקדושה. שְׁמָעֶנָּה ואתה דע לך. ועתה ראיתי בספר בטוב ירושלם להמגיד הירושלמי רב"צ ידלר זצ"ל בדף שע"ו, שאינו רוצה להזכיר את שמו של־מייסד הראשון של־הלשון העברית. וסימנא מילתא, הרחוב שנקרא בירושלם כיום על־שמו, הוא מקור כל הפריצות וחילול־שבת, כי הוא היה ממחללי־שבת ועוברי־עבירות יעו"ש. ונזכר שם כי הוא מת בשבת־קודש כשעֵט־כתיבה בידו. אם־כן לא חזר בתשובה אף קודם מותו, אוי לו ולחלקו. ולאחר זמן משכתבתי כל זה, יצאה לאור חוברת טוהר הלשון (ירושלם ה'תשס"ח) בה נזכרו בפרוטרוט כל פשעיו ועלילותיו, ושהיה מין ואפיקורוס, ושרבני ירושלם ת"ו החרימוהו כמה פעמים כשנתמלאה סאתו. וע"ע בדברינו לעיל פרשת בראשית על פסוק כינור ועוגב ד"ה ובלשון, ופרשת מקץ על פסוק בטנים ושקדים ד"ה וכבר וד"ה וכיוצא, ולהלן פרשת דברים על פסוק ותענו ותאמרו אלי ד"ה ולשעבר, ופרשת עקב על פסוק כאשר ייסר איש ד"ה ובמדרש, והפטרת שבועות על פסוק כעין החשמל. ובמבוא לשלחן ערוך המקוצר הנקרא נוכח השלחן פרק ה' ד"ה תפסתי, ושם בחלק יורה־דעה הלכות חגבים סימן קל"ד הערה כ"ח ד"ה ואשכחן, והלכות שילוח הקן סימן קע"ז הערה י"א ד"ה ומה:

ועכשיו בשנת ה'תש"ע ב'שכ"א מצאתי און לי, מגברא רבא דמסייע לי, שכן הובא בספר דולה ומשקה (קרית ספר ה'תשס"ו) דף שס"ח בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שנכונים דברי הטוענים כי אין להשתמש במלה חנוכיה, שאין לה מקור בש"ס ובפוסקים, והיא מהשפה העברית ע"כ:

ו) וכדאי לצרף כאן מעניין לעניין באותם עניינים שהזכרנו, תוכחת־מוסר של־היעב"ץ בסידורו הלכות ימי בין המצרים דף שי"ד ע"ב חלון ז', על שרבים מתקשטים במלבושים הם ונשיהם בניהם ובנותיהם, בדיוק גדול בכל מוד"ע חדשה, מחמירין על עצמם ומדקדקים בהם יותר מהעמים ההם המחדשים אותם. ולעולם תראה אפילו משרתת יהודית, לובשת מיד מלבוש מוד"ע חדש בהתחלתו, בטרם נתפשט בין המון־עם הארץ וכו' ע"כ [ועיין מ"ש בס"ד בלשון חכמים מרפא ע' אברבנאל, בשם איגרת מהרי"ץ]. עוד שם בעמוד ד', ככה עושים בני עמינו העשירים, מפזרים ממונם ללמד בניהם ובנותיהם לשון צרפת, להרגילם לשחוק וקלות־ראש וניבול־פה ליבם יִפַּת [דהיינו יתפתה. יב"ן], כידוע לכל שזהו כל פרי ותולדות אותו הלשון וכו' ע"כ. ומעתה המבין יבין:

עוד מצאתי להיעב"ץ בסוף דרוש חלי כתם (הנדפס בסוף דרוש תפילת ישרים אשר לו, קראקא ה'תרע"א) דף ל' שכתב בזה"ל, אתם אחיותי נשים שאננות בנות בוטחות המקפידות על קשוטי לבושכן שיהא במדרגה ראשונה של־מוד"ע כחוקות העמים. האזנה אמרתי. הלא ידעתן אם לא שמעתן מה שכתוב בתורה (ויקרא כ', כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים. ועתה אַתֵּנה בוטחות, אחר שאין לכן הכרה לא בגוף ולא בפרצוף פנים ולא במלבוש כזכר, הניכר שהוא ישראל בגופו בברית בשר ובפניו בפאותיו ובגדו בציצית, אם לא לפחות יהא שום דבר היכר וסימן עדִי זהב ישראל על לבושכן, וכמצווה עלינו בתורה להיות נבדלות מן העמים. וגאולה אחרונה שתהיה במהרה בימינו אמן, תהיה כגאולה ראשונה על־ידי נשים צדקניות. וכן בדין, מאחר שהאשה הראשונה גרמה קלקול העולם, כן תלוי בהן תיקון העולם עכ"ל:

ותיבת מודה, היו כותבים לשעבר היהודים בארצות אירופה מודע, וכדלעיל נמי בדברי היעב"ץ, וזאת מהטעם הידוע מפני שאינם יכולים להוציא במבטאם את האות עי"ן, לפי שהיא מן הגרון, וקוראים הם אותה כמו אל"ף, או ה"א נחה בסוף תיבה. והשתמשו בה לציון ניקוד צירי, כגון געל (צהוב) קרי גֵל, שטערן (כוכב) קרי שטֵרן, וכיוצא בזה. כדרך שבלשונות האומות אשר סביבותיהם, כותבים תמורתה אות הנקראת אִי בלשונם. וממילא מובן שכמו־כן בנדון דידן מודע, ביטוייה הוא מודה וכידוע. ולכן נכונים ונכוחים הרמזים שכתבנו בה לעיל ד"ה וישנם:

וטעם יפה לְמה שקוראים בקהילותינו בשם מנורה, לאמה על אמה שעושים זכר לחרבן, ביארנו בס"ד במהדורא שביעאה של־עיני יצחק על שלחן ערוך המקוצר אורח־חיים הלכות זכר לחרבן סימן ק"ז אות ב' ד"ה וזה: