סימן רט"ו - הִלכּוֹת מַקָּח וּמִמְכָּר - הונאת־ממון, מדות ומשקלות, מחוסרי־אמנה, ומצרנות

[א] צריך אדם להיזהר מאד שלא להונות את חבירו, דהיינו להטעותו במחיר, שמוכר ביוקר יותר משווי המקח בַּשּׁוּק (דהיינו כשיש מחיר קבוע לחֵפץ, בחנויות שבַּמָּקום) אפילו פרוטה אחת, או שקונה בזול אפילו פרוטה אחת. וכל הַמְּאָנֶה את חבירו, בין שהמוכר מאנה את הקונה, בין שהקונה מאנה את המוכר, עובר בלאו, על־כל־פנים אם הוא שְׁתוּת (דהיינו ששית משווי המקח), שנאמר{א} וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו{ב}. וזאת היא השאלה הראשונה ששואלים את האדם בשעה שמכניסים אותו לדין בעולם האמת, האם נשא ונתן באמונה{ג}: 

[ב] כשם שיש איסור הונאה במַקָּח וּמִמְכָּר, כך יש איסור הונאה בשכירות (דהיינו השכרת כלים ומכשירים, בהמה או רכב וכדומה){ד} ובקבלנות (קבלת עבודה כגון תפירה או נגרות){ה} ובחילוף מטבעות{ו} או שטרות־כסף{ז}:

[ג] מוכר שאמר לקונה, חפץ זה בכך וכך קניתיו, כך וכך אני רוצה להרויח בו, אף על פי שהוא נתאנה בקנייתו, וכל המתאנה אינוּ רשאי להונות אחרים, מכל־מקום זה מותר, שהרי הוא כמפרש שלא יסמוך על שווי המקח, אלא על המחיר ששילם הוא בעד החפץ. וזהו שאמרו חז"ל{ח} שהנושא ונותן בַּאֲמָנָה, אינוּ חושש להונאה. דהיינו כשמאמינו שקנה יותר ביוקר משויו, ומוסיף לו ריוח, אינוּ נחשב הונאה כלל{ט}:

[ד] מי שיש לו איזה דבר למכור, אסור לו ליפותו כדי לרמות בו. כגון לצבוע כלים ישנים כדי שייראו כחדשים, או לצבוע פח של־מכונית שנשבר או התעקם או החליד, באופן שלא ייראה הפגם וכדומה (דברים שדרך הקונים להקפיד עליהם, והמוכר מעלים ומסתיר את חסרונו כדי להשביח את מקחו), או להשקות בהמה מֵי־סֻבִּין שמנפחין וזוקפין את שערותיה כדי שתיראה שמנה, וכל כיוצא בזה{י}. וכן אסור לקיים ולהחזיק ברשותו שטרות־כסף מזוייפים, מפני שבקלות אפשר לרמות בהם{יא}:

[ה] כמו־כן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות טובים כדי למכרם בחזקת טובים, או לערב משקה רע בטוב. ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב, במקום שנהגו שכל מי שקונה טועם תחילה, כי הלוקח ירגיש{יב}:

[ו] מותר לחנוני לחלק דברי מתיקה וכדומה לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו בני־אדם, ואין הסוחרים בני השוק יכולים לעכב עליו{יג}. אבל אם מוזיל יותר מדאי, מחירים שאין שאר סוחרים יכולים לעמוד בהם, אסור לו להוזיל, כי מפסיק בזה את חֲיוּתָם{יד}:

[ז] מצות עשה לְצַדֵּק המאזנים והמשקלות והמדות יפה יפה, ולדקדק בחשבונן בעת עשייתן, שנאמר{טו} מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם{טז}. והשוקל במשקל חסר או מודד במדה חסרה, ואפילו לגוי עובד עבודה־זרה, עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, שנאמר{טז*} לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה{יז}. ואין לעשות משקלות של־בדיל או עופרת או שאר מיני מתכות כאֵלו, מפני שהם מעלים חלודה ומתחסרים. אבל עושים של־צְחִיחַ־סלע{יח}, או של־זכוֹכית או אבן שוהם וכיוצא בהן{יט}. ובעת המכירה, צריך הוא להעדיף מעט על המדה, שנאמר{כ} איפה שלמה וָצֶדֶק יהיה לך, שתיבת וָצֶדֶק מיותרת, לפי־כך דרשו חז"ל{כא} צַדֵּק משלך ותן לו, דהיינו שיוסיף המוכר מעט משלו ללוקח{כב}:

[ח] בית־דין שיש תוקף בידם, או ראשי הקהל, חייבים להעמיד ממונים שיהיו מְחַזְּרִים על החנויות. וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים, רשאים הם להכותו ולקנסו כראות עיניהם{כג}:

[ט] אסור לאדם להשהות מדה חסרה או יתירה בביתו או בחנותו, אף על פי שאינוּ מודד בה. ואם השהה אותה, עובר בלאו, שנאמר{כג*} לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפילו לעשות את המדה עֲבִיט למי־רגלים{כד} וכדומה שאין בזה רמאות, אסור, כי יש לחוש שיבא מי שאינוּ יודע וימדוד בה. ואם נתקלקלה וממתין שיבוא האומן ויתקננה, מותר להשהותה אלא שיעשה עליה סימן. וכן במקום שמנהגם שלא למדוד אלא במדה הרשומה ברושם מסויים, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה. והוא הדין למדות בלתי מדוייקות לגמרי שאינן מיועדות לצורך מַקָּח וממכר, אלא לצרכי הבית, כגון לצורך שיעור הקמח והתבשילין. וכן בקבוקי תינוקות וכדומה, שמסומנת עליהם המדה כנהוג בזמנינו{כה}:

[י] צריך למדוד כמנהג המדינה, ולא יְשַׁנֶּה כלל. מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק (פירוש לא יסיר את מה שעולה על שפת המדה) אפילו ברצון הלוקח שמפחית לו מן הדמים. ומקום שנהגו למחוק, לא יגדוש, אפילו ברצון המוכר שמוסיף לו דמים. כי התורה הקפידה על עוות המדות, פן תצא תַקְלָה על ידי זה, שיראה הרואה שמודדים כך, וידמה לו שכך היא מידת העיר, וימדוד כן לאחֵר שאינוּ יודע גם־כן את המנהג ויטעהו{כו}:

[יא] עונש המדות והמשקלות קשה מאד, שְׁאֵי אִפשר למודד או לשוקל שקר, לשוב בתשובה הגונה, לפי שאינוּ יודע כמה ולמי להשיב{כז}. ובעוון זה גורם לעצמו הפסד ממון, וּמְחַסֵּר את ביתו מטוֹבה וברכה. ואמרו רבותינו ז"ל, מה יעשה אדם ויתעשר. ישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר{כח} לי הכסף ולי הזהב{כט}:

[יב] הַמְחַזֵּר אחַר איזה דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מִטַּלטלין, בין מגוי בין מישראל, וכבר השתוו על המחיר, וקודם שגמרו את הקניין בא אחֵר וקנאו או שכרו, נקרא רשע. אבל אם עדיין לא השתוו על המחיר, אלא שהמוכר רוצה בכך וכך, והקונה רוצה בפחות, מותר{ל}:

[יג] הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקָע או מִטַּלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו, הרי־זה רמאי, אך מה שעשה עשוי. ואם קנאו ממעות־המשלח, מחוייב ליתנו לו אף על פי שקנאו לעצמו{לא}:

[יד] קרקעות נקנות בכסף, או בשטר, או בַּחֲזָקָה (כגון שחרש או זרע, או נָעַל או גָדַר או פָרַץ את הגדר), או בקניין־סוּדָר{לב}. ואין רשאים לחזור בהם מן הקניין לא הקונה ולא המוכר. ובמקומות שהדרך לכתוב שטר, כמו אצלינו, לא קנה בכסף לבד עד שיכתוב שטר. ומִטלטלין נקנים בקניין־סודר, או בהגבהה. ודברים שאין דרכם להגביהם, נקנים במשיכה, ואף על פי שעדיין לא שילם את הכסף. אבל בתשלום הכסף לבד, אין המטלטלין נקנים, אפילו אם שילם כל הדמים{לג}. ומכל מקום אסורים לחזור בהם, ואפילו אם לא שילם אלא מקצת דמים על הַמַּקָּח, או שרשם על המקח סימן בפני המוכר{לד}, או שאמר לו המוכר, רְשׁוֹם מקחך. וכל החוזר בו מהם, בין הקונה בין המוכר, לא עשה מעשה־ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע". דהיינו שֶׁאוֹרְרִים אותו בבית־דין, ואומרים, מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הַפַּלָּגָה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא יִפָּרַע ממי שאינוּ עומד בדיבורו{לה}:

[טו] וראוי לו לאדם לעמוד בדיבורו אפילו אם לא שילם עדיין כלום, ולא רשם סימן על החפץ, ולא נגמר הקניין, אלא כל שהשתוו על המחיר, אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שחוזר, בין הקונה ובין המוכר, הרי זה ממחוסרי־אֲמָנָה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדיבורו, כמו שנאמר{לו} שארית ישראל לא יעשו עַוְלה ולא ידברו כזב. וירא־שמים, אפילו אם רק החליט בליבו למכור לו בסכום זה, וְהַלָּהּ לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על הסכום, לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בליבו, לקיים מה שנאמר{לז} ודובר אמת בלבבו. וכן הקונה שֶׁהִחְלִיט בליבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו. וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחבירו, צריך הוא לקיים מחשבות ליבו, אם החליט בליבו לעשות איזוֹ־טובה ויש בידו לעשותה. אבל צרכי עצמו, כל שאין בהם סְרָך מצוה, אינוּ צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו{לח} (אף על פי שלא אמר "בלי נדר"{טל}):

[טז] וכן מי שאמר לחבירו שיתן לו איזוֹ־מתנה, וחזר בו ולא נתן, הרי זה ממחוסרי־אמנה. ודוקא במתנה מועטת, שחבירו סמכה דעתו שבודאי יתן לו כהבטחתו. אבל במתנה מרובה, אין חסרון־אמנה, כי לא סמכה דעתו על זה. ומכל־מקום בזמן שהוא אומר שיתן לו, צריך הוא להיות בהחלטה גמורה, ולא שיהא בדעתו לשנות, כי אסור מן התורה לדבר אחד בפה ואחד בלב, שנאמר{מ} איפת צדק והין צדק יהיה לכם, ודרשו חז"ל{מא} מה תִּלמוֹד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל איפה היא (כי ההין שנים־עשר לוֹגין, והאיפה שבעים ושנים לוגין). אלא לומר לך, שיהא "הן"{מב} שלך צדק, ו"לאו" שלך צדק. במה דברים אמורים, לעשיר. אבל האומר לעני (הראוי ליטול צדקה{מג}) שיתן לו אפילו מתנה מרובה, אינוּ יכול לחזור בו מן הדין, מפני שנעשה כמו נֶדֶר{מד}:

[יז] מי שאנסוהו עד שמכר, בין מִטַּלטלין בין קרקעות, ולקח דמי הַמַּקָּח, אפילו תלוהו עד שֶׁמְּכָרוֹ, ממכרו ממכר, שמפני אונסו גמר והקנה. לפי־כך אם מסר מוּדַעָא קודם המכירה ואמר לשני עדים, דעו כי זה שאני מוכר חפץ פלוני לפלוני, או קרקע פלונית לפלוני, הוא מפני שאני אנוס, הרי המכירה בטֵלה{מה}:

[יח] הרוצה למכור קַרְקָע או בית, ובאו שנים, כל אחד אומר, אני אקנה בדמים אלו{מו}, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם. היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חבירו הרגיל עמו, ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חבירו קודם. היה אחד מהם חבירו ואחד מהם קרובו, חבירו קודם, שנאמר{מז} טוב שכן קרוב, מאח רחוק. אבל לשאר כל אדם, קרובו קודם, חוץ מתלמיד־חכם שקודם אפילו לשכנו ולחבירו הרגיל עמו. אבל אם היה אחד מהרוצים לקנות בעל הַמְּצָר (דהיינו שהקרקע שלו היא בגבול הקרקע העומדת למכירה, או ביתו סמוך ממש לבית העומד להימכר), הוא קודם לכולם. ואפילו לאחַר שֶׁמְּכָרוֹ לאחֵר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים לקונה ולסלקו, שֵׁיעור זמן שילך ויביא את הדמים ויתבענו בדין. ואפילו אם הקונה הוא תלמיד־חכם ושכן וקרוב למוכר, והמַּצְרָן הוא עם־הארץ ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הקונה. וכל קדימות אלו, מצווֹת חכמים הן, לקיים מה שנאמר{מח} ועשית הישר והטוב בעיני י"י{מט}: