סימן רכ"ד - הִלְכּוֹת עשיית מעקה, שמירת הנפש ובל תשחית, והעולם הבא

[א] מצות עשה שיעשה האדם מעקה לגגו, שנאמר{א} ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. בין יחיד, בין שני שותפים{ב} או יותר{ג}, ואפילו השותף גוי{ד}. בין חדש, בין ישן, בין שהוא בנה את הבית, בין קנה מוכן, בין ירש, בין קיבל במתנה{ה}, בין שָׂכַר מאחֵר{ו}: 

[ב] גובה המעקה צריך להיות לא פחות מעשרה טפחים (80 סנטימטר). ויהא חזק כדי שכשישען האדם עליו לא יפול המעקה{ז}. ולא די בשלוש רוחות, אלא בכל ארבעת הרוחות צריך להיות מעקה{ח}: 

[ג] גגות שאין משתמשים בהם כלל, פטורים. קל וחומר כשאינם שטוחים אלא משופעים שאין יכולים להשתמש בהם, ורק לעתים רחוקות עולים עליהם לזמן קָצֵר{ט}: 

[ד] דוקא בית־דירה חייב גגו במעקה, אבל גג בית־הכנסת ובית־המדרש פטורים, וכן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות. גם רפת בקר ובית־התבן, ואוצרות ("מחסנים") של־משקין ואוכָלין ודומיהן, פטורים גגיהן מטעם זה שאינם בית־דירה{י}. וכן של־בית־הַמַּרְחֵץ{יא} וכיוצא בו{יב}: 

[ה] ולא הגג בלבד חייב במעקה, אלא כל דבר שיש בו סכנה שעלול אדם להיכשל בו ולמות, חייב במעקה. כגון מי שיש לו בּוֹר או באר בחצירו, בין אם יש בהם מים בין אין בהם, חייב לעשות להם חֻלְיָא{יג} גבוהה עשרה טפחים, או לעשות כְּסוּי שלא יפול בהם אדם{יד}. וכן יעשה מעקה מימינם ומשמאלם של־מדרגות שעולים ויורדים בהן, וכדומה{טו}. וכל המניחם בלי מעקה, ביטל מצות עשה זו, ועבר על לא תעשה שנאמרא} ולא תשים דמים בביתך{טז}: 

[ו] קודם התחלת עשיית המעקה, יברך בא"י אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה{יז}. ולפי מנהגינו מוסיף לברך []שהחיינו{יח}. ואם עושה מעקה לאחרים, יברך בנוֹסח "על עשיית מעקה"{יט}, ולא יברך אז שהחיינו{כ}. וכל זה, לא רק במעקה שעושה לגג, אלא גם לבור ולמדרגות וכדומה, הנזכרים לעיל בסעיף הקודם{כא}: 

[ז] כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, כגון סולם רעוע העומד בביתו או בחצירו (וכן כלי־נשק, או חלון ללא "סורגים", או מכשיר חשמלי מקולקל, או חוט־חשמל גלוי וכיו"ב{כב}), או המגדל כלב רע (כמו שיתבאר בסעיף שאחר־זה) וכדומה, גם־כן מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר היטב, שנאמר{כג} השמר לך ושמור נפשך מאד. ואם הניח ולא הסיר את המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר בלא תשים דמים{כד}: 

[ח] מה שביארנו (בסעיף הקודם) שאסור לגדל כלב רע, היינו אפילו אם אינוּ נושך רק נובח, שמא תפחד ממנו אשה מעוברת ותפיל. ואם ידוע שהוא קשור בשלשלאות של־ברזל, מותר. ואמרו חכמינו ז"ל{כה} ארור האיש שיגדל חזירים, והמגדל כלבים כמגדל חזירים. והטעם מפני שהֶיזֵּקָם מרובה ומצוי. לפי־כך אם בעל הכלב אינו מסכים לקשרו, מותר לכל אדם להרוג את הכלב. ולבעלים, מותר להרוג את הכלב אפילו אם אינו אלא מפסיד לו את המאכל. ויכול להאכילו סָם־המות (רַעַל) ואין בזה משׁוֹם צער בעלי־חיים{כו}: 

[ט] כשם שצריך האדם ליזהר בגופו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להזיקו{כז}, כמו שנאמרכג} השמר לך ושמור נפשך מאד, כך צריך ליזהר בממונו שלא לאבדו ושלא לקלקלו ושלא להזיקו. וכל המשבר כלי או קורע בגד או הורס בניין, או מאבד מאכל או משקה או מְמַאֲסָם, או זורק מעות לאיבוד, אם עשה כן דרך השחתה{כח}, וכן המקלקל שאר כל דבר שהיה ראוי שייהנו בו בני אדם, עובר בלא תעשה, שנאמר{כט} לא תשחית את עֵצָהּ וגו'{ל}. [ודיני השחתת אילן, נתבארו בס"ד לעיל חלק יורה־דעה הלכות דברים האסורים משום סכנה סימן קל"ט סעיף ג']: 

[י] היוצא לדרך, ישתדל שֶׁיְּלַוֶּה אותו מישהו (ובלבד שלא יהא אותו אדם רשע), כי יש בזה סגולה שלא יהא ניזוק בדרכו. ואמרו חז"ל כי כל מי שאינו מלַוה, כאילו שופך דמים. וזהו כשאין האורח מכיר את הדרך, כיון שעלול הוא לתעות בדרכו, ולבוא לידי סכנה משודדים וחיות רעות וכדומה. לפי־כך בזמנינו ובמקומותינו שהדרכים מסומנים ומיושבים ואין חששות כאֵלו, די ללוותו בתוך העיר לכל־הפחות ארבע אמות. ואם אינו מכיר את הדרך, מצוה שיַראהו וידריכהו היטב{לא}: 

[יא] ראוי לאדם שלא להוציא ממונו על מוֹתרות, אלא על דברים המוכרחים, ולצָרְכֵּי צדקה וגמילות חסדים, שהם מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא{לב}: 

[יב] העולם הבא הוא השכר הגדול הצפון לצדיקים, שנפשותיהם תִּזְכֶּינה לנועם רוחני עצום, ולטובה גדולה שאין למעלה ממנה, בעבור המצוות שקיימו בעולם הזה. ופִרְעון הרשעים, שייענשו ביסורין קשים על עוונותיהם, ורק אחרי־כן יזכו לעולם הבא, ויש מהם שגם אחרי־כן לא יהא להם חלק לעולם הבא מפני גודל רשעם, אלא יכרתו ויאבדו לעולם ולעולמי עולמים, כעניין שנאמר{לג} הכרת תכרת הנפש ההיא עוֹנה בה. מה שאין כן הצדיקים שיזכו לחיים הללו הנקראים צְרוֹר החיים, לפי שהם חיים נצחיים שאין עמהם מות, שנאמר{לד} והיתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים אֵת י"י אלהיך, ואֵת נפש אויביך יקַלְּעֶנה בתוך כַּף הַקָּלַע. וכיון שאנחנו בעולם הזה בעלי גוף בשר ודם, המשתוקק לאכול ולשתות מעדנים וכיוצא בהם משאר תענוגות, אי אפשר לנו להבין ולהשיג מהות הטובה שתהיה בה הנפש בעולם הבא על בָּרְיָהּ{לה}, כמו שעִוור מלידה אינו []מבין מה הם גווני הצבעים{לו}. אבל כדי לשַׂבֵּר קצת את האוזן, אפשר לומר שזהו אור גדול שאין בו אפילה, ועלייה שאין לה ירידה, וגדֻלה שאין לה קץ, וכבוד ותפארת שאין להם מניין ולא סוף ולא שֵׁיעור. ואין יודע גָּדלם ועָצמתם אלא הקדוש ברוך הוא לבדו. שאין שום עין יכולה לראות הטוּב הַכָּמוּס לצדיקים, ולא שום אוזן יכולה לשמוע הכבוד המיועד להם, וכן הכתוב אומר{לז} ומעולם לא שָׁמְעוּ ולא הֶאזינו, עַיִן לא ראָתה, אלהים זוּלָתְך, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לו. ואשרי המְחַכִּים לו{לח}. המקום ברוך הוא ישים חלקנו עמהם, לחזות בנועם י"י ולבקר בהיכלו: