סימן ר"כ - הִלכּוֹת שמירת־פקדון, ושבועת־הדיינים

[א] המפקיד איזה־חֵפֶץ אצל חבירו, אסור לַנִּפְקָד להשתמש בחפץ זה שימוש המקלקלו או מחסרו, אף־על־פי שבדעתו לשלם חפץ כמותו תמורתו. וזוהי "שליחות־יד" האמורה בתורה, שנאמר{א} כי יתן איש אל רעהו כסף{ב} או כלים לשמור וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים (דהיינו שישָׁבע בפני הדיינים{ב*}) אם לא "שלח ידו" במלאכת רעהו (פירוש ברכוש רעהו). אך גם באופן שאין החפץ מתקלקל כלל על־ידי שימושו בו, אסור, שהרי הוא שואל שלא מדעת, כיון שהוא משתמש בו לצרכו ולא לצורך הפקדון, ושואל שלא מדעת דינו כגזלן. ואם ידוע לו בבירור שהמפקיד אינוּ מקפיד עליו, מותר. וכל־שכן אם הוא חפץ שאין דרך בני־אדם להקפיד מפני שאינוּ מתקלקל על־ידי השימוש בו{ג}: 

 [ב] אם הפקיד אצלו כסף, מן הסתם נִתְרַצָּה המפקיד שהנפקד יוציאם כשיצטרך, כיון שדרך בני־אדם לעסוק במשא ומתן והכל צריכים לכסף. הלכך מותר לו להוציאן, והרי הן אצלו כמו הלואה. אלא אם־כן גילה המפקיד דעתו שאין רצונו בכך, כגון שקשר את הכסף בקשר משונה, אז אין הנפקד רשאי להוציאן{ד}: 

[ג] חייב הנפקד לשמור את הפקדון באופן היותר טוב, שלא יגנב ושלא יאבד ושלא ינזק, כפי הדרך לשמור אותם חפצים. יש ששמירתם בחצר סגורה, כגון חבילות גדולות. ויש ששמירתם בבית, כגון בדים ובגדים. ויש ששמירתם בתוך תיבה נעולה, כגון כלי־כסף וכלי־זהב, וכדומה. ואפילו אם הוא עצמו אינוּ מדקדק כל־כך בשמירת חפציו, מכל־מקום בפקדון חייב לדקדק יותר{ה}: 

[ד] אין הנפקד רשאי להפקיד את הפקדון ביד אחרים, אפילו אם ידוע שהם כשרים ונאמנים יותר ממנו. כי שמא אין רצון הבעלים שיהיה ביד אחֵר, שאינוּ נאמן בעיניהם כמוהו. אלא אם־כן המפקיד גם כן רגיל להפקיד דברים כאֵלו אצלם{ו}: 

[ה] כמו־כן השואל או השוכר איזה־חפץ מחבירו, אינוּ רשאי להשאילו או להשכירו לאחֵר שלא מדעת בעליו. ואפילו ספרי־קודש שיש מצוה בהשאלתם לאחרים{ז}, אין אומרים מן הסתם שנוח לבעלים שתיעשה מצוה בממונם, ואף־על־פי שהם כשרים ונאמנים יותר. אבל בתוך ביתו, מותר לשואל ספר, להניח לאחֵר ללמוד בו, וכן להשתמש שם בחפץ שהשאילוֹ. כי אין לחוש שהוא מקפיד על זה, כיון שאנו רואים שעשה בממונו חסד, אם כן מן הסתם הוא מסכים שגם אחֵר ילמד בו כל ימי משך השאלתו לראשון. אך לא ילמוד בַּסֵּפר רק יחידי, ולא שניים ביחד, אלא אם־כן הם לומדים בעניין אחד. כי בשני עניינים, שמא זה ימשוך אצלו וזה ימשוך אצלו וְיִבְלֶה הספר. ואם ידוע שבעל החפץ רגיל להאמין לזה השני בדברים כאֵלו, מותר השואל להשאילוֹ, אף־על־פי שהוא מִחוץ לביתו, וכן השוכר להשכירוֹ{ח}: 

[ו] כשבא להחזיר את הפקדון, לא יחזירנו לאחד מבני ביתו של־מפקיד שלא מדעתו. וכן מי שבא להחזיר חפץ שהשאיל או השכיר לו, או לפרוע חובו. אבל לאשתו יכול להחזיר, כי מן הסתם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, והבעל מפקיד כל אשר לו בידה{ט}: 

[ז] שומר חנם, דהיינו שאינוּ מקבל שום שכר ותמורה עבור שמירת הפקדון, פטור אם נגנב או נאבד הפקדון ממנו. אבל אם פשע בשמירתו, דהיינו שלא שמר עליו כראוי (עיין לעיל סעיפים א' ג'), חייב. לפי־כך צריך הוא להישבע (וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא לקמן מסעיף ט' ואילך) ששמר עליו כדרך השומרים, ופטור, שנאמר{י} שבועת י"י תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו'{יא}. שומר שכר, וכן שוכר, חייבים גם על גניבה או אבידה אף־על־פי ששמרו כראוי, ואינם פטורים אלא אם אירע אונס, כגון שנפלה דליקה או בא לסטיס מזויין{יב}. והוא הדין לאומן שקיבל חפץ על מנת לתקנו, כגון בגד, "שעון" או תכשיט{יג}. והשואל, חייב אפילו על אונס{יד}. ואדם שאינוּ רוצה להתחייב מאומה, יכול להתנות עם המפקיד בפירוש, מקבל אני את הפקדון על־מנת שלא יהיו לי דיני שומר כלל, ולא אתחייב אפילו בפשיעה, וֶאֱהֶא נאמן עליך בכל מה שנוגע לפקדון זה בלי שבועה וחרם כלל (עיין לקמן סעיף י"ג), ורשות בידי להניחו במקום שאני מניח את החפצים שלי{טו}: 

[ח] טוב לאדם שיתרחק מלקבל פקדונות, בכל מה שאפשר לו. אבל אם בקבלתו את הפקדון עושה גמילות־חסד, כגון שחבירו צריך לנסוע למרחוק ואין לו נאמן זולתו שיפקידנו בידו, יקבלנו בתנאי שיפרט בכתב כל מה שנכלל בפקדון וכדומה, ולכל הפחות תהא ההפקדה בנוכחות שני עדים, כדי שלא יבוא חס ושלום לחשש איזה חשד, ויֵדעו הכל כי נאמן הוא{טז}. ונאמר{יז} והייתם נקיים מי"י ומישראל: 

[ט] השבועה שנשבע השומר (כדלעיל סעיף ז') נקראת בשם שבועת הדיינים, לפי שבית־דין משביעים אותו. וכך נקראות גם שאר השבועות, בין אותן שהנטען מחוייב בהן מן התורה, בין אותן שתיקנו חכמי המשנה{יח}. אלא שיש שבועה אחרת שתיקנוה חכמי התלמוד לאחר מכֵּן{יט}, והיא נקראת שבועת הֲסָת{כ}. ושבועת הדיינים היא בנקיטת חֵפֶץ{כא} דהיינו ספר־תורה, ובהזכרת השם או אחד מכינוייו, כדלקמן סעיף י"ג. מה שאין כן שבועת הֲסָת שאינה בנקיטת חפץ, ולא בשם ולא בכינוי{כב}. אבל יכול הדיין להשביע בנקיטת חפץ, אף במקום שאין הנטען חייב שבועה כלל מצד הדין, אם יש צד רמאות, ועושה הדיין זאת כדי לברר האמת{כג}: 

[י] מי שהנטען נתחייב לו שבועה, ורואה בו שהוא מוכן להישבע לשקר חס ושלום, יתפשר עמו כפי האפשרות, ולא יניחנו להישבע. שנאמר{כד} שבועת י"י תהיה בין שניהם, ודרשו חז"ל שהשבועה חלה על שניהם. דהיינו שגם המשביע נענש{כה}: 

[יא] וזהו סדר השבועה כפי מנהגינו. משתדלים לכתחילה שתהיה השבועה ביום שני או חמישי, ובמעמד קהל{כו}, ובבית־הכנסת{כז}. ומעדיפים בית־הכנסת שיש בה ספר־תורה מְקֻדָּשׁ ביותר{כח}. ובתחילה מאיים ראש הדיינים על הנטען, כדי [] שלא ישבע, על־ידי שאומר לו כדברים דִּלְקַמַּן. הֱוִי יודע שכל העולם כולו נזדעזַע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא{כט} לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא. וכל עבירות שבתורה נֶאמר בהן וְנַקֵּה{ל}, וכאן נאמר{לא} לא יְנַקֶּה. כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו [שמחפים עליו]. ולא עוד אלא שגורם להיפרע מ[כל] שונאיהם של־ישראל, שכל ישראל עַרָבים זה בזה, שנאמר{לב} אָלֹה וכַחֵשׁ ורָצוֹחַ וגָנוֹב וגו'. וכתוב אחריו, על כן תאבל הארץ ואֻמלַל כל יושֵׁב בה. כל עבירות שבתורה, תולים לו שנים ושלושה דורות אם יש לו זכות, וכאן נפרעים ממנו מיד, שנאמר{לג} הוצאתיה נאם י"י צבאות, ובאה אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשָׁקר, וְלָנֶה בתוך ביתו וְכִלַּתּוּ ואת עציו וגו'. הוצאתיה, מיד. ובאה אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות{לד} ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחינם ומשביעו. ואל בית הנשבע בשמי לשקר, כמשמעו. ולָנֶה בתוך ביתו, שהיא מתלוננת עליו. וְכִלַּתּוּ ואת עציו ואת אבניו, דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם. כל זה וכיוצא בזה מפחיד אותו בדברים, כפי חכמתו וצחות לשונו וכפי צורך השעה והעניין, כדי שיחזור בו החוטא למוטב וימָנע מלהישבע{לה}. ולכן מלבד דברים הַלַּלוּ, מיירְאים אותו עוד בזה שמביאים את המטה שנושאים בה את המתים, ומניחים אותה באמצע בית־הכנסת, ופורשים עליה תכריכין לבנים, ומניחים בסמוך את המעדר שחופרים בו את הקבר ושאר כלי הקבורה, ותוקעים בשופר{לו}: 

[יב] ואם אמנם לאחַר ששמע הנטען וראה את האיומים דלעיל, חזר בו ואמר איננִי נשבע, פּוֹטְרים אותו ומשלם מה שטְעָנוֹ חבירו. וכן אם חזר בו הטוען ואמר אינני משביעו, ופְטָרוֹ, הולכים להם. אך אם אמר הנטען הריני{לז} נשבע, וגם הטוען נשאר בתביעתו ואיננו מתאמץ להשתוות עמו לבוא לידי פשרה כדי שלא יהא הוא הגורם לשבועה (וכדלעיל סעיף י'), אזי הנמצאים שם אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'{לח}. וכדי שלא יסמוך הנטען על תחבולות ועָרְמוֹת נסתרות שבליבו, אומר לו ראש הדיינים, הוי יודע, כי לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעת המקום ברוך הוא{טל} ועל דעת בית־דין{מ}: 

[יג] ופותחים את ההיכל, ומוציאים את ספר־התורה המקודש{מא}, וגוללים אותו לעשרת הדברות, ומניחים פתוח בפסוק{מב} לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא וגו'{מג}. והנטען עומד ונשבע כשהוא מניח את ידו על ספר־התורה{מד}. וכפי ההלכה בש"ס המובאת בכמה פוסקים, הוא נשבע בשם או בכינוי, בשבועה או בְאָלָה (דהיינו ארור), מפיו או מפי ראש הדיינים. כיצד מפיו. כגון שיאמר, הריני{מה} נשבע בה' אלהי ישראל, או הרינימה} נשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום, שאינִי חייב לזה. וכן אם אמר הרי הוא ארור לה' אלהי ישראל או הרי הוא ארור למי ששמו חנון או למי ששמו רחום, אם יש לזה אצלי כלום. וכיצד מפי ראש הדיינים. כגון שיאמר לו, משביעים אנו אותך בה' אלהי ישראל או במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן. או שיאמר, הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלהי ישראל או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה אמן{מו}. ויש מקומות שנהגו כן, להשביע בשם או בכינוי{מז}. אבל יש מקומות שלא נהגו כן, אלא משביעים בחרם. דהיינו כגון שראש הדיינים אומר לו כדברים דלקמן, תִּכָּשֵׁל{מח} בְּחֵרֶם, על דעת המקום ברוך הוא, ועל דעתנו, ועל דעת כל הקהל הקדוש הזה{מט}, אם יש לפלוני אצלך ממון. או שלא עשית (או עשית) כך וכך. והוא עונה אמן{נ}. וזה כדעת הגאונים שביטלו אחרי חתימת התלמוד, את השבועה בשם או בכינוי, כדי שלא יחרב העולם וישתומם מפני החוטאים שרבו, כי עונש השבועה גדול הוא, הואיל ונשבע לשקר בחיי השם יתברך, ולפי־כך הנהיגו שאינם אלא מחרימים אותו. כי אם יחטא בזה, לנפשו יחטא, ותבוא עליו הקללה שקיבל על עצמו. ושאר ישראל נקיים{נא}: 

[יד] לעולם יתרחק האדם אפילו משבועת אמת בכל מה שאפשר, לפי שיש סכנה בדבר. כמו שאמרו חז"ל כי אלף עיירות היו לו לְיַנַּאי המלך, וכולן נחרבו בשביל שהיו נשבעים אף־על־פי שהיו מקיימים. כגון שהיה אדם אומר לחבירו, שבועה שאני{נב} הולך למקום פלוני, ואוֹכַל ואשתה, וכך אמנם עשה{נג}. ודוקא אם אפשר לו להסתדר עם בעל דינו ולפייסו, כדי להינצל מן השבועה. אבל אם אֵי אִפשר, אזי מותר מן הדין להישבע כשיש צורך בדבר{נד}. ויש אומרים שהמתחסדים בזה שלא להישבע ומפסידים ממון, אינה אלא חסידות שלְּ־שָׁטוּת. אך רבים סוברים שראוי לעשות כל טַצְדְּקֵי להימנע, כי גם שבועת אמת היא דבר רע וָמָר. על כן אשרי הנזהר{נה}