סימן רי"ז - הִלכּוֹת אבידה ומציאה

[א] הרואה אבידת ישראל, אסור לו להתעלם ממנה, וכל־שכן שאסור לקחתה לעצמו שזוהי גזילה בידו, אלא חייב לִטַּפֵּל בה לַהֲשִׁיבָהּ לבעליה, שנאמר{א} לא תראה את שור אחיך או את שֵׂיוֹ נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו'. וכן תעשה לכל אבֵדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם{ב}. וגם כל ממון של־חבירו שאדם יכול להציל שלא יאבד, חייב הוא להצילו, כגון שראה מים באים לשטוף שדה־חבירו חייב לגדור שדהו בפניהם, או שראה גנבים פורצים את ביתו או חנותו יודיענו, ודברים אלו הם בכלל מצות השבת אבידה{ג}: 

 [ב] אבידת הגוי, מותרת. דהיינו לא רק שאינו חייב לִטַּפֵּל בה להשיבה לבעליה, אלא אפילו כבר הגיעה המציאה לידו יכול להחזיק בה לעצמו, וזה אפילו בגוי שאינוּ עובד עבודה־זרה. שנאמרא} לכל אבדת "אחיך" וגו' לא תוכל להתעלם{ד}, "אחיך", להוציא את הגוי. ואף על פי שאסרה תורה לגנוב או לגזול מן הגוי (כדלקמן הלכות גניבה וגזילה סימן רכ"ב סעיפים א' ד'), זהו מפני שעושה איסור בלקיחתו ממנו, מה שאין כן באבידה שבאה לידו בהיתר{ה}. ולא עוד אלא שהמחזיר אבידה לגוי, הרי הוא עובר עבירה, מפני שהוא מְחַזֵּק בזה את ידיהם שֶׁלְּ־רִשְׁעֵי־עולם. אבל אם כוונתו בהחזרתה בשביל לקדש את השם, כדי שיפארו הגויים את בני ישראל ויידעו שהם נאמנים, הרי זה משובח. אך אם כוונתו בשביל שהגוי ישבחנו ולא בעבור אמונת בני־ישראל, או מפני שהוא אוהב את הגוי או מרחם עליו, אסור להחזיר. ובאופן שיש חילול השם, כגון שנמצאה האבידה במקום שרובם ישראל והגוי יחשוב שלא נאבדה לו אלא נגנבה ממנו על־ידי ישראל, או שאחרי־כן יוודע הדבר לגוי שישראל לקחה לעצמו, אבידה כזו אסורה וחייב המוצא להחזירה לבעליה הגוי{ו}. ומין או אֲפֵיקוֹרוֹס מישראל, וכן מחלל שבת בפרהסיא (כדלעיל בחלק אורח־חיים הלכות קדושת השבת סימן נ"ד סעיף ב'), דינם כגוי{ז}: 

[ג] במקום שרוב גויים מצויים (או ישראלים שאינם שומרים תורה ומצוות{ח}), אפילו נתן בה ישראל סימן (עיין לקמן סעיף ח'), אינו חייב להחזיר מן הדין, משוֹם דְּמִסְּתַמָא כבר נתייאש ממנה. ומכל מקום טוב וישר לעשות לִפְנִים מִשּׁוּרַת־הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. ואם המוצא הוא עני ובעל האבידה הוא עשיר, אינוּ צריך לעשות לפנים משורת־הדין{ט}: 

[ד] במה דברים אמורים. כשמצא דבר חשוב, כגון מעות, לפי שאדם רגיל למשמש בהם בכל שעה, וכן "שעון־יד" וכדומה, שאז אנו תולים ואומרים דמסתמא כבר נודע לו שנפל ממנו ונתייאש. וכן אם הוא דבר כבד, דמסתמא הרגיש סמוך אחרי הנפילה שנפל ממנו, מתוך שהוקל מַשָּׂאו. אבל אם בזמן שבאה האבידה ליד המוצא, עדיין לא ידע בְּעָלֶיהָ שנפלה ממנו (ואפילו ספק אם ידע), נמצא שבאה האבידה לידו באיסור, ושוב לא יועיל מה שיתייאש בעליה אחרי־כן (וזהו הנקרא "ייאוש שלא מדעת", ר"ל שאילו היה יודע היה מתייאש) ולכן חייב מן הדין להחזיר{י}: 

[ה] כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מְצָאָהּ דרך הנחה ולא דרך נפילה, אסור ליגע בה. ואפילו יש להסתפק אם הניחה שם בכוונה או איבדה שם. כי שֶׁמֶּא הניחוה הבעלים שם עד שיסיימו עבודתם, או איזה עניין שהם עסוקים אז בו, ויחזרו לקחתה{יא}. וכן חֵפץ שהשאיר בחָנוּת אחד מן הלָקוֹחוֹת או אחד מן האורחים בבית וכדומה, מתוך שכחה, כגון "מטרייה" או עט, ולא נודע מי הוא, יניחנו בעל־הבית עד שיבוא הַלָּהּ וידרשנו{יב}: 

[ו] אדם חשוב כגון תלמיד־חכם או זקן מכובד{יג} וכדומה, שמצאו אבידה, והם כלים פחותים שאפילו אם היו שלהם לא היו נוטלים אותם להביאם לביתם, מפני שהוא בזיון להם, אינם חייבים לִטַּפֵּל בה{יד}. ומכל מקום ראוי להם לעשות לפנים משורת־הדין וליטפל בה אף על פי שאינה לפי כבודם{טו}: 

[ז] קטן שמצא מציאה, אסור לגָזלה ממנו. וכל־שכן אם נתן לו אחֵר איזה דבר במתנה{טז}: 

[ח] אם המוצא אינו יודע של־מי היא האבידה, חייב להכריז עליה בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות{יז}, או כנהוג בזמנינו לכתוב ולתלות פתקאות באופן בולט וגלוי בלוחות המודעות אשר שם, ובשאר מקומות שמצויים בהם רבים{יח}, מי שאבד לו חפץ פלוני, יבוא לפלוני ויתן סימן ויטול. ואין לחשוש שיבוא רמאי ויטען כי זה שלו, כיון שאין למוצא להחזירה אלא עד שיתן הַלָּהּ סימן מובהק, כגון מדה או משקל או מספר, או המקום שנאבדה. ולמי שידוע כרמאי, אין להחזירה אפילו אם נתן סימנים מובהקים, עד שיביא עדים שאבידה זו היא שלו. ואם הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו, שכיון שיש בה סימן יש לחוש שמא יבואו בעליה לאחר זמן, שנאמר{יט} ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, וַאֲסַפְתּוֹ אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו{כ}. וכל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה, חייב הוא באחריותה, כדין שומר שכר{כא}. ודברים שאין הבעלים מקפידים עליהם מפני שמצוי לקנות תמורתם, וכמו שהם רוב ככל האבידות בזמנינו, יש אומרים שאין צריך להניחם עד שיבוא אליהו, אלא אם למרות ההכרזה לא באו הבעלים, יכול המוצא להשתמש בהם או למכרם, בתנאי שירשום בפינקסו כל הסימנים שלהם ושווים, כדי שאם יבואו הבעלים אחר זמן, יוכל לברר הדבר מן הפינקס ולשלם{כב}: 

[ט] אבידה שאין בה סימן, זכה בה המוצא, ואינו צריך להכריז עליה ולהחזירה, ואפילו אם נודע לו אחר־כך ממי נפלה. ודוקא כשבאה לידו בהיתר, דהיינו באופנים שיש לתלות ולומר דמסתמא כבר נתייאש ממנה בעליה אז, וכדלעיל סעיף ד'. שאם לא כן, חייב להחזירה למי שיתברר על פי עדים שהיא שלו{כג}. ואם נודע לו שבודאי נתייאש ממנה קודם שֶׁמְּצָאָהּ, כגון שאמר "וָי לחֶסְרון־כיס" וכדומה, אזי אפילו אם יש בה סימן, ויודע של־מי היא, זכה המוצא{כד}. וכיון שיש בעניינים אלו עוד הרבה פרטים וחילוקי דינים, לפי־כך מי שמצא מציאה ואינו יודע של־מי היא, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, ישאל הוראת חכם כדת מה לעשות{כה}: 

[י] המאבד ממונו לַדַּעַת, כגון שהשליך את ארנקו ברשות הרבים והלך לו, אין הרואה זקוק להחזירו לו, שנאמר{כו} אשר תֹּאבַד ממנו, פרט למאבד מדעתו. אך אף על פי כן אסור ליטול את הארנק לעצמו, כיון שלא הפקירהו בעליו בפירוש{כז}: 

[יא] מי שמצא אבידה ולא הכריז עליה, הרי זה עוון קשה מכלל העבירות שבין אדם לחבירו, לפי שאחַר זמן כבר אי אפשר לו לשוב בתשובה גמורה, כיון שאינו יודע למי יחזיר, או לבקש ממנו שימחול לו. לפי־כך צריך אדם להיזהר{כח}: 

[יב] הואיל וציוותה תורה להשיב אבידת ממון לבעלים, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להשיב לו אבידת נפשו. שאם רואים אדם סר מן הדרך הישרה, שאחריתו להיות נספה בעוונו רח"ל, מצוה עלינו להצילו מרדת שחת ומללכת מדחי אל דחי. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה{כט} אלַמדה פושעים דרָכיך, וחַטָּאים אליך ישובו. ובזה יְזַכֶּה אותו ואת עצמו הן בעולם הזה והן לעולם הבא{ל}: