הניקור התימני- קטע מתוך השיעור השבועי מוצש"ק וישב תש"ע

בענין הניקור גם לא היתה מחלוקת, ויש לי חידוש בנושא הזה, אבל אומר לכם משהו לפני כן. היום שנת תש"ע, מצאתי דבר נפלא. כבר בשנת תר"ע, לפני מאה שנה, היה ויכוח בירושלם על נושא הניקור של התימנים. הרי התימנים נמצאים בארץ משנת תרמ"ב, נתנו סימן, אמרתי אעלה בתמ"ר. אע"פ שאומרים שזה לא מדויק כי הם באו כבר בשנת תר"מ, אבל כנראה בגלל שהגימטריא הזאת מוצלחת, אעלה בתמ"ר, לכן הדבר ידוע כך. בין אם זה נכון או לא, או שיש סיבות אחרות שאינני יודע, בכל אופן זה סימן טוב, הכי הרבה טעות של שנתיים. כמו ונושנת"ם עם הכולל. א"כ בשנת תרמ"ב, כך לפחות נזכור, באו תימנים לארץ. אמנם לא ציבור גדול כמו לפני ששים שנה בעל כנפי נשרים, אלא מעטים שבאו בימים ההם והתיישבו בעיקר בירושלם עיקו"ת וברחובות ובעוד כמה מקומות. באותה תקופה היה ויכוח, ובין היתר נכנס העניין של הניקור, וישבו ודנו על זה.  

תראו, אולי נקדים דבר אחר בכדי שיובן. בספר שו"ת זכרוני אי"ש ענף חיים של מה"ר אברהם חיים אלנדאף, נקרא מה שהוא כותב ונראה אם מישהו יצליח להבין מה הוא אומר. בעניין אכילת קטניות בפסח בשנת תרע"ו. לכל אחינו בית ישראל אנשי קהילתנו, נודיע לכם שהמצב החמור הכריח אותנו לבקש היתר לאכילת מיני קטניות בחג הפסח.  שמעתם? הם מחפשים היתר לאכילת קטניות, היפך המנהג המפורסם בשאר קהילות ישראל שבפעיה"ק ירושלם. ולא רצינו לסמוך על דעתינו אנחנו ובית דינא דחתימי מטה, אלא הלכנו לשאול את הרבנים של שאר הקהילות אשכנזים וספרדים. והם הסכימו להתיר למי שאין לו מצה מספקת לכל ימי החג מותר לו לקנות מיני קטניות. רק כל אחד יעשה בביתו וכו', וכל שכן אנחנו קהילת התימנים שמנהגנו להתיר בתימן. ואין צריך התרה אחרי שהרבנים התירו וכו'. אתם מבינים מה קרה? הם נהגו איסור באכילת קטניות בפסח, וכשהיתה שנה קשה ולא היה מספיק מה לאכול, לא היה מספיק מצה, חיפשו היתר לקטניות באופן מיוחד. בירושלם בתקופה ההיא האשכנזים שלטו בעיקר, אבל היו שם גם ספרדים.
מה שמעניין, שכף החיים בהלכות פסח סימן תנ"ו כותב אותו דבר, אבל הוא מפענח זאת עד הסוף. הרי בעצם האשכנזים מחמירים באכילת קטניות בפסח מחשש לתערובת מיני דגן, לכן הם אסרו זאת. מרן כותב שקטניות מותר, וגם אורז מותר. הפרי חדש חושש, שלפעמים ימצאו חיטים בתוך הקטניות. בסוף כותב כף החיים כך, כתב הגאון חיד"א בספר טוב עין, אנחנו בני ספרד לא נוהגים להימנע מקטניות, אבל באורז נהגו בירושלם רוב הת"ח ויר"ש לא לאכול אורז בפסח. כי היו שהעידו שביררו ואחרי שבישלו מצאו חיטה וכו'. אח"כ מביא כה"ח בשם ספר פקודת אלעזר (היה רב של קהילת המערבים בירושלם, שבא ממרוקו) עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלם לאסור הקטניות בפסח. כיום אולי יש בודדים מהספרדים שאוסרים את זה. אבל כף החיים שהיה הרב של הבבלים דהיינו העיראקים שבירושלם, שהיה בזמן הרב יוסף אלשיך שהיה הרב של התימנים בירושלם, מאיר את הדרך וכותב, עתה בזמן הזה נתרבו האוכלוסין יותר ויותר ממה שהיו מקדם, קהילות מרובות, וכל אחד ואחד מחזיק במנהגו. הוא אומר, כל זה היה בעבר, אבל עכשיו שבאו ונתרבו האוכלוסין המצב השתנה. וממשיך, יש שהם אוכלים קטניות ויש שאינם אוכלים, ואין בזה משום לא תתגודדו, כיון שכל אחד קהילה בפני עצמה.
ברצוני לספר לכם משהו בנושא הניקור. היה בכפר סבא מארי שלום נגר זצ"ל, והיה שם גם מנקר אשכנזי. זה היה בערך לפני שלשים שנה. המנקר האשכנזי ראה את המארי התימני איך שהוא מנקר, אמר לו, מה זה? איך גמרת לנקר תוך שעה? ענה לו, ומה אתה רוצה? להשחית את הכבש ולזרוק את הכל סתם? והראה לו, הנה זה אסור והוצאתי והשאר מותר. טוב, התפתח ויכוח. בקיצור המארי התימני החליט ללמדו לקח. כי לקח טוב נתתי לכם. הוא הביא לו יד של כבש ואמר למנקר האשכנזי, תוציא פה את גיד הנשה, תראה לי היכן הגיד החיצוני, והיכן הפנימי? ובעצם הוא נתן לו את היד של הכבש... הלה מסתכל ואומר לו, הנה פה. המארי אומר לו, אתה בטוח? מאיפה תוציא? ואיפה הקנוקנות וכו'... בקיצור אמר לו המארי, תגיד לי אתה נורמלי? אתה מחשיב את עצמך מומחה? זה לא רגל, זה יד... אותו מנקר פשוט לא ידע, כי אין להם הבחנה... בדיוק כמו הקטניות. אתם יודעים, האשכנזים גם לא מברכים במוצ"ש על הבשמים עצי בשמים, עשבי בשמים, או מיני בשמים, אצלם הכל מיני בשמים מפני שאין בקיאות לרבים מהם להבחין בין המינים.
נספר לכם סיפור יותר ממחיש. כאן אני לא אומר שמות ממש אלא כמעט. היה איזה קצב כאן בעירנו ובשכונתנו, זכרונו לברכה. הבן שלו, שלמה יוסף, שלח אותו פעם אביו שילך למנקר מומחה ומפורסם פה בבני ברק כדי שינקר לו את הבשר. הלך הבן והביא למנקר את הבשר ולאחר זמן החזיר לאביו הקצב את הבשר מנוקר. הסתכל אביו ואמר לו בתמיהה, מה הוא עשה? מה זה? הוא ניקר את כל מה שלא צריך ומה שכן צריך לנקר הוא השאיר. את החלב הוא השאיר וניקר את כל מה שלא היה צריך. זה מי שמחשיב את עצמו כיום למנקר הכי מומחה, אולם הקצב שעלה מתימן הבין וידע יותר ממנו. 
(הרחבה בנושא זה במוצש"ק וירא התשע"א) 

ואומר לכם יותר מזה. לפעמים יש עי"ז טעויות הלכתיות. יש נשים היום שלצערנו עושות איפור בעיניים. זה בא להם ממה ששנינו במסכת שבת הכוחלת והפוקסת וכו', ומי שיראה במשניות פני שבת המצויירות של יוני גרנשטיין, אמרו לי ששם מצוייר אשה שעושה צבע עם מברשת על העיניים. לזה הם קוראים כוחלת. הם פשוט לא יודעים. מי שיודע איך עושים את הכחול, יודע שעושים אותו בתוך העיניים ולא מעל העיניים. אבל כך הם מציירים את המשנה, ומפרשים שזה כחול על גבי העיניים מבחוץ, שאינו דרך צניעות כלל. הכחול שבעבר היו עושים אצלנו, היה בתוך העין. ממילא מתוך חוסר ידיעת הדברים והשיבוש במסורת, מגיעים גם לטעויות הלכתיות. הרי יש גמרא בנדה דף סז ע"א, כחול שבתוך העין אינו חוצץ, שמחוץ לעין חוצץ. ראיתי בספר בדי השלחן של הרב פייביש כהן במחכ"ת שאינו יודע להסביר בבירור מה זה כחול, הוא כותב כנראה כחול זה אבק ששמים בתוך העין. אפילו בשיעורי שבט הלוי משמע במחכת"ה שהוא לא מכיר ולא יודע בדיוק מה זה, וחושב שלא שמים כחול בתוך העין עצמה. ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. אצלם נאבדה המסורת, כמו שאמרנו לגבי הניקור. כחול שבתוך העין אינו חוצץ משתי סיבות, ראשית, הרטיבות של העין והלחלוח מוריד את החוזק שלו והוא נהיה קלוש. ויותר מזה כיון שהוא בתוך העין לא מקפידים על כך. אבל מחוץ לעין זה חוצץ, כי אין הדרך לעשות מחוץ לעין. א"כ זה מובן למי שבאמת יודע מה זה כוחלת, אבל הם לא מבינים ואפילו מציירים ומסבירים משניות שלא כדת ושלא כדין, והכל בגלל חוסר המסורת. 

[המשך בירור נושא זה בשיעור מוצש"ק ויחי התש"ע]  

וזהו בדיוק מה שקרה בנושא הניקור. ומי שיודע התימנים נוהגים כך בכל המקומות בשחיטות פרטיות. בזמנו בירושלם הם היו קהילה קטנה והיו כפופים כביכול לאשכנזים, לכן היו חייבים לעשות כמו שהם. אפילו קטניות היה אסור. אבל אחרי כן התימנים חזרו למנהגים שלהם, וקל וחומר אחרי העליה הגדולה של כולם בשנת ה'תש"ט שמאז כל מי ששוחט ומנקר באופן פרטי עשה את הניקור התימני ללא חשש. ובעזרת ה' יקויים בנו השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, ויה"ר שגם הענין הזה יסתדר. ואותו הדבר לגבי כל דבר שבמסורת. לדוגמא, ויהיו כל ימי נח, מי שיעיין במנחת שי יראה שבספרי אשכנז כתוב ויהיו. בעבר הרבה דברים האשכנזים וגם הספרדים עשו כמו התימנים, אבל במשך הדורות הם השתנו. אין ספק שנאבדה להם המסורת, ומתוך חוסר ידיעה הם עושים הרבה דברים כמו שנעשה.  

כיום אפי' בקרב בני קהילותינו, יש שנטו מן הדרך לחצוב להם בורות נשברים, ובסיעתא דשמיא נתפלל שתיפקחנה עיניהם, ויבינו שאנחנו מחזיקים את המסורת הנכונה בס"ת ובכל הדברים.  

ובעצם בעניין הניקור אין מה להתווכח, כי מי שיודע כל מה שמדובר הוא רק על הבדלי מנהגים, או על פוסקים מסוימים שמחמירים, אבל לא מדובר על חלבים דאורייתא, כי בזה ודאי שאין ויכוחים. ואם יש כאלו, זה כבר מובא לגבי חלב של בני ריינוס, ואכמ"ל, אבל דברים אחרים ופרטים נוספים הם שוליים, ובכלל חבל שהם עשו מזה מהומה ומחלוקת ח"ו, והאמת והשלום אהבו. ונקווה שהדברים יובנו על נכון ויתקיים בנו מקרא שכתוב נגילה ונשמחה בו. אכי"ר. 

המשך מפרשת ויחי ה'תש"ע באותו עניין 

ואם כבר הזכרתם את זה, נגיד משהו שקשור לנושא. יש ספר, הוד והדר לבושה, ספר על ענין הצניעות בלבוש והנהגה. המחבר שלו זה הרב פולק, ספר מעניין וחשוב. כולו מדבר רק על נושא הצניעות, והוא מפתח את כל הנושא הזה בדקויות. אבל אני חושב שיש כאן איזה דבר שאינו נכון. אני אומר את זה, כי זה קשור בעצם לענין שכחת המסורת, לצערנו. פרסמנו קול קורא. אבל אני חושב שהוא מדי קטן, אמרו אולי שידפיסו באותיות גדולות ויוכלו לתלות אותו בביהכ"נ, לא מספיק ככה. דיברנו שם על הרבה נושאים, ואחד מהם זה שמירת הקדושה וסייגי הצניעות, ולפני כן דיברנו על עניין לשון הקודש, ענין הקריאה בתורה, שהמצב בזמננו חמור מאד. לצערנו השיבושים היום בקריאה גדולים מאד. אצל אבותינו, לא הזמינו מראש בליל שבת, לא חילקו ואמרו לזה ראשון ולזה שני וכו', אלא ביום שבת בבוקר עלו לפי התור. ולעתים אפילו לא לפי הסדר, לפעמים אדם רצה לקרוא שלישי בגלל הטעמים המיוחדים, הוא קנה. א"כ אפילו התור לא היה תמיד מדויק. היום, יש מקומות שמודיעים בליל שבת, ולעתים אנשים לא מגיעים לביהכ"נ בליל שבת כדי שלא יקראו אותם. או אפילו אמרו לו, אבל בבוקר הוא לא מגיע, כי לא הכין את המברך. בזמן האחרון שמעתי שיש חידוש, אפילו לשני ולחמישי צריך להודיע מראש. שני וחמישי. ואפי' יש סידורים שעושים תיקון סופרים לשני וחמישי, כדי להכין את הקריאה. אנחנו במצב של ירידה מאד גדולה. אם גם לשלשה פסוקים, צריך להתכונן כמה ימים מראש, כל יום יכינו חצי פסוק... זה חמור מאד. והחמור מכל שעדיין, על אף הכל, יש עוד שגיאות. 

כותב בספר עוז והדר לבושה, שימוש בתכשירי אפור, צריך להיעשות במידה מתונה ומועטת. תכשירי אפור נועדים לשימוש בשעת הצורך במידה מתונה ועדינה שעשויה להזדקק לאיפור כדי לשפר את הופעתה בפני  בעלה, שבת דף סד עמוד ב'. הוא כותב איזה מקרים מותר שתתאפר. אם יש סיבות, מותר לצאת לרחוב באיפור מתון ובלתי בולט. הדבר מוכח במס' שבת דף פ' עמוד א' כדי לכחול עין אחת. וביורה דעה קצ"ח סעיף י"ז. הוא בעצם אומר, שאיפור זה דבר לא טוב. האופן הרצוי שזה יהיה מתון בצבעים טבעיים שלא מרגישים, אבל אם זה בולט, יצר הרע קצר הצלחה בגלל השימוש המופרז באפור, אפילו בחוגים המקפידים על קלה כבחמורה. לפי מה שנשמע, זה נכון. לצערנו היום זה פרוץ מאד, אפילו בציבור החרדי. אני כבר לא מדבר על כלות שמאופרות בצורה מוגזמת, אלא אפילו לא כלה. בגלל הכלות נהיו קלות. קלות דעת. והוא כותב שהדבר כבר היה בזמן הנביא ישעיהו, "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון". ומסביר שהנביא מתייחס למריחת כמות נדיבה של צללים. מרחו על העיניים וצבעו באופן מלאכותי את העפעפיים בצבע אדום, כחול, ירוק, סגול. יוצא לפי דבריו, שאיפור נדיב יותר מדי, זה לא טוב. אבל אם הוא לא בולט, אלא מתון, מותר. והראיה ממסכת שבת, כדי לכחול עין אחת, וסעיף קצ"ח במרן, שכבר הבאנו אותו לפני כמה שיעורים [שיעור מוצש"ק וישב התש"ע], שם כתוב שכחול בעין זה לא חוצץ, מחוץ לעין זה חוצץ.  

הטעות פה, לפי עניות דעתי, נובעת מכך שהאשכנזים פשוט איבדו את המסורת. הם לא מכירים ולא יודעים מה זה לכחול. מה שחז"ל מדברים, כחול בעיניים, אין הכוונה על גבי העיניים, לא מרחו על העפעפיים, לא עשו צבע על העיניים, כחול זה בתוך העיניים. האשכנזים פשוט לא מעלים בדעתם איך המציאות, איך יכול להיות כחול בתוך העין? הרי כל העניין של הכחול לא קיים בארצות אירופה. לא ידעו על הכחילה בתוך העין. חששו, מי יודע מה יקרה? אולי יקרעו  את העין? ואכן הפסוק אומר, כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתייפי. זה נקרא קריעת העיניים. מי שעושה את זה ממש בתוך העין, נחשב כאילו קורע את העיניים. אבל עושים את זה בעדינות, עם דבר עדין, עד שמתרגלים וזה לא מזיק. אבל הם לא מכירים את זה, והם לא יודעים מה זה לכחול. הם הבינו שהאיפור של היום, מה שצובעים על העיניים, שזה פריצות ממש, זה הדבר שחז"ל התכוונו כשאומרים כחול. ממילא המשיכו בטעות ואמרו, אם כתוב בחז"ל את הענין של הכחול, הם מבינים שיש ראיה שקצת זה מותר. אבל לפי מה שאנחנו יודעים, זה לא נכון. הכחול זה בתוך העין. מחוץ לעיניים לא כחלו בכלל, זו פריצות. ממילא אין הבדל בין רב בין מועט וזה אסור.  

בטבילה כתוב שכשכוחלים בתוך העין – זה לא חוצץ, מחוץ לעין - חוצץ. איך מחוץ לעין אם לא כחלו מחוץ לעין? אלא שלפעמים כשכוחלים בתוך העין, בטעות נמרח גם מחוץ לעין. ועל זה היא מקפידה, כי היא לא רוצה שיכחל מחוץ לעין. אבל קורה שנצבע מעט מחוץ העין ולכן זה חוצץ. מבחינת צניעות, בתוך העין זה לא בולט. יש זקנים וזקנות שעושים עד היום כחול בתוך העין, אבל זה לא בולט. זה קצת מבריק, עושה מסגרת בתוך העין מתחת, הבלטה קטנטונת. משא"כ איפור מחוץ לעין, זה פריצות. ואין שום ראיה מהגמ'. הם הבינו בטעות, לא ידעו ולא הבינו מה זה כחול. לא רק הוא טעה בזה, הרבה טעו. אפילו בספר בדי השלחן כותב בהלכות טבילה, נראה לו שכחול זה אבק. הם לא מכירים את זה, וממילא קשה להם להסביר ולפרש את זה. אפילו שו"ת שבט הלוי אומר שהוא לא מבין איך אפשר לכחול בתוך העין. פשוט לא מכירים. 

דרך זה, נזכרתי בענין של הכסותך - כסוסך, מה שאמרנו באחד השיעורים הקודמים [שיעור מוצש"ק וישב ה'תש"ע]. שאלו האם זה ליצנות או אמיתי. 

אני מעדיף שנקרא את הדברים בפנים. יש תשובות שכתב האדמו"ר מקוזניץ. הבן שלו ר' משה מקוזניץ כתב בספר אמונות משה, פרשת כי תצא, פעם אחת בא עם הארץ אל אבי זלה"ה ושאל אותו, גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בו, למה התורה אומרת פתילים תעשה לך על הרגלים של הסוס? היה ליהודי הזה סוס, והוא מכיר סוסים מהרחוב, מהמשק, והבין שיש 4 רגלים לסוס, וצריך לעשות לו ארבע ציציות. הרב הקדוש מקוזניץ, אהב אותו והסביר לו למה צריך באמת לעשות גדילים על 4 כנפות כסוסך. היה לו מהלך מסוים בקשר לסוס, ויש לו מהלך אחר איך להבין את הענין. זה לא נאמר בפורים, וזה לא לצאת ידי חובת ליצנות. זה כתוב בספר קדוש. ניסיתי להשיג את הספר עצמו, עדיין לא מצאתי. למה הם עשו עסק מיהודי פתי, שלא למד? אז הוא אומר, אם בא יהודי לשאול אל תדחה אותו. ואנחנו בטוחים שזה חידוש. עשו שני פשטים על זה. והוא אומר שזה תורת אמת. ככה הוא כותב. החידוש שלמדנו כאן זה תורת אמת, יש ארבעה רגלים, צריך לעלות מארבעה רגלים עד למעלה, ויש פה איזה הסבר עמוק מאד גבוה. אילו היהודי הזה לא שאל, לא היינו מגיעים לעומק הזה. הוא זיכה את הרב לומר פשט, שאף פעם לא היה אומר מדעתו. ומזה לכל אחד תענה לפי הבנתו, וככה תקרב אותו ותחבב אותו. בסדר. 

החסידים הרי הם עושים את השור"ק חיר"ק. אז מה הם יעשו, בפסוק בסוף פרשת וישלח, ותלד לעשיו את יעיש וכו'. וכתוב, יעיש כתיב, יעוש קרי. איך ההונגרים והחסידים מסבירים את ההבדל? הרי אצלם זה אותו דבר. הם לא יכולים להסביר את זה. הרי אין ספק שהמבטא שלהם משובש. אותם קשה לתקן. הם לא יכולים לתקן, או שמפחדים לתקן. אולי כי אצלם היה ענין של הרפורמה. הם מפחדים מתיקונים, גם בדברים שהם נכונים.  

והראיה, היום הרבה רבנים ות"ח הגיעו למסקנה, ומי שיש לו את הספר אורח לצדיק יכול לראות בפנים, על גרסת ברכת למשומדים, שזו הגירסא האמיתית. לא רק של התימנים, גם של האשכנזים והספרדים. כל הספרים הישנים בעבר, גם האשכנזים, וגם בספרד, כתבו "ולמשומדים אל תהי תקוה". אפילו בסידור של יעב"ץ שנדפס לפני 300 שנה, הצנזורה לא נתנה אז הוא הדפיס בכמה מהדורות למשומדים, מתחת לשולחן. ושם הוא הזכיר, שבעצם בשאר הסידורים זה טעות. אבל במשך השנים זה השתכח. בספר אורח לצדיק יש פרק מיוחד על זה, תראו שם. השבוע יצא לי לעבור על זה שוב, ומאד נהניתי מזה. יש הרבה ת"ח, גם אשכנזים וגם ספרדים בזמננו, שהכירו את האמת הזאת. אבל בפועל, כמה ספרדים שמעתם שאומרים למשומדים? לא יודע אם אפשר לומר שיש. אשכנזים? ממש בודדים.  

לפני כמה שנים היה הרב דבילצקי, כל פעם שהיו באים אליו תימנים היה שואל, איך אומרים בק"ש את המלה אחד? איך צריך להאריך בדל"ת? הרי האשכנזים לא יכולים להאריך בדל"ת, אצלם זה דגוש וממילא אין אפשרות להאריך. חייב להיות ד' רפויה. לכן היה כל פעם מדקדק לשמוע, איך צריך לבטא את זה. המבטא שלו היה קצת קשה, והוא פחד שהוא אומר "אחז", בז"ן. מכל אחד היה מבקש להשמיע לו, איך עושים דל"ת רפויה. זה מבקשי האמת שרוצים לדעת. אבל רובם מפחדים משינויים, יש להם הרבה ספקות. משא"כ אנחנו, שכן יודעים, צריכים לשמור על המסורת כמו שצריך. מי שמחזיק את המבטא הנכון זה רק אנחנו. לכן צריך להשריש זאת בגירסא דינקותא. וגם אנשים לא צריכים להתבייש. אני רואה אברכים שעולים לתורה, כל מיני שבושים. אצל אבותינו מי שהיה טועה, אפילו בסליחות, אפילו בהושענות, היו מעירים לו. לא העבירו את זה. אבל הדור שלנו, אם ננסה להעיר על כך, אינני יודע איפה נגמור. כי אין אפשרות להעיר כל הזמן על כל טעות, ומצד שני הכל משתבש והגירסא נעלמת. אינני יודע, צריך למצוא עצה איך לפתור את הבעיה. קריאת התורה מלאה שיבושים. לפעמים מעירים, אבל זה אחד מעשר. צריך למצוא דרכים ועצות לזה. והמקום ברוך הוא יסייענו על מעשי רצונו.