סימן רכ"ב - הִלכּוֹת גניבה וגזילה, לא תַעֲשׁוֹק ולא תחמוד

[א] אסור לגנוב או לגזול אפילו כל שהוא (דהיינו גם פחות משווה־פרוטה), בין מישראל, בין מגוי ואף אם הוא עובד עבודה־זרה. שנאמר{א} לא תגנובוּ ולא תכחשו ולא תשקרו וגו', ונאמר{ב} לא תעשוק וגו' ולא תגזול. וגנב, זהו הלוקח בסתר בלא ידיעת הבעלים, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו וכדומה. וגזלן, זה הלוקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק־יד. ואפילו לגנוב בדרך שחוק, או על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת, או ללמדו שיזהר בשמירת ממונו (כגון נער שעוזב את התפילין שלו, או אדם שמניח את מפתחותיו, וכן אשה שאינה שומרת על תכשיטיה), או על דעת לשלם, גם־כן אסור, כדי שלא ירגיל את עצמו לכך{ג}: 

 [ב] דבר מועט מאד שאין מי שמקפיד עליו כלל, כגון ליטול מחבילה של־אדם אחר קֵיסם לחצוץ בו שיניו{ד}, מותר. ומדת חסידות לימנע גם מזה. אבל אם ידוע שהוא מקפיד, אסור מן הדין ליטול אפילו שהוא פחות משווה־פרוטה{ה}. ויש המתחכמים לטעום מכל דבר ודבר, כגון בחנויות של־מוכרי שקדים אגוזים וגרעינים, על־ידי שמראים עצמם כאילו רצונם לקנותם, אלא שאחרי כל טעימה וטעימה אומרים שלא עָרַב להם והולכים בלא לקנות מאומה, ויש בזה איסור לא רק מצד גניבת דעת הבריות (עיין לעיל הלכות הונאת־דברים סימן רט"ז סעיף ה') אלא גזל הוא בידם, כי אין המוכר מוחל אלא למי שרוצה לקנות באמת{ו}: 

[ג] אסור לעשוק את חבירו אפילו כל שהוא, שנאמר{ז} לא תעשוק את רעך. ואיזהו עושק. זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו, כגון שיש לו בידו הלואה או שכירות (דהיינו שכר עבודה שעשה לו, או שכר־דירה שהשכיר לו וכדומה), וכשהוא תובעו אינו רוצה לשלם לו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אַלָּם וקשה, או שמדחהו בלֵך וָשׁוּב, לך ושוב. ודוקא מישראל, שהרי כתוב לא תעשוק את "רעך". אבל מגוי מותר להפקיע הלואה וכדומה, בתנאי שאין חילול השם בדבר. כגון שלוה מגוי ומת הגוי, רשאי להכחיש לבנו היורשו ולומר לו שהחזיר כבר את ההלואה לאביו קודם שמת, כי הגוי אינו יודע בבירור שהוא משקר לו ועושקו, והממון בא מתחילה ליד ישראל בהיתר. וכן יש מתירים לכפור בחפץ שהפקיד גוי אצלו, באופן שאין חילול השם{ח}: 

[ד] אבל לגנוב או לגזול מגוי, כבר נתבאר לעיל סעיף א' שאסור בהחלט. ולא עוד אלא אפילו קנה מן הגוי חפץ, דעת רבינו הרמב"ם{ט} ועוד הרבה פוסקים שאסור להטעותו ולהערים עליו בחשבון בנתינת המעות, לפי שהגוי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשתוו, והמטעהו בחשבון המעות, הרי זה כגונב את החפץ (ולא רק כמפקיע הלואתו, שנתבאר בסעיף הקודם שמותר). והלא אפילו גניבת־דעת שאין בה חסרון מעות, אסורה במשא ומתן אף על פי שהוא גוי (כמו שכתבנו לעיל בהלכות הונאת־דברים סימן רט"ז סעיף ה'). לפי־כך צריך לדקדק עמו בחשבון. ורק אם הגוי טעה מעצמו, מותר. כגון שערך הגוי חשבון, ונפלה בו טְעוּת לטובת הישראל. וצריך{י} שיאמר לו הישראל, רְאֵה שעל חשבונך אני סומך, ואינני יודע, אלא אני נותן{יא} לפי מה שאתה אומר. אבל אם לא אמר לו כן, אסור, שמא כוונת הגוי לבדוק את הישראל אם הוא נאמן, ונמצא שם־שמים מתחלל. אמנם כמה פוסקים{יב} מתירים אף להטעותו בחשבון וכיוצא בזה, ובלבד שלא יוָדע לו, שלא יהא חילול השם בדבר, וכן נהגו רבים{יג}. אך כבר מיחו על כך [] מגדולי ישראל, וגם העידו{יד} כי ראו רבים שגדלו והעשירו מִטְּעִיּוֹת שהטעו את הגויים, ולא הצליחו וירדו לטמיון נכסיהם, ולא הניחו ברכה ליורשיהם. ואף אם עמדה להם השעה, נפרעו מזרעם אחריהם. ורבים{טו} אשר קידשו את השם והחזירו טְעִיּוֹת הגויים{טז} בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו, והניחו יתרם לעולליהם{יז}: 

[ה] נצטוינו בעשרת הדיברות{יח} לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. ובדיברות שניות נאמר{יט} ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וגו'. לפי־כך כל החומד ביתו או כליו של־חבירו ישראל וכדומה מדברים שאין בדעת חבירו למכרם (ואפילו חפץ של־מצוה, כגון ספר או אתרוג{כ}) אלא שהוא הִרבָּה עליו ריעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמְּכָרו לו, ואפילו שילם לו דמים מרובים, הרי זה עובר בלא תחמוד. כי אף על פי שלבסוף הסכים ואמר רוצה אני, לא היה זה אלא מתוך לחץ בקשותיו והפצרותיו. ואינו עובר בלאו זה עד שקנה את החפץ, כעין שנאמר{כא} לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ומאז שנפתה בליבו וחשב כיצד יקנה חפץ זה, עבר בלא תתאוה. כי אין תאוה אלא בלב בלבד, והתאוה מביאה לידי חימוד. והחימוד מביא לידי גזל. והגזל מביא לידי שפיכות־דמים, כגון שאירע במעשה אחאב מלך ישראל ונבות היזרְעֵאלי{כא*}. והקונה את הדבר שהתאוה לו, עובר בשני לאוין. ולכך נאמר לא תחמוד, ולא תתאוה{כב}: 

[ו] וכן החומד לקחת איזה חפץ שאינו מיועד למכירה, והוא אדם חשוב ונכבד שבני־אדם אינם משיבים את פניו ריקם, אסור לו לבקש לקנותו או לקבלו, כי רק מפני הבושה אינם מסרבים לו, אלא אם כן ידוע לו שיתנוהו לו בלב שלם ובנפש חפֵצה{כג}. וראוי גם־כן שלא לאלץ אדם לקנות דבר שלא ביקש ואינו רוצה לקנותו, כגון המצוי בזמנינו שבעלי מוסדות או מחברי־ספרים או מדפיסיהם שולחים בדואר ספרים או קונטריסים וכדומה, לאנשים שונים, ומצפים לתרומה או תמורה, והמקבלים מתביישים לסרב ומשלמים בעל־כרחם. ומן הדין אין עליהם חובה לשלם. ואף לא לטרוח להחזירם, אלא יבואו הבעלים לקחתם או ישלמו את הוצאות ההחזרה. ומותר לעיין בספרים אלו בִּנְתַּיִים{כד}: 

[ז] מצות עשה על הגוזל להחזיר את הגזילה עצמה, אם היא בְּעֵינָהּ ולא נשתנית, שנאמר{כה} והשיב את הגזילה אשר גָּזָל. והוא הדין לגנב. ואינו יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, אפילו אם כבר נתייאשו הבעלים. אבל אם אָבְדָה הגזילה ממנו, או שנשתנית בשינוי שאינו חוזר לִבְרִייתו, כגון שגזל עצים ועשה מהם כלים, או שגזל קוֹרָה או עמוד־ברזל ושיקעוֹ בבניין שיהיה לו הפסד גדול אם יצטרך לסתור את הבניין, יוצא ידי חובתו בנתינת דמים, כמו שהיתה שווה בשעת הגזילה{כו}. ואם הנגזל הלך לעיר אחרת, אינוּ חייב לשלוח את הגזילה לעירוֹ, אלא כשיבֹא יחזירנה לו{כז}. ואם מת הנגזל, יחזיר ליורשיו{כח}. וכן אם מת הגזלן, יחזירו יורשיו{כט}: 

[ח] הגוזל את הרבים, כגון שהיה חנוני ומדד במדה חסרה, או ששקל במשקל חסר וכדומה (וכדלעיל הלכות מקח וממכר סימן רט"ו סעיף ז'), או שהיה ממונה בקהל, והקיל על קרוביו וידידיו והכביד על אחרים, וכן מי שנטל רִבית מרבים, תשובתו קשה, כי אינוּ יכול לזכור ממי גזל וממי לקח רבית וכמה, לפי־כך יעשה צרכי רבים{ל}. ומכל־מקום אותם שהוא יודע שגזל מהם, מחוייב להחזיר להם, ואינו יוצא ידי חובתו במה שעשה צרכי רבים, כי סוף סוף אין זו תשובה הגונה. מה שאין כן בעבירות שבין אדם למקום, שיש עליהם אפשרות של־תשובה הגונה בחרטה ובוידוי ובסיגופים{לא}: 

[ט] אסור לקנות מהגנב או מהגזלן את החפץ שגנב או גזל. ואין חילוק בין שהוא ישראל או גוי, כי גם הגוי נצטווה על איסור גניבה וגזילה אפילו מגוי חבירו, והוא משבע מצוות שנצטוו עליהן בְּנֵי־נֹחַ. ועוון גדול הוא לקנות מן הגנב או מן הגזלן, שהרי הוא מְחַזֵּק ידי עוברי עבירה, ועל זה נאמר{לב} חולק עם גנב, שונא נפשו. וגורם לגנב שיגנוב עוד גניבות אחרות. שאם לא ימצא קונה, לא יגנוב. ואף על פי שאפשר לו להוליך את הגניבה למקום שאין מכירים אותו, אין זה מצוי לו כל כך. ואם הקונה מתכוין לטובת הבעלים להחזירו להם, כשיחזירו לו מעותיו, מותר. ודוקא כשלא היתה לבעלים עצמם אפשרות להציל. וכן אסור לקבל בפקדון דבר החשוד כי הוא גנוב או גזול{לג}: 

[י] אפילו ליהנות שום הנאה מן הגניבה או מן הגזילה, כל זמן שהיא ביד הגנב או הגזלן, אסור. ואפילו הנאה מועטת שגם בעליה לא היו מקפידים עליה, כגון החלפת מטבעות בשויָן, אסור לעשות זאת במעות גנובות או גזולות. וכן ליכנס בבית גזול בחמה מפני החמה [כלומר בימות הקיץ להינצל שם מחום השמש] ובגשמים מפני הגשמים, או לעבור בשדה גזולה, אסור{לד}: 

[יא] הלכך מי שהוא גנב או גזלן מפורסם, שאין לו מלאכה אחרת אלא זאת, וכל ממונו בחזקת גנוב או גזול, אסור ליהנות ממנו. ואסור אפילו לעני לקחת ממנו צדקה{לה}. ומותר למסור לשלטונות (שוטרי־העם ושופטיו) מי שהוחזק לִגְנוֹב, לפי שהוא מיצר לציבור ומצער אותם בכך, אף על פי שהם יכוהו ויאסרוהו ויקנסוהו (במדינות שאין חשש שיגרמו לו מיתה). אך ראוי לשאול בזה תחילה הוראת חכם בקי ומנוסה{לו}: 

[יב] וכן אם אחד רוצה למכור איזה חפץ שהוא בחזקת גנוב, כגון שומר פירות שמוכר פירות במקום צנוע ונסתר וכדומה, או שאומר המוכר לקונה, הַטְמֵן (דהיינו תחביא את החפץ, כדי שלא יִראוהו בני־אדם), או שמוכר במחיר זול מאד, אסור לקנות ממנו. וכן מִפּוֹעלים המוכרים מתוצרת המפעל שהם עובדים בו, או מֵרוֹכלים חשודים המסתובבים בשווקים וברחובות. ואפילו לקנות מאשה איזה דבר, שיש לחוש שהיא מוכרת שלא מדעת בעלה, או לקנות מאיש דבר מתכשיטי האשה ומלבושיה, שיש לחוש שהוא מוכרם שלא מדעת אשתו, אסור{לז}: 

[יג] מי שנתחלפו לו כליו או טליתו או מעילו וכיוצא בהם, בבית־המשתה או בבית־האֵבֶל או בבית־הכנסת וכדומה, הרי זה לא ישתמש בהם אפילו זמן מועט הואיל ואינם שלו. וכשיבא בעל החפץ, צריך להחזירו לו, ואף על פי שהחפץ שלו נאבד{לח}. ובמקומות או בזמנים שנוהגים שלא להקפיד על החילוף, כגון על "מטרייה", מגבעת וחליפה, מעיל־גשם, "ערדליים" (מנעלים עליונים לימות הגשמים), שמשתמשים זה בשל־זה עד שהם נפגשים שנית, אין בזה חשש גזילה מאחר שכך נהגו{טל}: 

[יד] אסרו חכמינו ז"ל לשחק בקֻבְיָא, דהיינו שזורק אחד מהמשתתפים עץ או אבן או עצם, ועושים תנאי ביניהם שאם תיפול על צד מסויים, הרי זה נוצח ונוטל סכום כך וכך. והוא הדין למִשְׂחקי־קלפים, הפרחת יונים (מי שיוֹנוֹ תקדים את יוֹן־חבירו, זוכה), מירוץ סוסים, וכדומה. כי אף על פי שלוקח את המעות ברצונו של־חבירו, מכל־מקום אינו מסכים להקנות לו בקניין גמור אלא בחנם דרך שחוק והיתול, ולכן נחשב זה גזל מדרבנן. מלבד שאסור לאדם לעסוק בדברים בטלים, זולתי בדברי־תורה וחכמה וביישובו של־עולם{מ}. וכל־שכן שאסור לשחק במִשְׂחקי־כסף. ושנים שהִמרו זה עם זה (פירוש שהתערבו. דהיינו שהתווכחו ביניהם על דבר מסויים, והתנו כי מי שיתברר שלא כדבריו, יתן לשכנגדו סכום כך וכך), דינם כמשחקים בקוביא{מא}. ודברים הללו מכוערים משוקצים ומתועבים, והנסיון הוכיח במשך כל הדורות שהנמשכים אחרי משחקים כאלו והורגלו אליהם, לא יכלו לצאת מהם, כילו בהבל ממונם וימיהם, רבים נוֹשֵׁיהֶם ועצומים הרוגיהם (שאיבדו עצמם לדעת רחמנא ליצלן){מב}. ויש מחמירים גם שלא לקנות כרטיסי הגרלות שזוכה מתוכם מספר מסויים{מג}: 

[טו] יש להחמיר שלא ליהנות משום דבר של־חבירו שלא מדעתו, אף על פי שברור לו שכשיוָדע לבעליו ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו. לפי־כך הנכנס לפרדס חבירו או לגינתו, יזהר שלא ילקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס ובעל הגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשיוָדע לו שהוא נהנה מפירותיו, כיון שעכשיו אינו יודע מזה{מד}: 

[טז] ומכל־מקום מותר לבן־ביתו של־אדם ליתן פרוסה לעני, או לבֶן־ידידו של־בעל־הבית, שלא מדעתו, לפי שכך נהגו בעלי־הבתים, ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים, כיון שהבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בַּעְליהן (וכדלעיל בחלק יורה דעה הלכות צדקה סימן קס"ט סעיף ה'), הואיל ובעליהן יודעים שדרכן בכך. וכן בפרדס וגינה אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים, אין חשש. וכן כל כיוצא בזה{מה}. אבל בגן ציבורי, עִירוֹנִי וכדומה, אסור לקטוף אפילו פרח אחד, כי הממונים אינם נותנים רשות אלא לראותם בלבד{מו}: 

[יז] כמו־כן המוצא פירות בדרך תחת אילן שהוא נוטה על הדרך, אם הם פירות שדרכם ליפול מן האילן ובנפילתם הם נמאסים, כגון תאנים, הרי הבעלים כבר נתייאשו מהם ומותרים. והוא הדין אפילו אינם נמאסים, אלא שרוב העוברים שמה המה גויים (ועיין לעיל הלכות אבידה ומציאה סימן רי"ז סעיף ג'), או שהם פירות שהבהמות והחיות רגילוֹת לאכול אותם כגון תמרים והן עוברות דרך שם. אבל אם הם פירות שאינם נמאסים בנפילתם, כגון זיתים וְחַרובים, ורוב העוברים שמה המה ישראלים, אסורים משום גזל. ואם הם של־יתומים קטנים, אסורים בכל אופן, כי הקטנים אין הייאוש והמחילה שלהם כלום, מפני שעדיין אינם בני־דעה{מז}: 

[יח] קטן שגנב איזה דבר, אם הוא בָּעַיִן (דהיינו שהחפץ עודנו קיים כמו שהיה, ועיין לעיל סעיף ז'), מחוייבים להחזירו. ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדל, אך טוב ממדת חסידות לשלם כשיגדל. והוא הדין לקטן שהזיק ממון. וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו, כשיהיה בר־הבנה טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה{מח}: 

[יט] חכמינו ז"ל קבעו כי דינא דמלכותא, דינא. דהיינו מה שהשלטונות קובעים ועושים, כגון הטלת מכס ומסים, או הריסת בתים לצורך סלילת דרכים והקמת גשרים וכדומה, דינם דין ואינו גזל, ומותר ליהנות מהם{מט}. ויש בזה עוד כללים ופרטים רבים, וחילוקים ומחלוקות, על כן אין לעשות בלא הוראת חכם מובהק: 

[כ] מי ששמע חידוש בתורה מפי תלמיד־חכם, כגון איזה פירוש או הלכה וכדומה, או ראה את החידוש כתוב בספר, ואחר כך אמר או כתב או הדפיס זאת בשם עצמו, כאילו שהוא חידש זאת מדעתו, נקרא גנב. ויש אומרים כי חָמוּר עוון זה של־גניבת חידושי־תורה, יותר מאשר גניבת ממון. מלבד שגניבה זו קשה יותר לְהֵישָׁבוֹן. ולא עוד אלא שנכון לומר ולכתוב הדברים בפירוש בשם אומרם, ולא "כך שמעתי" או "כך ראיתי" סתם, או בסגנון בלתי ברור שאפשר להבין כי המה דברי עצמו, שלא יבינו שלקחם מזולתו. אלא אם כן כוונתו לשם־שמים, כגון שעל ידי זה יתקבלו הדברים יותר, ובלבד שלא יתעטף בטלית שאינה שלו לאמרם בשם עצמו, או להסדירם באופן שמובן כך{נ}. ואמרו רבותינו []ז"ל{נא} כי מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. והאומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם