סימן רט"ז - הִלכּוֹת איסור הונאת־דברים וגניבת דעת הבריות

[א] כשם שהונאה אסורה בְּמַקָּח וממכר (כמבואר בסימן הקודם), כך אסורה הונאה בדברים, דהיינו שלא יכאיב לחבירו ויצערנו בדיבורו, שנאמר{א} ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. וגדולה הונאת דברים מהונאת ממון, שזו נִתְּנָה לְהֵשָׁבוֹן, וזו לא ניתנה להישבון. זו בממונו, וזו בגופו. והצועק על הונאת דברים, נענה מיד, לפי שהיא צער הלב וקרוב הוא להוריד דמעות (ועיין לקמן סוף סעיף ג'), שנאמר{ב} והנה י"י נצב על חומת אֲנָךְ, ובידו אֲנָךְ. ודרשו חז"ל{ג} אנך לשון הונאה, כלומר שהקדוש ברוך הוא מוכן ומזומן לשמוע עליה, ותופס עבירה זו בידו ומעניש מיד בלא להמתין{ד}: 

[ב] כיצד היא הונאת דברים. לא יאמר לחבירו, בכמה אתה רוצה למכור חפץ זה, והוא אינוּ רוצה לקנותו (או שאין לו מעות, וכוונתו להטעותו או להתלוצץ בו{ה}). היה אחד מבקש לקנות ירקות, לא יאמר לו, לֵך אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור. אם היה חבירו בעל־תשובה, לא יאמר לו, זְכוֹר מעשיך הראשונים. אם היה בן־גרים, לא יאמר לו, זכור מעשי אבותיך. אם באו יסורים על חבירו, לא יאמר לו כדרך שאמרו לאיוב חביריו{ו}, הלא יראתך כִּסְלָתֶךָ וגו', זכָר־נא מי הוא נקי אָבָד (והם שאמרו לו כן, מפני שהיה מַטִּיַח דברים כלפי השגחת השם יתברך ומדותיו). אם נשאלה שאלה באיזה דבר־חכמה, לא יאמר למי שאינוּ יודע אותה חכמה, מה תשיב בדבר הזה. וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב{ז}: 

[ג] צריך להיזהר ביותר מהונאת גר, בין בדברים בין בממון, לפי שהזהירה עליו תורתינו הקדושה בשלושים וששה מקומות. וכן צריך אדם להיזהר מהונאת אשתו, שלא לצערה בדברים, לפי שהאשה רכה בטבעה, ועל צער מועט היא בוכה, והשם יתברך מקפיד על הדמעות, ושערי דמעות לא ננעלו{ח}: 

[ד] מי שיש לו כינוי לגנאי, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, ואינוּ מתבייש בו, אם אדם זה כוונתו לביישו, אסור לקרותו באותו כינוי משוֹם הונאת דברים{ט}: 

[ה] אסור לגנוב דעת הבריות, דהיינו לרמותם בדברים, ואפילו במלה אחת של־שְׂפַת־חֲלָקוֹת. כי אף על פי שאין בזה חֶסְרוֹן ממון, מכל־מקום הם מחזיקים לו טובה בחנם. ואפילו דעת גוי עובד עבודה־זרה אסור לגנוב, ולכן אסור למכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה, אף־על־פי שהנבילה אצל הגוי כשחוטה. ומי שמוכר איזה דבר שיש בו מום, אף על פי שהדבר שווה כמו שהוא מוכרו לו, מכל־מקום צריך להודיע לקונה את המום{י}. אבל במתנה, אין משוֹם גניבת־דעת{יא}. וכן מותר לצורך מצוה, כגון לגנוב דעת שונאו, ואפילו כמה פעמים, כדי לפייסו שיעשה עמו שלום{יב}: 

[ו] לא יפציר בחבירו שיאכל אצלו, כשהוא יודע שלא יאכל, ואילו היה יודע שיאכל, לא היה מפציר בו. (אבל בלי הפצרה, מותר שיאמר לו פעם ושתיים, בוא ואכול עמי, אף על פי שאין דעתו שיאכל עמו, כי זהו לכבודו של־חבירו). גם לא יתן לו מתנה, כשהוא יודע שלא יקבל. וכן כל כיוצא בזה שהוא אחד בפה ואחד בלב, אסור, כגון להראות לחבירו שהוא מכבדו, ואין כוונתו שלֵמה. אלא יהיו תמיד פיו וליבו שווים, וינהוג בשפת אמת{יג} ורוח נכונה ולב טהור{יד}: