סימן רכ"ג - הִלכּוֹת נזקי מָמוֹן ונזקי הגוף (ובכללן מוֹסֵר, ודיני שכֵנים)

[א] המזיק מְמוֹן־חבירו, חייב לשלם לו דמי כל הנזק. וגם אם היה זה בשוגג, או אפילו באונס, הרי הוא נדון כמזיד, כגון שנתקל באבן כשהוא מהלך ונפל על כלי של־חבירו ושברו, או קרע בגדו וכדומה, חייב לשלם לו כל הנזק, כי אדם מוּעָד לעולם (פירוש כיון שמצוי ורגיל שאדם עושה נזקים, לפי־כך הוא מוזהר וּמֻתְּרֶה על כך לעולם, דהיינו שאפילו בפעם הראשונה הוא משלם את הנזק במלואו, מלשון{א} "וְהוּעַד" בבעליו ולא ישמרנו). ואפילו הזיק לאדם או לכלים תוך כדי שהיה יָשֵׁן, לפי שלא היה לו לישן לְצִדָּם (אך אם אחרי שנרדם, בא מישהו וישן לצִדּוֹ, והזיקוֹ הראשון בשְׁנתו, פטור. וכן אם הניח מישהו כלים לצידו, חייב השני שהניחם). שהרי נאמר{ב} ומכה בהמה ישלמנה, ולא חילק הכתוב בין שוגג למזיד{ג}. ואפילו נפש חיה שהיא ברשותו של־אדם שהזיקה, חייב לשלם, שהרי ממונו הזיק, שנאמר{ד} וכי יגוף שור איש את שור רעהו וגו'. ולאו דוקא שור, כי הוא הדין לשאר בהמה חיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה{ה}: 

[ב] כְּשֵׁם שאסור לגנוב ולגזול על דעת להחזיר ולשלם כדלעיל בהלכות גניבה וגזילה סימן רכ"ב סעיף א', כך אסור להזיק מְמוֹן־חבירו אפילו על דעת לשלם{ו}. ואף לגרום נזק לחבירו, אסור. ולא רק במעשה, אלא אפילו בדיבור, כגון ראובן שמכר סחורה לגוי, ובא שמעון ואמר לגוי שאינה שווה כל־כך, אף־על־פי שהאמת כן, אסור, שהרי הונאת הגוי מותרת{ז}. וכל הגורם נזק לחבירו אפילו באופנים שפטור מדיני אדם, כי גְּרַמָא בנזיקין פטור (כגון רופא בקי שטעה במלאכתו והזיק), מכל־מקום חייב בדיני שמים, עד שישלם לו נזקו, או יפייסנו וימחול לו{ח}:

[ג] המבעית את חבירו, כגון שצעק לו מאחוריו וחלה מהפחד, או שצעק לו באזנו ונתחרש, וכן אם נִתְרָאָה אליו באפילה בכוונה כדי להבהילו, וכיוצא בזה, חייב בדיני שמים ולא בדיני אדם, כי אין זה רק גְּרַמָא, שהרי לא עשה שום מעשה. אבל אם נגע בו וַהֲדָפוֹ בזמן שהבעיתו, או תְּפָשׂוֹ בעת שצעק לו באזנו, חייב אף בדיני אדם{ט}: 

[ד] אפילו מי שבא איזה נזק עליו, אסור לסלקו ממנו אם על־ידי זה יגרום שיבוא על חבירו, כי אסור להציל את עצמו אפילו בִּגְרָם נזק מְמון־חבירו. אבל קודם שבא עליו הנזק, מותר לדחותו שלא יבא עליו, אף־על־פי שעל־ידי זה יבא על חבירו. כגון אַמַּת־המים שבאה לשטוף שדהו, מותר לגדור בפניה קודם שתיכנס לשדהו, אף־על־פי שעל־ידי זה תשטוף את שדה חבירו. אבל משנכנסה לשדהו, אסור להוציאה באופן שתגיע לשדה חבירו{י}. וכן אסור להשתדל אצל השר, או שאר ממונה, שיפטור אותו ממס, אם על־ידי זה יכביד על ישראלים אחרים, דהיינו שיטיל עליהם לשלם חלקו של־אותו אדם. והעושה כן נקרא מוֹסֵר, ויש קוראים לו מָסוּר (ועיין בסעיף הבא){יא}: 

[ה] אסור למסור ישראל ביד גוי, בין גופו בין מָמוֹנוֹ, בין במעשה בין בדיבור, להלשין עליו או לגלות סודותיו. וכל הַמּוֹסֵר, פסול לעדות{יא*} ולשבועה{יא**}, ואין לו חלק לעולם הבא, ויורד לגיהנָם, ונידון בה לדורי־דורות. ומותר להרגו בכל מקום, לפני שימסור, ואפילו בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות. ואם יש פנאי להתְּרות בו תחילה, מתְּרים בו שלא ימסור. ואם אף־על־פי־כן העיז פניו ואמר שימסור, מצוה להרגו. והטעם לפי שמָּמונם של־ישראל כיון שנפל ביד גויים, אינם מרחמים עליו, ומעלילים על בעליו עלילות רבות, עד שפעמים רבות הוא מגיע לסכנת־נפשות. לפי־כך המוסר נחשב כרודף אחר חבירו להרגו, שמצֻווים כל ישראל להצילו אפילו בנפשו שלָּ־רודף{יב}. [אך במדינות ששלטונותיהן מסודרים והגונים, ובדרך־כלל אין אצלם חשש סכנת־נפשות במסירת ממון, כמו שהוא בהרבה ארצות בזמנינו, צריך לשאול הוראת גדול־בתורה אם מותר להרוג את המוסר. ומכל־מקום גם באותן מדינות, איסור חמור למסור, ודינוֹ ביתר העניינים ככל הנזכר לעיל, שפסול לעדות ולשבועה ואין לו חלק לעולם הבא וכו'{יג}]. ואפילו רשע ובעל עבירות, אסור למסרו, לא גופו ולא ממונו (אלא אם־כן הוא עובר להכעיס) מפני שסוף סוף ישראל הוא. ואפילו אם הוא מיצר לו ומצערו בדברים תמיד, שנאמר{יג*} אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. אבל כאשר הוא מוסר אותו, או מפסידו ממון, ואֵי־אִפשר לו להינצל אלא על־ידי שימסור אותו, מותר{יד}. וכן הרואה אנשים עברים נִצִּים ומכים זה את זה, יכול להזעיק שוטרים אפילו גויים, אם אין אפשרות אחרת להפריד ביניהם{טו}: 

[ו] כל המיצר לציבור ומצערם אפילו בדברים, מותר למסרו ביד גויים להכותו ולאסרו ולקנסו. (מה שאין כן ליחיד, כמבואר בְּשִׁלְהֵי הסעיף הקודם). ואף מי שעוסק בזיוף שטרי־כסף וכדומה ויש לחוש שיסכן בזה רבים, גם־כן דינו כמו רודף וּמַתְּרִים בו שלא יעשה. ואם אינוּ שׂם ליבו להתראתם, מותר למסרו לשלטונות, ולומר שאין אחֵר מתעסק בזה אלא פלוני לבדו. וכן יחיד שמעלילים עליו בגללו, יכול לומר להם אני אינני עושה, אלא פלוני לבדו{טז}. והוא הדין למי שנוסע ברכב במהירות מופרזת, או אינוּ עוצר במקום שצריך לעצור, וכיוצא באֵלו משאר כללי הנהיגה המביאים בני־אדם לידי סכנה, מותר למסרו לשלטונות אם לא השגיח בהתראה{יז}: 

[ז] אסור ליכנס לתוך שדה נִיר (דהיינו שנחרשה ועומדת להיזרע) של־חבירו, מפני שהוא דש את נירוֹ ומקלקלו. והוא הדין גם בחרישה שנייה שלאחר הזריעה{יח}: 

[ח] גם היזק ראִייה, נחשב היזק. לפי־כך אסור לעמוד על שדה חבירו להסתכל בה בשעה שהיא עומדת בְּקָמוֹתֶיהָ, שלא יזיקנה בעין־הרע, וכן כל כיוצא בזה. וכל־שכן שאסור להסתכל בחבירו עצמו, באופן שיש לחוש שיזיקנו בעין־הרע. ואפילו במלאכתו ובמעשיו שאין בהם חשש היזק עין־הרע, אם עושה בביתו וברשותו אסור לראות שלא מדעתו, שמא אינוּ חפץ שיֵדעו אחרים ממעשיו ועסקיו. ולכן אסור לפתוח פתח כנגד פתחו של־חבירו, וכן חלון כנגד חלונו, אלא ירחיק לצדדים, כדי שלא יציץ ויראה אחד בעסקיו ובמלאכתו של־חבירו וכדומה. וכמו שאמרו חז"ל{יט} על פסוק{כ} וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה. ראה שאין פתחיהם מכֻוונים זה כנגד זה. אמר, ראויים הַלַּלוּ שתשרה עליהם שכינה{כא}. [] ודרך ארץ לברך לאדם העוסק בעבודתו, תִּצְלַח מלאכתך, ואפילו לגוי, מפני דרכי שלום. אך אם אותו אדם עוסק בעבודה אסורה, כגון ביום השבת או בשנת השמיטה, אסור לומר לו כן{כב}: 

[ט] אפילו לעשות ברשות שלו דבר שהוא מזיק לִשְׁכֵנוֹ, אסור. כגון אם יש לשכנו חולי הראש וכדומה, וקול רעש מזיק לו, לא יעסוק בהכאת פטיש ולא יפעיל מכונה מרעישה, או מכשיר חשמלי בעָצמה גבוהה. וכן לא יכתוש אפילו בביתו רִיפוֹת{כג} וכיוצא בהם, דברים שקול הכאתם מגיע לבית שכנו ומזיק לו{כד}. וכן לא יבנה קיר כנגד חלון חבירו, ולא יטע שם אילן עבה וגדול, כדי שלא יַאֲפִיל על האור{כה}: 

[י] ישנם עוד הרבה דברים בדינֵי נזקי שכנים, או בני רשות־הרבים, כגון בענייני אש ומים ומֵי־שוֹפָכין, ריח־רע ועשן, אבק ועפר, חמרי־בניין, וכדומה. והכלל הוא שאסור לעשות אפילו ברשותו, וכל־שכן ברשות־הרבים, שום דבר שיכול להגיע ממנו איזה היזק לשכנו או לעוברים ברשות־הרבים, אם לא בדבר שפשט המנהג שעושה כן כל מי שרוצה. שהרי זה כְּאִלו מחלו כל בני אותה העיר, כדי שיוכל כל אחד לעשות כן כשיצטרך הוא לזה, או בניו אחריו{כו}: 

[יא] בבנייני־מגורים משותפים כמו שמצוי בזמנינו, חייבים כולם להשתתף בהוצאות לדברים הנחוצים להם מאד, או אם על־כל־פנים נהגו כל בני אותה העיר לעשותם אף שאינם מוכרחים. והכל לפי הזמן ולפי המקום. כגון עשיית דלת לבניין{כז}, ומנורות להאיר בחשֵׁכה, "אינטרקום" בכניסה, וגדר סביב החצר או הגינה{כח}, והוצאות הטיפול בגינה, נקיון וסיוד חדרי־המדריגות, זפת על הגג וסיודו, "מעלית", תשלום ל"ועד־הבית" וכדומה. וההוצאות מתחלקות בין כל השכנים שווה בשווה, באין הבדל בין עני לעשיר, או במִנְיין החדרים שיש בכל דירה או בגודל שִׁטְחָהּ ועֶרְכָּהּ או מספר בני־אדם הנמצאים בה. ובכלל זה חייבים אף הדרים בקומה ראשונה, לשלם עבור ה"מעלית", כיון שלפעמים גם הם משתמשים בה. וכן הדרים בקומות העליונות, חייבים גם הם לשלם ל"אינסטלטור" עבור סתימת צינור "ביוב" שבקומות התחתונות, שלולא התיקון ייעצרו המים גם אצלם{כט}. ואין אחד מהם יכול לבנות בחצר, או על הגג המשותף, חדר או "מחסן" וכדומה, ללא הסכמת השכנים, וכן להעמיד שם בהמה וכל־שכן לול־תורנגולים או רפת־בקר וכדומה, מהדברים שאינם נהוגים באותו מקום. וכן אם כולם שומרי־שבת, יכולים למנוע שלא ימכור או ישכיר אחד מהשכנים את דירתו למחלל שבת או לאדם שאינוּ הגון. ואם אחד רוצה לעשות בדירתו בית־כנסת או בית־מדרש, תלמוד תורה, גן־ילדים, מרפאה, או למכור שם בגדים ושאר חפצים וכדומה, והדבר מפריע לשכנים, צריך לשאול הוראת חכם{ל}: 

[יב] אילן הנטוע במְצָר (פירוש בגבול) של־שתי שדות השייכות לשני אנשים, אף־על־פי שענפיו נוטים לתוך שדהו של־אחד מהם, שניהם חולקים פירותיו, מחצה לזה ומחצה לזה, כי הולכים אחרי השרשים{לא}: 

[יג] בארץ־ישראל שרוב השדות הן של־יהודים, גזרו חז"ל שלא לגדל בהמה דקה, דהיינו עִזים וכבשים, במקום מיושב שיש שם שדות וכרמים, מפני שדרכם לרעות בשדות זרים והיזקם מצוי. ואפילו בבית אסרו לגדלם, כי חששו שמא תצא העז או הכבש מבלי ידיעת הרועה ותזיק. ורק ביְעָרות התירו לגדלם. וכן התירו להשהותם לצורך אכילה, בבית (בלא שתצא לרעות בעדר) שלושים יום בלבד קודם הרגל, או קודם סעודת נישואין, וכן קצב המוכר ביום השוק. ויש פוסקים המקילים לגדלם בזמנינו, בפרט כשהוא לצורך חולה הזקוק דוקא לחלב־עז{לב}. (ולגבי גידול כלבים וחזירים, עיין לקמן הלכות שמירת הנפש סימן רכ"ד סעיף ח'): 

[יד] אסור לאדם להכות את חבירו. והמכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, עובר בלא תעשה, שנאמר{לג} והיה אם בִּן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'. כיון שהקפידה תורה בהכאת הרשע החייב מלקוּת, שלא להכותו יותר על רשעו, קל וחומר בהכאת צדיק. וכל המרים יד על חבירו להכותו אף־על־פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר{לד} ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אף־על־פי שעדיין לא הכהו, נקרא רשע{לה}. ואם אחד מכה אותו או לישראל אחר, ואֵי־אִפשר להציל את עצמו או את חבירו מיד מכהו אלא על־ידי שיכה אותו, מותר להכותו כדי לְאַפְרַוְשֵׁי מאיסורא{לו}: 

[טו] אפילו משרתו שאינוּ שומע בקולו, אסור להכותו. וכל־שכן המכה את אשתו, שעבירה חמורה בידו, כי אדרבה חובה עליו לכבדה, כדלעיל בחלק אבן העזר הלכות כתובות סימן ר"ח. אבל מותר (ואדרבה צריך) להכות בניו הקטנים, כדי להדריכם בדרך ישרה, שזוהי טובתם. והוא הדין למי שמגדל יתום בתוך ביתו{לז}: 

[טז] החובל בחבירו, אף־על־פי ששילם לנחבל מה שנתחייב לו עבור הַחֶבְלָה [והם חמישה דברים, נזק, צער (דהיינו על הכְּאֵב), שֶׁבֶת (דהיינו ביטולו ממלאכתו), ריפוי, ובושת{לח}], וכן גנב או גזלן אף־על־פי שהחזירו או שילמו כדת וכדין, וכדלעיל בהלכות גניבה סימן רכ"ב סעיף ז', מכל־מקום אין מתכפר להם עד שיבקשו מחילה מאת הנחבל, או הנגזל או הנגנב, על הצער שהיה להם. וכיון שהוא שב מחטאו וניחָם מרעתו, ימחלו ולא יהיו אכזרים. אבל המזיק מְמון־חבירו בלא כוונה, אינו חייב לבקש מחילתו, אלא כשהוא משלם מתכפר לו מיד{טל}: 

[יז] אסור להשליך שברי כלי זכוֹכית, אבנים, קוצים, וכדומה, במקום שיוכלו להזיק. וכן קליפות פירות שעלולים להחליק בהן, כגון "בננה"{מ}: 

[יח] מעוברת שהיא בסכנת־נפשות בגלל ההריון, או שהיא מַקְשָׁה בְלִדְתָּהּ, מותר להפיל את הָעוֹבֶר באופן מלאכותי כגון על־ידי תרופות או בעזרת מכשירים וכיוצא בזה, כל זמן שהעוֹבֶר בתוך מעיה. שכל שלא יצא לאַוֵּיר־העולם, אין שֵׁם נפש עליו, ובשביל להציל את האם, מותר להפילוֹ אף־על־פי שהוא חי, מפני שהוא כמו רודף אחר חבירו להרגו (עיין לעיל סעיף ה'). אבל משהוציא ראשו, אסור, לפי שאין דוחים נפש מפני נפש, וזהו טבעו שלָּ־עולם{מא}. ודוקא משום פיקוח־נפש כדי להצילה מותר להרגו, כדבר האמור. אבל חלילה להפיל עובר סתם אפילו בתחילת ההריון, והרי זה נחשב כרציחה. ואף אם נתגלה בו על־פי הרפואה חשש חולי קשה, או "פיגור־שכלי" וכדומה, אין לעשות הפלה, זולתי על־פי הוראת חכם מובהק{מב}. ועוון זה חמור מאד, שסותר בניינו של־הקדוש ברוך הוא ואומנותו, וגורם לעולם שיתמוגֵג (פירושו כמו נמס) קמעא קמעא ואין הבריות יודעות מדוע, וחרב ורעב ומגיפה באים על בני־אדם, והשכינה נדחית והולכת ומשוטטת הֵנה וָהֵנה ואינה מוצאת מנוחה. אוי לאותו אדם שגרם זאת, אוי לו, וטוב לו שלא נברא{מג}: 

[יט] הרואה את חבירו בצרה רחמנא ליצלן, כגון טובע בים, או לסטים באים עליו או חיה רעה וכדומה, ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו, חייב לטרוח ולשכור ולהצילו. (וחוזר ונפרע ממנו אחרי־כן אם יש לו לשלם. ואם אין לו, מכל־מקום לא ימָּנע בשביל זה, ויצילנו בממון שלו{מד}). ואם נמנע, עובר על מה שנאמר{מה} לא תעמוד על דם רעך. וכן אם שמע רשעים מְחַשְּׁבִים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גָלָה{מו} אזנו להודיעו, או שיכול לפייסם בממון ולהסיר מה שבליבם ולא פייסם, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לאו זה{מז}. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא{מח}: