סימן רי"ט - הִלכּוֹת ירושה וצוואה

[א] מי שמת והניח אחריו בן או בנים, הם יורשים את כל נכסיו בשווה חלק כחלק. אם אין לו בן, יורשת אותו בתו או בנותיו, שנאמר{א} איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נַחֲלָתו לבתו. והוא הדין כשמת הבן בחיי אביו בלא להניח זרע אחריו, שיורשת הבת, דהיינו אחותו, את נכסי אביה. אך אם יש לו זרע, דהיינו נכדים או נכדות שֶׁלַּ־זָּקֵן, יורשים הם חלק כחלק, ולא בנות הזקן. ושאר סדר הַנְּחָלוֹת כאשר גם בת אין לו, וכן הלאה, מפורש בתורה ומפורט בדברי חכמים באריכות{ב}: 

 [ב] כשיש למת בן בכור, הוא נוטל חֵלק בירושת אביו (אך לא בירושת אמו{ג}) כשני בנים, שנאמר{ד} כי את הבכור וגו' לתת לו פי שניים וגו' כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה. כגון שהם שלושה אחים, חולקים את הנכסים לארבע, ונוטל הבכור מחציתם, ושני האחים כל אחד רבע מהם. היו חמשה, נוטל הבכור שליש (שתי שִׁשִּׁיות), והארבעה כל אחד ששית. וכן על זו הדרך{ה}. ודוקא כשהוא בכור לאביו, אבל לא בכור לאמו. כגון שהיתה האם גרושה או אלמנה מבעל אחר וכבר ילדה לראשון אפילו כמה בנים, ונישאת לזה אחרי־כן, הרי בנה הראשון מהבעל השני בכור לנחלה, כי הוא ראשית אונו. מאידך אם היתה לאב בת מאשה קודמת, ועכשיו נשא אשה שלא ילדה מעולם, וילדה בן ראשון, אף על פי כן אין כאן בכור. ואשה שהפילה קודם מלאת לעובר תשעה חדשים, ואחרי־כן ילדה ולד בר־קיימא, הרי הוא נחשב בכור לנחלה{ו}: 

[ג] אף על פי שהבנות אינן נוטלות חלק בירושת אביהן (זולתי אם אין לו בן, וכדלעיל סעיף א'), מכל מקום אם עדיין לא נישאו, נותנים בית־דין לכל אחת לפי אומדַן־הדעת כמה היה נותן לה אביה לצורך נדונייתה. ולא מיד, אלא כאשר יגיע זמן נישואיה. ואם לא ידעו לאמוד, נותנים לה עשירית מנכסיו{ז}. ועוון חמור ביד בנות התובעות ירושה בכֹח הָעַרְכָּאוּת{ח} שמשפטיהם היפך דיני תורתינו הקדושה, והרי זו גזילה ברשותן. אבל יכולים הבנים ליתן לאחיותיהם מרצונם בדרך מתנה. ואם מצד הערכאות אי אפשר שיירָשמו הנכסים (קרקעות ב"טאבו", וכספים ב"בנק") על־שם הבנים, אלא אם־כן יחתמו הבנות שהן מוותרות על חלקן, יש אומרים שזכותן להימנע מלחתום עד שיקבלו מהבנים סכום מסויים. וטוב להתפשר בזה וכיוצא בזה, כדי למנוע קטטות ומריבות בין בני המשפחה{ט}: 

[ד] אשה שמתה, בעלה יורשה. ואסמכתא לדבר ממה שנאמר{י} לשארו הקרוב אליו ממשפחתו "וירש אותה". ואם אין לה בעל, בניה יורשים אותה{יא}. אבל האשה אינה יורשת את בעלה, אלא גובָה את כתובתה בלבד מהיתומים, ויוצאת מן הבית, כשתרצה להינשא לאיש אחר. או תישאר לגור כל ימי אלמנותה בבית (לא בכולו אלא במדור מיוחד לפי כבודה), ותשתמש בכל הכלים שבו לפי מה שהיא צריכה, ותהא ניזונת מהנכסים וכן שאר העניינים כמו שהיתה רגילה בחיי בעלה{יב}. אך אם היא [] מפזרת לאחרים כטוב בעיניה מן הממון שהוריש בעלה, יש בזה סרך גזל ואסור לקבל ממנה, גם אם הבנים שותקים כדי שלא לצערה{יג}: 

[ה] מי שחפץ ליתן חֵלק מנכסיו לבנותיו, או לאשתו (יותר מן המגיע לה בכתובתה) או לאדם אחר בדרך מתנה, אף על פי שאין להם ירושה מן הדין כדלעיל, וכן כל כיוצא בזה שרוצה לחלק נכסיו באופן אחר, כגון שהבכור לא יירש פי שניים, יעשה שטר צוואה בכתב על כך, ודוקא באמצעות חכם מובהק ומנוסה הבקי בדיני נְחָלוֹת וקניינים. וטוב הדבר לכל רואה את הנולד, היודע כי אחרי מותו, יבואו לידי שנאה וקנאה ופירוד־לבבות בגלל ירושתו, כאשר הראה הנסיון{יד}. אך אין לאדם ליתן כל נכסיו במתנה לאחרים, ואפילו לצדקה או לצרכי בית־הכנסת ובית־המדרש וכדומה, ולהניח את יורשיו ריקם. וכל העושה כן, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואפילו אם אין היורשים נוהגים בו כשורה, דהיינו שאינם מכבדים כראוי את מורישם. ואף על פי כן, אם נתן הכל לאחרים, זכו הם בכל מה שנתן להם, ולא היורשים. אבל אם מניח גם ליורשיו דבר המספיק להם, מותר{טו}. ומדת חסידות שלא לחתום את עצמו עד, ולא להיות בעצה, בצוואה שמעבירים בה את הירושה מהיורש, ואפילו מִבֵּן שאינו נוהג כַּדָּת וְכַדִּין, לאחיו שהוא חכם ונוהג כדת וכדין, כי שמא יצא ממנו זרע טוב והגון{טז}. ואפילו למעט לזה ולהרבות לזה, יש מי שאוסר{יז}: 

[ו] אם יש למוריש בנים קטנים, או קטנים וגדולים, או שאשתו מעוברת, צריך למנות אַפטוּרְפוֹס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו. ואין צריך קניין או שטר למינוי זה{יח}: 

[ז] חוֹלֶה שמבקש לעשות קבלת קניין לחזק את הצוואה, קונים ממנו אפילו בשבת ויום־טוב, כדי שלא תיטרף דעתו עליו{יט}. וכן מטעם זה אם הוא מבקש לשלוח לקרוא לקרוביו, מותר לשכור גוי בשבת ולשלחו{כ}: 

[ח] ראוי והגון לאדם קודם צאתו מן העולם, לצוות ולזרז את צאצאיו אחריו, שיחזיקו ויתחזקו בתורת ה' ויראתו ביתר שאת ויתר עז, הן בעניינים שבין אדם למקום והן שבין אדם לחבירו, לפי שאז דבריו נשמעים להם יותר{כא}. אך לא יכביד עליהם במה שיש לחשוש שלא יקיימו, כי אז ייענשו יותר בסיבתו. ומה־נעים אם יהא הדבר בכתב, שהוא לזכרון להם בין עיניהם כל ימי חייהם, לסור מרע ולעשות טוב. ומצינו שנשתבח אברהם אבינו על כך, שנאמר{כב} כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט. וכתוב לגבי דוד המלך ע"ה{כג} ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמר וגו' ושמרת את משמרת י"י אלהיך, ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו וגו'{כד}: